אילת השחר/גיטין/סא/א
תוד"ה ליקט. במשנה למלך (פי"ז מגזילה ואבידה) ביאר דהכונה דס"ד דהוי אומדנא דלא נתכוין לזכות קמ"ל דהתכוין לזכות, אמנם מגליון הש"ס משמע דהבין דתוס' כאן חולקים על מש"כ התוס' בב"ב דף נ"ד דבנמצא בידו דבר הפקר אם לא התכוין לזכות אינו זוכה. וכן כתב הרשב"א דבאמת לא התכוין לזכות ומ"מ זכה ודלא כתוס' ב"ב, ומשמע דהי' סברא דאינו קונה אפי' מפני דרכי שלום, כיון שאינו מכוין לזכות, קמ"ל דקונה אפי' קנין גמור.
תוד"ה שדי. ורב כהנא הי' סבור שלא הי' חושש מן הפירות אלא מן החריות. יש לעיין למה הי' מותר לר' כהנא לאכול ולא הי' צריך לשאול שמא מתכוין גם על הפירות, דהא אם ההוא גברא התכוין לזכות בפירות אסור לקחתן. ולולא דבריהם הי' אפשר לפרש דכיון דכל התקנה דדרכי שלום היתה מפני שודאי יכעס זה שטורח להפיל ויקחוהו אחרים לכן תיקנו, אמנם כ"ז אם הטירחא היא בשביל הפלת הפירות, אבל אם ניכר שזה בעיקר להחריות אלא דבנפילתם גוררים גם נפילת הפירות, כה"ג לא תיקנו התקנה דדרכי שלום דהו"ל כאילו ממילא נופלים, וא"כ אפילו אם ההוא גברא התכוין לזה לא יהא שייך בזה התקנה דדרכי שלום, וע"ז השיב לו ההוא דבידאי שדיתינהו וזכה ממש לכן אסור, אלא דלפי"ז יצא חידוש דין דאם לא אחזן בידים הי' מותר לקחת הפירות כשזורק החריות והפירות נופלים עמם, דאין כה"ג תקנת דרכי שלום.
משאלת אשה וכו'. לכאורה לא מיירי באופן דאם לא תשאיל לא תוכל לאכול הפירות והוי כמו בתרי עברי דנהרא, ויש חשש לפני עור מן התורה, דאז למה התירו משום דרכי שלו', ובפרט יקשה מש"כ הרשב"א והריטב"א לתרץ קושית התוס' ממה דמותר למכור פרה חורשת אע"פ שבמכירה אין הטעם דדרכי שלום דמ"מ כיון דיש לו הנאה מותר, משא"כ להשאיל דאין לו הנאה למה לו להביא עצמו לידי ספק, וכי זה סגי להתיר ספק איסור תורה משום הנאתו, משמע דכל הנידון באיסור דרבנן מחמת מסייע ידי עוברי עבירה באופן דהוי כחד עברי דנהרא, ובאופן דלהנאתו מוכר לא רצו להחמיר אפי' בלי טעם דרכי שלום, משא"כ היכא דאין לו ריוח התירו רק משום דרכי שלום, ומ"מ גם אם זה רק נוגע לאיסור דרבנן צע"ק לומר משום הנאתו התירו. ובחזו"א (שביעית סי' י"ב סק"ט) משמע דאף היכא דהוי ספק לפני עור ממש כגון בתרי עברי דנהרא מ"מ התירו משום דרכי שלו', משום דאל"כ גורם יותר מכשול לעם הארץ דיעבור עבירות לא תשנא את אחיך ועוד כהנה וצ"ע.
והנה אם משנתינו מיירי ג"כ באופן דתרי עברא דנהרא, ובכ"ז התירו מפני דרכי שלום, וכן במה דמסייע ג"כ מיירי באופן דאם לא הי' מסייע לא היתה יכולה לאכול ובכ"ז מחלקינן אליבא דאביי דבסיפא הקילו מחמת דרוב עמי הארץ מעשרין, יהי' בזה לכאורה ראי' דלא כמו שרצו קצת האחרונים לומר דלפני עור שמכשיל באיסור דרבנן יש איסור מן התורה דהוי כנותן אבן שיכשל, דמה שנענש על האיסור דרבנן לא שונה מאם יכשל וינזק ע"י אבן, דא"כ מאי מועיל דבדמאי הקילו, דמ"מ הא הוא מביא דיעבור איסור דרבנן, אלא דלא קשה דהעם הארץ שיודע שתיקן טבלו הא אינו עובר איסור, נמצא דיש לתלות דמתוקן ונמצא דלא יענש כלל ולכן הקילו יותר מבשביעית.
רש"י ד"ה וסיפא בטומאת חלה. דאורייתא שאסור לטמאה. וצריך לומר דאע"ג דכבר נטמאה כשהיא חולין ע"י נגיעתה, מ"מ חיישינן כמש"כ הרשב"א דאולי היא רק טבולת יום ולא נטמאה התבואה כ"ז שלא חל חלה וחיישינן שתעזור לה גם אחרי שתפריש ושתהי' כבר חלה ממש, ואז גם טבולת יום מטמאה מן התורה את החלה.
תוד"ה משאלת. בפנ"י כאן כתב דעבר כבר זמן הביעור דאל"כ אולי תאכלם בהיתר, ואע"ג דלהרבה ראשונים הותר לאוכלם דרך הפקר, מ"מ מדטורחת לטחנם הרי דעתיד לאוכלם באיסור, לא ע"י שיפקירם. משמע דהי' אפשרות להפקיר עדיין אלא כיון דטוחנת ודאי לא תפקיר. משמע לדבריו דאפי' אם עבר זמן הביעור יש עדיין אפשרות לאוכלן דרך הפקר, ותמוה דהא אם עבר כבר זמן הביעור אסור וצ"ע.
בא"ד. בתירוצם דתירצו דאין לה רק פירות שביעית [צ"ל דלא שייך לתלות שתשיג עוד פירות שאינם של שביעית דודאי תטחון ותברור הפירות שיש לה] אבל כשאינו ידוע ודאי אם כל פירותיה של שביעית מותר לסייע דנתלה דאולי הם לא של שביעית, וכן בטבל דמדמה לשביעית כתבו משום דאחמור רבנן כאילו כל תבואתו ודאי טבל מחמת החזקה, וצ"ע לקמן בברייתא דטוחנין ומפקידין אצל אוכלי שביעית ולא לאוכלי פירותיהן בטומאה ובשביעית, ומוקי אביי בחשוד לאכול בימי טומאתו, מ"מ למה יהא אסור נתלה דלא יאכלם כשיהי' טמא.
וכן צ"ע לפי"ז למה משתטיל מים אסור, נתלה דאינה טמאה, ואם נימא דכיון דגזרו טומאה על עם הארץ, לא שייך לתלות דאינה טמאה, דהא מדרבנן היא טמאה ודאי, א"כ גם בדמאי למה הוצרכו לתרץ לענין דמאי דעשו כודאי טבל מחמת החזקה, תיפוק לי' כיון דמדרבנן חייב לעשר מאיזה טעם שיהי' הרי הוא מ"מ טבל מדרבנן ומסייע ידי עוברי עבירה דרבנן, וכמו דכיון שגזרו על עם הארץ טומאה, הרי הוא מדרבנן דין על הגברא דהוא טמא ולא יועיל לתלות דאינה טמאה, ה"נ בדמאי דגזרו על תבואת העם הארץ הרי הוא מדרבנן כאינו מעושר.
בא"ד. וי"ל דקסבר הש"ס דאחמור רבנן בתבואת החשודים כאילו הוא בודאי טבל דאוקמיה אחזקה. צע"ק כיון דבמציאות הרי זה רק ספק, ומנ"ל להש"ס לדמות ומכח זה להקשות דאולי לא אחמור שיהי' ממש כודאי. עוד צ"ע דאפילו הוי כודאי מכח חזקה, היינו כיון דהיתה טבל חזקה שלא נתקנה עדיין, מ"מ איך זה ודאי שלא תעשר לפני שתאכל. וגם לפי זה אביי דע"כ לא ס"ל דעשאוהו כודאי טבל, למה הוצרך לחדש מחמת רוב עמי הארץ מעשרין הן הא סגי לומר דשאני דמאי דהוי רק ספק.
תוד"ה ריחיים. ושמא התם בטומאת פירות. פי' דלכן אע"פ שחשודה אשביעית חשודה עי"ז שפירותיה טמאות אבל יכול להשאיל לה תנור, דהפירות הטמאים הא אינם מטמאים התנור, משא"כ בסיפא דחשודה על טומאה דהיינו טומאת הגוף דתטמא התנור. [ויש לעיין בעיסה רכה נחוש דסוף משקין לצאת ע"י היסק התנור כמבואר בנדה דף ס"ב ב', דהא יתכן דהיא תאפה בו עיסה לא כל כך עבה וסוף משקין לצאת בהיסק התנור].
תוד"ה רישא. והא דפריך הכא מאין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה לאוכלי לא משמע אלא חשדא בעלמא. משמע דאם היו יודעים שודאי אוכל בטומאה הי' באמת אסור טחינת פירותיו, ולכאורה הא עדיין ספק אם כעת כשיאכלם הוא טמא, משמע דספק זה גרע, וצ"ע.
בא"ד. וי"ל דשאני התם וכו'. דאם נולד ספק טומאה דבין כך אין הפסד לכהן מותר לטמאותה משתטיל מים כיון דאינו טבול עדיין לחלה. וצ"ע דא"כ למה לרבא אסור במשנתינו לטמא משתטיל למים דהא כיון דהאשת עם הארץ נגעה בזה עד עכשיו ומיירי כשהוכשרו לרבא, א"כ הא בין כך לא יוכל הכהן לאכול מהתרומה מטעם דאולי היתה טמאה ממש לא רק טבולת יום, וע"י נגיעתה כשהי' עדיין חולין כבר נטמאה העיסה, וכיון דאין הפסד לכהן יהא מותר לסייע לה גם משתטיל מים כ"ז שלא התחייבה ממש בחלה וכמו התם. [ועי' בתפארת יעקב שתירץ דגם לרבא ע"כ דסיפא מיירי דלא הוכשרו אלא בלישה].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |