פני יהושע/גיטין/מב/ב

פני יהושע גיטין מב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא איבעיא להו מעוכב גט שיחרור יש לו קנס כו' והאי לאו אדון הוא או דלמא כו'. ומשמע דבחצי עבד נמי קמיבעיא ליה אי מקרי אדון מדבעי למיפשט מהמית חצי עבד וקשה דהא בריש פ"ק דחגיגה אמרינן דלמשנה ראשונה חצי עבד וחב"ח פטור מן הראיה משום דכתיב אל פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר ודייק שם להדיא ממתני' דלמשנה אחרונה חייב בראיה אלמא כיון דכופין לשחררו תו לא קרינן ביה יש לו אדון אחר וא"כ מאי קמיבעיא ליה הכא תפשוט ממתני' דהתם ובאמת שהתוספות שם הרגישו בזה ותירצו דהכא בשמעתין לא מיבעיא לן אלא כיון שמת העבד ואינו עומד להשתחרר עוד ממילא לא שייך שום כפיי' וקנסא לגבי האדון ומש"ה אפשר דקרינן ביה שפיר אדון משא"כ התם בחגיגה שעבד עודנו בחיים ועומד להשתחרר מש"ה פשיטא לתלמודא דלא קרינן ביה אדון אחר שהרי הפקיעו חכמים עד שישחרר וכל העומד לשיחרור כמשוחרר דמי אלא דלפ"ז יש לדקדק א"כ מאי פשיט בסמוך מסימא את עינו דנותן לו דמי עינו ומאי קושיא דשאני התם כיון שעומד להשתחרר למ"ד צריך גט שיחרור ועבד עודנו בחיים מש"ה נותן לו דמי עינו דתו לא מיקרי אדון שהרי הפקיע' התורה שעבודו ועומד לשחרור בכל שעה והו"ל כמשוחרר משא"כ לענין קנס דמת העבד אכתי קמיבעיא לן ויש ליישב דדוקא לענין חצי עבד כיון שאינו חייב לשחרר אלא מדרבנן שייך לחלק בין מחיים לאחר מיתה משא"כ בהפיל שינו וסימא עינו דלמ"ד צריך גט שיחרור היינו מדאורייתא דיליף מקרא בפ"ק דקידושין א"כ אי ס"ד דמחיים לא מיקרי אדון ממילא דה"ה לאחר מיתת העבד כנ"ל לשיטת התוספות. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בד"א לחלק בין ההיא דשמעתין ובין ההיא דחגיגה ע"ש ולענ"ד לולא דבריהם בלא"ה לק"מ דודאי לא מצינן למיפשט האיבעיא דהכא ממתניתין דחגיגה דהא איכא שם אוקימתא אחריתא בריש חגיגה דהכל חייבין לאתויי סומא בא' מעיניו וממאי דמוקי רבינא בבא דסיפא שם עבדים שאינן משוחררים פטורים דהיינו בח"ע וחב"ח אדרבא משמע שפיר טפי דאפילו למשנה אחרונה פטור וא"כ הא גופא קמיבעיא לן הכא בשמעתין וק"ל:

תוספות בד"ה חבלי ביה אחרינא יהבי ליה לרביה אע"ג דמעשה ידיו לעצמו כו' דמה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא עכ"ל. וקשיא לי אכתי מי דמי בשלמא קטליה כוליה דחיוב שלשים של עבד הוי קנס דאפילו אינו שוה אלא שקל נותן ל' סלעים ולא מחייב אלא מגזירת הכתוב א"כ יש לספק שהתורה זיכתה לאדון זה הקנס אע"ג שאין לו עוד שום זכות ממון בזה העבד מ"מ כיון דעדיין נקרא אדון לענין הגוף ממילא זכה בקנס מגזירת הכתוב אבל בקטליה פלגא כגון בחובל או סימא עינו שהחיוב הוא ה' דברים וכולם ממון גמור לכל הפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל שסובר דנזק וצער הוי קנס כמו שאפרש בסמוך וא"כ מהיכא תיתי יזכה בו הרב כיון שאין לו עוד שום זכות ממון ואפילו בעבד גמור היה שורת הדין נותן שהחובל יתן לו ה' דברים ואפילו בושת ילפינן מקרא דיש לעבדים בושת דאחיו הוא במצות אלא הא דקי"ל בחובל בע"כ של חבירו נותן ה' דברים לרבו היינו משום דאין יד לעבד וכל מה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בזה העבד שיש לו יד ומעשה ידיו שלו א"כ אמאי פשיטא ליה לש"ס דחבלתו לרבו וכ"ש דלענין שבת נראה פשוט דשייך לעבד כיון שמעשה ידיו שלו וכמ"ש התוספות להדיא לעיל בשמעתין בד"ה יום של רבו והנראה דבאמת לא מקשה הש"ס הכא משבת וריפוי ובושת וצער אלא מנזק לחוד כיון שהגוף עדיין לרבו נראה לש"ס דכיון דגלי קרא בלמ"ד של עבד שהוא לרבו כל היכא דנקרא אדון ה"ה לנזק דמה לי קטליה כוליה כו' ועפ"ז נתיישב לי קושיא עצומה דהוי ק"ל מאי משני הש"ס דלמא כמ"ד א"צ דאכתי תפשוט האיבעיא מהאי תנא דאמר דצריך גט שיחרור ואפ"ה ע"כ סבר דהפיל שינו וסימא את עינו נותן לו דמי עינו דהא קרא קאמר תחת שינו ולא תחת שינו ועינו כדאיתא להדיא בפרק מרובה דף ע"ג דמסיק אביי עליך אמר קרא ולמאי דפרישית א"ש דמקרא לא מוכח מידי דאפשר דלא מחייב ליה קרא בדמי עינו אלא בשבת וריפוי דממונא דידיה הוא ולא בנזק אלא דבעי למפשט מהברייתא דפסיק ותני נותן לו דמי עינו דמשמע כל ה' דברים ונזק בכלל שהוא עיקר דמי עינו ועל זה דחה הש"ס שפיר דברייתא אתיא כמ"ד א"צ אבל למ"ד צריך גט שיחרור פטור מנזק אבל בשבת וריפוי חייב מקרא דתחת שינו ולפמ"ש נתיישב לי ב' לשונות הרמב"ם ז"ל שסותרין זא"ז דבהלכות חובל ומזיק פ"ד פסק להדיא כל המעוכב גט שיחרור אין לו קנס כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו וכו' ובפ"ו מה' עבדים כתב להיפך הפיל שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכבר השיגו הראב"ד ז"ל והקשה מדידיה אדידיה וכל מפרשיו נדחקו ונלאו למצוא הפתח ולפמ"ש יש לי ליישב בנקל וכ"ש לשיטתו של הרמב"ם ז"ל שכתב שם בפ"ה מהל' חובל ובפ' ראשון מהל' טוען שנזק וצער הם קנס וא"כ מ"ש בפ"ד מהלכות חובל דפטור מדמי עינו היינו מנזק וצער דלדידיה הוי קנס ומש"ה פטור משום דאיבעיא דלא איפשיטא היא בשמעתין לענין קנס וסובר הרמב"ם ז"ל דאיבעיא ל"ש לענין למ"ד של עבד ל"ש נוק וצער דמ"ל קטליה כוליה כו' כיון דתרוייהו קנסא נינהו והיינו דפשט הש"ס מעיקרא מסימא את עינו משום דמשמע דאפילו נזק וצער בכלל וכיון דדחי הש"ס הדר הו"ל איבעיא דלא איפשטא ופטור אם לא שתפס ומ"ש הרמב"ם ז"ל סתם אינו נותן היינו משום דאדלעיל מיניה סליק שכתב להדיא מעוכב ג"ש אין לו קנס ועליה מסיק לפיכך וממילא ידעינן דהיינו לענין דמי קנס שבדמי עינו איירי וכן בבבא דמציעתא שכתב לענין חבלו בו אחרים נראה ג"כ מהמשך לשונו דדוקא לענין קנס של חבלה איירי ובזה יובן מ"ש שם בלשון השגת הראב"ד ז"ל דהני ממונא נינהו ולא קנסא ע"ש שאין לדברים אלו הבנה ולמאי דפרישית א"ש ואין כאן מקומו להאריך והחכם יבין מדעתו ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבדים נותן לו דמי עינו היינו חיוב דמים שבו לבר מקנסא דהיינו ריפוי שבת ובשת כנ"ל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ועיין מ"ש הב"ח בי"ד סימן רס"ז וכבר הקשה הט"ז שם על דבריו ובר מן דין שמעתתא דידיה מרפסן איגרי שכתב ליישב דבהפיל שינו וסימא עינו בבת אחת נותן דמי עינו וכל שהיה שהות בינתיים לכתוב גט שיחרור פטור ומי שיש לו מוח בקדקדו יראה שהדעת מכרעת להיפך ומ"ש נלע"ד נכון בעז"ה והרבה דברים מאלה וכאלה יש לי בזה בישוב לשונות הרמב"ם ז"ל ואין להאריך ודוק היטב:

גמרא איבעיא להו מעוכב ג"ש אוכל בתרומה או לא קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא כו'. ויש לדקדק לפמ"ש לעיל דף ל"ח דאף למאן דפליג אדשמואל במפקיר עבדו סבר ג"כ דרשא דעבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דמוקי ליה לענין פסח בלבד שאין מעכבו מלאכול בפסחו וכתבתי שם שכן הוא להדיא בירושלמי ושכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וא"כ מאי קמיבעיא ליה הכא אי ס"ד דמעוכב ג"ש לאו קנין כספו הוא אמאי איצטריך התם עבד איש ות"ל מדכתיב מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו וכיון שהפקירו רבו ואין רשותו עליו לאו מקנת כסף הוא ומאי איצטריך למעוטי ואולי יש לחלק בין מקנת כסף בין קנין כספו דמשמע טפי המיוחד לו אע"ג דלענין תרומה כ"ע מודו דלא בעינן מיוחד לו אלא הכל תלוי בקנין הגוף כמ"ש התוס' בריש פרק אלמנה לכ"ג ע"ש אכתי יש לומר דמעוכב ג"ש גרע טפי דאפי' הגוף אינו מיוחד כיון שעומד להשתחרר וק"ל:

תוספות בד"ה מעוכב ג"ש כו' דמסקינן אליבא דרשב"ג כו'. עכ"ל. כבר כתבתי לעיל דף ל"ט שיש כאן ט"ס דאליבא דרבנן דרשב"ג מסקינן הכי בפ"ב דכריתות והר"ן ז"ל נמשך בזה אחר לשון התוספות לקמן בסוגיא דאין פודין את השבויים ע"ש:

בא"ד א"נ יש לחלק כו' והכא איירי בח"ע וחב"ח עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל שיש לתמוה היאך אפשר דח"ע וחב"ח יאכל בתרומה אפילו למשנה ראשונה כו' ע"ש ומהרש"א ז"ל תמה על תמיהת מהרש"ל ז"ל דהא לקמן אשכחן נמי לענין קידושין למ"ד אין תופסין אע"ג דחציו ב"ח כו' ע"ש ובאמת דאי משום הא לא איריא דמה ענין קידושין לאכילת תרומה דלענין קידושין כיון דלא חזיא לכוליה לא שייך נמי לחציו ולא חלו הקידושין כלל משא"כ לענין תרומה ע"כ צד חירות שבו אינו אוכל בתרומה והו"ל זר מיהו לכאורה היה נ"ל ליישב דאכתי לא איכפת לן במאי דאכיל צד חירות תרומה כיון דקנין כספו של כהן הוא ואפילו ע"ע גופא הוי אכיל תרומה אי לאו משום דלא מקרי קנין כספו שאין גופו קנוי לו לגמרי והכי איתא להדיא בת"כ משא"כ ח"ע וחציו בן חורין כיון דצד עבדות קנוי לגמרי לרבו א"כ אפילו צד חירות מותר כיון דמקרי קנין כספו. אמנם אחר עיון יראה דא"א להעמיד שיטת התוספות בזה דאע"ג דחציו קנוי לרבו אפ"ה אסור בתרומה דהא ב' שותפים כהן וזר שיש להם עבד בשותפות איתא להדיא בת"כ דאסור לאכול בתרומה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות וכתב הכ"מ שהוציאו מהת"כ ולענ"ד משנתינו היא זו ביבמות פרק אלמנה לכ"ג בת ישראל הניסת לכהן והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר אי משום דעובר במעי זרה זר הוא או משום דאינו ילוד אינו מאכיל ואפילו רבנן דפליגי היינו מטעמא אחרינא אבל כ"ע מודו דהיכא שיש לזר חלק בעובר אינו רשאי לאכול חלק בתרומה אצל הכהן אם לא שנדחוק לפרש דהתם איירי שיש הרבה עבדים ומטעם ברירה אתינן עלה שאפשר שיגיע העבד לחלק העובר לגמרי ולא ידעינן הי מינייהו אלא שזה דוחק ולשון הסוגיא שם לא משמע הכי וכ"ש שכבר כתבתי דבת"כ מבואר להדיא דעבד של שותפין אפילו יש לזר חלק ממאה אינו אוכל ולשון התוס' צ"ע:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.