תפארת יעקב/גיטין/כו/א

תפארת יעקב גיטין כו א

דף כ"ו ע"א

בתוס' בד"ה בין לר"י כו' ור' יוסף דמסיק לפי מה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן דהיכא דמתנה על דבר אחד לא שייך ברירה רק בעל מנת שירצה אבא קלוי בברירה לפי שהוא דבר מסור ללב, ולפי זה היינו דוקא אי על מנת שירצה היינו שיאמר הן אבל אי שלא ימחה חזר הדבר כמו בעלמא במתנה בדבר אחד, וכ"כ הרמב"ן להדיא דמהאי טעמא קי"ל בקידושין על מנת שורצה אבא מקודשת דקי"ל שלא ימחה, א"כ פשיטא דלק"מ קושית התוס' דר' יוסף לשיטתו דאיהו מפרש שלא ימחה בהאומר, א"כ לדידי' לא מוכח כלל דס"ל לר"ש יש ברירה ושאני על מנת שירצה אבא דמתנה בדבר אחד, ושפיר יש לומר דסובר ר"ש אין ברירה:

איברא גוף דברי הרמב"ן צריכין ביאור וכוונתו שכל שלא חידש זה רק חידוש אחד ברור ותתנה תנאי שאם לא יהא כך לא חידש כלום זה אינו תלוי בברירה, אבל כל שמחדש דבר של ספק או כך או כך ובשני הצדדים הוא מחדש דבר הא תליא בברירה הלכך בב' עירובין הוא מחדש בדבריו לקנות שביתה שלא בעירו רק מחדש או כך או כך תליא בברירה, אבל בעירוב אחד שאם לא יהא כך אינו מחדש כלום רק נשאר בעירו כשאר בני העיר לא תליא בברירה, ובלא"ה יש מקום לומר דסובר ר"י דהריני בועליך ג"כ לא תליא בברירה לפי שהוא תנאי ולא ס"ל לחלק מה שכתבתי לעיל אבל אין צורך דכיון דלא ס"ד מבקיעת הנוד ממילא מחלקינן בין תולה בעצמו לאתרים כמ"ש לעילה ש במשנה הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' יש לדקדק בלשון זה שהתחיל לומר הכותב טופסי גיטין, ובאמת לולא שצריך שיניח הי' כותב כולו, ובשלמא לשמואל. דמוקי לה כר"א דבעי כתיבה לשמה וצריך שיניח הרי את מותרת ניחא דנקט הכותב טופסי גיטין דפשיטא שלא יכתוב תורף הגט דהיינו הרי את מותרת דפשיטא שצריך לשמה רק דס"ד דשמות יכול לכתוב בכלל הטופס קמ"ל דצריך שיניח השמות אבל למאן דמוקי לה כר"מ אין הלשון מכוון לכאורה ונראה לי דהא קשיא לי' לרש"י ז"ל לכך פי' שזה שאמר הכותב טופסי גיטין ענינו שסופר הוא ורוצה לכתוב גיטין שיהיו מזומנים בידו וממילא אינו כותב רק טופס כי אונו יודע מי ומי יבואו להתגרש ואם יכתוב שמות לא יועילו לו כלום ועלזה קאמר שאם אירע שראה תגר בין איש לאשתו שיודע שהם יתגרשו לא יאמר הריני כותב כל הגט קמ"ל דמ"מ צריך שיניח וכו' משום לשמה:

ובהכי ניחא לי לשון הירושלמי כאן דפליגי ר"י ור"ל אי כתב הרי את מותרת בכלל הטופס דלר"י כשר ולר"ל פסול וקאמר דמתני' קשיא לר"י דקתני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח כו' ומשני פתר לה בתרפו עמו, והמפ' שם הגיה ר"ל במקום ר"י דלר"י לא קשי' כלל, ולהנ"ל ניחא בפשיטות ואין צורך להגיה, דפלוגתייהו דר"י ור"ל אינו רק בהרי את מותרת לא בשמות כמבואר בירו' שם בתר הכי להדיא, ואהא מקשה כיון דקתני במתני' הכותב טופסי גיטין צריך שיניח שמות וזמן ש"מ דבלי שמות וזמן ג"כ אינו כותב רק טופס, ואי ס"ד דהרי את מותרת יכול לכתוב א"כ הרי כותב כל הגט חוץ השמות והיאך יאמר הכותב טופסי גיטין הא גם תורף כותב, וע"ז משני דטופס נקרא שפיר כל הגט והסופר כותב תורפו עמו דהיינו הרי את מותרת רק השמות צריך שיניח [ואף דקודם שזכר הנחה זכר טופסי גיטין הכוונה כפירש"י הנ"לן, ובעיקר דברי הירושלמי אבאר לקמן באש בגמרא בס"ד:

שם ומקום הזמן. יש לחקור בהנחת הומן אי הכוונה משום שמא לא יגרש ביומו ויפסל הגט משום מוקדם אבל אם אירע שגירש ביומו דליכא לא משום פירי ולא משום בת אחותו כשר, או דילמא כיון שצריך זמן בגט צריך לכתבו לשמה ואפי' גירש ביומו פסול ודינו של זמן כמו השמות דאפי' כתב שם המגרש והמתגרשת פסול לפי שלא נכתב לשמה, וה"ה בזמן אפי' גירש באותו הזמן פסול ב והנה למאן דמוקי לה כר"מ משום קטטה פשיטא דאם כתב זמן וגירש ביומו דודאי אין בו בית מיחוש דהא ליכא משום קטטה כלל ומשמע דאין נ"מ בעיקר ההנחה בין למאן דמוקי לה כר"א בין מאן דמוקי לה כר"מ רק בהרי את מותרת בלבד, ואי נימא דלר"א צריך הזמן לשמה יש נ"מ בהנחת הזמן לר"א אפי' גירש ביומו פסול ולר"מ כשר, ומזה מוכח לכאו' דלכ"ע זמן משום מוקדם:

והנה מפירש"י בד"ה צריך שיניח גבי שטר מלוה שפי' לא יאמר אניח מקום הזמן לבדו שלא יהא שטר מוקדם כו', והנה בלי ספק הוקשה לו להרב ז"ל דליכא למימר דקמ"ל התנא עיקר הנחת הזמן במלוה דהא משנה שלימה מוקדמין פסולין ומקמ"ל ואינו כלל גזירה אטו גיטין, לזה פי' דלא בא התנא לאשמועינן הנחת הזמן במלוה רק הכוונה שצריך שיניח השמות עם הזמן שלא יאמר אניח הומן בלבד, וז"ב, ומעתה אי נימא דבגט אפי' גירש ביומו פסול לא הי' צריך הרב ז"ל לכל הטורח הזה וקמ"ל אפי' ילוה ביומו פסול משום גזירה אטו גיטין כמו השמות דאפי' ילוה זה האיש מאיש זה פסול וה"ה בזמן, ומזה נראה שסובר הרב ז"ל דגם בגט הטעם משום מוקדם ואם גירש ביומו כשר, לזה הוצרך לפרש דלא בא התנא להשמיענו הנחת הזמן במלוה כלל רק השמות, ואי קשיא בגט ג"כ תיקשי לי' מאי קמ"ל דמוקדם פסול הא כבר שמענו ממשנת נכתב ביום ומקמ"ל, הא לאו קושיא היא ואדרבא מהא דייקינן באמת דקמ"ל אפי' גט ארוסה דלית לה פירי מ"מ מוקדם פסול כמ"ש התוס' לקמן בד"ה קא פסיק ע"ש:

איברא יש לדחות ולומר דס"ל לרש"י זמן פסול משום לשמה אך כיון דכל תיקון הזמן אינו רק דרבנן ממילא אין כאן רק פסול מדרבנן וא"כ לא שייך לגזור בהא שטרות אטו גיטין כיון דבגיטין גופייהו לית כאן חשש פסול דאורייתא כלל, וכן יש להוכיח לכאורה ממה שפי' לקמן גבי מילתא דר' שבתי דלדידי' אין צריך שיניח הרי את מותרת אלא מקום השמות בלבד משום קטטה וזמן משום מוקדם, משמע דלמאן דמוקי כר"א זמן לאו משום מוקדם, דאי לכ"ע משום מוקדם הוי לי' לשתוק מזמן לגמרי ואע"פ שיש לדחות ולומר שבא לפרש משום קטטה דלא נימא הכל משום קטטה ובאמת בזמן ליכא קטטה, לכך פי' דזמן לדידי' נמי משום מוקדם., מ"מ מה שפי' לעיל גבי מחובר דתורף הוא שם האיש והאשה והזמן משמע בהדיא דאפי' גירש ביומו דליכא לא משום פירי ולא בת אחותו מ"מ פסול משום מחובר א"כ ה"ה לשמה דלשמה ומחובר חדא מילתא הוא, ועל כרחנו אין לנו לומר אלא כלשון ראשון דאפי' גירש ביומו פסול משום לשמה לר"א:

אלא שיש לתמוה דלקמן בד"ה ל"ש מן האירוסין פי' רש"י וז"ל, המגרש לארוסתו צריך לכתוב זמן כשר ולא מוקדם ע"כ, מוכח להדיא דרק משום מוקדם הוצרכו הנחת הזמן אבל כל שגירש ביומו כשר לכ"ע, ואולי ס"ל לרש"י דהך קושיא לקמן אליבא דמאן דמוקי לה כר"מ הוא דלר"א כיון דמשום לשמה הוא לא שמענו כלל ארוסה דהא לא דייקינן הכי לעיל גבי נכתב ביום רק כיון דכבר אשמועינן דמוקדם פסול מאי קמש"ל כאן, וע"כ דקמש"ל אפי' גט ארוסה כמ"ש התוס' בד"ה קא פסיק, אבל לר"א לא קשה מידי דממשנת נכתב ביום לא שמענו דאפי' גירש ביומו פסול משום לשמה והכא קמ"ל משום לשמה כמו השמות וע"כ דלר"מ פריך דלדידי' ע"כ משום מוקדם הוא דליכא בזמן קטטה, וא"כ מאי קמ"ל הא כבר שמענו מנכתב ביום וע"כ דקמ"ל אפי' ארוסה, אך לכאורה יש לדקדק מ"מ כמו דנפרש הנחת הזמן דמלוה דהכוונה שלא יאמר אניח הזמן בלבד אבל לא בא לאשמועינן שיניח הזמן, כמו כן נפרש ברישא גבי גט ונימא דעיקר קמש"ל שלא יאמר אניח הזמן בלבד רק צריך שיניח השמות ג"כ ולא מוכח כלל דגט ארוסה צריך זמן וצ"ל דדוקא במלוה שכבר זכר התנא הנחת הזמן מעיקרא שייך לומר שלא יניח הזמן לבדו אבל מעיקרא גבי גט שלא זכר כלל ענין הזמן אי לא בא לאשמועינן הנחת הזמן הוי לי' לשתוק מזמן כמו שלא זכר הרי את מותרת לר"א דפשיטא לי' שצריך שיניח ה"ה זמן לר"מ כיון דפשיטא דמוקדם פסול לא היה לו לזכרו כלל:

אך אף דמפירש"י במתניתין גבי מלוה, ודאי משמע דאפילו לר"א פסול לשמה בזמן אינו רק דרבנן ולכך בשטרות לכ"ע בלוה ביומו כשר רק מוקדם פסול, אבל מכל הפוסקים ומכללם הרמב"ם ז"ל משמע בהדיא דכל שכתב זמן שלא לשמה או שכתבו חש"ו פסול מדאורייתא כמו השמות, ולדידהו אתיא מתניתין אליבא דר"א כפשטא, דברישא בגט פסול הכל מדאו' ובמלוה הכל פסול מדרבנן גזירה אטו גיטין ואפי' לוה ביומו, ושפיר קמ"ל דצריך שיניח הזמן, ונ"ל הטעם דאף דזמן תקנת חכמים הוא מ"מ כיון שכתב זמן וגילה בזה אימת נתגרשה ואימת לא היתה מגורשת, ממילא הוי עיקרו של גט כמו השמות וצריך לשמה מדאורייתא, וכה"ג כתב הרשב"א לעיל רפ"ק גבי עדים שחתמו שלא לשמה לר"א דאף דלא בעי עדים אי חתמו שלא לשמה פסול מדאורייתא ומ"מ אפי' מאן דפליג בעדים אבל בזמן מודה דהוא בגוף הגט בעצמותו, ורחוק בעיני לומר דגם רש"י ז"ל יודה דפסול מדאורייתא, ומה שפירש במשנה גבי מלוה כנ"ל אליבא דמאן דמוקי לה כר"מ הוא דלדידי' ודאי ע"כ צריך לפרש כך, דלמה יפרש רש"י במשנה אליבא דר"מ דוקא מה דקיימא לן כר"א, ועיין מ"ש עוד בתוס' לקמן בד"ה קא פסיק:

בגמרא וצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת ור"א הוא. יש לדקדק מ"ש דנקט ר"י א"ש כאן הרי את מותרת טפי מכל הני דלעיל מחובר וכתיבת חש"ו שלא זכר מפורש הרי את מותרת רק תורף סתם, דמ"ש הרי את מותרת משאר תורף הגט והא עיקרו של גט הרי את מותרת הוא, כדתנן פ' המגרש גם יש לדקדק שהשמיט הרי"ף מימרא דר"י א"ש לגמרי ונהי דפסק כר"א דפוסל בגיטי נשים אפילו טופס מ"מ פשיטא דאינו רק דרבנן אבל אכתי הוי לי' לאשמועינן דהרי את מותרת בכלל תורף ופסול דאורייתא שלא לשמה:

וראיתי בירושלמי דנחלקו ר"י ור"ל אם כתב תורפו בטופס דלר"י כשר ולר"ל פסול, ופשיטא דלא נחלקו בשמות דמפורש במשנה דפסול, וע"כ דבהרי את מותרת נחלקו, אך יש להבין באמת מ"ט דר"י כיון דהרי את מותרת עיקרו של גט, לכן נראה לי דפלוגתייהו דס"ל לר"י דוקא בשמות איש ואשה, כיון דבזה מגלה שזה מגרש לזו ממילא בעינן שיכתוב לשם זה ממש על פי ציוויו, אבל בכריתות שבגט דהוא שוה בכל גיטין בהא אפי' סתמא כשר, דמה דילפינן מספר כריתות לשם כריתות היינו עיקר כריתות שבגט לא בעינן רק לשם כריתות, רק וכתב לה דילפינן לגירושין דידי' ודידה בהא בעינן לשמה ממש דילפינן מוכתב לה, והיינו דקאמר התם טעמי' דר"י מפיסולו אתה למד הכשירו אלו כתב כולו לשמה ושמות שלא לשמה שמא אינו פסול ודכוותה כתב כולו שלא לשמה ושמות לשמה כשר, ע"כ והדבר תמוה לכאו' ואין לו הבנה, ולהנ"ל ניחא דאי ס"ד דכריתות שבגט בעינן לשמה ולשמו ממש א"כ מנין לנו להצריך שמות לשמה דהא השמות אינן כריתות ומה שאמר וכתב לה הכוונה שהכריתות יכתוב לשמה ולשמו, ונהי שצריך שמות לידע מי הוא הכורת למי אבל לשמה אין צריך רק בכריתות שבגט, וע"כ דהך כריתות שבגט לא בעינן רק לשם כריתות בלבד ואפי' סתמא כשר דספר כריתות הכוונה לשם כריתות וע"כ דוכתב לה על השמות דהא בעינן לשמה,, והיינו דדייקינן בזבחים סתמא פסול מהך משנה ומייתי עלה דר"י א"ש, ולכאו' ממשנה גופא מוכח הכי, ולהנ"ל ניחא דממשנה ס"ד דכריתות שבגט סתמא כשר קמ"ל דאפי' בהא סתמא פסול והיינו כר"ל בירושלמי, אבל ר"י פליג דכריתות שבגט סתמא כשר, ולפי זה במחובר מודה ר"י דכתב תורפו במחובר פסול ובהכי ניחא הא דפריך התם וק' על דר"י אם שכתב תורפו בטופס בדא חכמים מכשירין והדבר תמוה מאי קושיא על חכמים אם אי אפשר להכשיר תיקשי על ר"י דמכשיר, ולהנ"ל ניחא דעיקר הקושיא מהך דמחובר דשם קתני בסוף וחכמים מכשירין וקאמר התם לית הא פליגא על ר"י דקאמר כתב תורפו בטופס כשר וס"ל דהך וחכמים מכשירין על כולה מתניתין קאי או משום דמוקמינן לה דהך חכמים ר"א ורישא נמי ר"א], וכך הכוונה הכא כיון דלר"י אפי' הרי את מותרת בכלל טופס א"כ גבי מחובר למה יוכשר, וכן גבי כתיבת חש"ו פריך הכי דהתם נמי בהרי את מותרת למה יוכשר אבל לר"ל ניחא דבכולהו הכוונה טופס לבד בר מהרי את מותרת ונראה לי דמהאי טעמא השמיט הרי"ף מימרא דר"י א"ש דס"ל כר"י בירושלמי דהלכתא כוותי' לגבי ר"ל וכן מדמוקמינן הך משנה דריש כל הגט בכופרין העשויין להתלמד ש"מ דסתמא כשר דבהכי דחינן בריש זבחים מאי דבעי למידק דסתמא פסול, ובזה תבין דברי הג"א לעיל דף ך' שהביא הירושלמי דאם כתב כל הגט שלא לשמה ושמות לשמה כשר ע"ש ולהנ"ל ג"כ הכוונה שכתבו סתמא ושמות לשמה ופליג אדשמואל דהכא דאפילו הרי את מותרת סתמא פסול:. שם וצריכא. יש לתמוה כיון דחזינן דשמואל קאמר כאן דצריך שיניח הרי את מותרת והיינו כיון דלא הוזכר במשנה רק שמות קמש"ל דצריך שיניח הרי את מותרת, א"כ הוי לי' לומר דלכך הוצרך הכא לומר ר"א הוא דס"ד כיון שהוזכר שצריך שיניח השמות ולא זכר הרי את מותרת ש"מ דכר"מ אתיא ואין צריך רק שמות משום קטטה והרי את מותרת לא קמ"ל דהא נמי כר"א, והוא תמוה לכאורה:

לכן נראה לי דמכאן ראי' דלא בא ר"י א"ש לאפוקי דלא נפרש מתניתין ר"מ מדלא זכר הרי את מותרת, דכיון דקתני הכותב טופסי גיטין ש"מ דמתורף לא מיירי דהא ודאי צריך שיניח דאל"כ היאך שייך הכותב טופסי גיטין דעד שנדע שצריך שיניח הרי כותב כולו והוי לי' לומר הכותב גט צריך שיניח. וע"כ דאינו כותב בלי הנחה שזכר רק טופס ולא תורף, ומה שזכר שמואל דצריך שיניח הרי את מותרת היינו דס"ד דאפי' לר"א אין צריך להניחו דסתמא כשר בהא כמש"ל, וע"כ נפרש הכותב טופסי גיטין לפי שלא יכתוב תורף בלא"ה שאינו יודע מי יגרש וקאמר אח"כ דאפי' רואה תגר ביניהם כפי' רש"י במשנה, והשתא שפיר מקשה דלא הוי לי' לומר רק צריך שיניח הרי את מותרת ודאי ר"א הוא כהך סתמי דלעיל והוצרך לשנויי דס"ד מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א קמש"ל, ודוק, ולענין מה שיש לתמוה כיון דכל הני מתנייתא חלוקין בדיניהם כאן לכתחילה וכאן דיעבד וכאן אפילו דיעבד פסול, אם כן היאך שייך להקשות שלא יאמר בכלהו עמ"ש לעיל דף כ"א ע"ב בגמרא בד"ה אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף באריכות מזה:

שם שטרות אטו גיטין לא גזר. יש לתמוה כיון דלת"ק הדין בהיפך דטופס אטו תורף לא גזר שטרות אטו גיטין גזר א"כ למה לא זכר ר' יונתן דעת הת"ק, והוי לי' לומר ת"ק סבר טופס אטו תורף לא גזרינן משום תקנת סופרים שטרות אטו גיטין גזרינן, ור"י סבר גזרינן בתרווייהו ור"א סובר טופס אטו תורף גזרינן שטרות אטו גיטין לא:

ומזה נראה לי ראי' לדעת רש"י דר"א לא מכשיר בשטרות רק טופס אבל תורף מודה, והשתא לא נחלקו ר' יהודה ור"א דסיפא רק אי גזרינן גזירה לגזירה או לא א"כ ממילא לא היה יכול ר' יונתן להזכיר בדברי הת"ק רק דלא גזר טופס אטו תורף ובהך פלוגתא לא מיירי כי לא נודע דעתו אי הי' גוזר טופס אטו תורף או הי' גוזר גזירה לגזירה או לא, משא"כ אי נימא דר"א מכשיר אפי' תורף א"כ פליגי ת"ק ור"א בשטרות א"כ פשיטא דהי' לו להזכיר דעת הת"ק בשטרות דהוא להיפך מר"א כנ"ל:

אך יש לתמוה מלבד מה דלישנא דשטרות אטו גיטין לא גזר משמע דלא גזר כלל הך גזירה ולפירש"י גוזר הוא רק גזירה לגזירה לא גזר, ועוד קשיא לי דלקמן מוקמינן מתני' כר"מ וגט משום קטטה א"כ קשה שטרות למה פסול, ובודאי לא שייך לומר דגזרינן שטרות אטו גיטין מה דבגיטין גופא אינו רק משום קטטה, וגדולה מזו בזמן דשטרות פירש"י שלא יאמר אניח מקום הזמן והיינו דליכא למימר דקמש"ל הנחת הזמן דבמה נפשך אי שלא יהא מוקדם כבר שמענו בשביעית דמוקדם פסול, ואי ילוה ביומו לא שייך לגזור אטו גיטין כיון דגיטין גופייהו אינו רק מדרבנן כמש"ל, א"כ פשיטא דאי בגיטין אינו רק משום קטטה דלא שייך לגזור בשטרות אטו גיטין ועוד קשיא לי דלקמן קאמר דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"מ רק בגיטי נשים דבעינן כתיבה לשמה אבל בשאר שטרות לא, ש"מ דאפי' מצאו באשפה כשר בשטרות לרבנן והרי לכ"ע פסול בלא"ה דגזרינן אטו גיטין:

לכן נראה לי דלכ"ע תורף דשטרות פסול מצד עצמו לא משום גיטין כלל, ואפי' לר"מ דמכשיר בגט מצאו באשפה דלא בעי לשמה אבל שטרות גרע תדע דאי לא הוי בעינן לשמה בגט הוי מכשירין גט כתוב וחתום ליב"ש זה שיגרש בו יב"ש אחר כדמוכח במשנה ריש פרקין, ופשיטא דבשטרות אף דלא בעינן לשמה לא נכשיר שטר שנכתב ונחתם לזה שילוה יב"ש אחר והיינו כיון דבשטרות העדים מעידין שזה נתחייב לזה בשטר זה א"כ היאך ילוה בו אחר, וכמו כן תורף דשטרות כיון דבזה הוא מתחייב פשיטא דאין לכתוב חובתו רק בציוויו. ובודאי אי צוה לעדים שיכתבו לו שטר ואחר ג"כ צוה וכתבו שני שטרות או אחד אין מדקדקין כמו בגט שיכתבו כל שטר לשם מי שצוה לו דלא בעינן לשמה אבל אי לא צוה לו כלל אין כותבין חובתו של זה בלי ציוויו ובהא גט עדיף דאי לא הוי בעינן לשמה יכול לגרש אפי' מצאו באשפה שאין בכתיבת הגט שום דבר רק שיתרצה לגרש בו והיא אינה מתגרשת רק בכתב וכל שיש כתב מגרש בו משא"כ שטר הלכך בשטר לכ"ע אין כותבין תורף ואפי' לר"מ וכ"ש לר"א, רק אשרתא לולא דמיחזי כשיקרא הי' יכולין לכתוב דאין בזה שום ענין רק עדות בעלמא ואי היו מעידין בעל פה בלי כתב הוי מהני משא"כ שטר דהחיוב תלוי בכתיבה דוקא, ולפי זה גט לר"מ וטופס דשטר ונמחל שיעבודו אפי' תורף אין בזה רק משום מיחזי כשיקרא, אבל תורף דשטר בלאו הכי לא מהני בלי מיחזי כשיקרא, כנ"ל, והיינו דלא מפרש לר"מ משום קטטה טעמא דשטרות דבהא שוה להך מ"ד דמוקי כר"א, והשתא ניחא דקאמר שטרות אטו גיטין לא גזר והיינו דלא גזר כלל שטרות אטו גיטין דמה דפוסל בתורף אינו מכח גזירה רק מצד עצמו רק לר"י דפוסל אפי' טופס בשטרות ע"כ דגזר שטרות אטו גיטין כנ"ל, ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה ור"א:

בתוס' בד"ה ור"א, פי' בקונ' וכו' וקשה לר"י מאי מיחזי כשיקרא איכא וכו'. ולפע"ד נראה דודאי שייך מיחזי כשיקרא בטופס שהרי אינו מניח רק מקום השם בלבד כגון ראובן ושמעון אבל כל מה שכתוב חוץ מזה כותב והרי נכתב בתוכו ואמר לנו כתבו וכן לויתי מפלוני, וזה הכל אינו אמת שעדיין לא לוה ואין לך שקר גדול מזה. גם מה שהקשו עוד דלרבנן נמי קשה, לדעתי לק"מ, דרבנן מכשרי באמת מפני התקנה דהיינו משום תקנת סופרים וכן אמרו בסמוך להדיא בדין הוא דאפי' טופס לא לכתוב רק משום תקנת סופרים שרי רבנן, הרי דהתקנה היפך הדין הראוי להיות א"כ ה"ה משום מיחזי כשיקרא משא"כ לר"א דאינו משגיח בתקנת סופרים שפיר פריך הא מיחזי כשיקרא, ועיין מה שכתבתי בספרי ת"י בח"מ סימן מ"ח בענין זה ובמה שכתבתי לעיל בגמרא:

בא"ד ונראה לר"י וכו'. לכאו' קשה הא זמן נמי בכלל תורף והיאך יכשיר ר"א בהא דהא מוקדם פסול, וצ"ל או דס"ל דלא מיירי במוקדם רק בלוה ביומו ומ"מ פוסל ת"ק דגזר אטו גיטין דאפי' גירש ביומו בעינן לשמה או דמפרש דלא בא התנא כלל להשמיענו הנחת הזמן רק השמות כמו שפירש"י שלא יאמר אניח מקום הזמן לבדו וכו':

בא"ד מדקתני משום שנאמר וכתב לה וכו'. דבריהם צ"ע דהא במשנה שנאמר וכתב לה קתני ואדרבא משמע דלא קאי רק על תורף א"כ אכתי מנין דר"א פוסל אפי' טופס דלמא לא פסול רק תורף והך שנאמר אכולהו קאי דהנך כולהו מכח וכתב לה פסלי ומנין דקאי רק על ר"א בלבד דנידוק מינה דפסול אפי' טופס, ועיין מה שכתבתי בדיבור המתחיל חוץ, בזה:

בא"ד דא"א דלא מכשיר וכו'. גם זה אינו מוכרח דכיון דת"ק ור"י נחלקו מהיפך להיפך ור"א מכריע נקט לי' באף, והיינו דפסיק רב כוותי' דהלכה כדברי המכריע:

בד"ה חוץ מגיטי נשים ואין לומר וכו'. נראה לי דלכך כתבו בלשון זה ואין לומר, משום דכתבו מקודם דדייק מדברי ר"א דפסול אפי' טופס מדנקט משום שנאמר ש"מ דפוסל טפי מת"ק ואי גרסינן וש"ע אינה ראי' דלפי שמוסיף גם שחרור נקט דכתיב וכתב לה לשמה וממילא שיחרור גם כן פסול דכתיב ג"כ לה משא"כ אי הטעם משום קטטה לא מיפסל רק גט אשה לא שיחרור, לכך כתבו ואין לומר וכו':

בא"ד ליתני וכדברי ר"א בארבע וכו'. דבריהם תמוהין לכאו' דבין לס"ד לעיל דאורייתא לא קתני פשיטא דלק"מ דהא כתבו התוס' שם דלכך לא נקט מחובר דרבנן דעיקר מחובר דאורייתא א"כ ה"ה טופס שלא לשמה ולמסקנא דאיתא בקידושין לא קתני פשיטא דלא קשיא מידי דבמה נפשך אי נימא דבהא נמי הואיל ועיקר איתא בקידושין לא קתני לה א"כ בהא נמי נימא כן, ואי נימא דמחובר לא נקט דמחובר דרבנן ג"כ איתא בקידושין א"כ לשמה דהכא נמי נימא דטופס דרבנן נמי איתא בקידושין, ורחוק לומר דקושית תוס' לס"ד דקאמר דלא נקט לשמה דהיינו מוליך ומביא, א"כ תיקשי ליתני טופס דאינו בכלל מוליך ומביא דאין צריך בפ"נ רק על שיטה ראשונה כדלעיל ריש פ"ב א"כ תיקשי ליתני לר"א ארבע בטופס דרבנן דכיון דבלא"ה מקשה טפי ממחובר. ולפי מה דמשני גם מהא לא קשיא מידי, ואולי נתכוונו לפום מה דבעי ר"ל בקידושין שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו, ויש לתמוה תפשוט מברייתא דלא חשיב לשמה הואיל ואיתא בקידושין וצ"ל דסובר כרבה והוי בכלל מוליך ומביא ומחובר איתא בקידושין, והשתא תיקשי ליתני לר"א ארבע בטופס דליתא בכלל מוליך ומביא וע"כ דבשחרור לית לי' לר"א הכי ומן התוספתא משמע לכאורה להדיא כדברי התוס' ע"ש:

בד"ה אבל סיפא וכו' תימה וכו'. לכאורה יש לתמוה דמנא להו דהא דמייתי לעיל רבב"ח היינו הך דמחובר דלמא ידוע להו דרבב"ח אמרה אחש"ו ג"כ מלבד מה שאמר על מחובר, וצ"ל דקשיא להו אי הוי אמר בתרווייהו הוי להו לומר צריכותא כהך דהכא, אבל באמת נראה דלק"מ דודאי מחובר ולשמה דחש"ו שאין דינם שוה בודאי הוי ס"ד לומר, דאתיא חדא כר"מ דלר"א סתרי אהדדי, אבל הכא דאיכא תרתי בלשמה דמותר הלכך אי הוי קתני מחובר וחדא מהנך ממילא הוי שמעינן כולהו דהא חזינן דלשמה מכשיר ומחובר פוסל. לכך הוצרך לומר דהך דחש"ו לא הוי מוקמינן כר"א מכח לישנא דבחותמיו והך דהכא משום סיפא:

בד"ה מפני התקנה מקום הזמן דתנא ברישא כו'. ולפעד"נ בפשיטות לפי מה שכתבתי לעיל לפירש"י דעיקר הקושיא לקמן למאן דמוקי לה כר"מ דלדידי' זמן משום מוקדם ומוקדם כבר שמענו מנכתב ביום וע"כ דקמש"ל אפי' ארוסה, לכך מייתי מעיקרא לאסוקי מתניתין כר"מ והדר פריך קא פסיק ותני, וכמו כן לפי מה שאבאר לקמן דעיקר הקושיא למאן דמוקי כר"א או לר"א דסיפא ג"כ ניחא דמייתי מעיקרא פירושא דמתניתין והדר מקשה על זמן דלמאן דמוקי לה כר"מ לא קשיא דמוקדם פסול אפי' בארוסה מחשש פירי כמו שהקשה הרשב"א באמת ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף