אילת השחר/גיטין/מב/ב
אי בעית אימא כשהכהו אדם. ומבואר דשבת של כל יום שייך למי שקרה הנזק ביומו, וצ"ע דהא סוף סוף לא הוא הפסיד ביום השני רק השני, ובחזו"א כתב דכיון דאמדינן על כל הימים יחד, אבל מ"מ צ"ע דהא אמדינן על מה שעומד להיות נפסד, ואינו עומד שהוא יפסיד אלא השני, ובשבת גדולה ג"כ למה מקבל, ומש"כ בחזו"א דיש לו זכות ביומו על הכל, צ"ע דאיך שייך כזה זכות, דהא א"א לזכות בבת חורין אלא ע"י עבד עברי מה שכאן אינו, ואפילו בחבלה דאין החיוב תשלומין בעד הפסד ממש, דהא אע"ג דהנחבל בין כך לא הי' מוכר עצמו מ"מ חייב לשלם, אבל כ"ז למי שיש לו דין בעלים, אבל איך אפשר לומר דהאדון בעלים על החלק חירות [ועי' חו"מ סי' קע"ו ס"ג בהג"ה דיש שיטות דשייך לעשות שותפות על דבר שלא בא לעולם, מ"מ גם לשיטה ההיא א"א בכגון זה], ובפרט דהשבת שבכל יום אינו ריוח אלא תשלום הפסד של הימים, וכיון דהימים שייכים להשני איך יתנו לו הרווחים מזה.
והנה האי דינא דיום של רבו לרבו ויום של עצמו לעצמו, אפשר לפרש משום דביום של רבו הוא לגמרי עבד של האדון וביום של עצמו הוא לגמרי בן חורין, אבל מדפריך על מה דאמרינן נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשין נימא יום של רבו לרבו ויום של עצמו לעצמו, אבל לא קאמרינן דהכופר יהי' לעצמו והקנס לרבו, אע"ג דממ"נ אם הוא עבד באותו יום איך יהי' לו כופר וכן ביום שהוא בן חורין איך יהי' לו קנס, וע"כ דזה ברור דאינו יכול להשתנות מציאותו, אלא דהרווחים שייכים ביום של עצמו לעצמו ויום של רבו לרבו, א"כ אין הביאור דזוכה מחמת דהוא שלו אלא דנתנו להאדון הרווחים של החלק של החצי חירות ג"כ, אע"פ שהוא גם אז בן חורין, וכן נתנו לו הרווחים של החצי עבד, א"כ לא קשה מחמת דההפסד הי' להחצי חירות או להחצי עבד, דאיה"נ דבאמת ההפסד שיש להשני שמכח זה הי' מגיע שבת או נזק נתנו להעבד ביום של עצמו וכן להאדון ביום של רבו, ומה דאמרינן במסקנא דהיכא דקא כליא קרנא לא אמרינן, היינו דלגבי זה לא נתנו לו כל הרווחים של השני.
ולפי"ז לא קשה מה שהקשה בחזו"א דהא מחר יאמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך ואיך יזכה בהם האדון, דכ"ז הי' קשה אם זכויותיו בהשבת מחמת דכעת הוא אדונו על היום המחר, אבל לפי הנ"ל אינו אלא שהקנו לו מה שמגיע לחלק החירות כיון שהרווח בא על מעשה שאירע ביום של עצמו.
והנה עדיין צריך טעם מאי נפק"מ, דאם הזיקו ביום של רבו משלם לאדון גם על שבת של הימים ששייך להעבד, וכן להיפך אם הזיק ביום של עצמו למה ישלם להעבד על שבת של הימים ששייכים להאדון, ואם כליא קרנא מקבלין שניהם האדון והעבד.
והי' נראה דבאמת מעיקר הדין הא צריך לחלק כל ריוח לשניהם, אלא דרבנן תיקנו חלוקה כזאת כיון שא"א שבכל משהו יצטרכו לחלק, וא"כ בדבר ששייך לדון על כל יום בנפרד תיקנו שיהא שייך למי שזה שייך לו היום, ובשביל זה תיקנו שיקבל שכר כל הימים, אבל בדבר שלא שייך לדון על חילוק ימים כגון בפסידא דכליא קרנא, אז לא הי' שייך סתם לתקן שיהי' רק לא' כיון שזה נוגע לתמיד, לכן לא תיקנו שיהא שייך לבעל של היום שבו הוזק אלא דחולקין ממש.
ר' עקיבא אומר צריך. פסק הרי"ף כר"ע, וכ' הר"ן דאף שאין סמוכין בבבל ושן ועין קנסא הוא מ"מ הביאו הרי"ף משום דהעבד תפיס בעצמו וזכה בקנס וכופין אותו לכתוב גט שחרור, והנה לא משמע דכופין מחמת תקנת חכמים דמעוכב גט שחרור, וגם בהאי דינא לא נזכר לחלק בין עבד לשפחה, וגם לא כ"כ ברור אם כל היכא דפקע הממון כייפינן לשחרר, ומרהיטת הלשון משמע דזה מדין חיוב שן ועין שהצריכה התורה לשחרר, ולכאורה כ"ז מדין קנס, וכיון דאין מומחין לפסוק קנס, נהי דתפיס בגופו אבל איך אפשר לדון לשחררו ע"י גט שחרור הא אין לנו מומחין.
ויל"ע הא דאין גובין קנס בבבל אם הביאור הוא דאין לנו כח להגבות, אבל יש כח לפסוק חיוב לצאת ידי שמים, ואם נימא הכי א"ש, דזה שייך רק בממון שצריך לגבותו, אבל הכא פוסקים דיש עליו מצוה לשחררו והממון הא פקע ע"י שתפס בעצמו ושפיר אפשר לכוף בשביל המצוה וצע"ק. ועי' תוס' כתובות ל"ג ב' ד"ה לאו משום, ובאילת השחר קידושין (כ"ד ב' ד"ה תקע) כתבנו דלא שייך כלל שב"ד ידונו לגבי דיני שמים.
ת"ש דאמר ר' משרשיא. במסורת הש"ס תמה למה הוצרך לדרב משרשיא הא משנה מפורשת היא, וברש"ש כתב משום דהוא חידש שצריך לשחרר והוי מעוכב גט שחרור, [וצ"ל דאף דכיון דאסורים בשפחה ובת חורין ודאי נכוף לשחרר, מ"מ הוא אמר את זה בפירוש], ולכאורה מאי נפק"מ לגבי קנין הממון אם יכופו לשחרר או לא, הא ממון אין כבר, ולגבי האיסור וכי משום שיכופו אותו נחלש קנין האיסור שבו, וכן באשה שכופין אותו לגרש וכי תיאסר בתרומה כבר מעכשיו בשביל זה.
ואולי אפשר לומר דגם בס"ד ידע הסברא דספק שאני, משום דאם יבוא אליהו ויאמר דעבד הוא, הוא קנין כספו, ולכך מה דאינו זוכה בממונו של השני מחמת דכל אחד מוחזק בעצמו לא משויה לי' דין פקע ממונו ויאכל שפיר תרומה דהוי עדיין קנין כספו, רק ע"י שצריך לשחררו הרי כבר פקע כספו לגמרי ולמה אוכל בתרומה, וע"כ דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, וע"ז דחינן דמ"מ כיון דאם יבוא אליהו ויתברר שהוא עבד הא לא יכפוהו לשחרר נמצא דהוא עדיין קנין כספו.
תוד"ה ושור. ואין לחלק בין שומרים לאדם המזיק. משמע דהי' סברא לומר דאדם המזיק פטור משבת ושומר חייב בשבת בהמתו של המפקיד, וצריך טעם, ויש לבאר דהנה כשאחד משבית אדם שפרנסתו ע"י שעובד בבהמתו אז הוא חייב מדין שבת, ואם השבית הבהמה ואינו יכול לעבוד בה פטור, אף דבשניהם עבודתו היתה בבהמתו, וע"כ צ"ל דחלוק היכא דפעולת הנזק היתה באדם חייב אף שהוא מושבת בעבודה שבבהמה, משא"כ היכא דפעולת הנזק בבהמה, וא"כ בשומרים דלא עשה פעולת נזק כלל אלא חייבתו תורה על מה שלא שמר, ולכך אפשר להסתפק דאולי נחשב כאילו עשה פעולת הנזק בהמפקיד או כאילו עשה פעולת הנזק בבהמה, ואם הוי כעשה במפקיד אפשר לחייבו בשבת אע"פ שההפסד הוא ע"י שנחבל הבהמה, וע"ז הוכיחו בתוס' דמחייבינן לי' דעושה מעשה היזק בבהמה, ולכך אמרינן דהוי כאדם דהזיק שור ובודאי פטור משבת.
בא"ד. ור"ח [בתוס' הרא"ש כתב ר' חיים כהן] אומר. בתוס' ב"ק (דף ל"ג) כתבו דאדם ע"כ צריך לרפאות עצמו וכן הוא בהכרח מושבת, וע"כ שייך שבת, משא"כ בבהמה דיכול למוכרה, וזה הכל יכנס בפחת דמיה למכר, אבל מלשון הר"ח משמע דבבהמה פחתי דמיה ובאדם אין פחת כ"כ, וצ"ב דמה לי פחת הרבה או מעט. (מהדו"ק)
תוד"ה חבלי בי' אחריני יהבי לי' לרביה וכו'. בתוס' הרא"ש הוסיף דגם שבת אע"ג שהוא בטל ממעשי ידיו כיון דמחמת חבלה דגופיה קאתי וקנסא דרביה הוא מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגי'. והנה בנתיה"מ (סי' שס"ג סק"ב) כתב דחיוב הארבעה דברים הוא אל העבד ואדון מיניה קא זכי וא"א שיתחייב החיוב אל האדון דהו"ל כשורו, אמנם מהרא"ש כאן חזינן דהחיוב אל האדון, דאילו הי' מתחייב אל העבד הא אין כאן קנין להאדון בעבד דנימא מה שקנה עבד קנה רבו.
בא"ד. עי' בפנ"י דהקשה דבקנס שייך לחייבו אפילו אם פקע ממונו משום דאינו משלם בעד שיווי דהא אפילו אינו שוה כלום ג"כ משלם לו קנס משא"כ לגבי חבלה, והעלה דלענין נזק שפיר אפשר לדמות לקנס, דהיינו דבגזה"כ יתן לאדוניו כלול בזה חבלה מכח הסברא מה לי קטלה כולה הרי דזיכתהו תורה לאדון, ופשוט להש"ס דאם התורה זכתה לאדון הרי דלענין חבלה הוא בעלים, וכתוב בזה גזה"כ דחבלה לאדון מלבד מה שקנה עבד קנה רבו, אבל להצד דהוא לא נקרא אדון אין גזה"כ לגבי חבלה דין חיוב מיוחד לאדון, דהא מי שהממון שלו זוכה בחבלה מחמת מה שקנה עבד קנה רבו, אלא דצ"ע איך אפשר ללמוד לענין חבלה כיון דממונא מקנסא לא ילפינן, ואיך נלמוד מזה גזה"כ דגם לענין חיוב חבלה דקטליה פלגא יהי' החיוב לאדונו, ואולי מכח הסברא דמה לי קטלה כולי' הו"ל כגילוי מילתא בעלמא. (מהדו"ק)
תוד"ה מעוכב. חידשו דהבעיא כאן בחצי עבד וחצי בן חורין, ועי' במהרש"ל ופנ"י, וחזו"א (ד"ה ל"ח א') כתב דכונתם לאו דוקא חצי עבד וחצי בן חורין אלא כל היכא שכופין כגון עבד שברח, משא"כ במפקיר דאז אין כופין לכן אוכל בתרומה.
ונראה לפרש דברי הפנ"י דנהי דדין חירות עליו, היינו דמה דיש לו דינים בחצי בן חורין, אבל מה שאינו אוכל בתרומה אינו סתירה לשם בן חורין, דהא כהן הוא בן חורין ואוכל ואשת כהן ג"כ אוכלת, א"כ גם כאן אע"פ שנעשה בן חורין, מ"מ אוכל כל זמן שיש לו דין עבד, כיון דעוד לא נפקע לגמרי מעבדות אפשר שיאכל בתרומה מפני הדיני עבדות כיון שאין החירות מצד עצמה נותנת לו דיני זר, ולפי"ז החילוק דבמפקיר עבדו דיש שם אדון לגבי האיסור סגי, משא"כ בחצי עבד וחצי בן חורין יש סברא דצד חירות אין לו אדון כלל ואסור בתרומה, או דכיון דבכללות יש בו דין קצת עבד, לא מגרע דין החירות שיש בו ושמחמת זה חייב במצוות, לענין שלא יהי' לו שם אדון לגבי אכילת תרומה.
ועי' באבנ"מ (תשו' י"ז) שכ' דהוי כקניינו שקנה קנין, דהצד חירות כאילו קנוי לצד עבדות כיון דהוא לעצמו, וצ"ע דכ"ז אם הצד חירות ראוי להיות נקנה בקנין כזה לכהן מאכיל, אבל סוג קנין כזה שיאכל הא לא מצינו בחצי חירות, דאין צד חירות יכול להיות נקנה לכהן ולאכול, וא"כ גם אם ניתן לו דין קנין שקנה קנין אבל קנה קנין כזה שאין אוכלין בו.
ובאבנ"מ שם הקשה למה מספקא לן, הא ודאי קנין איסור סגי לאכילת תרומה דהא ארוסה אוכלת מן התורה מחמת דמקרי קנין כספו, ויש לחלק דקנין שאפשר לעשות מעשה קנין ולקנותו כן, כגון קנין איסור דאשה שאפשר לקדש ולקנותה בקנין איסור הזה מקרי קנין כספו, אבל קנין איסור דעבד גרידא הא א"א לקנותו אלא בצירוף הממון, ובזה הוא דמספקא לן, אם כיון דנשאר רק איסור ואיסור לבד א"א לקנות אינו נקרא קנין כספו, או דבכל זאת מקרי קנין כספו.
אבל אין לומר דמחמת דבאשה יש רק קנין איסור לכן זה סגי, דמ"מ מנ"ל לרבינא דארוסה מקרי קנין כספו כיון דבעלות של איסור גרידא יש ספק בגמ', וע"כ משום דמה שיכולים לקנותו מקרי קנין כספו, וכל השאלה על קנין איסור שאין יכולין לקנותו אלא דנשאר אחרי שפקע הממון ע"ז הוא דמספקינן.
והנה לקמן בברייתא דף מ"ג דנין בעבד שאין שוה כסף מנ"ל דאוכל, וילפינן מהיקש דאוכל, ולכאורה תיפו"ל דנשאר בו עדיין קנין איסור, הרי דקנין איסור לא סגי להיות לו דין קנין כספו לאכילת תרומה, וצ"ל דאם הוא דבר דלא שייך בו קנין ממון אין זה קנין כספו, משום דעבד כזה אינו יכול להיות עליו שם קנין כספו, ולכן צריך היקש להתירו בתרומה כיון דבתור עבד אינו נקנה דבקנין איסור לבד אינו נקנה, אבל אם הוא שוה כסף אלא דלאדון אין בו רק קנין איסור, ע"ז מיבעיא לן אם יש לו דין כספו לאכילת תרומה כיון דשייך בו דין ממון אם לא יצא מאדונו. (מהדו"ק)
בא"ד. והכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין. כבר תמה במהרש"ל איך אפשר דצד חירות יאכל בתרומה, ובפנ"י רוצה לומר כיון דתרומה תליא בדין קנין כספו אפשר דגם צד חירות מקרי קנין כספו, ועדיין צ"ב דהא אי אפשר להיות לבן חורין דין קנין כספו ע"י שמשועבד בתור עבד, והנה יש להסתפק אם ע"י דהוא חצי עבד וחצי בן חורין אז הדין עבד שבו הוא עבד שלם ודין בן חורין הוא בן חורין גמור, או דמחמת דיש בו ב' הדינים חל בו דין מיוחד דאינו עבד גמור ואינו בן חורין גמור, והנה מהא דאסור ליקח בת חורין ושפחה אין ראי', דיכול להיות דאין לו דין בן חורין ממש ולא דין עבד ממש ולכך אסור בשתיהם, וכעין מש"כ רש"י דף ל"ט ע"ב בעבד שהפקירו רבו, אבל מהא דאמרינן דאם חצי עבד יכול לקדש אתי צד עבדות ומשתמש באשת איש, הרי דאינו גברא דמורכב בתרי דינים שנותנין לו דין כללי מיוחד, אלא דלצד חירות דינים נפרדים וכן צד עבדות, וכן מהא דאמרינן בר"ה דאינו יכול לתקוע שופר לעצמו דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות שבו, הרי שיש בו ממש ב' דינים, ויש עוד ראיות לזה, אבל יש גם משמעות קצת דיש בו דין מיוחד הכלול מב' הדינים, וכמו דמבואר בתוס' (דף מ"ג ע"א בד"ה ואי) דכתבו שם דאי אין תופס קידושין בחצי עבד וחצי בן חורין אז גם הצד חירות שבו אינו בר ירושה, ולכאורה למה יגרום מה שבמציאות אינו יכול ליקח אשה שגם הצד חירות לא יהי' בר ירושה, הא הוא מצד עצמו שפיר ראוי לקדש, ועל כן נראה דכולהו איתנהו בי' דיש בו גם דינים של עבד שלם ובן חורין שלם, ולגבי מקצת דינים יש בו דין מיוחד הכלול משתיהם, ולכן לענין כמה דברים יש לו דין נפרד של עבד ושל בן חורין, כגון לענין תקיעת שופר דשם עבדות גורם פטור ושם בן חורין גורם חיוב, ולכן לא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות, וכן לענין אשת איש דשם עבדות א"א שיהי' לו אשה, אבל דין ירושה דתלוי ביחוס, וזה כנראה שייך אל כל הגברא והגברא אינו בר קידושין, וה"נ לענין תרומה כיון שאין דין שחירות אינו יכול לאכול בתרומה, דגם בחירות יתכן להיות קנין כספו ולכן אשת כהן אוכלת בתרומה, וכיון שאין אכילת תרומה תנאי בשם בן חורין שפיר מספקינן אם דיניו מפריעים לו לאכול בתרומה, או דילמא כיון דבכללו יש בו קנין כספו זה סגי לגבי אכילת תרומה, אע"ג דלצד בן חורין לחוד אין דין קנין כספו.
והנה לפי דברי התוס' צ"ל דמה שנסתפקו במעוכב גט שחרור דהיינו לפי משנה אחרונה, משום דלמשנה ראשונה ביום של עצמו ודאי לא יאכל בתרומה כיון דאז דינו כאילו אינו עבד, אבל ביום של רבו יהי' אותו ספק, ואם למשנה אחרונה יאכל כ"ש דיאכל ביום של רבו למשנה ראשונה, ועי' בתוס' הרא"ש כאן דהק' ג"כ על התוס' כמו המהרש"ל, אלא דהוסיף דעד כאן לא מיבעיא לן לעיל אלא לענין חצי קנס, פירוש דמה דמבעיא לן אי מעוכב גט שחרור יש לו קנס היינו חצי קנס, דהא בעי למיפשט מהא דנותן חצי קנס לרבו, הרי דגם אי חצי עבד וחצי בן חורין יש לו קנס היינו רק חצי, ולכאורה למה הוצרך לזה דהא להדיא אמרינן איסורא לא קאמרינן ואיך יהי' מותר להצד חירות לאכול תרומה, וע"כ דהי' אפשר לומר דזה מחמת דמעורב בו עבדות וחירות, ולא משום דדין חצי בן חורין שבו הוא ממש בן חורין לגבי כל דינים, אלא דכיון דאינו חייב רק חצי קנס, הרי דאין להאדון שם אדון על החצי חירות כלל וממילא ס"ל להרא"ש דאין לו דין קנין כספו על כל העבד, ומ"מ י"ל דס"ל להתוס' לחלק דלגבי דין קנין כספו שאני, דאינו תלוי בדין אדון לגבי קנס.
תוד"ה הרי אלו. א"נ הכא לאחר שנולדו נתערבו. יל"ע איך שייך שיתערבו קודם שנולדו וא"כ מה הוקשה להם, ואין לומר בכוונתם לאחר שהוכרו נתערבו, חדא דדחוק להגיה, גם למה דחקו לעשות אוקימתא שהוכרו ולבסוף נתערבו, דלפי"ז אם לא הוכרו קודם ייפסל מכהונה, הא אליבא דאמת גם אז לא יפסל, וכמו שהביאו מהגמ' ביבמות דבנישואין לא גזור רבנן, על כן נראה כוונתם דחידשו כל ענין זרעו מיוחס אחריו הוא אם עוד לפני הלידה אין ידוע ממי הזרע, אבל היכא דכל התערובת נעשה אחר הלידה, אז אפילו אם לא הוכר כלל לא נתמעט מכהונה, ולפי"ז ביאור דבריהם לא דהכא מיירי שלאחר שנולדו נתערבו, אלא דהכא הא התערובת הוא לאחר לידה לא נתמעט מחמת אין זרעו מיוחס אחריו.
עבד שמכרו רבו לקנס וכו'. ברמב"ם פסק דאינו מכור. ובחי' ר"ח הלוי (הל' מכירה) הקשה עליו דגבי בעיות דר"פ המפקיד כגון אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם ושאר האיבעיות שם פסק דחולקין ומ"ש מהכא דפסק דנשאר ביד המרא קמא. ועי' ברא"ש שם שהק' אמאי לא נימא בהנך בעיות דניזל בתר מרא קמא.
והנה נראה בסברת הרמב"ם דכאן הספק הוא על עצם המכירה אם חלה דהיינו אם יש קנין בהעבד לגבי קנס, וכיון דהוי ספק במכירה ולא איפשיטא פסקינן דלא הוי מכירה בהעבד לגבי קנס, משא"כ התם דמסקינן דמהני ע"י דהוי כאומר לו לכשתיגנב ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו, ולשיטת הרמב"ם שם היינו דמהני להקנות פרה לכפילא, וכל הספק הוא אם כה"ג דאמר הריני משלם וחזר וכן בכל אינך, אם גם אז רוצה להקנות הכפל או לא, והנה הא דמקנה לו פרה לכפילא הא אינו משום שרוצה להקנות לו הפרה, שהרי אינו מקנה לו כלום בפרה להרמב"ם, אלא דכיון דרוצה להקנות הכפל וא"א להקנות כפל בלבד אין לו דרך לעשיית הקנין רק ע"י מעשה קנין בפרה לכפילא, נמצא דשורש הספק הוא אם רוצה להקנות כפל, וכיון דלגבי הכפל אין מוחזק בזה לא המפקיד ולא הנפקד שפיר חולקין, משא"כ כאן דהספק הוא אם מהני קנין העבר לגבי הקנס, הרי שורש הספק אם מהני לקנות העבד לגבי קנס ושפיר אזלינן בתר מרא קמא.
והנה לכאורה הא התם כיון דהוי ספק באומדנא אם גם כה"ג מקנה כפילא, והא בספק אומדנא כ' הרא"ש (בב"ב דף קמ"ח ע"ב) דלא אזלינן בתר אומדנא וצריך להשאר ביד המרא קמא, אמנם זה דוקא אם צריך להתחדש משהו ע"י האומדנא, כגון התם דהקדיש נכסיו דהאומדנא צריכה לחדש אחרת ממה שלפי דבריו, אבל משא"כ כאן דרוצה ליתן כפל אלא שיש ספק אם גם זה נכלל במה שרוצה ליתן, נמצא דלא צריך לחדש דבר חדש לגמרי וכה"ג שפיר איכא ספק השקול, ולכן ס"ל להרמב"ם דחולקין.
תוד"ה עבד. כמו דקל לפירותיו כדאמרינן הא קאי שור והא קאי עבד. צע"ק מה מוסיף מה דקאי שור, דהא משמע דזה ברור דלא מקרי דעבידי דאתו, אלא דלצד דנקטינן דהוי כדקל לפירותיו היינו אע"ג דזה ודאי דלא עבידי דאתו מ"מ מהני דקל לפירותיו, ומה מוסיף מה דקאי שור.
ואפשר דהנה בדקל לפירות אינו צריך כבר לעוד דבר שעי"ז יהי' לו הפירות כיון דמכח הדקל יוצא פירות, אבל כאן דהריוח בא ע"י נגיחת העבד שצריך לזה עוד גורם דהיינו שור, אי לאו דקאי השור לא הי' נקרא דבר שבא לעולם, דכאן ב' הדברים יחד דוקא הם דמשלימים להיות נקרא איתיה בעולם. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |