תפארת יעקב/גיטין/סא/א

תפארת יעקב גיטין סא א

דף ס"א ע"א

בגמרא אזיל קא מנקיט ואכיל וכו' יש לדקדק דמעיקרא קאמר דהוי שדי אופי' ונתרן תמרי משמע שלא ליקט ביד והדר קאמר חזי מר דבידאי שדיתינהו, גם קשה מאד לומר דר"כ אכל באמת גזל ולא שאל לו אי מותר לו לאכול, גם קשה קושית התוס' דעכ"פ מפני דרכי שלום איכא:

ונראה לי דכך הכוונה דר"כ חזי' לההוא גברא דהוי שדי אופי' ונתרן תמרי והוי קא מינקט לי' בידי' ואכל מהם הכל עשה ההוא גברא שהי' נוטל אותן התמרים שנפלו בידיו קודם שנפלו לארץ ואח"כ נפלו והי' ירא מר"כ שלא יקח מהם ואמר לו חזו מר דבידאי שדיתינהו ואין לך רשות לאכול מהם כי שלי הם שזכיתי בהם ור"כ ראה באמת ולא אכל כלום:

בתוס' בד"ה ליקט ונתן ביד, נראה דאיצטריך לאשמועינן וכו'. בפשיטות הוי מצי לפרש דקמש"ל אפי' לא נתכוין לזכות בהם רק להפילם לארץ וכ"כ הר"ן, אלא דמהך עובדא דר"כ דקאמר לי' חזו מר דבידאי שדיתינהו משמע שהי' מיכוון בזה וע"כ משום שלא נתעכבו בידו, כנ"ל:

בד"ה שדי אופי' כו', וקשה דר"כ היכי הוי מינקט ואכל. כבר כתבתי לפרש בגמרא דיש לומר דההוא גברא עשה כך ולא רב כהנא אבל בלא"ה נראה לי דלא תקנו מפני דרכי שלום רק בעני המנקף בראש הזית אבל באילן שאין לו בעלים מיוחדים לא תקנו כלל והכא בהכי מיירי, כנ"ל:

במשנה משאלת אשה לחבירתה כו'. במסכת שביעית פרק ה' ט' איתא ג"כ להך משנה ומעיקרא במשנה ח' מייתי פלוגתא ב"ש וב"ה אי יכול למכור לו פרה חורשת, ועוד שם מוכר לו פירות בשעת הזרע כו' וסיימו שם וכולן בפירוש אסורין, ובהך משנה דמשאלת לא הוזכר לחלק בין כתם למפרש כלל, ובירושלמי במכילתין בעי לה וז"ל ר' זעירא בעי קמי ר' מנא מתניתין בסתם הא בפירושא לא א"ל וסתמו לאו כפירושו הוא א"ל אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול וכו', ויש לתמוה למה לי' כ"ה הוי לי' לומר אני אומר לעשות בהם של היתר ומנין להו לפרש מתניתין דידוע דאין לה של היתר עד שנצטרך לדחוק נפה לספור מעות וליכא למימר משום דקשיא להו קושית התוס' למה לי מפני דרכי שלום הא מדינא מותר כמו פרה חורשת דאיכא למיתלי לשחיטה, וע"כ כמו שתירצו התוס' דידוע דאין לה של היתר, הא ודאי ליתא דהא בירושלמי מבעי' להו בתר הכי אי הך וכולן מפני דרכי שלום ארישא נמי איתמר או אהך משנה דמשאלת בלבד ש"מ דמעיקרא לא נחתי להכי, ונראה לי דס"ל לירושלמי כיון דחשידה היא על השביעית ממילא כל הפירות הנמצאין לה אחר הביעור אסורין מדאורייתא וכיון דאסורין נינהו ממילא כל שמסייעת בעבודתם הוי מסייע ידי עוברי עבירה ולא שייך לתלות בהיתר כיון דמדינא כל הפירות שלה אסורין משא"כ בפרה לא שייך זה וכל שיש לתלות לשחוטה תולין אבל בפירות הכל אסור וכיון דס"ד דנפה וכברה לא שייך רק לתבואה א"כ סתמא כפירושו והוצרך לומר דבנפה ג"כ יכול להיות להיתר כגון למעות דמעות שלה לא נאסר וכן כלהו כנ"ל, ועמ"ש עוד בתוס' בזה:

בתוס' בד"ה משאלת וכו' וקשה לר"ת וכו' ואומר ר"ת וכו'. דבריהם דחוקין מכמה טעמים, חדא דבמתניתין קתני החשודה על השביעית, ואי אין לה של היתר כלל לא שייך חשודה דודאי יש לה פירות שביעית, ומה שהביאו ראי' מירושלמי ע"כ אינה ראי' דאדרבא מנא להו לירושלמי דמתניתין בידוע שאין לה של היתר דאי משום קושיא דר"ת הא בתר הכא בעי' קא בעי לה בירושלמי וס"ד דדרכי שלום ארישא דפרה חורשת נמי קאי וא"כ אין כאן הכרח דאין לה תבואה של היתר גם קשה באמת מה שהקשו אח"כ דמאי פריך מ"ש רישא כיון דרישא בודאי שביעית מיירי, ותירוצם דחוק:

לכן נראה לי כפי מה שכתבתי לעיל במשנה דכיון דתבואתה אסורה לגמרי מן הדין הרי מסייעת הוא בודאי לאיסור ולא שייך למיתלי כלל דס"ס כל פירותיה אסורין מן הדין ומסייעת הוא לעבוד דבר האסור וכן במעשר דסיפא:

ועוד נראה לי דמשאלת שאני כיון דאח"כ אי תעשה בהם של איסור הרי מסייע הוא בכליו לאיסור משא"כ במכר כל שיש לו לתלות בשעת מכר אף שאח"כ עושה איסור לא סייע הוא שאינו שלו כלל ומעיקרא היה יכול למכור דמכר להיתר, משא"כ כאן נהי דהוא שואל להיתר אח"כ כשיעשה איסור יסייע הוא בכלים שלו לאיסור כנ"ל ומ"מ בירושלמי ודאי הפי' כמו שכתבתי מקודם, דס"ס כיון שאמרו נפה לספור מעות ש"מ דתלי' בשל היתר בלא"ה אינו כלום דכל הפירות שלה אסורין מן הדין, כנ"ל, ובהכי ניחא כיון דחדשו בירושלמי לתלות במעות א"כ למה באמת ברישא בלא"ה מותר ובסיפא רק מפני דרכי שלום, ולהנ"ל ניחא דבשאלה לא מהני לתלות מן הדין כיון דאחר כך יסייע בכלים שלו רק במכר מהני לתלות, כנ"ל:

ועוד נראה לי בעיקר קושית ר"ת ז"ל דודאי בלא"ה יש להבין דהא לאינו חשיד מותר למכור הכל כדמוכח בירושלמי וכמבואר ברמב"ם בפי' המשנה שם והטעם דקונה על אחר:

שביעית ולמה לא נתלה בחשוד כך כמו דתולין בכלי דקנה למלאכת היתר וע"כ דהאי לאו תלוי' היא שכל שקנה לחרישה ממילא לא שייך בחשוד דקנה להיתר דאצלו היתר ואיסור שווין ואין מקום לתלות רק דלא קנה למלאכה זו כלל ואפי' היתר לא יעשה רק למלאכה דאין לה שייכות לשביעית כלל, והיינו דהוצרכו בירושלמי נפה לספור בה מעות דלא הוי מלאכה השייך לשביעית כלל, אבל לתלות בתבואה של היתר כיון דס"ס יעשה מלאכה האסורה בשביעית בתבואה של שביעית ממילא לא שייך לתלות דהיתר ואיסור שווין אצל חשיד, כנ"ל:

בד"ה וריחים ותנור, ובאשת ע"ה לא תנא תנור וריחים. משום נפה וכברה וה"ה ריחים ותנור דיגיד עליו ריעו א"נ וכו' ואיידי דלא תנא תנור וכו' דברי התוס' צריכין ביאור חדא דמה זה שחקרו אי ה"ה ריחים ותנור דמאחר שאמרו בוררת וטוחנת בידים כ"ש להשאיל כלי וברישא התירו ריחים ותנור אף שאסרו ברירה וטחינה בידים וכאן דהתירו לברור ולטחון בידים כ"ש להשאיל תנור וריחים, ואם לא בקשו רק ליתן טעם למה נשמט תנור וריחים בסיפא לא הוי להו לומר יגיד עליו ריעו כיון דאין צריכין לראי', גם הך יגיד עליו ריעו אין לו הבנה כלל דהא רישא לא הוי דומיא דסיפא כלל דהא חזינן דלא דמי כלל דהא בוררת וטוחנת בסיפא, וברישא לא תבור ולא תטחון וברירה וטחינה ריע דנפה וכברה בסיפא ומ"מ ברישא לא, גם לא ידעתי מה שכתבו דאיידי דלא תנא תנור לא תנא ריחים דכי תנור וריחים כי הדדי נינהו טפי מנפה וכברה דהא כולהו ארבעה חשיב כסדרן ומ"ש דלא שביק בסיפא רק ריחים בלבד איידי ולא כולהו או מקצתן:

לכן נראה לי בביאור דברי התוס' בשום לב במה שהתחילו בדבריהם ובאשת ע"ה לא תני תנור וריחים והלא ברישא נאמר וריחים ותנור ולמה הפכו הדברים לומר תנור וריחים, וכן ציינו הם ריחים ותנור ותיכף בתירוצם כתבו ג"כ משום דתני נפה וכברה וה"ה ריחים ותנור, וכי בכדי שינו דבריהם פעמים כך ופעמים להיפך:

וברור דנתכוונו לפי דבריהם פרק ר' ישמעאל דנחלקו על רש"י דהולכה לתנור אסור כמו הלישה דהוי סוף לישה רק הולכה לפלטר למכור מותר ע"ש, ומעתה לדברי רש"י ז"ל שם דהולכה לתנור מותרת שכבר נעשה האיסור א"כ הי' מקום לומר דהכא במוחזק לעשר עסקינן רק משום טומאה אתינן עלה ובתנור בלי דרכי שלום מותר דהא מלאכה שאחר הלישה היא ולא הוא ולא כליו מסייעין לאיסור [ואם נפשך לומר דמ"מ אסור להשאיל קודם שמא על ידי זה יש לו סיוע שיודע שיש לו תנור א"כ לא מהני כלל דרכי שלום שישאיל קודם הא יכול להשמט להשאיל אח"כ ואין בזה משום דרכי שלום להשמיט עצמו] אמנם על ריחים לא נסתפקו התוס' כלל דודאי מותר ומפני דרכי שלום דוקא, וזה שכתבו ובאשת ע"ה לא תני תנור. וריחים ג"כ לא תני, הטעם משום דתני נפה וכברה וה"ה ריחים וכן תנור דיגיד עליו ריעו היינו ריחים, דכמו דלא תנא ריחים דנשמע מנפה וכברה כמו כן תנור נמי לא נשתנה דינו כאן כלל רק לא תנא לי' כמו דלא נקט ריחים, ולכך בקושיא זכרו תנור קודם דעיקר כוונתם על תנור דבהא הוי ס"ד שנשתנה דינו בסיפא מרישא כנ"ל קמש"ל דלא נשתנה, והא דלא תני לי' כמו דלא נקט ריחים דנשמע מנפה וכברה' כמו כן לא תנא תנור, ותירצו עוד דתנור אין דרך להשאילו ואיידי דלא תנא תנור לא תנא ריחים כדי שנדע דנשמט תנור לפי שאין דרך להשאילו דלא נטעה דכיון דלא תנא לי' נשתנה דינו כנ"ל לכך לא נקט ריחים ג"כ וריחים ודאי לא נשתנה ממילא תנור ג"כ לא נשתנה, וזה ברור בכוונת התוס':

בא"ד ומיהו קשה וכו'. ולפע"ד נראה דרישא לאו מכח ע"ה דנין רק דיודעת ומכרת דחשודה על השביעית וממילא יש לומר דיודעת דאינה חשודה על טומאה אבל סיפא דמכח אשת ע"ה דנין דחשודה ממילא חשודה על טומאה ג"כ:

בגמרא והא מדקתני סיפא כו' מכלל דרישא וכו' קשיא לי מאי קושיא רישא כיון דלא ידעינן אי הוכשרו הוי לי' ספק טומאה דרבנן וסיפא כיון דידעינן דהוכשרו דהוי ודאי טומאה אסור, וכה"ג מחלק ר"ת בתוס' בד"ה ברישא וכן פירש"י לקמן דלכך בשלהן אסור לסייען דחבר לא ידע אי הוכשרו ש"מ דע"כ בסתמא הוי ספק א"כ בטומאה דאוריי' אסור מספק אבל טומאה דרבנן מותר ומאיזה צד מוקי משנה בידוע דהוכשרו להקשות על רבא:

מיהו בהא אפשר לומר דעיקר הקושיא כיון דקתני סיפא אבל משתטיל את המים לא תגע והתם בודאי הוכשרו ש"מ דאפי' הוכשרו דוקא לישה אסור אבל ברירה וטחינה מותר דאל"כ הוי לי' לאשמועינן בבוררת וטוחנת גופה דבהוכשרו אסור, תדע דבירושלמי מוקמינן מתניתין דנחתום העושה בטומאה דקתני לא בוררין בלותת דדרך חיטין ללותתם קודם טחינה וא"כ הוי לי' לומר אבל בלותתת אסור ומדקאמר משתטיל את המים ש"מ דמעיקרא ליכא משום טומאה כלל אפי' הוכשרו. ודאי:

אלא דקשיא לי מאי ענין קושיא זו לרבא הא לכ"ע יש סתירה בסיפא דמשמע דוקא לישה אסור אפי' הוכשרו אבל ברירה וטחינה לא ומ"ש, כיון דס"ד דהכל בטומאה דרבנן, ומה בכך דלאביי רישא משום מעשר ס"ס סיפא דמשתטיל את המים ודאי משום טומאה אתינן עלה ולמה לישה דוקא אסור ולא ברירה וטחינה, וכמו כן לרבא למה לי' להקשות מכלל דבסיפא גופה קשיא למה אסור הא בטומאה דרבנן מותר לרבא אפי' לסייע בידים:

והי' נראה לכאורה לומר דלאביי לא חייש לטומאה אפילו הוכשרו דכיון דכבר הוכשרו ואסור בנגיעה כיון דהוא אינו חושש ליגע ממילא בלי מלאכה זו יטמאנו בנגיעתו רק בסיפא דעכשיו נטמא בהטלת מים לכך אסור לסייע מהתחלת הטלת מים אבל לרבא כיון דחושש מעיקרא בברירה וטחינה לולא דרכי שלום קשיא לי' שפיר מ"ש לישה דאסור אפי' בדרבנן וברירה וטחינה מותר, אבל אין דעתי נוחה בזה כי זה סותר מה שאבאר לקמן דקושית ורמינהו קאי לאביי ג"כ ע"ש:

ונראה לי לומר דלאביי לא חיישינן בטומאת חולין אפי' לסייע ביד וסיפא לדידי' לאו משום טומאה נגעו בה כלל רק האיסור משום מעשר דאורייתא ודוקא במלאכות הרחוקות מן האיסור אכילה שאינו מעושר התירו משום דרכי שלום על סמך הרוב אבל במלאכת הקרובות להאיסור כגון לישה ואפילו איסור משום מעשר דקרוב לגוף האיסור דהיינו אכילה ולא סמכו בזה על הרוב, וכה"ג מחלק הרשב"א ז"ל בין הטלת מים לבוררות וטוחנת לענין חלה דהטלת מים מלאכה הקרובה לאיסור טומאת חלה אבל ברירה וטחינה רחוק, ולפי זה יש לומר דה"ה לענין מעשר, אבל רבא דחייש לטומאה דרבנן א"כ ברירה מטמא ממש כמו לישה ומ"ש דלישה אסור וברירה מותר כנ"ל, ועמ"ש בתו' בד"ה רבא אמר:

שם וסיפא בטומאת חלה. פירש"י דאורייתא שאסור לטמאה ביד, ויש לתמוה כיון דמיירי בהוכשרו דבלא הוכשרו ליכא בברירה וטחינה חשש כלל ואין צורך לדרכי שלום, והשתא כיון דנטמאו מותר לכתחילה לעשותה בטומאה דאפי' נולד לה ספק טומאה מעיקרא תעשה בטומאה והכא משמע דאפי' אחר ברירה וטחינה אסור לסייע בהטלת מים, א"כ במה נפשך אי טמאה היא כבר נטמאה בברירה וטחינה, ואי טהורה היא עכשיו נמי טהורה היא וליכא למימר דמעיקרא מותר שאינו מטמא חלה אבל עכשיו שמפריש חלה יטמא חלה, הא ליתא דכל שנטמאת העיסה אין חשש להפריש חלה בטומאה כדמוכח להדיא בריש נידה ובמתניתין דמסכת חלה:

לכן נראה לי דודאי הך משתטיל את המים בלא הוכשרו מיירי ואף דבוררת בהוכשרו מיירי מ"מ כך הכוונה בוררת אף שהוכשרו בברירה וטוחנת אף שהוכשרו בטחינה דאי הוכשרו בברירה כבר נטמאו ומאי קמש"ל דטוחנת וכמו כן בלישה מיירי שהוכשרו בלישה וכל אחת מיירי שהוכשרו באותה מלאכה לא במלאכה הקודמת לה ובלישה אסור משעת הטלת מים דאז מטמא חלה דאורייתא (ואף דעדיין לא הוטבלה לחלה מ"מ באותה מלאכה אסור, ועיין בחידושי הרשב"א ובתוס' בד"ה רישא], כנ"ל לפירש"י וכן צ"ל לקמן בתוס' סוף ד"ה רישא ע"ש:

בתוס' בד"ה רבא אמר כו' אביי מיקל טפי כו' ורבא איפכא וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל בלא"ה ניחא, דאביי או דלא חייש לטומאה ברישא כיון דאין המלאכה גורמת הטומאה או משום דבסיפא ג"כ אין הטעם משום טומאה רק דקרוב לאיסור אכילת שאינו מעשר כמש"ל באריכות ע"ש:

בא"ד ואביי פ"ק דשבת. נראה לי טעם מחלוקתם לפי דעת התוס' דאביי ס"ל דאיסור סיוע קל מאיסור אכילה הלכך באיסור סיוע לא חייש למיעוט ע"ה ובאיסור אכילה חייש ורבא סובר איסור סיוע אינו גזירה רק איסור בעצמותו והתם עיקר איסור האכילה דרבנן ואין לגזור בזה שמא יאכילנו שלא יאכל עמו ביחד:

בד"ה איזהו ע"ה בתוספתא מיתנייא וכו' דכיון דמעשר אין להחמיר עליו כו' וא"ת בפרק היה נוטל וכו' שאין מזמנין עליו כדאמרינן פרק שלשה שאכלו, ע"כ. עיין מהרש"א ודברים הללו צריכין ביאור, והנה פרק שלשה שאכלו תנן כותי מזמנין עליו ופריך הש"ס לא יהא אלא ע"ה וע"ה אין מזמנין עליו ומשני אביי בכותי חבר ורבא קאמר בע"ה דרבנן דפליגי אר"מ והני כותאי מעשרין, ומעתה יש לתמוה מאחר שכתבו התוס' דאינהו רק לענין להשיא בת חבר פליגי וסובר ר"מ כיון דמעשר יש להשיאו בת חבר ומה ענין הך פלוגתא לזימון, וביותר תימא דרבא מוקי בפירוש פלוגתייהו לזימון היפך דברי התוס' דלזימון בעי ר"מ שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית, והתם גופא מייתי הך ברייתא רק שם נזכר ר"א בשיטה זו ובפרק הי' נוטל ר"מ. לכן נראה לי דודאי עיקר ע"ה הפסול לזימון הוא לר"מ שלא היה אוכל חולין בטהרה ולרבנן שאינו מעשר פירותיו וסובר ר"מ אף שהוא בגדר ע"ה דחוששין למעשר שלו כל שאנו רואין שאינו אוכל חולין בטהרה מ"מ מותר להשיאו בת חבר ורבנן ס"ל דזה אינו ע"ה כלל רק כל שאינו מעשר פירותיו ודאי ומ"מ מוסרין לו בת חבר וממילא לזימון תליא בהך פלוגתא כיון דקתני ע"ה אין מזמנין עליו ממילא לר"מ כל שאין אוכל חולין בטהרה ולרבנן כל שאינו מעשר, והך דפליגי בתר הכי בזימון בק"ש ותפילין וציצית הכוונה כיצד יתברר לנו שזה ע"ה בסתם אדם ואמרינן דכל שאינו קורא ק"ש בחזקת ע"ה הוא ומסתמא אינו אוכל חולין בטהרה ולרבנן אינו מעשר פירותיו אבל כל שידעינן בו דמוחזק לעשר ואוכל חולין בטהרה לא חשוב ע"ה לזימון ולדמאי והיינו דקאמר רבא בע"ה דרבנן דבעינן דוקא שאינו מעשר וכותי זה ודאי מעשר ומצטרף לזימון אבל ישראל שאינו קורא ק"ש בסתמא מחזקינן לי' שאינו מעשר, ולר"מ כותי נמי ע"ה חשיב כיון דאינו אוכל חולין בטהרה אינו מצטרף לזימון כמו ע"ה ישראל ובזה אתי שפיר הכל, ואולי גם התוס' נתכוונו כך ודוק:

ודע דבעיקר המחלוקת בק"ש ותפילין וציצית יש ליתן טעם במה נחלקו, ונראה לי דת"ק סובר דוקא ק"ש דחזינן דמבטל מ"ע אבל תפילין יש לומר דחושש להיסח הדעת וגוף נקי ואינו יכול לשמור עצמו לכך אינו מניח ולא הוי ע"ה ומ"ד תפילין סובר דאפ"ה הוי ע"ה, אבל בציצית כיון שאין חיוב עליו לעשות ציצית רק כשלובש טלית בת ארבעה כנפות לא חשיב ע"ה, ומ"ד ציצית סובר כיון דמפקיע עצמו ממצות עשה חשוב ע"ה, כנ"ל:

בד"ה רישא בטומאת חולין כו' אע"ג דשרי התם עם אינו ישראל עם ישראל אסור כוונתם דמזה מוכח דבצירה דאסור משום טומאת תרומה היא דאי משום טומאת חולין למה מותר באינו ישראל, וצ"ל דמשום חולין לא הוי קשיא להו למה הכא מותר מפני דרכי שלום והתם אסור דבבצירה ליכא משום דרכי שלום כלל והיינו דלא קשיא ממשנה דהתם דכיון דלא שרי באינו ישראל שפיר יש לפרש בטומאת חולין לכך לקמן הקשו שפיר ממשנה נחתום שעושה בטומאה לרבא דקשיא להו שפיר למה כאן מפני דרכי שלום מותר והתם אסור דהתם נמי קתני לא בוררין והכא מתיר ברירה אבל מבצירה לא ניחא להו להקשות דיש לומר בהא לא שייך דרכי שלום ובסמוך אבאר דבנחתום בברירה נמי ליכא משום דרכי שלום:

אמנם עיקר קושית התוס' נראה ליישב לפי דעתי כי הבוצר דהתם דמי להטלת מים דהכא אף דעדיין אינו מחויב מ"מ באותה מלאכה אף התחלה אסור והתם ג"כ הבצירה ליתן לגת מעין דריכה הוא וכן פירש"י ז"ל התם בהדיא, ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף