אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/סא

יום ראשון כ"ז תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף סא

קדושת השם בשם 'שלום'

התקנה לשאול בשלום חברו בשם - רשות או חובה

במשנה במסכת גיטין (סא.) תנן: ומחזיקין ידי נכרים בשביעית, ושואלין בשלומן [- כל הימים. רש"י] מפני דרכי שלום. ופירש רש"י: ואף על פי שמטיל על הנכרי שם שמים, שהשלום שמו של הקב"ה.

ובמשנה במסכת ברכות (נד.) שנינו: והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם, שנאמר "והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'", ואומר "ה' עמך גבור החיל", ואומר "אל תבוז כי זקנה אמך", ואומר "עת לעשות לה' הפרו תורתך". וכתב רש"י: שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם, בשמו של הקב"ה, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות, להוציא שם שמים עליו.

ובביאור דרשת התנא מהפסוק 'עת לעשות להשם הפרו תורתך' כתב רש"י: פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', ואף זה המתכוין לשאול לשלום חבירו, זהו רצונו של מקום, שנאמר 'בקש שלום ורדפהו', מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור.

כעין זה מביאה הגמרא במסכת מכות (כג:) אמר רבי יהושע בן לוי, שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם, אלו הן: מקרא מגילה, ושאילת שלום בשם, והבאת מעשר... ושאילת שלום בשם, דכתיב "והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם", ואומר "ה' עמך גבור החיל". ופירש ריב"ן בשם רבו, הלא הוא רש"י: ושאילת שלום בשם, דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם, כגון 'ישים השם עליך שלום', ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה.

ועוד הביא ריב"ן לישנא אחרינא: שאילת שלום בשם, דחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם, ואנו נמי כי שיילינן אהדדי מדכרינן שם, ד'שלום' שמו של הקב"ה, דכתיב "ויקרא לו ה' שלום" לשם ה', ע"כ. נמצא שדעת רש"י שה'תקנה' לשאול בשלום חבירו אינה תקנה לחיוב אלא רק היתר שאין לחוש להזכרת שם שמים לבטלה, ואילו לדעת הלישנא אחרינא בריב"ן תקנה זו דומה לשאר תקנות חז"ל והיא תקנה חיובית לחייב הזכרת שם השם בשאילת שלום חבירו. ואף אנו מקיימים את תקנתם בהזכרת 'שלום' שהוא שמו של הקב"ה.

מחלוקת הראשונים האם 'שלום' הוא מהשמות שאינם נמחקים

והנה מצאנו בראשונים מחלוקתם בענין זה ששמו של השם שלום, האם הוא מהשמות שאינם נמחקים או לא. דהנה בברייתא המובאת במסכת שבת (י.) איתא: הנכנס לבית המרחץ... מקום שבני אדם עומדין ערומים, אין שם שאילת שלום כו'. ואמרו עלה בגמרא (ע"ב): מסייע ליה לרב המנונא משמיה דעולא, דאמר, אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שנאמר "ויקרא לו ה' שלום". ומקשה הגמרא: אלא מעתה 'הימנותא' נמי אסור למימר בבית הכסא [- להזכיר אמונה בבית הכסא. רש"י] דכתיב "הא-ל הנאמן". וכי תימא הכי נמי, והאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, שרי למימר 'הימנותא' בבית הכסא. ומיישבת: התם שם גופיה לא איקרי הכי, דמתרגמינן 'אלקא מהימנא', הכא שם גופיה איקרי שלום, דכתיב 'ויקרא לו ה' שלום'. מבואר שהשם 'שלום' הוא משמותיו של הקב"ה ולכן אין להזכירו בבית המרחץ.

התוספות (סוטה י.) הקשו, מאחר ו'שם גופיה איקרי שלום', מדוע לא נזכר השם 'שלום' במסכת סופרים (פ"ד) ברשימת השמות שאינם נמחקים, ויישבו התוספות 'תנא ושייר'. הרי שלדעת התוספות אכן השם 'שלום' משמות שאינן נמחקים ורק ששייר התנא ולא כתבו עם כל השמות שאינם נמחקים, אך דין אחד להם לענין מחיקה.

מאידך הרא"ש בתשובה (כלל ג סימן טו) כתב להוציא מדעת רבי מצליח שרצה לומר ש'שלמה' האמור בשיר השירים אינו נמחק לפי שהוא קודש כמבואר במסכת שבועות (לה.) שכל שלמה האמור בשיר השירים קודש. והרא"ש חולק על דעתו: דמאי קדושתו, דמפרשינן ליה 'למי שהשלום שלו' ואין זה שם שבשביל זה יהא אסור למוחקו. והרא"ש מוסיף ומביא ראיה לכך מתיבת 'שלום' עצמה, שהיא שם ויש בה קדושה כמבואר בגמרא בשבת (י:) לענין הזכרת 'שלום' בבית המרחץ, ואעפ"כ "לא מצינו מי שאוסר למחוק 'שלום', ובכל אגרות כותבים שלום וזורקין ונמחקין. ואע"פ ששלום הוא שם כדקאמר התם... הכא שם גופיה איקרי שלום... דאע"פ שהשם עצמו נקרא 'שלום', כיון שאינו שם העצם אלא על ידי הפעולה נקרא כך, הוה ליה כמו: הגבור והנורא, האדיר, האמיץ והחזק, חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד, שנמחקים. וכל שכן 'שלמה' שאינו קדוש אלא בשביל 'שהשלום שלו', שהוא נמחק", עכ"ד.

מחלוקת הראשונים אם מותר לכתוב שלום באגרת שלומים והכרעת הפוסקים

ובברכי יוסף (או"ח סימן פה סק"ח) העיר על הרא"ש שכתב שלא מצינו מי שאסור למחוק שם שלום, וכן על מה שראה בחידושי הריטב"א על שבת (י:) שכתב בשם התוספות ש'שלום' הוא מהשמות הנמחקים, מדברי התוספות בסוטה שמדבריהם מבואר להדיא שאכן שלום הוא מהשמות שאינם נמחקים, ואסור למוחקו.

ועל מה שכתב הרא"ש שבכל אגרות כותבים שלום וזורקין ונמחקין, הביא הברכ"י מה שראה בחידושי הר"ן כתבי יד על מסכת שבת (שם) שכתב בשם רבינו יחיאל, דמהכא [- היינו מדברי הגמרא בשבת] שמעינן דאסור לכתוב באגרת שלומים 'שלום', דשם קדוש הוא, ומצוי אדם לזורקן באשפות ומקומות המטונפות. וכן אינו נוהגים שלא לכתבו 'שלום' שלם, ע"כ לשון הר"ן.

הרי לנו שנחלקו הראשונים אם 'שלום' הוא משמות הנמחקים [כך דעת הרא"ש, והריטב"א בשם התוספות] או משמות שאינם נמחקים [כך דעת התוספות בסוטה והר"ן בשם רבינו יחיאל]. ולהלכה העתיק הרמ"א (יו"ד סימן רעו סי"ג): ואסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר, דיכול לבא לידי בזיון. ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת. ויש נזהרין אפילו במילת שלום שלא לגמור כתיבתו. והש"ך (ס"ק טז) כתב: ורוב העולם אין נזהרים בזה, וכ"כ בתשובת הרא"ש (הנ"ל) דמותר. דהיינו שהש"ך הכריע שהוא משמות הנמחקים.

תליית העינים למשפט לשני ביאורי הריב"ן במחלוקת אם שלום הוא שם שאינו נמחק

ובדין הזכרת שם בבית המרחץ, כתב השו"ע (או"ח סימן פה ס"ב): דברים של חול מותר לאמרם שם בלשון הקודש, וכן הכנויים, כגון רחום, נאמן וכיו"ב, מותר לאמרם שם. אבל השמות שאינם נמחקין, אסור להזכירם שם. וכתב המגן אברהם (סק"ג) שמה שכלל השו"ע שהשמות שאינם נמחקים דוקא אסור להזכירם שם, הוא 'לאו דוקא' שהרי שם 'שלום' אסור להזכיר שם, ע"כ. דהיינו שהמג"א נקט כהכרעת הש"ך שהוא מהשמות הנמחקים ומאידך אסור להזכירו בבית המרחץ כמבואר בגמרא בשבת.

וכ"כ המשנה ברורה (סק"י) ש'שלום' מותר למחקו ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו, אע"פ שאינו מיוחד לו, אסור להזכירו בבית המרחק כשמתכוון על ענין השלום.

ובספר עינים למשפט (מכות שם) רצה לתלות ולומר ששתי הלשונות שבריב"ן תלויים בפלוגתת הראשונים בדין מחיקת שם 'שלום'. שאם נאמר ששלום הוא שם ממש, הרי יש לומר שהתקנה לשאול בשלום חבירו בשם עניינה שמותר לשאול בשלומו בשם ואין כאן חשש הזכרת שם שמים לבטלה. משא"כ אם נימא שאינו אלא כינוי והוא מהשמות הנמחקים, הרי אי אפשר לומר שהתקנה היא ש'מותר' לשאול בשלומו, ועל כרחך צריך לומר שהתקנה היא שהוא 'חייב' לשאול בשלום חבירו בשם, וכלשון השניה שהביא הריב"ן.

ובספר יפה מראה (גיטין שם) העיר שלפי זה יצא נפק"מ להלכה שכיון שהמשנ"ב פסק ששלום הוא מהשמות הנמחקים אם כן על כרחך שגדר התקנה הוא שחייב לשאול בשלום חבירו בשם, ואם כן יהיה חייב בתקנת חז"ל להזכיר שם שמים על חבירו - ועכ"פ שם 'שלום' - בכל שאלת שלום, והוא חידוש לדינא.

ובעיקר דברי העינים למשפט צ"ב שהרי הריב"ן לא הזכיר שתקנת חז"ל היא להזכיר שם 'שלום' על חברו, ואדרבה בפסוקים שהביאו חז"ל הזכיר בועז וכיו"ב שם ה' ממש, וכל דברי הריב"ן הם שאף אנו מקיימים התקנה במה שאנו מזכירים שם 'שלום'. ואם כן מה שייך לתלות את המחלוקת אם 'רשאי' להזכיר שם שמים או ש'חייב' להזכירו, במחלוקת אם שם 'שלום' הוא כינוי או מהשמות שאינם נמחקים, סוף סוף גם אם שלום הוא מהשמות הנמחקים אפשר לבאר את תקנת חז"ל ש'רשאי' להזכיר שם שמים בשאר שמות שאינם נמחקים, וצ"ע.

האם יש להציל מגילת אסתר שאינה כתובה כדינה משום שנאמר בה 'דברי שלום'

על עיקר השגת הרמ"א שיש נזהרים מלכתוב באגרות ושטרות 'שלום' שלם כדי שלא יבואו לידי בזיון, הקשה השדי חמד (כללים מערכת הא' סימן שיג) שלפי זה היה להרמ"א להשיג גם על פסק השו"ע (או"ח סימן שלד סי"ג) בשם המרדכי: יש מי שאומר, דמגילת אסתר הואיל ואין בה אזכרות, אם אינה כתובה כמשפטה - אשורית על העור ובדיו - אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה. והרי במגילת אסתר נאמר 'דברי שלום ואמת', ואם כן לדעת הנזהרים שלא לכתוב שלום באגרות, לכאורה הוא הדין שיש להציל מגילה - שנזכר בה שלום - מדליקה. ומדוע לא השיג הרמ"א על פסק זה של השו"ע. וכתב השדי חמד, שאפשר שיש לחלק בין קום עשה לכתחילה - שראוי שלא לכתוב שלום שלם באגרות, ובין שב ואל תעשה בדיעבד - שאינו צריך להצילה מהדליקה.

עיקר הערה זו כבר כתבה בספר מר ואהלות (דף ה בהגהה ד"ה ועלה בלבי) שהביא נידון הראשונים אם שלום הוא משמות הנמחקים, וכתב להביא ראיה מדין זה שמגילת אסתר שאין בה אזכרה אין מצילים מפני הדליקה, אף שכתוב בה 'שלום'. וכתב השדי חמד שלשון 'ראיה' אינו צודק בזה, שהרי דין זה מקורו מהמרדכי, והסוברים ששלום הוא משמות שאינם נמחקים יכולים לחלוק על דינו. ולא היה לו לומר אלא שהמרדכי סובר כדעת המתירים ותו לא.

נידון האגרות משה בדבר נתינת שלום למי שהוא מסתפר והוא בגילוי הראש

עוד דן במור ואהלות שם לאסור נתינת יד ואמירת שלום לאנשים המתירים לעצמם לישב בגילוי הראש, שכן הדרך היא שישיבו 'שלום', והרי אסור להזכיר את השם בגילוי הראש. ומכל מקום הסיק שבמקום צורך גדול יש להתיר למען השלום.

ובאגרות משה (ח"ו, או"ח ח"ד סימן מ אות כג) דן בדבר נתינת שלום למי שהוא מסתפר, שהוא בגילוי הראש. ותחילה נטה להסכים לאיסור ע"פ דברי השדי חמד [- ולכאורה כוונתו למה שהביא שם בשם המר ואהלות], וזאת על אף שיש מקום לחלק בין הדברים, שכן איסור הזכרת שם שמים בגילוי הראש אינו מצד עצם גילוי הראש, שהרי כיסוי הראש שלא בשעת התפילה הוא מילתא דחסידותא אף כשמדבר דברי חול ואפילו בשעת הליכה או ישיבה בעלמא. אלא איסור הזכרת השם בראש מגולה היא מטעם שבעת הליכתו בגילוי הראש הוא נמצא ב'קלות ראש'. ואם כן יש לומר שכל זה הוא באופן שיכול היה לכסות את ראשו, אזי גילוי הראש יש בו משום 'קלות ראש', אך באדם המסתפר שאינו אלא עוסק במלאכה יש לומר שאין כאן קלות ראש ויהיה מותר להזכיר את השם. אמנם נראה שאין לחלק כן, ואדרבה כל מלאכה זו הנעשית בגילוי ראש יש בה משום קלות הראש האסורה בהזכרת השם.

האם הזכרת שלום היא בהכרח הזכרת השם או שאפשר לפרשה על 'מציאות השלום'

אמנם שב ודן האגרות משה מצד מה שרוב אמירת תיבת 'שלום' בעלמא לכל אדם אין הכוונה כלל לשם השי"ת, אלא על מציאות השלום למעשה, ששלום לו בגופו ושלום לעולם. ואפילו בתיבת 'שלום' שאומרים בתפילה עניינה הוא על מציאות השלום, כמו 'שים שלום' ו'המברך את עמו ישראל בשלום', ו'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו'. ואם כן כשאומר 'שלום עליכם' יש לפרש שכוונתו כלל אינה לברכה שה' ששמו 'שלום' יחול עליכם, אלא לשאלה האם מעשה מציאות השלום הוא עליכם, או בדרך ברכה שיהיה מציאות השלום עליכם. וכדרך שרוב ברכות שמברך אדם לחבירו אינם כוללת הזכרת השם.

אלא שרב המנונא מחמיר מספק שכיון שיש בזה כבוד שמים אין ללכת אחר הרוב, ולכן אסור להזכיר שלום בבית המרחץ. אבל בגילוי הראש שכל האיסור הוא משום קלות ראש ואינו איסור ברור ומוחלט כהזכרת השם במקום ערוה וצואה. בזה היה מקום להקל יותר. ובפרט שסתם בני אדם אינם מתכוונים לברכה כלל אלא רק כדרך ארץ, שכך דרך האמירה בעת פגישה בין שני בני אדם. ולכן מכריע האגרות משה, שמסתבר שאף שראוי להחמיר בזה אבל אם יש לחוש לקפידא אינו מחוייב להחמיר.

בכל דברי האגרו"מ יש לדון לפי היוצא מדברי הריב"ן ובצירוף פסק המשנ"ב בזה וחשבון דברי העינים למשפט, שיש חיוב לברך את חבירו בשם, אם כן לכאורה היה ראוי לומר שאדרבה כוונת אדם ירא שמים בדוקא לשם השם כדי לצאת ידי תקנת חז"ל לברך את חברו בשם ויל"ע.

עוד יש לדון בדבר ההיתר המבואר במשנה בגיטין להזכיר שם שמים על הנכרי. ולכאורה מדוע מותר להזכיר עליו שם שמים מפני דרכי שלום, הרי יכול לאומרו בכוונת 'מציאות השלום' כדברי האגרות משה ובאופן שיכוון להדיא לשם כך הרי לכאורה לא יהיה בזה הזכרת השם, וצ"ע.