אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/כו

יום ראשון כ"ב סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף כו

חשש הוצאת לעז על גיטין הראשונים

תקנת רבינו תם לכתוב בגט 'הרי את מותרת לכל אדם'

בגמרא במסכת גיטין (ה:) איתא: בה הדיא בעי לאתויי גיטא [- ממדינת הים], אתא לקמיה דרבי אחי דהוה ממונה אגיטי. אמר ליה, צריך אתה לעמוד על כל אות ואות [- כדי שתוכל לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם']. אתא לקמיה דרבי אמי ור' אסי, אמרי ליה, לא צריכת. וכי תימא אעביד לחומרא, נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים.

ובמשנה (כו.) תנן: הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן [- לכותבם לשמה]. ובגמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל, צריך שיניח אף מקום 'הרי את מותרת לכל אדם'.

וכתבו התוספות (ד"ה וצריך): בכל דוכתי משמע שכותבין לשון זה [- של 'הרי את מותרת לכל אדם'] בגט. ובפרק בתרא (פה.) נמי תניא, גופו של גט - הרי את מותרת לכל אדם. והנהיג רבינו תם לכתוב לשון זה בגט. ומוסיפים תוספות: אבל בטופסי גיטין לא היה כתוב, ומכל מקום אין להוציא לעז על גיטין הראשונים, שהרי מאריכין לכתוב כמה לשונות בגט דחשיב כמו הרי את מותרת לכל אדם, ע"כ.

ובחידושי הרמ"ה ושיטות קדמונים הוסיפו לבאר מה שרמזו התוספות שמאריכין לכתוב כמה לשונות בגט שהם כמו הרי את מותרת לכל אדם, שהוא מה שכותבים בגט 'למהך להתנסבא לכל גבר', וכן מה שכותבים 'ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין' וכו', משמע גם כן שתהא מגורשת ומותרת. ויש שכתב (שו"ת גליא מסכתא אה"ע סימן ד) שסמכו על לשון הגט 'אנא פלוני פטרית' וכו'.

קושיית התרומת הדשן מדוע לא חשש ר"ת ל'נמצאת אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים'

עכ"פ מבואר בדברי התוספות שרבינו תם הנהיג לכתוב בגט לשון 'הרי את מותרת לכל אדם', והתוספות מפרשים שאין להוציא מכח זה לעז על גיטין הראשונים כיון שהם סמכו על אי אלו לשונות שבגט. ועכ"פ רבינו תם לכאורה לא סמך על לשונות אלו ולכן הנהיג לכתוב בגט, ואם כן קשה מדוע לא חשש רבינו תם למבואר בגמרא לעיל שאין לנהוג איזה חומרא בגיטין כשמכח זה יבואו להוציא לעז על גיטין הראשונים.

על קושיה זו עמד כבר התרומת הדשן (סימן רלב) בתשובה בה הוא מעמיד גדרים ברורים "אימתי שייך לומר 'נמצאת אתה מוציא לעז', ואימת לא אמרי הכי". זאת במענה לשאלה על "הא דקאמר תלמודא פרק קמא דגיטין, וכי תימא אעביד לחומרא - א"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים, אם כן תקשה היכי נהגו האחרונים כמה חומרות בגיטין שלא נהגו בהן הראשונים. וכן עוד היום אנו מחמירין בכמה מילי בגיטין שלא נהגו רבותינו שהיו לפנינו.

דעת המרדכי וספר התרומה שאין לזיין אותיות שעטנ"ז ג"ץ משום חשש לעז

תחילה מקדים התרומת הדשן כי אין לומר שסברא זו לא נאמרה אלא ביחס למבואר בגמרא שם על אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' ואין ללמוד ממנה לשאר מקומות. כי על כרחך האמור שם בגמרא 'כללא הוא' ואפשר ללמוד ממנו, שהרי המרדכי (גיטין סימן שטז) כתב בשם ספר התרומה שאין לזיין בגט אותיות שע"ט נ"ז ג"ץ כדרך שעושים בספר תורה - "כי אין לשנות המנהג, פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים" [וכתב שם טעם נוסף שיש סופרים שאינם בקיאים לעשותם ויעשו את התגים גדולים מדאי ויקלקלו את צורת האותיות]. הרי שלמד מסוגיית הגמרא לגבי 'בפני נכתב' דין כללי בגיטין ש"אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים", ואם כן יש לדעת היכן אומרים כן והיכן לא.

חילוק התרומת הדשן בין דבר שיש בו צדדים להחמיר מן הדין ובין חומרא וזהירות יתירא

ומייסד התרומת הדשן שיש לחלק בדבר, בין אופן שהוא "מילתא דפשיטא להתיר ובא אחד להחמיר ולעשות זהירות יתירא" - שבאופן זה אומרים לו שלא ינהג בחומרא זו כיון שמן הדין אינו צריך להחמיר ונמצא שהוא מוציא לעז על גיטין הראשונים, ובין אופן "דאיכא ספיקא וצדדין שמן הדין ראוי להחמיר" - שבזה מוטב יותר לעשות כפי הדין לחומרא, ולחשוש לגיטין שבאים עתה לפנינו לעשותם באופן שאין בו ספק, מלחשוש ללעז הגיטין הראשונים.

ועל פי זה ביאר גם את תקנת רבינו תם לכתוב בגט 'הרי את מותרת לכל אדם' אף שלא נכתב כן בטופסי הגט הקדמונים, כי הואיל ומשמע בכמה דוכתא בתלמוד שצריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם - חש רבינו תם פן יוציאו לעז אם לא יכתבו כן ולא השגיח על לעז הגיטין הראשונים. [ויש לדקדק שתחילה משמע שהחשש הוא מצד מה שעתה הגיטין ייעשו שלא כדין, ואילו בביאורו בדברי רבינו תם משמע שגם כתיבת הגט לפי תקנת רבינו תם היא כדי שלא יוציאו לעז, רק חשש ר"ת 'פן יוציאו לעז' על הגיטין של עכשיו, יותר מהחשש שיוציאו לעז על הגיטין הראשונים, ויל"ע].

מדוע החמיר רבא לכתוב בגט 'מיומא דנן' לחשוש לדעת רבי יוסי שאין הלכה כמותו

כך גם מבואר בגמרא בגיטין (פה:) שהתקין רבא שיכתבו בגט 'איך פלניא בר פלניא פטר ותריך ית פלוניתא אינתתיה דהות אינתתה מן קדם דנא, מיומא דנן ולעלם'. ומבארת הגמרא שתקן לכתוב 'מיומא דנן' כן כדי לאפוקי מדעת רבי יוסי שאומר שאין צריך לכתוב בשטר של שכיב מרע 'מהיום', כיון ש'זמנו של שטר מוכיח עליו'. וכתב רש"י: ואע"ג דקיימא לן כרבי יוסי, בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא, שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פסול אמשפחות ישראל, ע"כ.

ובפשטות משמע שקודם זמנו של רבא לא היה נהוג לכתוב כן בגט, ואפילו הכי החמיר לכתוב כן, הרי שאפילו האמוראים החמירו בדברים "שלא לצורך" ולא חשו ללעז גיטין הראשונים. וכיון שחשש רבא שיבואו לומר שהלכה כרבים - כחכמים החולקים על רבי יוסי - ויוציאו לעז על הגיטין עכשיו, לא חשש ללעז גיטין הראשונים. [ובהגה"ה שם נכתב שדעת רשב"ם (ב"ב קלו. ד"ה מוכיח) ומרדכי (ב"ב סימן תקצה) ורי"ף ויתר גאונים, שרבא סובר לפי האמת דלא כרבי יוסי, ולא רק משום שלא יוציאו לעז על נישואי בנות ישראל כפירוש רש"י].

אלא שלפי כלל זה אימתי אומרים 'נמצאת אתה מוציא לעז', מקשה התרומת הדשן מפסק המרדכי שאין לזיין אותיות שעטנ"ז ג"ץ, והרי שם יש "צדדים וסברות להחמיר", ומדוע חששו הפוסקים ללעז הגיטין הראשונים.

אף במקום שיש צדדים וסברות להחמיר אין עושים כן אם לתקנה זו יהיו הגיטין הראשונים פסולים לגמרי

מכח הערה זו מוסיף התרומת הדשן הגבלה לכללו הראשון, והיא, שאף שנתבאר שבמקום שיש צדדים וסברות להחמיר אין חוששים ללעז הגיטין הראשונים, היינו רק באופן שאף לפי התקנה החדשה אין הגיטין הראשונים 'פסולים', אלא רק אפשר להוציא עליהם לעז, שבאופן זה עד כמה שיש סברא וטעם להחמיר איננו חוששים לכך, ואילו זהירות יתירה אין נוהגים אף באופן זה. אבל במקום שעל פי התקנה החדשה - נמצא שהגיטין הראשונים 'פסולים לגמרי' - הרי באופן זה יש לחשוש ללעז הגיטין הראשונים אפילו כשיש טעם וסברא להחמיר.

עפ"ז מבאר התרומת הדשן גם את המבואר בגמרא לגבי 'בפני נכתב' שמשום חשש לעז גיטין הראשונים לא הצריכוהו לעמוד על כל אות ואות - שאין זה רק משום שהוא 'זהירות וחומרא יתירה', אלא גם משום שעד כמה שאכן צריך לעמוד על כל אות ואות, נמצא שכל הגיטין הראשונים שלא עמדו בהם על כל אות ואות - היו פסולים לגמרי. שכן שינה לגמרי ממטבע שטבעו חכמים, וגרע עוד יותר מאם לא היה אומר בכלל 'בפני נכתב' - שהרי כאן העיד שקר כשאמר שנכתב בפניו, שהרי לפי דברינו פירושו שראה כל אות ואות, והרי שליח זה לא ראה אלא שיטה אחת ואעפ"כ הוא מעיד בפנינו שראה. ובאופן שמכח תקנתנו נמצא שהגיטין הראשונים לא רק שיש בהם איזה 'לעז' אלא שהם 'פסולים לגמרי' - בכהאי גונא אסור לנהוג חומרא בדבר.

הקטטה בין שני חכמי דמשק על כתיבת 'בנפשייכי' בשני יו"דין או ביו"ד אחת

בשאלה שנשלחה אל המהרי"ט מדמשק (ח"א סימן פו) העלו חכמי העיר שאלה דחופה הקשורה לכשרות הגיטין בעיר מימים ימימה. וזה דבר השאלה: יורנו מורינו, בעיר אחת יש חכמים משתי קהילות, וחכם אחד מביניהם מטפל ועוסק בדיני גיטין וקידושין אף לקהילה שאינה שלו מיום היותו עד היום הזה ואין מי שימחה בידו. ועתה אירע קטטה בין שני החכמים, ואמר החכם שאינו מורגל כל כך לתת גט, להחכם המורגל, למה אתה כותב מילת 'בנפשייכי' בשני יו"דין שלא כמנהג ארץ ישראל. והשיב לו החכם המורגל, ונתן טעם לדבריו: א' מפני שכך קבלה מרבו וכך נהג מיום היותו עד היום הזה. ב' שכך נוהגים במצרים ובמקומות אחרים. אז השיב החכם האחר ואמר, כל הגיטין שנתת מיום היותך עד היום הזה - הם פסולים. אמר החכם המורגל, אין ראוי אליך לדבר דברים כאלה, ולמה תבלע את נחלת השם. ועתה מורינו יורנו הדין עם מי ושכרו כפול, ע"כ תוכן השאלה.

בדבריו דן תחילה המהרי"ט בעצם נידון השאלה שם בכתיבת תיבת 'בנפשייכי' בשני יו"דין או ביו"ד אחת, ואין כאן המקום להאריך בדבר זה. אמנם בתוך דבריו הוסיף וכתב שמאחר שכך היה המנהג באותו מקום, אזי אפילו אם לכולי עלמא אפשר לכתוב 'בנפשיכי' ביו"ד אחת, מכל מקום אין לומר כאן שינהגו לכתוב ביו"ד אחת לחומרא - שהרי מבואר בגמרא בגיטין שיש לחוש להוצאת לעז על גיטין הראשונים. והמהרי"ט עומד על קושיית התרוה"ד מהמבואר בדברי רש"י בביאור תקנתו של רבא, שחש לדעת רבי יוסי כדי שיהא בהיתר גמור ולא חשש להוצאת לעז. ובכדי ליישב הערה זו מוסיף המהרי"ט גדרים נוספים בדין 'נמצאת אתה מוציא לעז'.

חילוקי המהרי"ט בין דבר שיש בו פיסול לשאין בו ובין דבר המפורסם לכל לשאינו מפורסם

א' כעין מה שכתב התרוה"ד שיש חילוק בין דבר שהוא חומרא בעלמא לדבר שיש בו טעם וסברא לחוש בדין, כתב גם המהרי"ט שיש לחלק בין דבר ש'יש בו פיסול' לדבר ש'אין בו פיסול' גם אילו נצריך לעשות כתקנה זו. אלא שהעמיד הצדדים באופן אחר קצת, שבמקום שיש בו פיסול אין חוששים ללעז - כיון שיש לחוש שמא יבוא בית דין אחר וינקוט שהגט פסול, ולדוגמה, אם יבוא בית דין אחר ויסבור כדעת חכמים החולקים על רבי יוסי ויפסלו את הגט כיון שלא כתוב בו 'מעתה' ויעגנו את האשה. ולכן ראוי לעשות הגט באופן שלא יהיה בו חשש פיסול, ואין לחוש ללעז גיטין הראשונים. משא"כ בדין 'בפני נכתב' הרי אף אם צריך לעמוד על כל אות ואות, מכל מקום גם אם אין עומדים "ליכא מאן דסבר דאם לא עמד פסול" באופן זה יש לחוש ללעז גיטין הראשונים. [ובתרוה"ד מבואר לכאורה שאם צריך עמידה על כל אות הרי הגיטין שלא נעשו כן פסולים, רק שאנו איננו נוקטים כן לפי האמת רק מחמירים לחוש כן, ואיננו מחמירים באופן שמכח זה יפסלו את הגיטין הראשונים].

ב' חילוק נוסף מעלה המהרי"ט, שיש לחלק בין דבר הניכר לכל, ובין דבר שאינו מפורסם לעלמא. ש"דוקא כשרואים העם מעשה - איכא הוצאת לעז, כגון שרואים שהשליח עומד על כל אות ואות... אבל מה שכתובים בטופסי גיטין אינו מפורסם לעלמא, שהרי רואים כמה לשונות כפולים, ואומרים 'לשופרא דמילתא".