חתם סופר/גיטין/נה/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש
תפארת יעקב
אילת השחר
שיח השדה

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


חתם סופר TriangleArrow-Left.png גיטין TriangleArrow-Left.png נה TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. הקשו תוס' א"כ עברו חכמים בקום ועשה. וכתב לחם משנה פ"ג מגילה דמשו"ה ס"ל לרמב"ם דיאוש עם שינוי שם דהקדש תרווייהו בהדדי איננו אלא קנין דרבנן ובנודעה לרבים העמידוהו על דין תורה ודבריו נכונים. כי אפי' אי שינוי השם בעלמא קנין דאורייתא הוא היינו שע"י מעשה כל דהוא שנשתנה הדבר אע"פ שאין באותו השינוי כדי לקנות מ"מ מועיל שעי"ז נשתנה שם של אותו הדבר כגון מעיקרא אסא והשתא הושענא. אבל הכא כיון דשינוי רשות ליכא בהקדש קרבן כמ"ש תוס' ב"ק ע"ט ע"א א"כ במה ישתנה שמו כיון שהגזלן קורא לו שם חדש הקדש וכי עי"ז ישתנה שמו וצריך לדחוק דעכ"פ קצת כעין שינוי רשות הוה אע"ג דמעיקרא תור' דראובן והשתא תורא דראובן מ"מ קצת שינוי רשות הוה שיצורף לזה שינוי שם הקדש מ"מ ס"ל לרמב"ם דלא הוה זה אלא מדרבנן וכלח"מ ונכון הוא:

מאי אריא חטאת אפילו עולה נמי. הרשב"א נתקשה מאי אפילו. ולפמ"ש לעיל בשם רמב"ן י"ל לא מיבעיא חטאת דבלא שם בעלים פסול הוא אלא אפילו עולה דכשר אלא שאינו עולה לבעלים לשם חובה מ"מ מחזי כאוכל גזילות:

לשון הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח הל' ז' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואצ"ל שאינו מתקבל ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה עכ"ל. והראב"ד השיג אין כאן אפילו עכ"ל. והנה שארי קושי' על הרמב"ם עיין לח"מ כאן ופ"ג מהלכות גזילה ופי"ח ממעה"ק. אך מ"ש אפי' חטאת לא נתיישב. ולפע"ד הדברים כפשוטן דבר"פ לולב הגזול מייתי אני ה' שונא גזל העולה וממשיל למלך שעבר לפני המכס. והענין בזה כי כולי עלמא דהקב"ה כי ממך הכל ומה לי אם השור בבית ראובן או שמעון לעולם אינו מקריב להקב"ה אלא את שלו ואינו דומה לקדשים הנאכלים דה"ל כאלו גוזל שורו של זה ומאכילו לאחרים. היינו לכהנים אבל אם מחזירו להקב"ה היינו עולה שכולו כליל ה"א מחזירו לבעלים הראשונים ית"ש קמ"ל שונא גזל אפי' בעולה כמשל מלך שעבר לפני מכס וזהו שכ' הרמב"ם הקב"ה שונא גזל בעולה מכ"ש בחטאת אך כל זה לפני ייאוש אבל אם כבר נתייאשו וגם הקדישו הרי כבר קנאו שוב כשר אפילו חטאת שנאכל לכהנים ולא ה"ל כגוזל שורו של ראובן ומאכילו לשמעון דבכה"ג לפני יאוש פסול מסברא חצונה בלא קרא דשונא גזל בעולה קמ"ל הכא דכשר. ובפי"ח ממעה"ק הל' י"ד כתב וז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו כרת משעה שהקדישה. והוא ששחטה אחר יאוש. אבל לפני יאוש אינה קדושה עכ"ל. נ"ל רמב"ם לטעמיה דס"ל שינוי רשות קודם יאוש אם אח"כ מייאש קנה שינוי רשות למפרע והה"נ בהקדש ואחר כך נתייאש נעשה הקדש למפרע ומיירי שהקדיש קודם ייאוש אך ע"י ששחט נתייאשו בעלים נמצא בשעת שחיטה בא היאוש וההקדש וחיוב כרת בפ"א וע"ז קאי רמב"ם ועיין לח"מ:

מה שחנני השי"ת בסוגיא דיאוש קונה:

ועל המריש הגזול שבנאו בבירה וכו'. עיי' מס' תענית י"ז ע"א אמר שמואל אפילו גזל מריש וכו' וצ"ע מאי רבותי' דהא מדאורייתא דינא הכי. ובודאי לא עבדי רבנן תקנתא לאנשי נינוה. וי"ל דלשון קרא קשיתי' אחר שכבר אמר וישובו איש מדרכו הרעה אם כן הכל בכלל מה אמר שוב ומן החמס אשר בכפיהם. ועוד מ"ט אמר חמס ולא גזל או עושק. ויובן זה עפ"י מ"ש רמב"ן במלחמות דאע"ג דקנה העצים ע"י תקנת מריש וסגי בדמי עצים מ"מ כיון דהבעלים אינם מוכרים ברצון אלא משום תקנת השבים ה"ל חמס דיהיב דמי ושקיל בע"כ עי"ש ר"פ לולב הגזול. והנה אע"ג דלא עבדי תקנתא לאנשי נינוה. מ"מ בכלל וישובו איש מדרכו הרעה ר"ל כל א' מאנשי נינוה עזב דרכו הרעה והלך בדרך טובים והיינו לפנים משורת הדין כמ"ש חז"ל על פסוק למען תלך בדרך טובים. ואם כן ממילא כל נגזל היה מתפייס מגזלן שלו אלו הי' נותן לו דמים. ואפ"ה שבו גם הגזלנים מן החמס כי הי' חושש דהוה כמו חמס כמ"ש רמב"ן והי' מקעקע כל הבירה והחזיר מריש לבעליו. אע"פ שהבעלים כבר שבו מדרכם הרעה והלכו בדרך טובים והיו מתפייסים ממנו בדמי מריש מ"מ שב הוא גם מאיסור חמס וק"ל:

והנה דעת רבינו ירוחם דבגזל קרקע ובנה עלי' ליכא תקנת מריש וצריך לקעקע בירתו ולהחזיר קרקע לבעליו. ומ"ש סמ"ע סי' ש"ס סק"ו דלא ה"ל לבנותו אין לו שחר ולפענ"ד סברת רי"ו דלא תיקנו חכמים אלא כשיש עכ"פ קצת קנין דאורי' כמו בגזל עצים דה"ל שינוי מעשה דבשינוי מעשה גמור קונה מדאורי' והכא נהי דלא הוה שינוי מעשה גמור אלא כל דהוא כדאי' בב"ק ס"ז ע"א עשאוהו חכמים כשינוי מעשה גמור ויקנה בו. אבל בקרקע דלא שייך בה שום קנין לא נימא שהפקירו חכמים נכסיו של זה והכניסו לרשותו של זה בולא כלום זה לא נימא. ונ"ל כדמות ראי' לזה בב"ק צ"ד דאין מקבלין מגנב משום תקנת השבים ופסק רא"ש שם כדעת תוס' דוקא כשבא מעצמו לעשות תשובה וכן פסק רמ"א סי' שס"ו סעיף א' ושם צ"ה ע"א מדמה ש"ס תקנת השבים הנ"ל לתקנות מריש ע"ש. וקשה א"כ גם במריש נימא דוקא כשבא מאליו לעשות תשובה. אבל כשבאים לתובעו צריך לקעקע הבירה ולהחריש מריש. ותיקשי ר"פ לולב הגזול דאר"נ פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים אדרבא הואיל והיא פעיתא ותובעת שלה וריש גלותא לא אשגח בה א"כ צריך לקעקע סוכתו אע"כ מוכח דאפ"ה אין לה אלא דמי עצים וקשה מ"ש תקנת השבים דמריש מההיא תקנות השבים דהתם ועכצ"ל בשלמא במריש אמרו חכמים דשינוי יקנה ונהי דעיקור טעמם הוא משום תקנות השבים מ"מ עכשיו דהשינוי גרוע זו קונה הרי היא קונה מיד בשעה שינוי בין ישיב בתשובה ובין לא ישיב ועוד אפי' בריש גלותא דודאי לא שייך תקנת השבים דאפי' אם היינו מחייבי' לקעקע סוכתו הי' מקעקעו מ"מ חכמים תיקנו דשינוי גרוע זו קונה משא"כ תקנתא דגזלנין ומלוה בריבית מיירי אפי' היכי דליכא שום דבר לתלות בו הקנין ולא תיקנו חכמים שיקנה הגזלן כלל. אלא הטילו על הנגזל שלא יקבל ממנו אבל הגזלן לא קנה וכן מוכח הלשון הגזלנין ומלוה בריבית אין מקבלין מהם וכו' ומזה ראי' לסברת רבינו ירוחם הנ"ל דבקרקע דלא שייך קנין לא עשו תקנת מריש ולפ"ז אם בא מעצמו לעשות תשובה גם בקרקע אית בי' עכ"פ תקנת השבים שבסי' שס"ו הנ"ל:

והנה בב"ק צ"ד שם איתא סברא אחרת בתוס' דלא תיקנו אלא בגזלן שכל מעותיו דמי גזילה אבנים אינו שלך ע"ש וע"ד דרוש נ"ל דזה תליא בפלוגתא דהנה הך תקנה לא תיקנו אלא כשאין הגזילה בעינא ע"ש ונ"ל דנפקא להו לחז"ל וסמכו' אקראי דאברהם אע"ה בלעדי רק אשר אכלו הנערים ואחז"ל ס"פ כיסוי הדם מכאן שקשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו ע"ש ועל זה סמכו חז"ל לתקן היכי דליתא לגזילה בעינא דה"ל כגזל הנאכל ותיקנו בו תקנת השבים. וא"כ י"ל דוקא כי התם שהי' הגזל שלל עצום מאוד מה שאכלו שלש מאות ושמונה עשר חניכיו. וה"ה כי האי גוני היכי דרב עשרו מגזל תקנו תקנת השבים אבל היכי דליכא אלא דבר מועט לא תיקנו. אך רש"י בחומש פי' עפ"י מדרש דלא הי' שי"ח עבדי' אלא אליעז"ר גימ' שי"ח ואם כן אפי' היכי דליכא אלא דבר מועט אין מקבלין ממנו היכי שבא מעצמו לעשות תשובה על כל פנים. ונ"ל היינו דצווחה האי סבתא ר"פ לולב הגזול איתתא דה"ל לאבוה שי"ח עבדי' צווחה קמיתו ולא אשגיחו בה. כי היא לא אסקא אדעתה תקנות מריש בעצי סוכה שחידש לן ר"נ והיתה סבור' משו"ה לא אשגחו בה משום תקנת השבים דכל גזלנים ומלוה בריבית ע"כ פתחה פיה בחכמה דמתרי טעמא ליתא חדא דה"ל לאבוה שי"ח עבדי' ממש ולא אליעזר לחוד וא"כ די לתקן היכי דרוב עשרו בגזל אבל משום הני עצים מועטים אין לתקן. ועוד צווחו קמיהו כלומר ולא אתו הם מעצמם לשוב בתשובה ואין כאן תקנת השבים. והשיב לה ר"נ היא טעה כי אין כאן משום תקנת הגזלנים אלא תקנת מריש ואין לה אלא דמי עצים ותקנה זו היא אפי' בלא הגזלן מעצמו לשוב וכנ"ל:

ומ"ש ר"נ ודקדק פעיתא היא דא י"ל דאמרי' התוקף חברו והוציאו מסוכתו כיון דקרקע אינה נגזלת ה"ל סוכה שאולה וצע"ג עכ"פ השאלה גופי' היא בגזילה וסוכה שאולה כשרה מרצון המשאיל. אבל בעל כרחו של משאיל פשיטא דגרעי טפי מגזילה ממש דה"ל תרתי לריעותא שאולה וגזולה. שוב מצאתי שהרגיש בזה בכפות תמרים והניחו בצ"ע. ולפענ"ד דכיון דשאול כשר א"כ אותה שעה שהוא יושב בסוכה וזה אינו יכול להוציא זה הוא יאוש גמור כצווח על ביתו שנפל דיאוש כזה קונה לכ"ע בשלמא היכי דבעי' לכם ממש א"כ לא הוה יאוש כיון שסופו להוציא ע"י ב"ד אבל ישיבת שעה זו היא מייאש ממנו אעפ"י שסופו להוציאו ממנה ע"כ שאולה היא על שעה חדא ויוצא בו יי"ח כל זמן שאינו מוציאו. ובזה נ"ל ליישב שיטת העיטור דהא דאמרי' אין לו אלא דמי עצים. אבל כל זמן שלא עמד בדין והתרצה ליתן לו דמי עצים ה"ל גזל גמור. וזה נ"ל שיטת רש"י בב"ק קי"ד ע"א ד"ה יאוש כדי וכו' ע"ש וקשה הא ר"ג לא אמר לסבתא ליתן לה דמי עצים א"כ במאי יי"ח סוכה ולהנ"ל ניחא כי הוא לא רצה לקנות בתקנת השבים וליתן דמי'. אלא רצה להחזיר לה העצים בעיניהו אחר החג ועד עתה מה שכבר ישב בה הוא שאול אע"פ שהי' שלא מדעתה ורצונה עד עכשיו מ"מ זהו כבר מייאש. ומכאן ואילך תסבול מרצונה עד אחר החג להחזיר לה עצים בעין אך כיון דהדר' וצווחה ע"כ אתאינן עלה מטעם גזילה ותקנת מריש ולהודיע לה שרוצה להחזיר לה דמי עצים והיינו דקאמר ר"נ פעיתא היא דא ואינה רוצית להשאיל העצים ע"כ יקנה מטעם תקנת מריש ויהי' לה דמי עצים:

ועל החטאת הגזולה וכו' הנה לעולא טעמא משום כהנים עצבים ודוקא חטאת דכהנים אכלי בשר. וכבר הרגיש רשב"א ולמה לא יהי' עצבים גם בעולה שהקריבו חולין בעזרה. וצ"ל אכילת איסור מגונה טפי ודוחק גם דחוק מאוד דמה מזבח בטל שייך אם לא יקריבו חטאת משום אדם אם לא יביא עידיו עמו שבהמה נולדה בעדרו או קנה אותה מפלוני. וכל מי שחטא אינו חושש לטרחא ומביא עידיו עמו דניחא ליה דליהוי לי' כפרה. וגם אין שייך ביטול מזבח כי חטאת לא שכיחא. ויותר ראוי' לחוש כן בנדרים ונדבות דאם נטריח על בעליהן לא ידרו נדר לה' ויהי' המזבח בטל. ע"כ נלע"ד דלמאי דקיי"ל דלהקריב חולין בעזרה הוא איסור דאורי' אבל לאכול אותן חולין שנשחטו בעזרה אין איסור באכילתן מן התורה. ועיין רמב"ם פ"ב מהל' שחיטה הל' ג' ומ"ש משנה למלך ד"ה אשר ע"כ נראה לומר וכו' ע"ש. א"כ י"ל גם לעולא לא מיבעי' עולה דכולי' כליל ומקריב בשר חולין ע"ג המזבח דבודאי הכהנים עצבים אלא אפי' חטאת דאין מקריבין ממנו למזבח רק חלב ודם והרי חטאת העוף באה על הספק מטעם שאין ממנו למזבח אלא דמו בלבד ולא איכפת ליה כוליה האי. וה"א ה"נ בחטאת בהמה כיון שאין ממנו אלא חלבו והבשר דכהנים אכלי לי' לאו דאורי' ה"א לא ניחוש לעצבות דכהנים קמ"ל אפי' חטאת גזולה מתכפרת. ובאמת בלשון הש"ס בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת משמע דוקא חטאת והיינו משום דש"ס לא נחית לפלוגתא דחולין שנשחטו בעזרה אי אכילתן דאורי' או לאו אבל למאי דפסק הרמב"ם כנ"ל א"ש במרווח. ומיושב לשון הרמב"ם פ"ה מאי' מזבח הלכה ז' שהשיג הראב"ד מאי אפי' חטאת ולהנ"ל ניחא. ולפמ"ש שאכתוב לקמן אי"ה דרמב"ם קאי כעולא התם. והנה גם לר' יהודה קאמר ש"ס מאי ארי' חטאת אפי' עולה נמי. הקשה רשב"א מאי אפי' עולה. ולפענ"ד נראה מסקנת הש"ס דוחק מאוד לא מיבעי' עולה דכליל הוא וכו' ומאי בכך אי גנאי הוא שהמזבח אכל גזל מה לי מעט מה לי הרבה. וזה י"ל קצת דהבעלים מוחלים על אכילת חלב ודם שהוא מועט ויותר קשה לפי מ"ש לח"מ בפ"ג מגזילה דרמב"ם לית לי' כתי' תוס' לקמן בשמעתין ד"ה שלא יאמר וכו' ע"ש וא"כ לרמב"ם אפי' כבר נקרבה חטאת הגזולה חוזר ומביא אחרת. קשה מה הועלנו בזה עכ"פ כבר אכל מזבח הגזולה ומה תועלת אם יביא עוד חטאת אחר שאינה גזולה. ע"כ הי' נראה לכאורה דאין קפידא במה שהאש המזבח אוכל החטאת הגזולה אבל עיקור הרצון הוא מה שהמזבח מכפר ומרצה ע"י קרבן גזול ואם נאמר שלא כיפר אין כאן לעז ורנון. וא"כ שפיר פריך מאי ארי' חטאת שמכפר ממש על חטא שיאמרו מזבח אוכל גזילות אפי' עולה שאינו מכפר אלא דורון בעלמא נמי איכא לעז שמרצה על גזלן. ושפיר קאמר אפילו. ואמנם מפני ק' זו הוצרך לדחוק שינוי דחיקא למימר בהיפוך דעולה כולה כליל ואכיל המזבח טפי מבחטאת והוא באמת דוחק גדול ובזה נבוא ליישב לשון רמב"ם פ"ה מאי' מזבח הנ"ל שכ' בחטאת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן בעולה עכ"ל מבואר מלשונו דחטאת פשיטא ליה טפי למיגזר שלא יאמר מזבח אוכל גזילות טפי מעולה ולהנ"ל ניחא:

ולבוא אל תוכן כוונת בזה לפע"ד להסר מעליו כל תלונות הקושי' שבכ"מ וגם בלח"מ פי"ח מממע"ק. נלע"ד דהכ"מ הוה ס"ל לר' יהודה לעולם ס"ל כהלכתא יאוש כדי לא קני. ועדותו של ר' יוחנן ב"ג ב' תקנות הוה דכי האי גוני מוקי רב אשי בגיטין מ"ז ע"ב ובמנחות נ"א ע"ב אמר ר' אבוה ב' תקנות הוה וכן בכתובות י"ב ע"ב אמר ר"א ב' תקנות הוה וא"כ ה"נ נימא בתחלה תקנו שלא יהיה כהנים עצבים תקנו אפי' בחטאת כ"ש בעולה שתהי' מכפרת ולא חילקו בין נודעה ללא נודעה. ושוב כשראו בנודעה לרבים אמרו מזבח מרצה ומכפר על ידו גזלות חזרו ותיקנו שנודעה לרבים לא יתרצה בעולת וכ"ש בחטאת ומיושב קושי' תוס' ד"ה שלא יאמר וכו' וכעין שכ' לח"מ פ"ג מגזילה ע"ש. ויהי' ב' התקנות מרומזים בלשון המשנה ובדיוק שלה על חטאת הגזולה שלא נודעה מכפרת הוא מפני התקנה הא נודעה אינה מכפרת הוה נמי מן התקנה ותקנת המזבח דממתני' יצדק על ב' התקנות. והא דלא אמר ש"ס הכי ונדחק היינו משום דבס"ד הוה ס"ל דאי יאוש כדי לא קני אינו קדוש עד שישחטנו בפנים וסכין מושכתו כאשר אבאר בסמוך אי"ה. והשוחטו בחוץ פטור והבעלים הגזלנים אינם מתכפרים בו כלל רק חכמים פטרוהו מלהביא אחר בשב ואל תעשה. אבל הוא אינו מתכפר בו כלל. ומשו"ה השוחטו בחוץ פטור וא"כ א"א לומר שיאמרו מזבח מכפר ומרצה ע"י גזילות שהרי אינו מכפר וא"א לומר לעז זה אלא אי יאוש כדי קני והגזלן מתכפר בו. אבל לומר ב' תקנות הוה א"א אבל למסקנא דגם למ"ד יאוש כדי לא קני השוחטו בחוץ חייב כרת ואוקמוהו רבנן ברשותו לגמרי אם כן הגזלן מתכפר בו מתקנת חכמים שפיר י"ל ב' תקנות הוה וכנ"ל. ועל זה סובב הולך לשון הרמב"ם הנ"ל שבתחלה תיקנו שאעפ"י שיאוש כדי לא קני תיקנו שיכפר אפי' חטאת מכ"ש עולה מטעם עצבות כהנים. שוב תיקנו שהנודעה אינו מכפר חטאת וכן עולה שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכנ"ל:

וליתר ביאור אבאר גם לשון רמב"ם פי"ח ממעה"ק הלכה י"ד שהקשה עליו הלח"מ. הנה רמב"ן במלחמות ה' כ' דאי יאוש כדי לא קני רק ע"י ההקדש נעשה שינוי רשות אז אי לאו משום מצוה הב"ע היה הקרבן נרצה לגבוה אבל לא עלה לגזלן לשם חובה שהרי אינו שלו ולא קנאה ביאוש לחוד. רק ההקדש קנאה. וצריך לומר לדבריו דאע"ג דחטאת בעלמא לא שייך לומר ביה לא עלה לבעליו לשם חובה כמבואר ריש זבחים. מ"מ הכא לא נעשה חטאת כלל. שהרי זה שחייב חטאת איננו בעליו כלל ואין בכחו לעשות חטאת אף על גב שהוא הקדישו לשם חטאת לא הועיל אלא לשנות רשותו ולהקנותו לשמים. וההקדש הוא בעליו וההקדש איננו חייב חטאת. וקיי"ל קרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן עיין ספ"ק דשבועות. ועיין תמורה י"ט ע"ב גבי אשם בין שתי שנים וכו'. שהקרבן ההוא איננו לא חטאת ולא עולה לא שלמים ולא אשם. מ"מ נאכל וה"נ דכוותיה. זהו כוונת רמב"ן בזה. ושוב נהי מצוה הבאה בעבירה פסול לגמרי מ"מ חכמים הכשירו אותו משום עצבות הכהנים ופטרו גם אותו מלהביא אחרת בשב ואל תעשה. והוה ס"ד דהש"ס דסגי בהכי לאוקמוה אעיקור דינא דאורייתא שההקדש קנאו והסכין מושכתו למה שהוא. ואין השוחטו בחוץ חייב כרת כי סגי בתקנה זו שיקנהו ההקדש קדושת דמי' עד שישחטנו בפנים. אבל לא יתחייב עליו השוחטו בחוץ וע"כ תמה ש"ס על ר' שיזבי דאמר כרת מדבריהם. דלאיזה צורך יתקנו חכמים שיתחייב השוחט בחוץ הלא די בתקנתא קמיתא. עד שתי' רבא כרת שע"י דבריהם באה לידו. כדי שלא יהי' החוטא נשכר. שזה שגזל ירויח שלא יתחייב אם ישחטנו בחוץ. ואם ישחטנו בפנים פטור נמי מחיוב חטאת שלו משו"ה ע"כ אוקמוה ברשותו מיד שיתחייב עליו השוחטו בחוץ נמי. ושוב איבעי' לי' לרבא מאימתי' אוקמיה ברשותי' אי משעת גניבה או משעת הקדש ונפקא מיני' לענין גיזה וולדותיה. והנה באיבעי' דרבא לא נפקא לן מידי כמ"ש תוס' אבל עכ"פ מוכח מכל האמור דלעולא הי' ראוי' שלא יתחייב השוחטו בחוץ רק אוקמוה ברשותי' שלא יהי' החוטא נשכר ומיושב בזה קו' תוס' ד"ה כי היכי וכו'. וא"כ לפמ"ש לעיל דגם לרמב"ם אית ליה תקנת עולא כי תרי תקנות הוה. א"ש לשון רמב"ם פי"ח ממע"ק הנ"ל דאוקמו' ברשותי' משעת הקדש כדי שיתחייב כרת ולא יהי' נשכר. דאי לא משום שיחייב כרת לא הי' קדוש קדושת הגוף אלא משעת שחיטה ואילך דסכין מושכתו למה שהן ועיי' היטב בלשונו ותראה כי אמת נכון הדבר בעזה"י. ויתיישב נמי לשונו פ"ה מאי' מזבח הנ"ל שכ' הגונב והגוזל וכו' ואם נתיאשו וכו' משמע בתחילה מיירי בלא יאוש וקשה האיך קדוש בלא יאוש וכמ"ש תוס' ב"ק ס"ו ע"ב ד"ה אילימא וכו' ולהנ"ל י"ל התם אדון דאמרי' קאי בודאי אינו יכול להקדישו. אבל הכא אתקנתא דעולא שלא יהי' כהנים עצבי' הי' אפשר לומר שתקנו שיהי' הקדשו מועיל אפי' לפני יאוש. וכן כ' באמת מקצת ראשונים. וס"ל לרמב"ם דלפני יאוש לא תיקנו שום תקנה שהקב"ה שונאו. ולא דמי לאחר יאוש שעכ"פ ההקדש קנאו בשינוי רשות שאפי' הדיוט קונה בכי האי גווני. רק דהקדש חמיר טפי משום מצוה הבאה בעבירה. בזו תיקנו חכמים וסלקו חומרת ההקדש אבל בלא יאוש שאפי' ההדיוט איננו קונה בכי האי גוני כיון שהקב"ה שונאו אינו ראוי' לתקן שיכפר. ומה שיש עוד לדקדק בלשון רמב"ם שם במ"ש הגונב או הגוזל אם נתיאשו הבעלים. והלא י"ל בב"ד של ישראל הכל הוה יאוש. כמבואר לקמן מב"ק קי"ד ע"א. לק"מ דהרי קיי"ל גוים נודרים נו"נ כישראל. ואה"נ קאמר רמב"ם אם נתיאשו פי' שיהי' הגוזל ישראל שבודאי נתיאשו או הי' גוי ושמענו דמיאש:

והנה רמב"ם פסק שינוי רשות קודם יאוש מהני נגד רב זביד ב"ק קט"ו ע"א וכ' כ"מ דס"ל ר"פ ושארי אמוראי' דמשני התם שינוי' אחריתא ליתא להו לדרב זביד והוא דוחק גדול דמה"ת לומר דפליגי. ונלפע"ד ראי' דהוה ק' לרמב"ם ר"פ לולב הגזול דאמר ר"י בשם רשב"י והבאתם את הגזל וכו' הא קני' ביאוש והא קיי"ל יאוש כדי לא קני. ודברי ר"י שבתוס' דחוקי' דיאוש ושינוי שם קאמר דמשמע בש"ס דיאוש לחוד קאמר. לכן ס"ל לרמב"ם דודאי דוחק גדול לומר דהנבי' הוכיח את הגזלנים עצמן על שמקריבים את הגזול. ולמה לא הוכיח אותן על גוף מעשה דגזילה. אע"כ באותו זמן בתחלת בית שני שהי' צרי יהודה ובנימין גוזלים וחומסי' את היהודים וגוזלים לזה ומוכרים לזה. ולהיות שהי' הנודרים נו"כ נוכלים כמבואר בפסוק. לא הי' מביאים אלא משחת פיסח וחולה. או בהמה של תמימה שקנאה מאת הגזלן. ועל זה צווח שהביאו או תמימה גזולה שקנאה בזול מהנכרי הגזלן או פיסח וחולה. ואמר גזילה דומיא דפיסח דלית ליה תקנתא. וק' הא לכשיתיאשו הבעלים יהי' שינוי רשות מהגזלן לרשות ישראל הקונה. ויאוש שאחריו דקונה. ומזה הוכיח ר' יוחנן דאסור משום מהב"ע וא"כ מוכח מזה כרמב"ם דשינוי רשות ויאוש אח"כ קונה. ורב זביד דלא משני הכי אליבא דר' בב"ק קט"ו צ"ל דס"ל ר' יוחנן דר"פ לולב הגזול משמיה דרשב"י קאמר ולי' לא ס"ל. וזה הוא שינוי דחיקא. וממילא ניחא דכל הני אמוראי' התם דמשני שינוי' אחרינא התם לית להו דרב זביד וכוותיה פסק רמב"ם וכמ"ש כ"מ שם. וק"ל:

והנה חזינא התם בב"ק דרבה מספקא ליה אי יאוש קונה מן התורה או לא ותלי' ספיקא. אי קרבנו ולא הגזול קאי אגזלן משהקדיש. או גזל קרבן דחברים ושם ס"ז ע"א פשיטא ליה לעולא דיאוש קונה מוהבאתם את הגזול. פי' דמקרא דנביאים מוכח דפשטא לי' להנבי' דקרבנו דכתיב באורייתא לא קאי אגזל קרבן דחברי' ומוכח יאוש אינו קונה. ושם ס"ז ע"ב הדר ביה רבא ומייתי ליה מקרא קרבנו לחוד בלי הכרעת קרא דוהבאתם את הגזול ולא ניחא ליה דיחוי' דגזל קרבן דחברי'. ונ"ל דלטעמי' אזלא. דלפמ"ש תוס' ס"ו ע"ב ד"ה דגזל קרבן דחברי' וכו' דא"א לאוקמא קרא אלא בפסח באם אינו ענין. א"כ לכאורה דחוקא מילתא טובא ואינו ראוי' להכניס בספיקא כלל והי' ראוי' לומר דמיירי בגזלן שהקדיש אחר יאוש ויאוש לא קני. אלא משום דכ' תוס' ד"ה ש"מ דיאוש לא קני דאכתי לא א"ש אלא ע"י יאוש ושינוי השם דהקדש. או שינוי רשות ע"ש והנה רבה טרם דיתיב ר' יוסף ברישא ועדיין לא נתחדש הך דשינוי השם. לא שינוי השם דעיצבא ולא שינוי השם דמעיקרא טיבלא וכו' ומשמע דה"ה שינוי השם דהקדש כמבואר בכל הראשונים ועיין ר"ת בס' הישר. נמצא לרבה דלא ידע הך דשינוי השם צריך לומר מטעם שינוי רשות. והיינו בקדשים דלא חייב באחריות כמ"ש תוס' הנ"ל. וקרא דקרבנו סתמא כתיב ועוד פשטי' דקרא דפ' ויקרא בנדר מיירי הרי עלי דחייב באחריותו. וא"כ גם זה דחוק קצת ע"כ רבה דהוה מקמי' דחידש לן ר' יוסף שינוי השם מספקא לי' שפיר אי נדחוק וניקום קרא בקדשים שאינו חייב באחריות בנדבה דוקא ויאוש לא קני. או נימא בנגזל קרבן פסח מיירי ויאוש קונה. אבל בתר דשמע רבא מר' יוסף הך דשינוי השם. נמצא אי אוקמי' קרא קרבנו בגזלן שהקדיש ויאוש לא קני ומטעם שינוי השם ומיירי בכל הקרבנות בודאי אין שום סברא למידחק ולאוקמיה קרא בגזל קרבן פסח דחבריה ע"כ פשיטא ליה לרבא מהאי קרא לחוד דיאוש לא קני והדר ביה ממאי דהוה אמר בתחלה קודם דיתיב ר' יוסף ברישא. ואמנם עולא דהוה נמי מיקמי הכי ויש לנו ספק בפסוק קרבנו. בא להכריע מקרא דנביאי' והבאתם את הגזול. והנה לפום פשטיות סוגי' דב"ק קי"ד ע"א קיי"ל כרבנן דר"ש דסתם גזילה לא הוה יאוש מיהו לעולא התם עכ"פ משכחת ליה שמענא דמיאש. וא"כ שפיר יש להוכיח גזול דומי' דפסח דלית ליה תקנתא אפי' שמענא דמיאש. אבל לרבה דאפי' שמענוה נמי ליכא יאוש. א"כ לא שייך להוכיח מוהבאתם בשלמא ר' יוחנן משמיה דר"ש בן יוחי קאמר ור"ש לטעמי' ס"ל סתם גזילה יאוש בעלים. אבל להלכתא לא הו"מ רבה להכריח מהאי קרא מידי. ואע"ג דמשמע התם קי"ד ע"א דבבי דישראל יש יאוש אפילו בגזלן לרבנן דר"ש עיי' מהרש"א שם ויבואר לפנינו אי"ה. מ"מ לפמ"ש לעיל דוהבאתם את הגזול בגזלן גוי שקנה ממנו ישראל מיירי. אם כן לרבה ליכא להכריע מקרא דנביאים כלל:

ואיידי דאיירי אסיק לכולי' מילתא בב"ק קי"ד ובדברי רמב"ם ואריכותו של ש"ך בח"מ סי' שס"ח. והנה רש"י במתני' כ' דקשי' ליסטים דרישא דמתני' אליסטים דסיפא ועיין מ"ש מהרש"א בזה. ועכ"פ תימה מ"ט לא פריך ליה בש"ס ומשני לי' כאן בישראל כאן באו"ה ועיי' יש"ש בזה והנה בהרז"ה משמע דס"ל דר"ש ורבנן פליגי בב"ד של ישראל אבל בגוי דדייני בגיזתא לכ"ע לא הוה יאוש. והנה צריך להסביר מאי שייך פלוגתא בישראל אם נניח דהב"ד לא יעשו דין דמימר אמרי. א"כ מה לי גנב מה לי גזלן. וצ"ל דבגזלן גוי ליכא יאוש כלל. דהבעלים מצפים להוציא שלהם ע"י דייני דבגיזתא בין גנב בין גזלן. אבל בישראל נהי דמיאשי הבעלים שע"י הב"ד לא יוציאו שלהם דמימר אמרי. מ"מ מצפים שימצאו גניבתם ביד הגנב ויעבדו דינא לנפשייהו ויוציא ממנו ובהא פליגי רבנן ס"ל בגנב דמיטמרי מיאשי להוציא מידו. ומ"מ בדייני או"ה דחפשי חפש מחופש וכפתו ומכים עד שיודה הגנב. ליכא יאוש. אבל בב"ד של ישראל דמימר אמרי והגנב מטמיר עצמו א"כ אבדה תקותו ומיאש. משא"כ בגזלן מקוה שיבוא תו ויתחזק ממנו ויקח שלו מידו בלא בית דין. ור"ש ס"ל בהיפוך כן צ"ל לדעת הרז"ה. והנה לכאורה אחר שהוכחנו סברא זו דאפשר שהבעלים אינם מתיאשים מפני שמצפים להוציא שלהם על ידי דעבדי דינא לנפשייהו בלי ב"ד. א"כ לכאורה לק"מ לסטים דרישא אדסיפא. דבלי ספק אין כל הגנבים והגזלנים שוים לענין זה. אלא אנן קאמרי' סתם גניבה יאוש למר וסתם גזילה יאוש למר. והכל בסתם. וא"כ ברישא דהוה סתם מוכסין ולסטי' אדרבה הרי חזינן שגם חמורו של זה לקחו. וא"כ סתמא נתיאשו הבעלים הראשונים ככל סתם לסטין. אבל בסיפא המציל ביד הלסטין. הרי קמן שלסטין זה נוכל להציל מידו יאמרו נא בעלים הראשונים גם אנחנו לא נתיאשנו כי בכחנו ועוצם ידינו הוציאנו שלנו מתחת ידו. ומשו"ה לא הוה סתמא יאוש בעלים ולק"מ רישא לסיפא ומשו"ה לא הקשה הש"ס והוא תי' מרווח ומבואר בלשון המשנה. ואין צורך לאוקמא רישא וסיפא בתרי גוני בגוי וישראל. אך לדעתי זה א"א באוקמתא דר' יוסף דאסיפא איתמר דוקא בב"ד של או"ה. אבל בב"ד של ישראל סתמא הוה יאוש. ולהנ"ל מה לי הך ב"ד או הך ב"ד. הלא עדיין להוציא שלו מת"י בלי ב"ד. וכמו שהציל זה מן הגייס והלסטין ה"נ יציל הוא. אע"כ לר' יוסף דאסיפא איתמר צ"ל דאין לתלוש דינא דיאוש כלל אלא בהצלת ב"ד ולא בזרוע עוזו של עצמו וליתא לסברת הרז"ה כלל. ולר' יוסף ר"ש ורבנן פליגי בדייני גוים אבל בדייני ישראל לכ"ע הוה יאוש בין גניבה בין גזילה. והא"ש דבתחלה מקשה ש"ס רישא לסיפא דפשיטא לחלק כנ"ל. ואך לבתר דאמר ר' יוסף אסיפא אתמר דנסתר הך סברא. מ"מ נדחוק ונוקי הש"ס רישא בישראל וסיפא בגוי. ולפע"ד ליישב ק' מהרש"א וכל הראשונים דמאי מקשה ארבה ממשנתינו ומבריתא דגנב וגזלן שהקדישו וכו' הא פלוגתיהו בגוי ומשנתינו וכן בריתא דהקדש בישראל. וי"ל דכל הך שקלא וטרי'. אעולא ורבה הכל היה קודם שחידש ר' יוסף אסיפא איתמר. ואז לא עלה על הדעת לאוקמי משנתינו רישא בישראל וסיפא בגוי דמה"ת לומר כן. אלא רישא בסתם וסיפא במציל מידו. והכל בישראל. ולהס"ד טרם ר' יוסף גם פלוגתיהו בישראל והוה קשי' שפיר ממשנתינו ומבריתא דגנב וגזלן שהקדיש. והוצרך לשנוי' דחיקא רבי היא דס"ל דאין חילוק בין גנב לגזלן. אבל למסקנא בתר ר' יוסף דע"כ משנתינו סיפא בישראל וכן בריתא דגנב וגזלן בישראל. ופלוגתת ר"ש ורבנן בעורו' של גזלן גוי שישב עליהן זב ישראל ולק"מ קושי' ש"ס כלל. ובזה א"ש כל פסקי רמב"ם ומסולק כל ק' ואריכותו של ש"ך סי' שס"ח הנ"ל רק מה שהקשה מהאי דקידושין נ"ב ע"ב ויבואר לקמן אי"ה בסמוך. אבל מה שהקשה מר"פ לולב הגזול ומשארי דוכתי' הכל מיושב כהנ"ל דמקמי ר' יוסף אתמר. אבל לבתר ר' יוסף אה"נ דפלוגתת ר"ש ורבנן בגוי דוקא אבל בישראל הכל דאימר אמרי:

וראיתי לר"ת בס' הישר למס' גיטין סי' ק"ב כ' דקו' הש"ס דב"ק ס"ז ע"א לרב יוסף מבריתא דהקדישן הקדש הומ"ל ולטעמיך לרבה מי ניחא הא מספקא לי' אי יאוש אינו קונה אלא מדרבנן א"כ אמאי תרומתן אינו תרומה. אלא דהומ"ל תרום ויחזור ויתרום. ולר' יוסף מיהת דאית לן שינויי' רוויחא דשינוי השם מוקמי' לי' בהכי והוא דחוק. ולכאורה לשיטת ר"ת בעצמו בתוס' ב"ק צ"ד ע"ב דבימי רבי נישנית תקנת השבי' שלא לקבל משום גנב וגזלן שום מין גניבה וגזילה. וא"כ לרבה דמוקי' לבריתא דגנב שהקדיש כרבי דמשוי גנב כגזלן וכיון דבריתא בלא"ה אתי' כרבי ואיהו תיקן שלא לקבל מהם א"כ שפיר דהקדשן הקדש ולק"מ מהך בריתא. אך לר' יוסף דלדידי' פלוגתת ר"ש ורבנן בגוי ובריתא דהקדישן הקדש בישראל. שוב לא נצטרך לאוקמא כרבי דוקא. א"כ ממילא דחיק מאוד למימר בימי רבי נישני' משנה זו משום תקנת השבי' וע"כ פריך מהך בריתא ומשני משום שינוי השם דמעיקרא טיבלא וכו'. וע"ד חידוד י"ל משו"ה לא איפרוק ק' עד דיתיב ר' יוסף ברישא. משום דעד דלא יתיב ר' יוסף ברישא לא הוה יודע דב"ד של ישראל גורמי' היאוש כי מסברא חיצונה עבדי דינא טפי מב"ד של גוים להציל עשוק. ואך לבתר דיתיב ברישא על מדין ואין חכם כבעל ניסיון. אז הבין דב"ד של ישראל מימר אמרי. ואסיפא איתמר. וממילא לא מוקמי' בריתא דהקדיש הקדש כרבי. וא"כ ע"כ לתרץ דקנאו בשינוי השם. וממילא מתני' דעורו' שקיצען נמי משום שינוי השם הוא ואין להאריך:

והנה בקידושין נ"ב ע"ב אמר רבא דלית דחש לדר"ש אע"ג דבגזלן ישראל איירי. ורבא הא הוה בתר ר' יוסף. ועיין בלשון רמב"ם וש"ע א"ע סי' כ"ח ס"א. אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש. שהוא שפת יתר וכפל ענין. ועוד הא יאוש כדי לא קני כ"א בצירוף שינוי רשות דידה כמ"ש ה"ה שהוא קונה אותה ע"י קנין שהיא קונה בשינוי' רשות בא קנינו בבת א'. גם מה שסיים רמ"א קדשה בגזל אחר יאוש מקודשת מדרבנן וצ"ע. וגם ליישב סתירת הרא"ש פ"ק דקידושין סוף סי' י"ט עם מ"ש במרובה סוף סי' ב' כמו שהקשה מעדני מלך בס' פלפולא חריפתא ובקרבן נתנאל פ"ק דקידושין סי' י"ט. גם ראיתי בתוס' רי"ד פ"ב דקידושין שכ' הא דאמר רבא לית דחש לדר"ש. דה"ה קידשה בגניבה נמי אינה מקודשת ע"ש. והא בודאי צ"ע הא סתם גניבה יאוש בעלים. והנה ראיתי בס' עצי ארזים סברא לומר בקידושין אע"ג דהוה יאוש אינה מקודשת דהיא לא סמכה דעתה דלמא יטעון אידך דלא איתיאש. והוא סברא בדויה ודחוקה. והנלע"ד ליישב לפמ"ש ב"ש דלרמב"ם דהקונה ביאוש ושינוי רשות צריך להחזיר הדמי' לבעליה ועיין באבני מילואי' בזה. א"כ במה תתקדש האשה. וכתב שעכ"פ מתקדשת בגוף החפץ. והנה נ"ל כיון דיאוש כדי לא קני ואי אתי בעלים אחר יאוש מוציאין אותו מיד הגנב. ורק בשינוי רשות קונה גוף החפץ הכא האשה אינה סמכה לא מיבעי' בגנב דעיקור יאוש הוא משום דמטמרי והיינו הגנב עצמו בקי ברמיותי' להשמר. אבל כשבאה לידה היא אינה בקיאה ונהי הבעלים כבר נתיאשה. מ"מ השתא כשבאה לידה מתירא' לנפשה וכעין שכ' תוס' ב"ק קי"ד ע"ב בספרים. ונהי שלא יכולי' להוציא גוף הכלי מ"מ דמים צריכה להחזיר לבעלים. והיא אין רצונה להתקדש אלא בשומי כך וכך. אלא מ"מ ממילא עיקור סמיכת דעת שלה שאם תצטרך לשלם הדמי'. יחזור לה בעלה הגנב את דמי'. וא"כ ממילא ה"ל כקיבל עליו אחריות ואין דעתה לקנות לגמרי בלי קבלת אחריות. ותו לא הוה שינוי רשות וגם החפץ לא קנתה. ולא קנה הוא האשה. ואפי' בב"ד של ישראל דמימר אמרי. היינו שהבעלים מתיאשים שהרי הגנב יכפור. ודייני ישראל מימר אמרי. אבל מ"מ האשה הלזה לא תסמוך דעתה שתעיזה פני' לכפור ואם תודה בב"ד תצטרך לשלם דמיו וממילא לא קנתה אפי' גוף החפץ דלא הוה שינוי רשות בידה. וכל זה בגנב וכמ"ש תוס' רי"ד. אך גזלן שהוא גברא אלמא ה"א שהיא סמכה נפשה על אלמותו של בעלה הגזלן ושפיר הוה שינוי רשות. לזה קאמר רבא לית מאן דחש לדר"ש. והנה לפ"ז אפי' שמענו הבעלים מתיאשים מ"מ כיון יאוש כדי לא קני רק מכח שינוי רשות כל זמן שלא ידענו בברור שהיא סמכה נפשה על עצמה שלא יוציאו הכלי מידה שאז קנה הוא האשה ע"י שינוי רשות שלה כמ"ש ה"ה. והיינו דקאמר אם נתיאשו הבעלים. וגם שנודע שקנה אותו הדבר ביאוש דהרי יאוש כדי לא קנה. רק אם נודע שהוא קנה ביאוש ע"י שינוי רשות שלה שהיא סמכה דעתה שאז קנה הוא האשה. ואם אמנם לא נודע שהיא סמכה דעתה ואז הוה יאוש כדי א"כ מדאורי' בודאי לא קנה. אך מדרבנן אפשר יאוש כדי קנה מתקנת השבים. והיינו דכ' רמ"א בשם ר' ירוחם. ומיושב נמי סתירת הרא"ש דבמרובה מיירי היכי דלא סמכה האשה דעתה לקנות החפץ וליכא אלא יאוש אז לא קנה אלא מדרבנן וא"ש הכל בעזה"י:

והנה אי דבר הנקנה לו מדרבנן מהני לקנין דאוריי' כגון לקדושי אשה או להקרבת קרבן. וכבר כתבתי במקום אחר בזה שלפע"ד כל הקנינים שנעשים ברצון הקונה והמקנה בקנין דרבנן כגון ד' אמות של אדם קונים מדרבנן או קנין אגב וכדומה בודאי קונה קנין גמור דלא גרע מסטומתא ועיין ב"ש סי' כ"ח סק"ו בזה וכן מצאתי להדי' ברמב"ן במלחמות בפסחים בסוגי' דהרהינו אצלו ושם בארה ואין כאן מקום להאריך בזה. אך בקנינים שלפנינו שאינם ברצון המקנה כגון יאוש כדי מפני תקנת השבי' או שינוי מעשה כל דהו וכדומה בהא מצינן פלוגתא ועיין בס' אבני מילואים סי' כ"ח סקל"ג. והנה מהרא"ש הנ"ל משמע דס"ל יאוש אי קונה מדרבנן אינו יכול לקדש בו אשה מדאורי' וכן משמע מר"ת בס' הישר הנ"ל מדכ' דהש"ס הוה מצי למימר לרבה דיאוש קונה מדרבנן. קשי' בריתא דתרומתן תרומה. והמ"ל תרומה מדרבנן ויחזור ויתרום ע"ש ש"מ דקנין דרבנן אינו מועיל לקנות מן התורה. וכן משמע מתוספות גיטין נ"ה ע"ב ד"ה שלא יאמרו וכו' ע"ש ואי ס"ד קנין דרבנן מועיל לדאוריתא לק"מ ק' תוס' דנימא דרב יהודה יאוש קונה מדרבנן אית לי' ומשו"ה מכפר מן התורה. ושוב כשתיקנו שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות אוקמוה אדאורי' דלא לכפר. אע"כ פשיטא להו לתוס' אי לאו דיאוש קונה לר' יהודה מן התורה לא הוה מכפר מן התורה. ואמנם מק' ר"ת בתוס' ד"ה מ"ט יש להוכיח להיפוך דאלת"ה מה כל הרעש דלמא עולא יאוש קונה מדרבנן ס"ל בב"ק קי"ד. והכא מן התורה אינו מכפר. אע"כ ס"ל אי רק קונה מדרבנן מכפר נמי מן התורה. וליישב ב' דיבורי תוס' אלו נ"ל דודאי לפי הס"ד דשקליא וטרי' ה"א דחכמים לא עשו שיכפר רק שפטרוהו מלהביא חטאת ומשו"ה הוה סד"א דהשוחטו בחוץ פטור וכדמשמע לשון רש"י ד"ה נמצא מזבח בטל וכו' אבל למסקנא דחייב כרת ע"י דבריהם. מוכח דיש כח ביד חכמים להקנות קנין דאורייתא. נמצא מה שהקשו תוס' ד"ה שלא יאמרו הוא לפי הס"ד. ומה שקשה ר"ת בד"ה מ"ט הוא לפי המסקנא. וא"כ לכאורה מסקנא דשמעתין דכרת שע"י דבריהם. תיקשי להסוברים דאין קנין דרבנן מועיל לדאוריתא:

והנלע"ד בזה לפי משמעות דעת הני פוסקים דס"ל הפקר ב"ד הפקר נפקא לן מיחרם כל רכושו בגיטין ל"ו ע"ב והיינו שיהי' הפקר אבל לא להקנות לאידך. וכן משמע באבני מילואים הנ"ל. ונראה לי דודאי מי שזוכה בו אחר שהפקירו חכמים קנה מן התורה כיון שההפקר ההוא דאוריתא גם הזוכה בו קונה מן התורה. אך הגזלן דבאיסורי' אתי לידי' ושוב אח"כ עשה בו שינוי מעשה כל דהו והפקירו רבנן משום דטרח בי'. ומסתייעי' הפקירם דאין הבעלים יכולין להוציא מידו. אבל הוא לא יקנה כיון דמתחלה דאיסורי' אתי לידי'. ואה"נ אי יאוש קונה מן התורה אע"ג בבאיסור' אתי לידי' מ"מ קונה. א"כ ה"נ הפקר ב"ד הפקר קונה. ואמנם למאן דס"ל יאוש לא קני וה"ה נמי דהפקר ב"ד אינו מקנה להגזלן קנין דאורי'. צריך לומר הכא שראו חכמים צורך לחייבו כרת ע"י דבריהם כדי שלא יהיה חוטא נשכר כמ"ש לעיל. ע"כ הפקירוהו מיד בשעת גניבה באופן שקודם משיכתו כבר הופקר וזכה מהפקר ב"ד קודם משיכת הגניבה. ובהתיר' אתי' לידי'. והיינו דמספקא לי' לרבא. כי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה וכו' ויתכן לפמ"ש רמב"ן במלחמות ה' ר"פ לולב הגזול לחד תי' דרבא דר"פ הגוזל עצים. דרבנן וראב"י גבי אין זה מברך אלא מנאץ פליגי בשיטת ר"ת ור"י ע"ש א"כ אין רחוק נמי לומר דה"נ רבא מספקא ליה בדעולא בשיטת ר"י ור"ת אי נמי כר"ת דעולא יאוש כדי קונה מן התורה. וא"כ ה"נ הפקר ב"ד קונה מן התורה. א"כ הכא דכרת מדבריהם בא לו הוא כפשוטו ולא קנה אלא משעת הקדש. או נימא כשיטת ר"י ועולא יאוש כדי לא קנה משום דבאיסור' אתי לידי' וממילא גם הפקר דרבנן לא קנה אלא א"כ אוקמוה ברשותי' משעת גניבה עיין וק"ל. והנה תוס' הקשו לשיטת מק' ש"ס בסוכה למ"ד ע"ב ולקנוי' בשינוי מעשה ולקנוי' בשינוי השם. ואלו לר"ת לק"מ הא הוה מצוה הב"ע ונלע"ד ליישב ואימא דאפי' אי נימא דקנין דרבנן אינו מועיל להקנות מן התורה היינו שיהיה נקרא לכם. אבל אי מה"ת קנה ונקרא לכם. רק משום מצוה הב"ע מאיס לגבוה ומתועב. כיון שאמרו חכמים שיש בזה תקנת השבים שלא נטריח עליו לסתור סוכתו או להתיר אגד לולבו וכדומה. שוב אין כאן מיאוס לגבוה כלל. שהרי מפני תקנת השבים תיקנו. והבן סברא זו כי נכונה היא. והשתא כדהקשה הש"ס וליקניהו בשינוי מעשה והוה ס"ד שהוא מעשה גמור שקנה ומקרי לכם מה"ת מה תאמר אכתי אית בי' מצוה הב"ע זה ליתא דהרי אפי' במעשה כל דהוא אחז"ל דאית בי' משום תקנות השבים מכ"ש במעשה רבה ושוב ליכא מצוה הב"ע. ועל זה משני דהוה רק שינוי החוזר לבריתו ונהי מ"מ קונה מדרבנן כמ"ש תוס' מ"מ לא מיקרי לכם. ושוב הקשה דעכ"פ יקנה מן התורה מטעם שינוי השם דקונה מן התורה. ומצוה הב"ע ליתא מטעם שינוי מעשה כל שהוא דאגד ואית בי' משום תקנת השבים:

אמנם תוס' שם ד"ה שינוי החוזר הוכיחו מההוא סבתא דתקנתא דרבנן מועיל לקנות מדאוריתא דמקרי' לכם. ונ"ל ליישב ג"כ ק' מהרש"א שם למ"ד ע"א תוס' ד"ה משום דה"ל וכו' שהקשה מ"ט לא הקשו כן אסוכה גזולה כמו שהקשו תוס' לעיל ט' ע"א. גם ליישב לשון תוס' גיטין נ"ה ע"א ד"ה מ"ט. וז"ל ובסוכה לא בעי' משלכם ולא מפסלא אלה משום מצוה הב"ע עכ"ל ולשון זה תמוה. והנה בסוכה ט' ע"א כ' תוס' והרא"ש וכל הפוסקים לשון הירושלמי דבעי' שיחדש בה טפח ומשמע בודאי מדאוריי' וכן כתב ב"י אלא שמג"א פליג על זה רסי' תרל"ו. ורמב"ם לא מייתי כלל הך ירושלמי. ונ"ל דס"ל להירושלמי דלב"ש דנפקא לי' מחג הסוכות לה' בעי' כל הסוכה לשמה. ולב"ה לית להו אלא דרשא לך לשם חובך סגי בטפח. אבל לסוכה גזולה לא בעי קרא דסתם ירושלמי ר' יוחנן ס"ל מצוה הב"ע דאורייתא. וש"ס דילן נמי הו"מ לשנויי' הכי. רק משום דקאי לשמואל דאמר מן הסיסרן פסולין. ולשמואל מהב"ע לאו דאורייתא דאע"ג דכ' תוס' בסוכה למ"ד ע"א ד"ה מתוך וכו' דשמואל מודה ביום ראשון דאורי' וכן פסק רמב"ם. מ"מ נ"ל בודאי אי הוה שמואל מפיק לי' מקרא קרבנו. או מקרא והבאתם את הגזול דהנביא הוכיח על איסור דאורייתא קרבנו וכמו שהארכתי לעיל. אז בודאי גם ביום שני דרבנן כעין דאורייתא תיקון. אך שמואל לית לי' הני דרשות. רק הלא אין אדם יכול להכחיש קרא כדכתיב אני ה' שונא גזל בעולה וכ"פ במלחמו' שם. אלא שם לא נאסר אלא מדברי קבלה. ודי לאסור ביום ראשון כנלע"ד. נמצא לשמואל אין כאן מצוה הב"ע דאורייתא ומשו"ה הוצרך לומר לך דסוכה למעוטי גזולה ובאמת לשמואל א"צ לחדש בה טפח. והרמב"ם דפסק כוותי' דשמואל לא מייתי הך דחדוש טפח. ושארי פוסקים דחששו לדר' יוחנן פסקו דצריך לחדש בה טפח. ובסוכה ליכא שום קרא למימר גזולה אלא מצוה בעבירה אסור ויפה כתב תוס' ר"פ לולב הגזול מלך דסוכה דאיצטריך לחדוש טפח. וממילא לק"מ ק' תוס' מההיא סבתא דע"י קנין דרבנן דמריש יצאו ידי סוכה. כיון דליכא משום לכם אלא משום מצוה הבאה בעבירה. שפיר מהני תקנת רבנן דלא ליהוי מאיס לגבוה וק"ל. ואמנם ברמב"ם פ"ה ממזבח הל' ט' משמע דבקרבן שפיר אית לי' מצוה הב"ע דאורייתא אבל לא בשארי מצות דהרי בלולב פסק כשמואל. ותוס' נמי בסוכה דף למ"ד הנ"ל לא פסיקא להו בשאר מצות אלא מקרא דחלה בוצע ברך. ובזה ניחא לי סידור לשון תוס' סוכה ט' ע"א דלר"ת דס"ל מצוה הב"ע אפי' בשאר מצות מקרא דחלה קשי' להו מסוכה. אבל להר"י דמוקי קרא דחלה משום דמברך א"כ י"ל בשאר מצות ליכא משום מהב"ע כלל. ולק"מ מסוכה:

והנה מה שמקשי' אהש"ס דפריך וליקנינהו בשינוי מעשה או שינוי רשות ושם. הא עכ"פ יהיה המברך בוצע ומנאץ. ועוד בלאה"נ קשי' מ"ש אסא משארי פירות דכולה שתא מה"ת נגזול אנן ועוד איך יגזוז הגוי כדי למכור לישראל ויהיה הישראל מסייע ידי עוברי עבירה שהגוי גוזל עתה. עכנ"ל שהקרקע שגזלה הנוי לפני כמה שנים מהישראל. כבר עשה איסור גזילתו בשעה שתוקפו והוציאו מקרקע שלו. ונהי לדינא אין קרקע נגזלת. ואין קנין הגזילה נגמר עד שעת קציצה והקוצץ הוא הגורם האחרון לגמור קנין הגזילה מ"מ אין כאן ניאוץ ותועבה כלל במעשיו ומה איכפת לי' להנגזל אם הישראל יקצץ לצאת בו י"ח מצוה. או אפשר הגוי יקצץ לתערובות ע"ז ומה איכפת לי' ואין כאן ניאוץ. אך מ"מ כיון שלענין דינא נגמרה הגזילה הראשונה ע"י זו הקציצה ה"ל תיעוב ומצוה הבאה ע"י עבירה של גזל הראשון שהוא נגמר והולך משעת הוצאה מהקרקע עד שעת הקציצה. אבל זה הקוצץ אינו עושה שום נדנוד עבירה וכשמברך אינו מנאץ. רק כדי שלא מצוה הבאה בעבירה בעי' שיהי' שום שינוי אח"כ כגון שינוי רשות או שם או מעשה. ועיין לשון אורחת חיים דמייתי ש"ע א"ח סי' תרמ"ט ובמג"א שם סק"ג והנה מלשון הנ"ל בתוס' סוכה מבואר דס"ל די"ט שני קיל לענין מצוה הב"ע. וברמב"ן במלחמות ה' פשיטא לי' איפכא דבי"ט ב' דרבנן כיון שאיננו מחוייב מן התורה ליטול לולב כלל. וליתר שאת נוטל לולב גזול הרי הוא מזכיר עון להתפש ע"ש. ולפע"ד להכריע דבודאי הגנב עצמו מזכיר עון להתפרש חמיר י"ט ב' טפי מי"ט ראשון. אך היכי דהוא לא גנב ואין לו מזכרת עון. אך מ"מ הקנין נגמר בעבירה כדלעיל בסמוך וכי האי גוני דגזה"כ הוא שהמעשה מתועב לפני הקב"ה. אבל עכ"פ אין על זה שום חטא ועון. בזה חמיר יו"ט א' דלשמואל אין ביו"ט ב' משום מהב"ע. ובזה יבואו דברי ש"ע בשם או"ח על נכון הקצרתי מאוד במובן:

לא הי' סקריקון וכו'. בירושלמי משמע דמדינא בהרוגי מלחמה אין הקונה מסקריקון זוכה בו וצריך להחזיר לבעליו באפס דמים דתלוה ויהיב בלי זוזי לא הוה מתנתו מתנה. ומפני תיקון ישוב א"י שלא תוחלט הקרקע ביד הגוי תקינו שיהי' מקחו של הלוקח מסקריקון קיים. ושוב כשאמרו דקטיל מיקטיל ולא הוה שכיחי רוצחים סקריקון לא חשו חז"ל להחלטת הקרקעות ההמה המועטים ותיקנו שיתן רביע וכתקנת משנה אחרונה. אמנם ש"ס דילן ס"ל בהרוגי מלחמה קנה הלוקח מסקריקון מדין תורה דס"ל מחמת אונס מיתה אפי' בלא זוזי גמר ומקני. ומהרוגי מלחמה ואילך דמדינא לא קנה והי' צריך להחזיר לבעלים בחנם תקנו דסגי ברביע משום שלא יוחלט ביד הסקריקון וחשו אפי' למיעוט קרקעות שבידים מיעוט סקריקון. וע' רשב"א בחי':

ובב"י ח"מ סי' ר"ה נתקשה מ"ט יקנה באונס מיתה טפי מתלוהו ויהיב הלא נגידא קשה ממיתה. והרשב"א נשמר קצת מזה. אבל יפה כ' ב"י דבהרוגי מלחמה לא בא על עסקי ממון כלל אלא להרוג והישראל פודה נפשו בממונו וקרקעו בזה הוה זביני ולא מתנה. אבל מהרוגי מלחמה ואילך בא הגזלן על עסקי קרקע ואם לא יתן לו יהרגנו אזי הוה כתלוה ויהיב ולא הוה מתנתו מתנה ע"ש ודפח"ח וראוי לו דברי אלקים חיים. אמנם במרדכי מבואר להדי' דאונס מיתה גמר ומקנה אפי' בלא זוזי. והקשה משנה למלך פ"י ממכירה אדראב"י במס' שבת פר"ע מכאן מודעא רבה לאורי'. וקשה הא כפיית הר כגיגית הוה אונס מיתה וגמר וקונה וגמר ומקנה. והנה בתשב"ץ ח"א סי' א' רוצה לומר דאונס מיתת הבן לא הוה אונס לגבי אב דוקא מיתת עצמו. ובמרדכי משמע בין אב לבן ובין בן לאב לעולם הוה אונס והרב"י בטור ש"ע א"ע סי' קל"ב נראה לו דלא גרע מזוזי אונסי' מכ"ש לראות בנו או אביו מוכה ומעונה ע"ש. ונ"ל להכריע דעכ"פ בעי' נמי זוזי כמו תלוה וזבין נהי באונס מיתת עצמו נימא אפי' מתנתו מתנה אבל אונס מיתת אב או בן לא מהני אא"כ יהיב זוזי ג"כ ועפ"י הנחה זו נ"ל ליישב קושי' משנה למלך הנ"ל על ב' דרכים. א' הנה קשה כיון שמבואר במס' שבועות אשר ישנו פה ואשר איננו כל דורות הבאים היו באותו מעמד ונשבעו וא"כ איך יטענו דורות הבאים מודעא עד שקבלוהו בימי אחשורוש הלא הם נשבעו בעצמם ועליהם לא היה כופה הר כגיגית כי לא הי' בגופם כ"א נשמתם. וצ"ל מ"מ לא יכלו לראות באבדון האומה אשר המה בחיים. ואם כן לק"מ קושית משנה למלך כיון דלהנשבעים עצמם לא הי' סכנת מיתה הוה כמו בן על האב ואי לא יהיב זוזי לא הוה זביני' זבינא. א"נ ע"ד זה עצמו דהתוס' שם הקשו למאי צריך כפיית הר הלא הקדימו נעשה לנשמע ולכאורה י"ל חלילה לא בא הקב"ה בטרוני' לכופם יותר משארי או"ה אך ידוע מ"ש רמב"ם באגרותיו כי לכל אדם ניתן מדה ופלס מה יתקן בעולמו וכשגמר תיקונו יפטר לעולם הבא ואשרי מי שחתם ימיו מהרה אלו דבריו שם. ואומר אני אשרי הנ"ל נאמר לאפוקי המתעצל ומתרשל. אבל מי שגמר תיקנו המחויב ומנדבת לבו רוצה וחפץ לעבוד ה' עוד באחריתו טוב מראשיתו אזי טוב לו חיותו בעולם הזה. והנה מנויה וגמורה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן התורה דיינו כי העמידה לפני הר סיני וראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל כבר תיקנו כל א' בתיקון נשמתו ולא היה צריך יותר בעולם הזה וכבר חתם ימיו ע"כ שאלם הקב"ה אתם כבר נשלמתם ואם רציתם להוסיף עוד יתר שאת ולקבל גם התורה מה טוב. ואם לא תרצו אין לכם צורך בעוה"ז ותפטרו לחיי העולם הבא ושם תהיה קבורתכם לא לעונש חס ושלום והם רצו לקבל גם התורה כמו שאמרו נעשה ונשמע ע"כ קבלו התורה מרצון טוב ומיושב קושי' תוס':

אלא לפ"ז אין כאן מודעא ע"כ בא ראב"י וחידש לן אפ"ה מכאן מודעה רבא לאורי' דאכתי יטענו לא קבלנו התורה ברצון והא דלא רצינו לפטור מן העולם היינו טעמא נהי אנחנו כבר השלמנו תיקוננו במעמד הר סיני מכל מקום דורות הבאים שעדיין לא נבראו בגופם הם יתבטלו ולא יבואו לעולם ע"כ היינו מוכרחים לקבל ואיכא מודעא. נמצא לפ"ז היה האונס מחמת בניהם לא מחמת אונס מיתת עצמם וכל שאין אונס המיתה בעצמו לא הוה מתנתו מתנה ומיושב קושי' משנה למלך הנ"ל:

לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב. פירש"י משום השני נוח לי' מה שקשה מפרק חזקת מ"ז ע"ב ומ"ח ע"א יבואר לקמן אי"ה בחידושינו נ"ח ע"ב ברצות ה':

אר"י מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ר"ת אמ"ת דבדברי תורה שנקרא אמת אשריו שמפחד תמיד שלא ישכח כמ"ש תוס' ודמייתי תוס' פחדו בציון נראה דוקא בציון דכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וליכא שם מזיקים ושדים המבעיתים את האדם ע"כ פחדו רק חטאים. אבל בח"ל אמרי' פ"ק דמגילה האי מאן דמיבעת מזלי' חזי:

מאי דכתיב אשרי אדם וכו'. שמעתי מפי הרב הגדול מו"ה יעקב ווירמיז זצ"ל שהי' רב"ד ורב בביהמ"ד הגדול שבק"ק פפד"מ. אהא דאמר ר' יוחנן בשבת לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ובפ"ק דיומא אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שנאת חנם אע"ג די"ל הא בבית ראשון והא בבית שני. מ"מ נ"ל עפ"י דברי ר' יוחנן דהכא דהכל אמת. דהא באמת צריך להבין מ"ט שתקו חכמי ישראל ולא מיחו שלא לבייש את בר קמצא. וי"ל בפסחים קי"ג ע"ב אמרי' הרואה דבר ערוה בחברו אסור להעיד עליו יחידי אבל מצוה לשנאתו והעלו שם תוס' מכל מקום לא יראה לפניו שנאה בפרהסיא משום כמים הפנים אל פנים ע"ש ונראה להרב הנ"ל דזהו בכלל לפנים משורת הדין. והנה בשעת כשלונם של ישראל נכשלו ההדיוטים בשנאת חנם. וחכמי ישראל נכשלו בהעמדת דיניהם על דין תורה. וע"כ זה הי' לו שנאת חנם על בר קמצא אך חכמי ישראל דנו לזכות מסתמא ראה בו דבר ערוה שמצוה לשנאותו ואסור לו לגלות לנו ע"כ שתקו ולא מיחו. אמנם אי לאו דהעמידו דיניהם על דין תורה היו מוחין מטעם לפנים משורת הדין שלא להראות שנאה בפרהסיא אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ואתי שפיר ושפתים יושק:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף