תפארת יעקב/גיטין/יז/ב

תפארת יעקב גיטין יז ב

דף י"ז ע"ב

בגמרא זנות לא שכיחא. והקשו ע"ז מהא דריש כתובות דחששו לטענת בתולים אלמא חיישינן לזנות, ולדעתי לק"מ מכמה טעמים חדא דהתם לא תקנו רק שתנשא לכתחלה ברביעי, אבל פשיטא דאם נשאת בשלישי או בחמישי בדיעבד הוי נשואה לכל דבר אבל כאן לפסול דיעבד גט שאין בו זמן שנתגרשה בו בודאי לא שייך לפסלו משום זנות ועוד לפירש"י התם דהחשש שמא יבואו עדים וזה שייך בכל הנשים שפיר חששו לזנות אבל כאן לחוש לזנות דבת אחותו דמה שאמרו בת אחותו דוקא הוא כדמוכח ברא"ש להדיא א"כ זנות דבת אחותו לא שכיח, ולפי' התוס' שם דהתם נמי לא חיישינן רק באשת כהן ופחותה מג' מ"מ לדעתם כל שימצא טענת בתולים תיאסר עליו א"כ טענת בתולים בודאי שכיח דמשכחת לה קודם שנתארסה ובאונס ומוכת עץ וכל שימצא לה טענת בתולים ולא יבוא לב"ד הרי אסורה עליו, ועוד יש לומר דהתם עיקר הטעם משום שקדו ולא הוזכר במתניתין דלא ליתי לזלזולי בה כמ"ש הר"ן, וכיון שהוצרכו לתקן זמן משום שקדו תקנו ממילא ברביעי לחוש לזנות, אבל לתקן זמן משום זנות גרידא לא שמענו, ועמ"ש בתוס':

שם ור"י מ"ט לא אמר כר"ל וכו' עד פירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה איכא בינייהו. איכא למידק לימא דס"ל לר"י לכ"ע משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות כר"ש, וא"כ ע"כ טעמא דת"ק דפוסל נכתב ביום משום בת אחותו הוא דמשום פירי ליכא דכדין טרפה, וכיון דשמענו לת"ק דחיישינן לבת אחותו ממילא משום הכי איתקין זמן שהרי מעיקרא שאלו מ"ט לא אמר ר"ל כר"י ומתרצינן דזנות לא שכיח וכיון דלר"י מוכח ע"כ לת"ק דנכתב ביום פסול משום זנות א"כ ממילא להכי איתקין זמן, ועוד הא גופא קשיא מנא לי' לר"י לחלוק על ר"ש בגביית פירות כיון דלא שמענו לחכמים שיחלקו עליו בהא רק משום בת אחותו פסלי נכתב ביום, ועוד קשה מאי פריך ר"ל מ"ט לא אמר כר"י הא כיון דר"ש לית לי' שמא יחפה לכ"ע א"כ כיון דס"ל טעמא דרבנן משום פירי דמשעת חתימה א"כ מאיזה צד נימא דרבנן אית להו חיפוי כיון דבלא"ה פסלי נכתב ביום משום פירי ועוד מאי קשיא לי' על ר"ל מר"ש דלא ס"ל שמא יחפה והוי לי' לאקשויי ר"ש מ"ט לא אמר כרבנן ועוד היאך הכשירו לקמן נכתב ביום בשעת הדחק כיון דגט שאין בו זמן פסול אפי' בשעת הדחק ולא פסלינן לי' רק משום בת אחותו והאי טעמא שייך ממש בנכתב ביום ועוד קשה דהוי לי' לומר פלוגתא חדשה בין ר"ש לרבנן בגט שאין עליו עדים דר"ש מחמיר בה טפי מרבנן דלרבנן כשר דליכא משום בת אחותו ולר"ש פסול משום פירי כמ"ש לעיל ובמשנה משמע דר"ש מיקל טפי מרבנן, ובאמת בגט שאין עליו עדים נהפוך הוא, ועוד כיון דאמרינן לקמן כתב בו שבוע שנה חודש כשר דאהני לשבוע דלקמי' א"כ פשיטא דנכתב ביום אהני ליום הקודם והיאך ס"ד דהתם לכל השבוע לא חששו לזנות והכא לזנות דיומא חיישינן, ומה שכתבו התוס' לקמן דהתם הנתינה והכתיבה כי הדדי צ"ע כמו שאבאר בתוס':

ועל כל אלה נראה לי ברור דלא שייך בת אחותו רק בגט שאין בו זמן דחיישינן שיחפה עלי' ויכתוב לה גט כזה, אבל כל שנכתב הגט שלא על דעת לחפות כלל רק שניחוש דאח"כ יארע זנות ויחפה עלי' בגט זה, כיון שלא הניחו עד הלילה על דעת לחפות שאי היה רוצה לחפות עלי' ביומו הי' מחתים עדים ביום רק מעצמו נתעכב עד הלילה לא חיישינן, תדע דאי ס"ד דחיישינן כה"ג לחיפוי א"כ נכתב ונחתם ביום וניתן בלילה פשיטא דג"כ שייך חשש בת אחותו והשתא במתניתן ע"כ ניתן בלילה כיון שנחתם בלילה א"כ למה לי נחתם בלילה אפי' נחתם ביום פסול, וע"כ דכה"ג לא שייך חיפוי כלל דאהני לקמי' ודוקא במוקדם שייך חשש זה שכותב עכשיו ומקדים על מקודם וזה באמת פסול לכ"ע כמ"ש התוס' לעיל אבל בנכתב ביומו לא שייך חשש בת אחותו כלל, ובגמרא הכי פירושא בשלמא לר"ל היינו דקא מכשיר ר"ש דמדינא אית לה פירי משעת כתיבה אבל לר"י דאין לה רק משעת נתינה מ"ט דר"ש הא תטרוף שלא כדין מעת כתיבה ומשני כי קאמינא דיש לו עד שעת נתינה רק לרבנן לר"ש לא קאמינא ולדידי' מודינא דיש לה מעת כתיבה, והיינו דפריך בשלמא לר"י היינו דאיכא בין ר"ש לרבנן דלרבנן עד נתינה ולר"ש מכתיבה אבל לר"ל במאי פליגי אי מגיע לה משעת כתיבה מ"ט דרבנן ואי עד שעת נתינה תינח בנכתב ביום גט שאין בו זמן למה יפסל כיון דיש לו עד שעת נתינה וע"כ דלדידי' לית להו לרבנן עד שעת נתינה. א"כ מ"ט פסלי בנכתב ביום ומשני דלדידי' פליגי לרבנן משעת חתימה ולר"ש משעת כתיבה:

והכי איתא להדיא בירושלמי אמתניתין ר"י אמר משום אכילת פירות וכבר נתקשו רבוותא ז"ל דבש"ס דידן איפכא שמעינן להו עד שמתוך כך בקשו לומר דאיפוך קמייתא ולהנ"ל לק"מ דבמתניתין לכ"ע משום אכילת פירות הוא ולא משום בת אחותו:

[ואגב אבאר עוד לשון הירושלמי בתר הכי אשר נתקשו בו המפרשים ז"ל, וז"ל הירושלמי שם ר"י אמר משום אכילת פירות אמר לי' ר"ל מעתה תחוש לגיטין הבאין ממה"י שמא נכתבו ביום ונחתמו בלילה א"ל זה זיופו מדבר אחר. ונראה לי דהכי פירושא דודאי אי הי' פסול נכתב ביום מה שנוגע לגוף הגירושין מענין הגט ממילא ראוי לדון על כל גט שנכתב ונחתם ביומו דעדים החתומים עליו מעידין על הכשירו של גט בכל פרטיו, אמנם פסול אחר משום פירות דהגט אין ענינו לגבי' רק לגירושין והעדים לא חתמו בשקר עליו שהרי כך חתמו עליו ככתוב בו והרי באמת נכתב באותו יום א"כ גט הבא ממה"י דעיקר מה שאנו סומכין על השליח דמדאורייתא כמי שנחקרה בב"ד רק רבנן אצרכו קיום ומשום עיגונא האמינו ע"א, אבל לענין נכתב ביום דאין מן העדים החתומים ראי' מאחר שאין בו פסול הנוגע לגירושין ועל זה חתמו דפלוני גירש פלונית, א"כ בגט הבא לפנינו הנעשה כאן יש להתברר ע"י העדים וכדומה שנכתב ונחתם ביום אחד אבל בגט הבא ממה"י ניחוש להכי ולמה נאמין לשליח כיון דאין מן העדים החתומים ראי' שלא נעשה כן ואפשר אי הוו לפנינו היו אומרים בעצמן דנכתב ביום והיו נאמנין דעל זה לא חתמנו רק על הגירושין ואהא משני זה זיופו מדבר אחר שלא ניתן ביומו ובלא"ה ראוי לחוש לגבי' שלא כדין וממילא צריך ראי' אימת מטי' גיטה לידה ואין משגיחין על הזמן הכתוב בו כלל וממילא אין חשש מה שנכתב ביום, כנ"ל ברור פי' הירושלמי וכעין זה כתבתי לעיל בתוס' בד"ה ור"ש ע"ש]:

ולפ"ז כל מה שהקשו לקמן מגיטין הבאין ממה"י וכתבי' ואותבי' בכיסתי' הכל משום טירפא שלא כדין ולא משום זנות דלא שייך כלל היכא דאהני לקמי' ולא נכתב כדי לחפות כלל, ומה שהקשו התוס' לקמן מלשון מאי הועילו לק"מ, דכל הני קושיות קאי אמתניתין דתקנו חכמים דנכתב ביום פסול והיינו משום גבי' שלא כדין ואהא הקשו מאי הועילו חכמים בתקנתן שפסלו נכתב ביום הא כתבי' ואותבי' וכו' וגיטין הבאין ממה"י יש בהו חשש טירפא שלא כדין ומשני הני קלא אית להו:

ואי קשיא כיון דטעמא דמתניתין משום פירי הוא לכ"ע א"כ ע"כ צריך לומר דלא תצטרך ראי' אף שלא ניתן ביומו ולא אמרינן דאית לי' קלא רק בגיטין הבאין ממה"י א"כ תיקשי באמת קושית התוס' למה כותבין גט לאיש בלי אשתו שמא יתננו אח"כ ותטרף שלא כדין ומה שתירצו התוס' מכח קלא ליתא לפי הנ"ל דהא במתניתין פסלוהו מהאי טעמא ולא אמרינן דיהא לו קול:

ואמת כי לכאורה יש לתמוה בגוף דברי התוס' הא לקמן אמרו לא מקדים אינש פורענות לנפשי' א"כ מהאי טעמא כותבין דמסתמא ימסור ביומו ולא דמי לשט"ח כלל, וכן תירץ הר"ן באמת:

אך באמת דברי התוס' נכונים ודברי הר"ן תמוהין לכאורה, דאי ס"ד דלא חיישינן שלא ימסור ביומו כלל א"כ הך טעמא דר"ל משום פירי היכי משכחת לה כיון שנכתב ונמסר ביומו אין כאן חשש הפסד פירות האשה כלל, וליכא למימר דטעמא דר"ל דאי לא יהא בו זמן יאכל אחר הגירושין ויאמר גרשתי' אח"כ משא"כ בזמן כל אימת שתוציא גיטה תטרוף ממנו מזמן הכתוב בו, וכן משמע קצת לכאורה מפירש"י לעיל בד"ה משום פירות וכן הבין הר"ן כוונת רש"י אבל כל זה לפירש"י, אבל לפי מה שכתבו התוס' והר"ן דלהא ליכא למיחש כלל להפסד אחר גירושין דיכולה להראות גיטה דמהאי טעמא לר"י דאית לי' עד שעת נתינה אין חשש דיכולה להראות גיטה א"כ ע"כ לר"ל החשש שיאכל שלא כדין קודם גירושין וקשה הא מסתמא יתן ביומו דלא מקדים אינש פורענות ואין כאן חשש כלל, וע"כ כמו שכתב הר"ן גופא לר"ל דחיישינן דיגמור באמת לגרש ואח"כ יראה קמה לקצור ענבים לבצור ושמיט ואכיל להו ולא דמי לכתבי' ואותבי' בכיסתי' דהא ודאי לא יעשה להכין גט לגרש אח"כ, אבל הא חיישינן דיגמור לגרש רק שיראה אח"כ פירות לקצור ויעכב הנתינה, א"כ תיקשי לר"י נהי דמשום הא אין צריך זמן דיש לו מדינא עד שעת נתינה, אבל עכ"פ היאך כותבין לו גט בלי אשתו ניחוש שיראה אח"כ פירות וירצה לאכלם ויעכב הגירושין ואח"כ תטרוף האשה שלא כדין מזמן הגט ומהאי טעמא הוכרחו התוס' לומר דכל שלא ינתן ביומו תצטרך ראי' ודברי הר"ן צ"ע:

אבל באמת נראה לפע"ד דלק"מ, ולזה נתכוין הר"ן ג"כ דודאי לר"ל שפיר יש לחוש שיגמור לגרש ויראה אח"כ קמה לקצור ויעכב הגירושין ויגרש אח"כ דלא איכפת לי' כיון שאין בו זמן יאמר עכשיו כתבו, אבל לר"י לענין לכתוב לו גט בלי אשתו כיון דבאמת יש בו זמן שוב אין לחוש שיעכב מלגרש מחמת שיראה קמה לקצור דממילא שוב לא יתן גט זה כלל דכיון שיש בו זמן לא יתן גט שנכתב קודם, שיראה מתוכו שהקדים פורענות לנפשי' וממילא ישרוף הראשון ויכתוב אחר דכיון דלא עבידי אינשי דעבדי הכי ירא שלא יאמרו שהכין לו גט לגרש אשתו, וזה ברור בכוונת הר"ן:

ובזה מיושב לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב דטעמא דר"ש לפי שאין תועלת בזמן רק משום בת אחותו ובין יום ולילה לא שייך זה, ובאמת מוכח בש"ס דר"ש לית לי' שמא יחפה כלל רק משום פירי כמו שפירש"י ולהנ"ל ניחא דודאי מודה ר"ש לר"י דגט שאין בו זמן פסול משום בת אחותו ר בנכתב ביום לא שייך בת אחותו כלל לכך מכשיר, ות"ק דפוסל דס"ל דאין לה רק מעת נתינה ויש בו משום טירפא שלא כדין וזה ברור:

שם איפוך. הרא"ש הביא בשם העיטור דמפרש איפוך קמייתא וראי' מהך דלקמן פרק כל הגט דמפרש טעמא דארוסה משום גיטה קודם לבנה ולר"י אין צריך לזה דבלא"ה איכא משום בת אחותו, ולדעתי הוא תמוה כיון דפירשו טעמא דמתניתין לר"י משום שמא יחפה, א"כ ע"כ דר"ש לית לי' שמא יחפה כמ"ש התוס' לעיל, א"כ לדידי' ע"כ זמן משום פירי איתקין וכן פירש"י בהדיא בד"ה אליבא דר"ש לא קאמינא, א"כ הוצרך התם לפרושי טעמא בארוסה לר"ש ולא הוזכר התם הניחא לר"י אבל לר"ל מא"ל רק הניחא למ"ד משום בת אחותו אבל למ"ד משום פירי והיינו ר"ש, ור"י נמי מודה דלר"ש משום פירי הוא ולקמן פליגי ר"י ור"ל גופייהו אליבא דר"ש אי הכשיר לאלתר או אפי' עד עשרה ימים וקי"ל כר"ש בשעת הדחק,, א"כ פשיטא דאיצטריך לי' לעולא ליתן טעם לר"ש בארוסה:

שם ג' גיטין פסולין ואם ניסת וכו' יש לתמוה כיון דעיקר פלוגתא דר"י ור"ל אהך משנה קאי דמשנתינו אינה מכרחת תיקון הזמן כלל כמו שכתב הר"ן, א"כ היאך מקשה ג' גיטין פסולין הוי לי' להקשות אכתי מאי הועילו בתקנת הזמן כיון דכשר בניסת, ועוד קשה לי כיון דבלי הך משנה לא קשיא לי' דס"ד דגט כזה לא יועיל לחפות כיון דפסול א"כ מנין לנו מהך משנה שיוכל לחפות התם מיירי באשה שלא זינתה כלל וגירש לפנינו בגט שאין בו זמן כדינו א"כ למה נפסלנו כשניסת, אבל כשיבוא לחפות בגט כזה בודאי יפסל לגמרי כי מנין לנו שניתן בע"מ כיון שיש בו פסול לא שייך לומר מסתמא נמסר לפני עדים, אדרבא מסתמא מסרו בלי עדים ואפי' מכאן ולהבא לא יהא גט כלל ולא תהא גרושה לפנינו כלל ונוקמא בחזקת א"א כמ"ש התוס' לעיל:

לכן נראה ברור דהך קושיא הכא להך תנא דפוסל ג' גיטין דס"ל ע"ח כרתי ולא בעי ע"מ כלל א"כ כל שיש גט בידה חתום בעדים ע"כ גרושה לפנינו היא ושפיר יוכל לחפות, אבל ר"י ור"ל ס"ל כר"א דע"מ כרתי ופליג על ת"ק דג' גיטין וליכא לדידי' רק גט שאין בו זמן בלבד ולדידי' ודאי לא יוכל לחפות דכיון דפסול הוא אין דנין ממנו שנמסר לפני עדים ככל גט וכ"ש כשזינתה ובא לחפות, רק קושית הש"ס להך תנא דפוסל ג' גיטין מאי הועילו חכמים בתקנתן הא יוכל לחפות דע"כ גרושה לפנינו היא ואהא משני דאהני דלכתחלה לא תנשא ולא כתבו לי' ולא חתמו לי' כמ"ש רש"י:

ובהכי ניחא דברי הטור ריש סי' קכ"ז דמוכח מדבריו שם דבלי זמן הורגין אותה מספק ותמה עליו הב"ש דבש"ס מוכח להיפוך ומה שתירץ שם תמוה למעיין בטור ובב"י בלשון הריב"ש שהביא שם ע"ש ולהנ"ל ניחא דודאי לדידן בע"מ כרתי לא יוכל לחפות כלל רק קושית הש"ס לתנא דפוסל ג' גיטין דע"ח כרתי דלדידי' גרושה לפנינו היא ושפיר יוכל לחפות וזה ברור לפענ"ד:

בפירש"י בד"ה עד שעת נתינה הלכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי דכי אתיא למיטרף בעי לאתויי סהדי אימת מטי' גיטא לידה כל המפרשים הבינו כוונת רש"י דכל גט צריכה להביא ראי' ומכח זה הקשו עליו התוס' והר"ן והרא"ש מסוגי' דפ"ק דמציעא:

אבל לדעתי מעולם לא נתכוין רש"י לד"ז ודבריו הם ממש דברי הר"ן מעיקרא שכתב דהך פלוגתא דר"י ור"ל לא קאי על משנתינו דמשנתינו אינה מכרחת תיקון הזמן כלל דנכתב ביום שאני דהוא מוקדם ויש לחוש לגבי' שלא כדין משא"כ גט שאין בו זמן כלל אין לחוש שתגבה שלא כדין דכיון שאין בו זמן תצטרך להביא ראי' אימת מטי' גיטא לידה וזהו כוונת רש"י כאן דלר"י דאית לי' עד שעת נתינה א"כ פשיטא דאין לחוש שיגבה בעל שלא כדין דהא מדינא מגיע לו עד נתינה ואחר נתינה הרי גיטה בידה וכמו כן להיפוך אין לחוש מאחר שאין לה לאשה רק משעת נתינה שתגבה פירי דקודם נתינה דבלי זמן לא תגבה דצריכה ראי' כמ"ש הר"ן הנ"ל, וזה שכתב הילכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי, דייק דלא מהני מידי דלדידי' ודאי לא מהני דהא אית לי' מדינא וליכא למימר דמהני לדידה שלא תגבה קודם נתינה דכי אתיא למיטרף צריכה ראי' כנ"ל, ובזה מיושב קושית התוס' לקמן בד"ה ואנחי' ושם יתבאר בס"ד ועיין בפירש"י בד"ה לשבוע דבתרא מבואר ג"כ כנ"ל:

ועוד נראה לפע"ד דאפי' נפרש כוונת רש"י דאפי' עכשיו שתקנו זמן צריכה ראי' היינו דוקא לפום מה דס"ד השתא דר"י לא יאמר טעמא דבת אחותו כלל רק כר"ל משום פירי א"כ כמו לר"ל פשיטא דכל שכותב זמן יכול ליתן הגט אימת שירצה שכבר נסתלק חשש פירי דר"ל במה שכתב זמן כמו כן לר"י יהא כך הדין, והשתא כיון דס"ל לר"י עד שעת נתינה א"כ בודאי צריכה ראי' דמאיזה צד לא נחוש שנתן לה אח"כ כיון שמותר ליתנו דהא אית לי' פירי עד נתינה וכל שרואה אח"כ קמה לקצור מאחר נתינתו ובוודאי ליכא למימר דלר"י יהא הדין דאסור ליתנו אח"כ ופסול כמו אין בו זמן דהא ליתא דכי בשביל שלא להטריח האשה אחר ראי' נפסיד הבעל פירי דידי' בחנם מה שמגיע לו מדינא ורוצה לאוכלם קודם נתינתו ור"ל ג"כ לא ס"ל הכי רק שתקנו זמן וכל שכתב זמן סגי בכך והיאך נימא לר"י דבר חדש דאפי' כתב זמן מוכרח הוא ליתנו ביומו ואי לאו פסול ולא שבקינן לי' לאכול פירי דמגיע לו עד נתינה ואי נכתוב גט חדש מפסיד פשיטי דספרי וכי בשביל חשש הפסד האשה שמא לא תמצא ראי' נפסיד לבעל בודאי ולא שייך כלל בזה שיאמר כר"ל דלא שמענו מר"ל דבר זה כלל וממילא אין לנו לומר רק שיוכל ליתנו אח"כ ויהא כשר גם לר"י א"כ לא מהני הזמן מידי כיון דס"ס צריכה ראי' א"כ בלי זמן ג"כ יועיל לה ראי', אבל לפי האמת דס"ל לר"י זמן משום בת אחותו משום מילתא דאיסורא לא משום הפסד בעלי דברים כלל א"כ פשיטא דכל שלא נתנו ביומו הגט פסול כמו אין בו זמן שהרי לא תיקן חשש בת אחותו כלל א"כ ממילא אמרינן דכל גט אינה צריכה ראי' כלל דמסתמא נמסר כתיקון חכמים דבשביל שירצה אח"כ לאכול פירות לא יתן לה גט פסול מתיקון חכמים והשתא לק"מ מה שהקשו התו' והרא"ש והר"ן מהך דפ"ק. דב"מ דהתם קאי לפי האמת דר"י אית לי' משום בת אחותו א"כ פשיטא דאינה צריכה ראי' רק בגט שנפל דאיתרע חיישינן לי' דניתן שלא כדין משא"כ בסתם גט וזה ברור:

ועוד אני אומר דאפילו יהיבנא להו דס"ל לרש"י דלעולם לר"י צריכה ראי' אפי' לפי האמת דהזמן משום בת אחותו, מ"מ לק"מ כל מה שהקשו עליו שהרי דיקדק הרב ז"ל דכי אתיא למיטרף והיינו שאי תבוא היא לטרוף פירי שיאכל הבעל וימכור אחר הגירושין ולא קאמר שאי יבוא הבעל לאכול הפירות שלה משום דבהא פשיטא דלא מהני הזמן מידי דאי יהא הגט בידה לא יוכל לאכול ואי לא יהא הגט בידה מה יועיל לה הזמן ואין לנו לומר רק שהוא יאכל שלא יהא הגט בידה ויועיל לה הזמן שאח"כ שתמצא הגט תטרוף ממנו מה שאכל כבר ובהא פשיטא דודאי צריכה ראי' ואין לך ריעותא גדולה מזו במה דשבקה לי' לאכול הפירות ומסתמא אכתי לא נתגרשה אז רק שניתן לה אח"כ דאי היתה מגורשת לא היתה מניחה לאכול הפירות והשתא התם בסתם גט כה"ג שהיא רוצה להוציא פירות מלקוחות שמכר הבעל אחר הגירושין ידע המקשה דודאי צריכה ראי' דמסתמא ניתן אח"כ דאי מעיקרא היאך שבקה לי' לבעל לאכול ולא תלינן דלא הי' הגט בידה שנאבד דלא שכיח, אבל בגט הנפל באמת ונמצא, שפיר פריך דבהא ס"ד דלא תצטרך ראי' כיון שלא הי' הגט בידה שהרי ידעינן שנפל והוחזר א"כ אין ראי' ממה דשבקה לי' לאכול הפירות עד עכשיו, ובאמת כיון דנפל איתרע ניחוש שמא ניתן אח"כ כמו בשט"ח ומשני דלקוחות ידעי לומר אייתי ראי' מכח ריעותא דנפילה ולא דמי לשט"ח כדמחלק שם וגם זה ברור לפענ"ד:

ועוד בר מן דין לא הבנתי כלל מה שהרעישו הראשונים ז"ל על רש"י בזה דמ"מ ס"ס מודים התוס' דאי לא נמסר ביומו קול יוצא וצריכה ראי' כמו שהוכיחו התוס' דאל"כ היאך כותבין לו גט בלי אשתו ניחוש שיתן אח"כ ולא תצטרך ראי' ותגבה שלא כדין וע"כ דאי באמת ינתן שלא בזמנו קול יוצא ותצטרך ראי' א"כ יפה כתב רש"י דאי אפשר לומר לר"י זמן משום פירי כיון דאית לה רק משעת נתינה א"כ מה הועילו אם יתן באמת אח"כ, שימצא קמה לקצור וירצה לאכול הפירות ויעכב מליתנו כמו שהקשו התוס' גופייהו דיש לחוש להכי א"כ ממילא יאכל הפירות גם של אחר גירושין ולא יועיל לה הזמן מידי שיצא הקול שלא ניתן ביומו, וע"כ דלא סגי לה רק בראי' א"כ מה צורך לזמן בלי זמן תוכל להנצל מפירי דאחר גירושין בראי' ולק"מ, ועמ"ש בתוס' בד"ה עד ביותר ביאור בזה:

בד"ה היינו דאיכא בין ר"ש לרבנן וכו' לרבנן פסול גט מוקדם משום בת אחותו וכו' הא ודאי דגט מוקדם יש בו משום בת אחותו דלעולם יקדים הזמן כדי לחפות ולא אהני מידי, אבל רבנן דפסלי נכתב ביום דלא נכתב כדי לחפות בהא כבר כתבתי בש"ס בראיות ברורות דלא שייך בזה בת אחותו כלל דאהני לקמי' כמו בשבוע דלקמן, ועוד ראי' דאי ס"ד כהאי גוונא שייך בת אחותו א"כ יתחדש מחלוקת חדשה בין ר"י לר"ל מה שלא הוזכר בש"ס כלל דלר"ל כל שנכתב בגט זמן כשר ליתנו אימת שירצה דליכא למיחוש למידי דמדינא מגיע לה משעת כתיבה וחתימה ולר"י דטעמו שמא יחפה אפי' כתב בו זמן כתקונו ועיכבו מליתנו עד למחר עדיין פסול הוא כמו שלא הי' בו זמן דאכתי יש בו משום בת אחותו ובודאי לא הוי שתקי בגמרא מהא והוי להו לומר מאי בנייהו איכא בנייהו שנתנו למחר לר"ל כשר ולר"י פסול ועכ"פ הוי לי' לומר דר"ל לא אמר כר"י דמתניתין לא פסלה רק גט שאין בו זמן ולא גט שיש בו רק שאיחר מליתנו ומשנתינו לא פסלה רק נכתב ביום ונחתם בלילה לא שנכתב ונחתם ביומו, ועוד דדינו של ר"י דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה ופליגי לקמן מאימתי מוציאין לפירות א"כ פלוגתייהו בגט פסול דהיכי משכחת לה עד שעת נתינה הא הגט פסול כל שאיחר מליתנו משום בת אחותו, ורחוק לומר דרק בגיטין הבאין ממה"י נחלקו. ועוד מצא גט אשה דפריך בש"ס פ"ק דב"מ אלא למ"ד עד שעת נתינה מא"ל וקשה למה ניחוש שגירש בגט פסול ואי נימא הואיל דנפל חיישינן א"כ איכא חששא בלא"ה דהגט פסול מלבד חשש פירי, ועוד הארכתי לעיל והוכחתי דרק באין בו זמן או במוקדם יש בו בת אחותו דכל אימת דיבואו עדים ויאמרו שזינתה אז יקדים גט ויתן לה, משא"כ בנכתב ביום או שאיחר מליתנו או שכתב זמן שבוע דאי יבואו שזינתה קודם שבוע לא יוכל לחפות ואהני לקמי' וכ"ש כשנכתב ביום או שאיחר נתינתו דאהני לקמי' וזה ברור:

בד"ה אהני דלכתחילה לא תנשא וכו' לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתמו עלה סהדי וכו'. לטעמי' אזיל שפי' לקמן פרק המגרש דטעמא דכתב בכתב ידו גזירה אטו כתב סופר, אבל משום דהוי כאלו אין בו זמן לא חיישינן בזה דכמו שאינו נאמן לומר בעל פה גרשתי אשתי למפרע כמו כן אינו נאמן בכתב ומה נ"מ דיבורו או כתב ידו, אבל לפי' התוס' דטעמא דכתב בכתב ידו דהוי כאין בו זמן ויש בו משום בת אחותו, א"כ אכתי תקשי מה בכך דלא כתבי לי' הדיינים הא יכול לחפות בכתב ידו, וצ"ל דס"ל לתוס' דהכוונה אהני דלכתחילה לא תנשא דכיון דרבנן פסלו גט כזה לינשא בו לכתחילה שוב לא יוכל לחפות בו דמוקמינן לה בחזקת א"א ולא הוי גרושה לפנינו כיון דאיתרע וגט פסול הוא, ולפי זה יהא מוכח דמה שהקשו אח"כ גזי' לזמן דבהא כשר אפי' לכתחי' דאל"כ אכתי לא יוכל לחפות כיון שיפסל ונראה דמזה דייק הרמב"ם דחתך הזמן כשר דס"ל ג"כ כדברי התוס' הנ"ל, גם דברי הטור מיושבין בזה היטב דכתב דעכשיו דתקנו זמן שוב לא יוכל לחפות בגט שאין בו זמן דתצטרך ראי' שנתגרשה קודם, ולפירש"י הוא נגד הש"ס וכבר כתבתי לעיל ליישבו, ולפי דברי התוס' הנ"ל בלא"ה ניחא דכל גט שהוא פסול אינו מוציאה מחזקת א"א למפרע דלא מיקרי גרושה לפנינו כיון דגט פסול הוא כנ"ל ועמ"ש בסמוך בד"ה גזי':

בד"ה גזי' לזמן וכו' וכשמוציאתו הרי הוא בחזקת מגורשת ולא הות מיקטלה וכו'. ויש לתמוה דבפרק ד' אחין פי' בהדיא דמחקה לזמן היו קטלינן לה והתוס' סתרו דברי רש"י דהתם מהך סוגיא דהכא וכתבו דדוחק לומר דלא פריך הכא רק למ"ד משום פירי, והוא תמוה, דבהדיא פירש"י הכא למ"ד משום בת אחותו דלא קטלינן לה והנה לכאורה הי' אפשר לומר לפי מה שכתבתי לעיל ליישב דברי הטור דהך סוגיא דהכא רק לת"ק דפוסל ג' גיטין דע"ח כרתי אבל למ"ד ע"מ כרתי לא הוי גרושה לפנינו כלל דבגט פסול אין דנין דמסתמא נמסר לפני ע"מ, ולפי זה יש לומר דהתם פי' לפי האמת דע"מ כרתי אבל באמת במחקה לזמן נראה לי דלא שייך זה דהא באמת הי' בו זמן ובשביל שנמחק אח"כ לא נפסל הגט לדונו שלא נמסר בע"מ, ורחוק לפרש דמחקה לי' עד שלא יוודע כלל שהי' בו זמן:

אמנם נראה לי דדברי רש"י נכונים.. דבלא"ה יש להבין דקאמר כאן לרמאי לא חיישינן וקשה אפי' נימא דבעל לא יעשה זה שיהא נראה לרמאי אבל האשה פשיטא דכל טצדקי דתוכל למיעבד תעשה להנצל ממיתה וכי שייך לומר שתיהרג ולא תעשה רמאות דס"ס תנצל ממיתה, ועוד קשיא למה שם אמרו מחקה לי' וכאן גזי' ושם לא תירצו לרמאי לא חיישינן רק כאן בגזי':

לכן ברור דמה שאמרו כאן גזי' לזמן הכוונה שיחתכנו באופן שלא יהא ניכר כלל שהי' בו זמן וע"כ לא אמרינן התם דהות מיקטלא רק כשידענו שהי' לה גט בזמן אז צריכה להראות הזמן לפנינו אבל במחקה היו קטלינן לה דחזינן דאיתרע דמחקה הזמן, אבל בניתן לה גט בלי זמן א"כ כמו דכתבי לה ספרי דדייני בפסול עכשיו כמו כן יש לומר דכתבי לה קודם ומספיקא לא הוו קטלינן לה והיינו דקאמר התם דמחקה לי' לא שהוא יתן לה גט מחוק דלרמאי לא חיישינן דכ"ש הוא מגזי' רק הוא יתן לה גט שלם והיא תמחקנו להציל עצמה, ועל זה קאמר דכיון להצלה קאתי כל שלא תביא הגט עם הזמן הוו קטלינן לה, אבל הכא לכוונה גזי' לזמן שלא נדע כלל שהי' בו זמן ויכתבנו לגט באופן שאם יחתוך הזמן לא יהא ניכר ויתן לה לחפות עלי', ומשני לרמאי לא חיישינן שיעשה רמאות נגלה וניכר באופן שלא יהא ניכר לא עבידי אינשי דעבדי ולא חיישינן להכי ואם היא תחתוך הזמן בגט סתם הוי כמו מחיקה דהתם ולא מהני רק דס"ד דיוכל לכתבו באופן שלא יהא ניכר שנחתך, וזה ברור והשתא מיושב ג"כ מה שפסק הרמב"ם חתך הזמן כשר היינו באופן שניכר שהי' בו זמן א"כ ממילא כשר דלא יכול לחפות כלל ובש"ס הכוונה דיחתוך שלא יהא נודע כלל שהי' בו זמן, ועמ"ש בתוס':

בד"ה לשבוע דקמי' שאם זינתה כו'. לכאורה תמוה דמ"מ ס"ס לעולם יחפה עלי' ויכתוב גט שכתב בו שבוע וצריך לומר דודאי היא לא תגיד לו שזינתה עד שיבואו עדים דאל"כ יומא גופא מי ידעינן ותיכף שתזנה תגיד לו ויכתוב לה גט באותו יום ויאמר דקודם זנות גירש, וע"כ דהיא לא תגיד לו עד שיבואו עדים ואז ירצה הוא לחפות עלי', והשתא שפיר אהני אם יבואו עדים שזינתה בשבוע דקמי' דלא יוכל לחפות, וזה שאמרו דאלת"ה יומא גופא וכו':

בד"ה ולשבוע דבתרא לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבם וכו'. ויש לתמוה תינח אי נפרש כפירש"י לעיל בד"ה עד שעת נתינה כפי מה שהבינו התוס' דעתו דעיקר חשש פירות היינו שיאכל אחר נתינה שלא יהא הגט בידה מוכן א"כ מהני לשבוע דבתרא שלא יוכל לאכול בשבוע דבתרא עכ"פ, אבל לפי מה שכתבו התוס' בד"ה עד שעת נתינה דכל שניתן לה הגט שוב אין חשש רק עיקר החשש ע"כ שיאחר נתינתו, דקודם נתינה יכולה להראות גיטה ואין צריך זמן, א"כ היאך ס"ד דנימא כאן דהזמן מועיל אי יאחר נתינתו עד שבוע דבתרא, דאי יתן בתוך השבוע אין צריך לזמן דגיטה בידה, וקודם נתינת הגט אף בזמן לא יועיל דהא לא נכתב אימתי, וע"כ דלא מהני רק כשיאחר נתינתו מכתיבתו כל השבוע והרי כתב הר"ן דעיקר מה דחיישינן שיאחר הוא דיגמור באמת לגרש וימצא קמה לקצור וזה לא שייך בכל השבוע, ונראה דזה הכריחו לרש"י ז"ל בד"ה עד שעת נתינה לפרש כפירושו ולא כפי' התוס' דכל שהגט בידה אין לחוש דהא הכא ע"כ עיקר הזמן שלא יאכל אחר השבוע אחר נתינת הגט כנ"ל, וצ"ל לשיטת התוס' דאהני עכ"פ כשיגרש בסוף השבוע, ומ"מ אפי' כשמגרש בתחילת שבוע צריך זמן דלא פלוג רבנן אף דלא אהני מידי דודאי לא יעכב הגירושין כל השבוע באותו גט, ולפי זה גם לשבוע דקמי' יש לפרש כן דאהני כשתזנה בסוף שבוע דקמי' ולא יוכל לגרש בתחילת שבוע דבתרי' לחפות עלי' וצ"ע:

בתוס' בד"ה זנות לא שכיחא וכו' ומסתברא דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה דבריהם אינם מבוארים, ואני אפרש דודאי הך תקנתא דהתם לא היתה כדי לגדור הזנות שאי היתה נשאת ביום אחר הי' גורם זנות ותקנו שתנשא ברביעי כדי שלא תזנה דהא ודאי ליתא דפשיטא דבלא"ה לא תזנה על סמך איקרורי דעתי' רק הכוונה שמא זינתה ויהא לו טענת בתולים ויבוא לב"ד משא"כ הכא היתה הכוונה דחששו שמא תזנה מחמת שיוכל לחפות עלי' בנתינת גט, וכדי לגדור הזנות תקנו הזמן וממילא לא תזנה דאין לה סמיכה שיחפה עלי' להצילה ממיתה ושפיר כתבו התוס' דטפי יש לחוש כאן שמא תזנה מחמת חסרון הזמן שזה יגרום הזנות מהתם דהכוונה שמא זינתה דאפי' אחר התקנה אמרינן שמא זינתה ויבוא לב"ד אבל כאן לא חיישינן שזינתה כלל רק לולא התקנה שמא תזנה ועוד יש לפרש דכוונת התוס' ליישב עיקר הקושיא מהתם דהתם רק לענין לכתחילה תקנו דחששו שמא תזנה ויהיו לו טענת בתולים וכל אשה שתזנה כשתנשא לא יוכל לבוא לב"ד אבל אין שם שום מציאות לחוש על אשה שמא זו זינתה דאין שם תיקון רק לכתחילה אבל דיעבד לא שייך התם תקנה כלל אבל הכא פסלו מי שנתן גט בלי זמן שיפסל דיעבד וע"כ דחוששין לאשה זו דזינתה ויחפה עלי' בגט זה ופסלוהו שלא יוכל לחפות כמ"ש לעיל דהתוס' מפרשים אהני דלכתחילה לא תנשא דע"י כך שהוא פסול לא מהני לחפות הלכך הכא דפסלוהו דחששו שמא זינתה שפיר קאמר זנות לא שכיח ומסתמא אשה זו שנתגרשה דיעבד בלי זמן לא זינתה, אבל שם לא חיישינן שמא זינתה כלל על אשה מיוחדת דכל שנשאת דיעבד ליכא תקנה כלל והתקנה רק לכתחילה על כל הנשים שמא תזנה אחת ויבוא לב"ד אבל אין דנין דיעבד כלל שזינתה ודוק:

בא"ד וחשו שלא תיאסר עליו עולמית ויתפסנה באיסור כו' לכאורה קשה לפי מה שכתבו התוס' לקמן דהכא נמי איכא למיחש שלא יחפה עלי' שלא תיאסר עליו דגרושה שזינתה מותרת לחזור א"כ הכא נמי יש לחוש לאיסור עולמית וצ"ל דלא כתבו התוס' לקמן רק כשכבר תקנו זמן משום בת אחותו ממילא לא בטלו התקנה בזה"ז מהאי טעמא, אבל מהאי טעמא בלבד אין ראוי לתקן זמן דלא חיישינן שתזנה והוא ירצה להשהותה באיסור ואף דהתם חיישינן לזה לאיקרורי דעתי' היינו לא מבעי' לפירש"י דתהא מותרת לו מס"ס כל שלא יבואו עדים אלא אפי' לפי' התוס' מ"מ אינה אסורה רק מספק והוא לא ישגיח על זה ויחשוב שלא זינתה תחתיו או מוכת עץ, אבל לחוש שירצה לדור עמה באיסור זנות לא חיישינן רק בזה"ז לא בטלו התקנה מטעם זה, וכ"כ הרא"ש לקמן ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה הנהו:

בד"ה עד שעת נתינה וכו' אמרינן שמיד מסר לו. לכאורה מוכח מדברי התוס' דאין העדים צריכין לראות המסירה רק כיון שהי' מלוה שם אמרינן מסתמא מסר לו מיד אבל קשה מהא דפריך פ"ק דמציעא לרב אסי ממתניתין דמצא שטרי חוב הא אמרת כי ליכא מלוה בהדי' לא כתבינן ומשני כיון דנפל חיישינן דאיקרי וכתב, והשתא אי ס"ד דאין צריכין לראות המסירה הוי לי' לומר הואיל דנפל חיישינן דלא מסר לו מיד ולמה לן לומר דחיישינן דאיקרי וכתב שלא כדין ואביי לא חייש התם דאיקרי וכתב. תדע דהיאך קאמר התם משום דקשיא לי' לאביי וכו' לאיקרי וכתב לא חיישינן א"כ אכתי תיקשי דהוי לי' לומר כרב אסי ולא חיישינן דאיקרי וכתב שלא כדין רק שלא מסר לו מיד כיון שאין צריכין לראות המסירה, וליכא למימר דהא נמי לא ס"ל לאביי מה דבעלמא אמרינן מסתמא מיד מסר לו, מחמת ריעותא דנפילה אין ראוי לחוש לאפוקי מסתמא דעלמא, הא ודאי ליתא דהא גבי מצא גט אשה בשוק שם פריך וניחוש דלמא כתב ליתן בניסן והיינו מכח ריעותא דנפילה מפקינן לה מסתמא דעלמא דאמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר דאל"כ הוי להו להקשות אמתניתין דכותבין שטר ללוה כמ"ש התוס' שם וכאן בסמוך וע"כ דבעלמא מסתמא נמסר ביומו רק מחמת נפילה חיישינן, וליכא למימר דהך סוגיא אינה לאביי אבל לאביי לא חיישינן כלל לאפוקי מסתמא דעלמא דא"כ הוי לי' לומר מעיקרא גבי גט אשה הניחא לאביי וכו' כדקאמר התם בסמוך גבי גט שחרור וע"כ דלכ"ע דוקא שלא כדין לא חיישינן דאיקרי וכתב אבל לאפוקי מסתמא חיישינן בנפל א"כ תיקשי כנ"ל, וע"כ דעדים צריכין לראות המסירה דוקא גבי שט"ח לכך אפי' נפל לא חייש אביי דאיקרי דלא ראו המסירה וזהו שלא כדברי התוס' כאן:

לכן נראה לי דכוונת התוס' דודאי אף דצריכין לראות המסירה מ"מ יכולין למסור השטר ללוה שימסרנו בפניהם ואי לאחר שמסרו ללוה לא רצה הלוה למסרו מיד לאיזה סיבה צריכין הם להוציא קול שלא נמסר לפניהם הלכך בשטר סתם הבא לפנינו לא אמרינן אייתי ראי' שנמסר ביומו דמסתמא כיון דהעדים לא הוציאו קול שלא מסר לפניהם מסתמא נמסר תיכף דלכך צריכין לכתוב בפני המלוה כדי שימסור בפניהם ואי אירע דלא מסר היו מוציאין קול כנ"ל:

בא"ד משום עיגונא כוונתם דבשט"ח דליכא עיגון הדין שלא יכתבו בלי מלוה וממילא אין צריך ראי', ובגט משום עיגון הדין להיפך דכותבין בלי אשתו ואח"כ אמרינן אייתי ראי', אבל הא לא שייך לומר דמשום עיגונא לא חששו לטריפה שלא כדין דא"כ לא הוי מקשי אח"כ וא"ת היאך כותבין כדפריך גבי כותבין שטר ללוה דשאני גט משום עיגון:

בא"ד אבל קשה לר"י וכו' מסתמא ביום שנכתב נמסר כו' כבר כתבתי בפירש"י דלק"מ מד' טעמים ע"ש:

בא"ד ואור"י וכו' תביא גיטה לב"ד. לכאורה קשה דא"כ מאי חשש פירי יש לר"ל כיון דמנתינת גט ואילך ליכא למיחש דהא גיטה בידה וקודם נתינה הא אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמכר וליכא חשש פירי לר"ל כלל. הן אמת דלפי מה דמסקי התוס' בתר הכי דכל שלא ניתן ביומו יש לו קול א"כ הא נמי ניחא דסתם גט שאין לו קול אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר דאל"כ הי' לו קול אבל לר"ל חיישינן לפירי דבאמת לא ימסור ביומו ויהא לו קול שלא נמסר ביומו ומ"מ יאכל שלא כדין קודם נתינה כיון שאין בו זמן לא ידענו מתי נכתב. אמנם מלבד מה דאכתי לא אסקו התוס' אדעתייהו הא אבל בלא"ה ממילא לק"מ לפירש"י דאפי' תימא דלא בעי ראי' אבל עכ"פ היאך אפשר דתקנו זמן משום פירי דמאי הועילו כשיתן אח"כ ויהא לו קול באמת ותצטרך ראי' ולא תוכל להנצל בלא זה א"כ בלי זמן נמי יועיל לה ראי', וכבר כתבתי מזה לעיל בפירש"י בתירוץ הד' ע"ש:

וצ"ל דודאי השתא ס"ד דלעולם אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר רק לבתר דחידש ר"י דתביא גיטה לב"ד נתחדש לנו באמת מדברי ר"ל דע"כ יש לחוש שלא יתן ביומו והוי מצי לאקשוי' באמת למה לא תצטרך ראי' רק דעדיפא להו להקשות היאך כותבין כיון דאין צריכה ראי' כדמוכח פ"ק דמציעא, ובתר דמתרצי דיש לו קול ממילא הכל ניחא דסתם גט שאין לו קול אינה צריכה ראי' ומ"מ כותבין ולא חיישינן שיאחר דאי יאחר יהא לו קול ותצטרך ראי', ובאמת לפי זה יש מקום לקיים פי' רש"י רק ממילא כיון שחדשו פיר"י דתביא גיטה לב"ד ממילא בשום גט אין תועלת בזמן. אבל לפירש"י בכל גט יש תועלת רק בגט שלא ינתן ביומו לא יהא תועלת, וזה ברור ועיין מ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת ולר"י היאך כותבין וכו' כבר כתבתי דנמשכו בקושיא זו לפיר"י דאחר נתינה אין תועלת בזמן א"כ אי אפשר לפרש פירי דר"ל רק שיעכב הנתינה ואף דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' היינו דוקא בכתבי' כדי להניחו בכיסו אבל כשיגמור לגרש באמת יכול להיות שיעכב כדי לאכול פירות כמ"ש הר"ן, א"כ לר"י היאך כותבין ניחוש שישהנו מליתנו, אך הא קשיא הא לקמן הקשו היאך כותבין שמא יחפה ותירצו דלא מקדים א"כ הא נמי לא קשיא דלא חיישינן שישהנו דלא מקדים, וע"כ דמוכרח הוא דחיישינן דאל"כ פירי דר"ל לא משכחת לה, א"כ אכתי תיקשי היאך כותבין שמא יחפה והוא ישהנו מחמת שמצא קמה לקצור, ולקמן בסוף הדיבור אבאר כוונת התוס' בזה:

בא"ד וא"ת נכתב ביום וכו' וא"ת ואמאי כותבין. עמהרש"א שיעור דברי התוס' בזה, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה הנהו שאין צורך לכל דבריו בזה ע"ש באריכות אך הא אכתי קשיא מה שתירצו דמסתמא יתן מיד דהא כבר הוכחתי ע"כ דיש לחוש שישהנו מחמת פירות שימצא קמה לקצור, ונראה לי דכוונת התוס' דודאי מעיקרא כשהקשו מחשש פירי דלקוחות לא סגי להו לומר דמסתמא יתן מיד דלא מקדים, דודאי יש לחוש שישהנו לאכול פירות כדמוכח מפירי דר"ל כנ"ל, רק כיון שתירצו דלהפסד פירות אין לחוש דיהא לו קול ויאמרו אייתי ראי', רק דקשיא להו מ"מ מספיקא לא קטלינן לה וניחוש שמא יחפה, ואהא תירצו דמסתמא יתנו מיד ולא ישהנו, הלכך לחוש לתרתי שישהנו לפירות ושמא תזנה ויחפה לא חיישינן, ואם הי' זה החשש שישהנו לפירות שכיח לגמרי בודאי היה ראוי לחוש ממילא שמא תזנה ג"כ אבל לפי דמסתמא אינו כן ונותנו מיד דלא מקדים הלכך אין ראוי לחוש לתרתי לאפוקי מסתמא שנתנו אח"כ ושמא תזנה ג"כ כ"ה לא חיישינן, וזה ברור:

ובהכי ניחא מה דלכאורה קושית התוס' ותירוצם הוא קושית הש"ס והתירוץ ממש מכתבי' ואותבי' בכיסתי' ולהנ"ל ניחא דודאי בכתבי' ואותבי' בכיסתי' דיכתבנו לכתחלה להשהותו בודאי לא מקדים אבל קושית תוס' היאך כותבין גט שגומר לגרש שמא ישהנו מחמת שימצא קמה לקצור וממילא שמא תזנה ויחפה, ועל זה תירצו דמ"מ כיון דמסתמא אינו כן רק שיש לחוש שישהנו לפירות לא חיישינן תרתי והא אין לחוש דבלי שום טעם ישהנו דלא מקדים וכיון שכתב גט בודאי גמר לגרש רק שמא יארע אח"כ שימצא קמה לקצור וכיון דמסתמא אינו כן לא חיישינן לה כיון דאכתי אנו צריכין לחוש שתזנה ג"כ ודוק:

איברא אכתי יש לדקדק קצת בגמרא גופה למה שאלו על כתבי' ואותבי' בכיסתי' ולא שאלו על משנת כותבין גט לאיש בלי אשתו, אבל באמת לק"מ דודאי בס"ד דלא ידע דלא מקדים ניחא לי' טפי להקשות מכתבי' ואותבי' בכיסתי' דבכותבין גט כיון שגמר לגרש לא חיישינן שישהנו, ומקשה מכתבי' ואותבי' כדי שישהו ומשני לא מקדים, והשתא איכא לאקשויי טפי מכותבין גט לאיש דלא שייך לא מקדים אם ישהנו לסיבה לאכול פירות, ובזה צ"ל כתירוץ התוס' דכיון דכתב לגרש מיד מסתמא יגרש ולא יארע חידוש אכילת פירות ובלי שום חידוש לא ישהנו דלא מקדים ומסתמא גמר לגרש ודוק, ועמ"ש לעיל בגמרא בד"ה ור"י מ"ט לא אמר כר"ל דבכל הני ליכא משום בת אחותו כלל. דאהני לקמי' כמו שבוע שנה, ולק"מ קושית התוס' בלא"ה:

בד"ה איפוך ר"ל אמר משעת כתיבה פי' משעת חתימה עכ"ל. לכאורה יש לתמוה שאם נתכוונו לומר דאין סברא שיסבור ר"ל משעת כתיבה כר"ש לא כרבנן, א"כ אף אי לא יהא איפוך ג"כ צריך לומר כך דלא יהא ר"י כר"ש לא כרבנן:

אבל באמת דברי התוס' נכונים דלר"י יש לומר דסובר כלהו משעת כתיבה ס"ל וטעמא דרבנן שמא יחפה ואף דלעיל קאמר דר"י סובר משעת נתינה זהו קושית הש"ס דאיפכא שמעינן להו אבל השתא לר"ל שפיר כתבו דע"כ הכוונה משעת חתימה דאל"כ יהא ר"ל כר"ש דלדידי' ע"כ פירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה איכא בינייהו:

בד"ה גזי' לזמן והא דאמר. כבר כתבתי בש"ס בפי' לרמאי לא חיישינן דלק"מ, דהכוונה שיחתוך ולא יהא ניכר ויחשבו שהעדים כתבו לו בטעות בלי זמן ואז לא תיהרג, ומשני דלא חיישינן לרמאי שיוכל להטעות כ"כ שלא יהא ניכר שחתכו וכל שיהא ניכר הוי כמחיקה ואז היו הורגין אותה ע"ש:

בד"ה כתבי' ואנחי' כי הדדי נינהו וכו'. כבר כתבתי דקשה מאד דאי כי הדדי נינהו אין חשש לפירי דתוכל להראות הגט, וצריך לומר דכוונתם כי הדדי באותו זמן ואי הזמן שבוע הם בשבוע אחד משא"כ נכתב ביום וגיטין הבאין ממה"י הנתינה אינה באותו זמן הכתוב בגט, וכבר כתבתי והוכחתי לעיל בגמ' בדיבור ור"י מ"ט ל"א כר"ל דבכלהו באמת לא שייך שמא יחפה וביארתי כל הסוגיא על נכון ועוד יתבאר לקמן דף י"ח בגמרא ותוס':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף