תורה תמימה/דברים/ח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png ח

ג[edit]

ויענך. תניא, ר' אליעזר אומר, כתיב הכא ויענך וירעיבך וכתיב התם (תהלים צ') שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה, מכאן לימות המשיח שהם ארבעים שנה [א]. (סנהדרין צ"ט א').

ה[edit]

כאשר ייסר וגו'. תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, כתיב כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך וסמיך ליה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, מלמד שלא נתנה א"י לישראל אלא ע"י יסורים [ב]. (ברכות ה' א').

ח[edit]

ארץ חטה וגו'. א"ר יוסף ואיתימא ר' יצחק, ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, כל המוקדם בפסוק קודם לברכה [ג] [שם מ"א א']

ארץ חטה וגו'. א"ר חנין, כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר [ד], חטה – פת חטין לאכילת פרס [ה], שעורה – לעצם כשעורה לטומאה, גפן – כדי רביעית יין לנזיר [ו], תאנה – כגרוגרת להוצאת שבת, רמון – לכלי בעלי בתים שנקבו כרמונים לטומאה [ז], ארץ זית שמן – ארץ שרוב שיעוריה כזיתים [ח], דבש – ככותבת הגסה ביום הכפורים [ט]. (שם שם).

ארץ חטה וגו'. תניא. אכל ענבים ותאנים ורמונים מברך ברכה אחת מעין שלש, דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו', וכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, וכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ארץ – הפסיק הענין [י]. (שם מ"ד א').

ט[edit]

לא תחסר כל בה. מלמד שאין ארץ ישראל חסרה כלום [י"א]. (ברכות ל"ו ב').

אבניה ברזל. א"ר אבא, כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח, שנאמר ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרא אבניה אלא בוניה [י"ב]. (תענית י' א').

י[edit]

ואכלת ושבעת וברכת. תניא, אמר להם הקב"ה למלאכים, האיך לא אשא פנים לישראל שהרי כתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה [י"ג]. (ברכות כ' ב').

ואכלת ושבעת וברכת. תניא, א"ר יהודה, מניין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת [י"ד]. (שם כ"א א').

ואכלת ושבעת וברכת. עד כמה מזמנין עד כזית, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית [ט"ו] [שם מ"ט ב']

ואכלת ושבעת וברכת. תניא, הכל חייבין בזימון ואפילו כהנים, פשיטא, לא נצרכא, אלא דקאכלי קדשים, ס"ד אמינא האי כפרה היא, קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו [ט"ז]. (ערכין ד' א').

ואכלת ושבעת וברכת. רבי זעירא בשם ר' ירמיה אומר, ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת [י"ז]. (ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

ואכלת ושבעת וברכת, תניא, נשים ועבדים וקטנים חייבים בברכת המזון, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' [י"ח]. (שם שם פ"ג ה"ג).

ואכלת ושבעת וברכת. תניא, כל מצות שאדם פטור מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון, דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת – מי שאכל הוא יברך [י"ט]. (שם שם).

ואכלת ושבעת וברכת. בעו קומי רבי איסי, שיכור מהו שיברך ברהמ"ז, אמר להו, כתיב ואכלת ושבעת וברכת – ואפילו מדומדם [כ]. (ירושלמי תרומות פ"א ה"ד).

וברכת. ברכת המזון נאמרה בכל לשון, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת – בכל לשון שאתה מברך [כ"א]. (סוטה ל"ג א').

וברכת את ה'. מלמד שגם ההקדש צריך ברכה [כ"ב]. (ב"מ קי"ד א').

וברכת את ה'. מניין לברכת המזון לפניה מן התורה, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אתיא שם שם מברכת התורה, כתיב הבא וברכת את ה' וכתיב התם (פ' האזינו) כי שם ה' אקרא וגו'. מה להלן ברכה לפניה אף כאן ברכה לפניה [כ"ג]. (ירושלמי ברכות פ"ז ה"א).

וברכת את ה' וגו'. תניא, רבי ישמעאל אומר, וברכת – זו ברכת הזמון, את ה' אלהיך – זו ברכת הזן את הכל, על הארץ – זו ברכת הארץ, הטובה – זו ברכת בונה ירושלים, אשר נתן לך – זו ברכת הטוב והמטיב [כ"ד]. (שם שם).

את ה'. את – לרבות ברכה לבעל הבית [כ"ה] [אבודרהם].

את ה' אלהיך. תניא, רבי מאיר אומר, מניין שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ת"ל וברכת את ה' אלהיך, בכל דין שדנך, בין מדה טובה בין מדת פורעניות [כ"ו]. (ברכות מ"ט ב').

יד[edit]

ורם לבבך ושכחת. אמר רב נחמן, היינו דאמרי אינשי, מלי כריסי זני בישי [כ"ז]. (ברכות ל"ב א').

ורם לבבך ושכחת. א"ר יוחנן, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו כפר בעיקר, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' [כ"ח]. (סוטה ד' ב').

ורם לבבך ושכחת. אזהרה לגסי הרוח מניין, א"ר נחמן בר יצחק ורם לבבך ושכחת את ה', וכתיב (פ' י"א) השמר לך פן תשכח את ה', וכדר' אילעא, דאמר כל מקום שנאמר השמר אינו אלא ל"ת [כ"ט]. (שם ה' א').

טו[edit]

המוציא לך מים. ת"ר, על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ, דהמוציא דאפיק משמע, דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש [ל]. (ברכות ל"ח א').

טז[edit]

למען ענתך. מהו למען ענותך, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל [ל"א]. (יומא ע"ד ב').

יט[edit]

אם שכח תשכח. מכאן אמרו, שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה [ל"ב] [מכילתא פ' בשלח].


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. נראה באור הענין ע"פ המבואר באגדות וברמב"ם פ' י"א ממלכים דמתעודת המלך המשיח יהיה להחזיר מלכות בית דוד ליושנה ולבנות המקדש ולקבץ נדחי ישראל ולהחזיר המשפטים כשהיו ולהקריב ואח"כ תהיה הגאולה הנצחית, ועל זה אומר כאן דכל אלה יתמשכו משך ארבעים שנה כמשך שנות ראותם רעה במדבר.
  2. ענין הדבר י"ל, כי מתכלית א"י אינו רק להתענג על טובה והנאתה אלא ללכת בדרכי התורה והמצוה [וכמ"ש בסוטה י"ד א' מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך אלא אמר הרבה מצות אין נוהגות אלא בא"י אכנס ויתקיימו על ידי] ותכלית זו הודיעם הקב"ה קודם כניסתם לארץ ביסורים להורות כי תכליתה אינה רק הנאה חומרית.
  3. ענין הקדמות הזאת פשוט דכיון שנשתבחה בהן א"י הרי זה כבודה של א"י ולכן כל המוקדם לארץ קודם לברכה, דניכר שבזה נשתבחה יותר. והנה ארץ בתרא הפסיק הענין, וכל הסמוך לו חשוב מהמאוחר ממנו לארץ קמא, והלכך תמרים קודמים לענבים שזה שני לארץ בתרא [דבש] וזה [גפן] שלישי לארץ קמא, ועיין פרטי דינים באו"ח סי' רי"א.
  4. ר"ל הפסוק מדבר בשבחה של א"י דאפילו עניני איסור והיתר משערים בפירותיה וכדמפרש, ועיין בסמוך אות ט'.
  5. למה דקיי"ל לענין טומאה הנכנס לבית המנוגע ולבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס, קיי"ל דאכילה זו היא דוקא פת חטין ששיעורו מועט מפת אחר מפני שנאכל מהר.
  6. לחייבו מלקות, ופירש"י וז"ל, אכל חרצנים וזגים כשיעור רביעית יין חייב, עכ"ל. ומה שלא פירש כפשטיה שאם שתה רביעית יין חייב, פירשו בתוס' עירובין ד' א' ד"ה גפן כדי שיהיה דומיא דאחריני דמשערינן בהו מילתא אחרינא, ועיי"ש.
  7. קיי"ל דכלי שנשברה אם נשברה עד שאינה ראויה עוד לשמוש נטהרה מטומאתה, ואם טהורה היא אינה מקבלת טומאה, והנקב בכלי הוי כמו שבירה, ואמר, דכלי בעלי בתים שנקבו אינן טהורים רק אם נקבו בשיעור תוצאת רמון, אבל בפחות מזה עדיין שם כלי עליה, משום דבע"ב חסים על כליהם ואין זורקין אותם, משא"כ כלי אומן שעומד למכור אם ניקב כל שהוא זורקין אותה.
  8. טומאת מת להאהיל ומגע נבילה ואכילת חלב ודם ופגול ונותר וטמא וגיד הנשה.
  9. דבש סתם שבתורה הוא דבש תמרים, וכותבת היא תמרה. והנה מסקנת הגמרא בכ"מ בש"ס, דבאמת כל השיעורים הם הלכה למשה מסיני, ורק סמכו אותם אקרא לסימן בעלמא ועיקר קרא אתא לברכה כפשטיה.
  10. באור הדבר, כי רבן גמליאל ס"ל דמברך שלש ברכות, דהיינו ברהמ"ז, משום דס"ל דהלשון ואכלת ושבעת לא קאי אלחם לבד אלא על כל שבעת המינים הנזכרים בפרשה, ובהאי קרא שלש ברכות רמיזי, וברכת – זו ברכת הזן, על הארץ – זו ברכת הארץ, הטובה – זו בונה ירושלים, וכפי שיתבאר בסמוך פ' י', וחכמים ס"ל דהפסוק ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם הפסיק הענין, ולכן מברך ברכה אחת מעין שלש, ר"ל על המחיה מברך על מיני קמח, ועל העץ ועל פרי העץ – על שאר הפירות, וכן קיי"ל.
  11. עיין לפנינו בפ' קדושים בפסוק ונעטתם כל עץ מאכל מש"כ שם.
  12. הנה אין ספק שדרשה זו נאמרה ע"ד רמז וסימן לדבר לזכור ענין הדרשה כאשר כן דרך חז"ל בכ"מ בש"ס, והוא ע"ד מ"ש בשבת ק"ד א' עשה סימנים בתורה ובעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, ובארנו ענין זה בארוכה בכ"מ בחבורנו, וע"ל ר"פ דברים, וכאן דריש ע"ד אסמכתא אל תקרא אבניה אלא בוניה שהם ת"ח וכדאמרינן בעלמא (ברכות ס"ג א') ורב שלום בניך אל תקרא בניך אלא בוניך מפני שהם בוני האומה ויסודה. אך הנה כבר כתבנו כ"פ דבכ"מ שאמרו חז"ל אל תקרא כך אלא כך יש להם איזה דיוק או קושי הלשון באותו הפסוק, וכאן י"ל דדייקו משום דלפי לשון סוף הפסוק ומהרריה תחצוב נחושת הול"ל גם כאן אשר מאבניה תחצוב ברזל, ומדשינה לכתוב אשר אבניה ברזל מצאו רמז לתלות דרשתם. ולבד זה ניחא להו לחז"ל לדרוש אבניה – בוניה, משום דמצינו בכ"מ שהת"ח מצויין בשם אבן, כמו בב"ב קמ"ה ב' מסיע אבנים אלו בעלי משנה, וכן בקה"ר עה"פ מסיע אבנים יעצב בהם, מי שמסיע עצמו מתלמודו סופו שיעצב, וכן באיכה רבה על הפ' תשתפכנה אבני קודש בכנוי לת"ח. ובמ"ר פ' ויצא והאבן גדולה זו ב"ד הגדול שבלשכת הגזית, ובזוהר [תקונים ס"א ב'] ודברתם אל הסלע אלו בני נשא דמשתדלין באורייתא ושם קמ"ג ב' אבן מאסו הבונים אינון מארי מתניתין, וקרוב לומר שכינו כן את הת"ח ע"פ הדרשה בסנהדרין ל"ד א' עה"פ בירמיה כ"ג וכפטיש יפוצץ סלע למה נמשלו דברי תורה לפטיש מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות אף דברי תורה כן, ופירשו שם התוס' דצ"ל מה פטיש מחלק, יען כי האבן הוא מתחלק, הרי דשם סלע מוסב בכנוי לבעלי תלמוד. אלא שגוף ענין הדרשה צריך באור, כי היתכן שתצוה התורה על ת"ח להחזיק במדה קשה להיות קשה כברזל, בעוד שכפי הידוע אחת מן המדות המשובחות להיות רך הטבע ונוח לרצות, וכמ"ש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, וגם קשה למה לא אמר כאן קשה כארז. ולכן נראה לטוב פי' הגרי"ב במיני תרגימא דכונת הדרשה מוסבת לענין אחר, והוא למ"ש במנחות צ"ה ב' הקשה אדם הקשה כברזל, ופירש"י חכם ומחודד לחתך הלכה כברזל, עכ"ל. ולזה כיון רב אשי כאן שיחתך הדין בהחלט ולא שתהיה ההלכה רפויה בידו.
  13. מה שיש לבאר ולפרש בדרשה זו מבואר לפנינו בפ' נשא בפסוק ישא ה' פניו אליך, יעו"ש וצרף לכאן.
  14. ועיין בדרשה בסמוך מירושלמי לענין חיוב ברכה לפני המזון.
  15. הוצרך לומר ושבעת זו שתיה כדי שלא יקשה האיך מזמנין עד כזית והא ושבעת כתיב, ועל זה אמר ושבעת זו שתיה, ונראה דר"ל דאין הלשון ושבעת מתאר ערך שיעור האכילה, אלא דבר בהוה שכשאוכל אדם לשובע הוא גם שותה בתוך הסעודה, ובלא"ה לא מקרי סעודתו שלמה, אבל אין ה"נ דהלשון ואכלת ישוער כמו לשון אכילה בכל מקום – בכזית. ואמנם מסקנת הגמרא דחיוב ברהמ"ז על כזית הוא רק מדרבנן, יען מדאורייתא הוי פשטות הלשון ואכלת ושבעת – אכילה כדי שביעה.
  16. אכילת כהנים נקראת כפרה כמש"כ בפ' תצוה ואכלו אותם אשר כפר בהם, ואמר בזה דאפ"ה כיון דאיך שהוא אוכל ושבע – חייב לברך. ודע דע"פ סברא זו ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו יש להסביר בפשיטות מנ"ל חיוב ברהמ"ז בחו"ל אחרי דכתיב מפורש וברכת את ה"א על הארץ הטובה אשר נתן לך, דאין לומר דכיון דחובת הגוף ממילא שייכת גם בחו"ל, שהרי ראינו שגם תפלין חובת הגוף הן ובכ"ז פריך בגמרא קדושיו ל"ז ב' והיה כי יביאך דכתיב בהו ל"ל, יעו"ש. אך לפי הסברא דעיקר כונת הברכה להודות על שביעת הגוף א"כ ממילא אין נ"מ באיזה מקום הוא אוכל, והא דכתיב על הארץ הטובה הוא רק לברכה בעלמא וע"ד ספור המשך מעמדם של ישראל.
  17. ר"ל וכיון דברכת המזון דאורייתא ממילא הוי ככל ספק דאורייתא לחומרא, ועיין ברמב"ם פ"ב הי"ד מברכות שהביא דין זה ונו"כ לא העירו המקור מירושלמי זה.
  18. נראה טעם הראיה דכיון שענין ברכת המזון הוא רק ברכה והודאה על השביעה והנאת הגוף א"כ ממילא אין חילוק בזה בין אנשים לנשים ועבדים וקטנים, והוא כמו דאמרינן בריש מגילה ד' א' שגם נשים חייבות בקריאת מגילה שאף הן היו באותו הנס דפורים, וה"נ אף הן בכלל הנאת שביעה. והנה בגמרא שלנו ברכות כ' ב' איתא אמר ליה רבינא לרבא, נשים בברהמ"ז דאורייתא או דרבנן, ופירש"י דגדר הספק בזה משום דכתיב ואכלת ושבעת והו"ל מ"ע שאין הזמ"ג או מדרבנן משום דמדאורייתא פטורים כיון דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך, והארץ לא נתנה לנקבות, והתוס' כתבו משום דאינן יכולות לומר על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ולא אפשטא בעיא זו, ועל יסוד זה פסקו הפוסקים דנשים חייבות בברהמ"ז מספק, ובין חיוב ודאי לחיוב ספק נ"מ גדולות כמו לענין ספק בירך ולענין להוציא גברים ידי חובתן, ועוד. אבל בעיני תמוה הדבר שידחו פשטות דעת הירושלמי מפני ספק דעת יחיד שבבבלי, כי הלא מירושלמי שלפנינו מבואר מפורש באין ספק כלל שהנשים חייבות בברהמ"ז וכמו שבארנו, וכבר כתבו הרבה ראשונים שספק שבבבלי נדחה מפני ודאי שבירושלמי [עיין תוס' נדה ס"ח א' ורא"ש פ"ב דסוכה ס"ס ח']. ואף גם זאת תימא בעיני, דהלא לפי פירש"י ותוס' דגדר הספק הוא משום חלוקת הארץ וברית ותורה א"כ זה שייך רק בברכה שניה שבה נזכרו כל הענינים אלה, אבל בברכה ראשונה דאין בה זכרון כל אלה רק הודאה ושבת על המזון בודאי שוו נשים לאנשים, ולפלא שלא העירו מזה הפוסקים.
  19. אין הכונה כל מצות שאדם פטור – שפטור בעיקר מצוה זו, וכגון אשה הפטורה מכמה מצות, יען דבאופן כזה באמת אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, כמבואר במשנה ר"ה כ"ט א', אלא הכונה שפטור עכשיו, שכבר יצא ידי חובתו הוא, וכגון מי שכבר יצא בתקיעת שופר אפ"ה מברך ותוקע להוציא את המחוייב, וכן מקרא מגילה וכדומה, ואמר דרק בברכת המזון אם כבר ברך לעצמו אינו יכול להוציא אחרים שאכלו, משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך, ור"ל מי שאכל ומברך לעצמו הוא באותה ברכה מוציא גם לאחרים, אבל לא מי שאינו מחוייב לעצמו. ובבבלי ר"ה שם בגמ' הלשון בענין זה כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וכו' ופירש"י, ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, ולא לתהני ולא לבריך, עכ"ל. ולכאורה לדרשה שלפנינו א"צ כלל להסבר זה, אך י"ל דדרוש הוא לענין המניעה מברכה ראשונה באופן כזה, שהוא אינו אוכל, וכמש"כ הפוסקים (או"ח סי' קס"ז סי"ט) מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, יען דדרשה זו שלפנינו איירי בברהמ"ז. וגם י"ל דכל עיקר דרשה זו בנוי על יסוד ההסבר שכתב רש"י, ודו"ק.
  20. עיין תוס' ברכות ל"א ב' ד"ה מכאן הביאו זה הירושלמי ופירשו שמדומדם ענינו שתוי ושכור כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת, עכ"ל. ולא ביארו מפורש היכי משמע כן, ונראה דסמך על הדרשה שבבבלי ברכות מ"ט ב' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ובארנו זה לעיל אות ט"ו יעו"ש, ומכיון דלא ניתן שיעור לשתיה א"כ אפילו שתה עד שיעור מדומדם בכלל. והנה ברמב"ם לא נמצא כלל דין זה, ופלא הוא, ובשו"ע או"ח סי' קפ"ה ס"ד קבעו הדין ע"פ פירוש התוס', אבל בעיני יפלא הדבר, שהרי קיי"ל בעירובין ס"ד א' דשיכור אסור להתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה, ולא נתבאר יפה החילוק שבין תפלה לברכת המזון. ולולא פי' התוס' הו"א דמדומדם אין ענינו שכור ממש אלא רק שתוי ביותר והוא כמו הפי' מתנמנם, שהוא כמו נים ולא נים, וכן מורה גוף הלשון מדומדם שענינו כמו הלשון דמדומי חמה, שפירושו הזמן המעורב מיום ולילה, וה"נ מדומדם שיצא מגדר מנוחת הרעיון ע"י השתיה.
  21. עיין משכ"ל בפ' ואתחנן בפ' שמע ישראל ובפ' ודברת בם בדרשות כיוצא בזו לענין ק"ש.
  22. בגמרא באה דרשה זו לענין החקירה כשממשכנין לאדם עבור חובותיו להקדש אם צריך להחזיר העבוט כמו בהדיוט, ומשני דכיון דכתיב בהחזרת עבוט ושכב בשלמתו וברכך, וזה שייך רק בהדיוט ולא בהקדש, ופריך ולמה לא, כלומר, ולמה א"צ הקדש ברכה והכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה', ומשני דאין מחזירין מטעם אחר. ונראה ענין הברכה בהקדש והלמוד מפ' זה, דהא בהקב"ה בעצמו בודאי לא שייך שהוא צריך לברכות והודאת בו"ד כי מה יתן ומה יוסיף לו כאלה, ובכ"ז צוה שיברכנו האדם, ואולי הטעם בזה להורות ד"א לבני אדם, ועכ"פ אנו רואים שרצון ה' בזה ושייך בו ברכה, וא"כ ממילא שייך בהקדש ברכה ושייך הלשון וברכת.
  23. יתבאר ע"פ ע"ש בבבלי ברכות כ"א א' מניין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל, והפי' הוא כשאני בא לקרוא בתורה ואקרא בשם ה' אתם הבו גודל כלומר שתענו אמן, דהתם קאי על התורה כדכתיב שם מקודם יערף כמטר לקחי, ולמדנו מכאן שקודם הלמוד מצוה לברך על התורה, ועיי"ש לפנינו, וכנגד זה ילפינן לברה"ת לאחריה מברהמ"ז כפי שיתבאר בפ' האזינו.
  24. מ"ש הטובה זו ברכת בונה ירושלים נסמך על הפ' בר"פ ואתחנן ההר הטוב הזה ודרשינן זה ירושלים כמבואר שם לפנינו. והנה דרשה זו באה גם בבבלי מ"ח ב', ואנו העתקנו מירושלמי שבאה יותר מסודרת מבבבלי וכמבואר בגה"ש בבבלי.
  25. זה הוא סמך למה דקיי"ל בברכות מ"ו א' דאם יש אורח בסעודה מברך הוא כדי שיברך לבעה"ב, ומסמיך זה על לשון את דנדרש בעלמא לענין טפל כמו בב"ק מ"א ב' את בשרו לרבות הטפל לבשרו ומאי ניהו עורו, ואף הכא הברכה לבעה"ב היא בערך טפלה לברכה להקב"ה, יען כי גם טובו של בעה"ב מהקב"ה בא. ועיין באו"ח סי' ר"א ס"א מנוסח הברכה וכעת נוהגין שזוכרין ענין זה בברכות הרחמן הוא יברך את בעה"ב וכו', ותימא שאין אומרים הברכה כנוסחתה בגמרא.
  26. סמיך על מ"ש בכ"מ דשם הוי"ה מורה על רחמים ושם אלהים על דין [עיין ב"ר פ' י"ב], ואמר כאן וברכת את ה' אלהיך, בשתי המדות היוצאות משני השמות, ועיין בחא"ג.
  27. מלוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים, והיינו שאדם השבע ביותר בא לידי חטא ובעיטה וכמש"כ בפ' וילך ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים, וכן בפ' האזינו וישמן ישרון ויבעט, ועיין משכ"ל ר"פ דברים, ודרשה זו נסמכת על הפסוקים הקודמים פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וגו' ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו'.
  28. הכונה כאלו כפר בעיקר משום דכיון דאפשר לבא לידי כפירה כמבואר בדרשה הקודמת והוא אינו זהיר שלא לבא לידי זה והיינו שיש בו גסות הרוח ש"מ דלא איכפת ליה שמא יבא לידי כך וא"כ ממילא חשיב כאלו כפר בעיקר, ועיין מש"כ בסוף פרשה הקודמת פ' כ"ו בדרשה ולא תביא תועבה.
  29. ר"ל וא"כ מצוה היא שלא לשכות בה', ומכיון דחזינן דמי שהוא רמות רוחא אפשר ליה לבוא לידי כפירה כמבואר בדרשות הקודמת ממילא יש אזהרה שלא יהא גס הרוח ולא יבא לידי כפירה, ועיין באות הקודם ובהמצויין שם.
  30. ר"ל המוציא לשון עבר משמע ונאות יותר לברך ברכה מעין העבר שהרי כבר הוציא הלחם שאוכל עתה. ומה ששייך עוד לבאור דרשה זו בארנו בארוכה בר"פ וארא בפ' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ובפ' בלק בפסוק אל מוציאם ממצרים.
  31. כי באכילת המן היו שני החסרונות, שלא ירד להם אלא ליומו, וגם לא ראו אלא מן אע"פ שטעמו בו טעם כל המינים, ומסיים בגמרא מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעין, וע"פ זה יש לבאר מ"ד במדרש אבכיר על פסוק זה מכאן רמז להדלקת הנר בשבת, ולכאורה היא פלא, אבל יתבאר דמכיון שזה האוכל ואינו רואה נקרא ענוי, ושבת מחויב בעונג, לכן צריך להדליק נר כדי שיראה מה שאוכל ויהנה מאכילתו, ועיין בשבת כ"ה ב' ובתוס' שם.
  32. דריש אם שכח – אם כבר שכחת תשכח עוד, וכלל דרשה זו מכוונת כלפי הדרשה והיה אם שמע תשמע (פ' בשלח) שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה, ושתיהן מכוונות להמאמר הידוע מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, וכן במעלת למוד התורה כמש"כ אם תעזבה יום יומים תעזבך.




שולי הגליון