תורה תמימה/בראשית/לג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
לאה וילדיה אחרונים. מכאן שדרך הכתוב לקרוא אחרונים גם לאמצעים, שהרי בתר לאה וילדיה כתיב ואת יוסף ואת רחל [א] [תוס' יו"ט מס' דמאי פ"ז מ"ג]
ג[עריכה]
עבר לפניהם. אמר רב יהודה אמר שמואל, כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא, אמר אביי, דכתיב והוא עבר לפניהם [ב]. (פסחים ז' ב').
י[עריכה]
כראות פני אלהים. דרש רבי שמעון בן לקיש, מותר להחניף לרשעים בעוה"ז, שנאמר כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים [ג]. (סוטה מלכים א ב׳:כ׳).
כראות פני אלהים. מאי כראות פני אלהים, א"ר לוי, משל לאדם שזימן את הבית והכיר בו שמבקש להרגו, אמר לו, טעם תבשיל זה שאני טועם הוא כתבשיל שטעמתי בבית המלך, אמר, ידע לי' מלכא, מסתפי ולא קטל לי' [ד]. (שם שם).
יא[עריכה]
וכי יש לי כל. ת"ר, יעקב הטעימו הקב"ה מעין עולם הבא ולא שלט בי' יצר הרע ומלאך המות ורמה ותולעה, שנאמר בו וכי יש לי כל [ה]. (ב"ב י"ז י').
יב[עריכה]
ואלכה לנגדך כי נח נפשי' דר' יהושע בן חנניא, אמרו לי' רבנן, מאי תהוי עלן מצדוקים [ו], אמר להו, כיון שאבדה עצה מישראל אבדה חכמה מעובדי כוכבים, דכתיב ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך [ז]. (חגיגה ה' ב').
ואלכה לנגדך. תניא, עשרין ושית שנין קיימו רומאי בהמנותייהו לישראל ולבסוף אשתעבדו בהון, מעיקרא דרשי נסעה ונלכה ואלכה לנגדך, ולבסוף דרשי יעבר נא אדני לפני עבדו [ח]. (ע"ז ח' ב').
יד[עריכה]
אל אדני שעירה. ת"ר, ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך ושאלו להיכן הולך, ירחיב לו הדרך, כמו שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, דכתיב עד אשר אבא אל אדוני שעירה, וכתיב (פ' י"ז) ויעקב נסע סכותה [ט]. (ע"ז כ"ה ב').
אל אדני שעירה. אמר רב הונא, לא מצינו שהלך יעקב אבינו לשעיר, אלא כדרב יודן אמר רב, דאמר, רמז רמז לו לעתיד לבא, דכתיב (עובדי' פ' כ"א) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו [י]. (ירושלמי ע"ז פ"ב ה"א).
יז[עריכה]
ויעקב נסע וגו'. תניא, יצא מארם נהרים ובא לו לסכות ועשה שם שמונה עשר חודש, שנאמר ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות [י"א]. (מגילה י"ז א').
יח[עריכה]
ויבא יעקב שלם. אמר רב, שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו [י"ב]. (שבת ל"ג א').
ויחן וגו'. מהו ויחן, רב אמר, מטבע תקן להם, שמואל אמר שווקים תקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תקן להם [י"ג]. (שם שם).
ויחן וגו'. מה היה עושה, עושה אטלזין ומוכרין בשוק [י"ד], מכאן שצריכין אנו לעשות תקנה כמו שעשו אבותינו הראשונים [ט"ו]. (ירושלמי שביעית פ"ט ה"א).
יט[עריכה]
במאה קשיטה. א"ר עקיבא, כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה, למאי נ"מ, לפרושי מאה קשיטה דאורייתא – מאה דנקי [ט"ז]. (ר"ה כ"ו א').
כ[עריכה]
אל אלהי ישראל. אמר רבי אלעזר, מנין שהקב"ה קראי ליעקב אל, שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, דאי ס"ד יעקב קרא למזבח אל, א"כ ויקרא לו יעקב מבעי ליה, אלא ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אל – אלהי ישראל [י"ז]. (מגילה י"ח א').
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אלה אחרונים, ויתפרש לשון אחרונים כמו אחר, דהיינו שני, וכן ראי' לזה מפ' שמות דכתיב ואם לא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות ולקחת וכו', הרי דאחרון לאו דוקא אחרון ממש אלא כמש"כ. וע"ע בתוי"ט שהעיר בזה מגיטין כ"ט ב' בהא דאין שליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו', וצ"ע שלא העיר דחידוש זה בכלל היא גמרא מפורשת בנזיר כ"א א' מי שאמר הריני נזיר ושמעו עוד שנים ואמרו ואני, הותר האחרון וכולם אסורים, ומסיק בגמרא מאי אחרון דקתני – אמצעי, יעו"ש. וכן יש לכוין ע"פ כלל זה דאחר ואחרון ענינו שני כונת לשון גמרא בפסחים צ"ו א', אחרי דחשיב שם החילוקים שבין פסח מצרים [הראשון] לפסח דורות, וחשיב שם כל פרט ופרט, ואמר, זה נוהג בפסח מצרים ואין זה נוהג בפסח אחר, ולכאורה אינו מבואר למה לא אמר בלשון פשוט ואין זה נוהג בפסח דורות וכלשון המשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות, אלא שרוצה לכלול בלשון אחר גם הפסח השני שעשו ישראל במדבר בשנה השנית ולא רק הפסח שלדורות הבאים אחריהם, ולכן אמר בלשון פסח אחר דהיינו שני. ומה שלא אמר פסח שני הוא שלא לטעות שמוסב על פסח שני שעושים הטמאים בכל שנה בי"ד באייר, ואין להאריך עוד.
- ↑ ומה שלא אמרו בגמרא מפורש הלשון קודם לעשייתן – כתב בתשב"ץ ח"ב סי' רע"ז, משום דלשון קודם משמע זמן רב, אבל הלשון עובר משמע בסמוך, וכמשמעות לשון הפסוק שלפנינו, ובזה תתיישב קושית השאג"א סי' כ"ו, יעו"ש. – וראינו להציע כאן הערה אחת בענין זה בסוגיית הגמרא שלפנינו, ואע"פ שענין דרשא זו בא לפנינו בדרך אגב, בכל זאת לא נמנענו לקבוע לה מקום בכאן לאשר כי נחשב הדבר לענין נכבד ואמת. והוא מ"ש בגמרא כאן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, בי רב אמרי, חוץ מן הטבילה ושופר, ופריך בגמרא, בשלמא טבילה אכתי גברא לא חזי [ר"ל כל זמן שלא נטבל אסור לברך], אלא שופר מאי טעמא, ומסיק, אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה, ע"כ, ולא נתבאר מה היא באמת סברת בי רב שאמרו גם חוץ מן השופר, ומדוע לא תרצו דבריהם, והוא פלא. והנה איתא בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג בזה"ל, מצות אימתי מברך עליהן, ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן, רב הונא אמר בשעת עשייתן. אתיא דרב הונא כר' יוסי בר בון, דאמר כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מן התקיעה ומן הטבילה, ע"כ, מבואר מזה דלרב הונא דס"ל דמברכין בשעת עשייתן יוצא מן הכלל שופר וטבילה, והטעם פשוט, משום דאי אפשר בשעת עשייתן, שופר משום דא"א לתקוע ולברך כאחד, וטבילה משום דגברא לא חזי, אבל למ"ד דמברכין עובר לעשייתן יוצא מן הכלל רק טבילה, וכל זה מבואר בטעם וסברא. ואמרו בסנהדרין י"ז ב', מאן הוא בי רב – רב הונא, ועיי"ש בתוס', ולפי"ז מבואר דמ"ש בגמרא בי רב אמרי [דהיינו רב הונא] חוץ מן הטבילה ושופר, לשיטתייהו אזלי, דאמרי בירושלמי כל המצות מברך עליהן בשעת עשייתן, ורק בגמרא דידן שנקבעו דבריהם להדעה דמצות מברכין עובר לעשייתן שפיר פריך שופר מאי טעמא, ומסיק רב חסדא חוץ מן הטבילה לבד, ויתכן שנשתרבבו הדברים בבבלי מירושלמי ברכות שהבאנו ובאו בקצור מופלג, אבל הענין והכונה לדעתנו ברור הוא כפי שבארנו, ודו"ק. ולפי זה צ"ל דמ"ש בי רב חוץ מן השופר, לאו דוקא חוץ מן השופר בלבד, משום דאיכא עוד מצות שא"א לברך עליהם בשעת עשייתן, כגון ברכת התורה וברכת אכילת מצה וקדשים וכדומה, ותפסו שופר רק להראות מין מצוה שאי אפשר לעשות ולברך עלי' כאחת, אבל באמת טובא איכא, והלשון חוץ לאו דוקא הוא וכמ"ש בעירובין כ"ז א' יעו"ש. והנה הרבה הרבה יש להעיר ולחדש בענין ברכה עובר לעשייתן, אלא שכבר כתבנו כי אין עיקר המקום מענין זה כאן, וע"ע מש"כ בענין זה בר"פ ויקרא בפסוק קרבן לה'.
- ↑ ומ"ש כל המחניף לרשע סוף טפל בידו, כתבו התוס' דהיינו דוקא שלא במקום סכנה, אבל במקום סכנה שרי. ונראה דלאו דוקא במקום סכנה ממש, דפשיטא הוא, דהא אין לך דבר שעומד בפני הסכנה, אלא ר"ל אפילו במקום חשש נדנוד סכנה וכן במקום הפסד ממון מרובה וכדומה. ומה שהביאו ראי' דבמקום סכנה מותר מנדרים כ"ב ב', צ"ע למה הביאו ממרחק בעוד שבסוגיא כאן מוכח כן, שאמרו מותר להחניף לרשעים ומביא מיעקב שהחניף לעשו שחשש משום סכנה, וצ"ע. – ודע דבכלל יש להסביר ענין המליצה כראות פני אלהים, דהוא מקביל למה שאמר עשו יש לי רב, ועל זה השיב לו יעקב, כי אין כונת ותכלית מתנתו זאת מפני שחסר לו, לעשו, אלא רק מפני שכן הוא דרך הכבוד והמעלה, וכמו בהראיון פני אלהים דכתיב שלש פעמים בשנה יראה את פני ה' ולא יראו פני ריקם, אע"פ שהקב"ה בודאי אין צריך למתנת בו"ד, דהא לה' הארץ ומלואה, וכן הכתוב אומר החפץ לה' בעולות (שמואל א ט״ו:כ״ב), אלא שהוא דרך הכבוד והגדולה, וה"נ כן, וזהו – כראות פני אלהים, ודו"ק.
- ↑ בגמרא הביאו מקודם דרשא הקודמת מותר להחניף לרשעים שנאמר כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים, ומפרש, ופליגא דר' לוי דאמר, משל דיעקב ועשו למה הוא דומה, לאדם שזימן את חבירו וכו', כבדרשא שלפנינו. ונראה הפירוש, דר' לוי אינו פליג בכלל על רשב"ל בדרשא הקודמת בעיקר הדין דמותר להחניף, דהא הרבה דברים המבוארים בפרשה עשה יעקב להחניף לעשו כמו שילוח המתנות והדבור בהכנעה ובכבוד, אלא פליג רק על זה, שבמה שאמר כראות פני אלהים לא כוון להחניפו רק לאיים עליו וכדמפרש.
- ↑ ומשמע שלא חסר לו כל טובה, וגם מטובת עולם הבא, ומבואר דגם לא שלט בו יצה"ר, דאם שלט הי' מתגבר עליו והי' מצעטר על אשר אינו יכול למלאות עה שמסיתו והי' בזה חסר טובה. וביתר הפרטים מהעדר שליטת מלה"מ ורמה ותולעה בארנו לעיל בפ' חיי בפסוק וה' ברך את אברהם בכל, יעו"ש וצרף לכאן.
- ↑ שלא יצערו אותנו בשאלותיהם וויכוחיהם בדת ואמונה, כי כשהי' ר' יהושע חי הי' משיב להם הכל בחכמה עד שהודו לו, כנודע באגדות.
- ↑ שיהיו במדרגה שוה, ור"ל שזה יהי' מחסדי ה' שבעת שלא יהיו בישראל כאלה שיעמדו בפפץ בעד עמם לא תהי' חכמתם של עובדי כוכבים גדולה כל כך שיוכלו להציק לישראל.
- ↑ אין הכונה שהרומאים דרשו כך, אלא ר"ל שכד נתקייים, מעיקרא נתקיים נסעה ונלכה לנגדך שיהיה בהם במדרגת החופש, ולבסוף נתקיים יעבר אדונ לפני עבדו שהיו הם במעלה ונשתעבדו בישראל, והוא ע"ד רמז וסימן לגלותם וחפשותם של ישראל.
- ↑ ור"ל אם הי' צריך לילך עד פרסה יאמר לו שצריך לילך שתי פרסאות, שאם בלבו של עובד כוכבים להרע לו אולי ימתין עד פרסה שניה ובתוך כך יפרוש ממנו, וכך עשה יעקב אבינו שאמר לעשו שילך עד שעיר ובא רק עד סכות. ועיין ביו"ד סי' קנ"ג מענין זה.
- ↑ שאז יבאו לשעיר דהיינו הר עשו, ואע"פ דבדרשא הקודמת דריש טעם הדבר שלא הלך יעקב לשעיר, בכ"ז נראה לו לדרוש גם את זה ע"ד רמז, ואשר ע"י זה מתבאר שלא הוציא יעקב אבינו דבר שקר מפיו.
- ↑ כמה עמלו המפרשים להסביר ענין דרשא זו איפה מרומז בפסוק זה ששהה שם י"ח חודש. ולי נראה דמדייק משום דאין לפרש כפשטי' שעשה סכות לדירת המקנה, משום דבעלמא מצינו כי הבנינים הנעשים לתכלית שמירת מקנה נקראים בשם גדרה, כמו גדרות צאן נבנה (פ' מטות) וכן נקראים מכלה או רפת, כמו גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים (חבקוק ג׳:י״ז), אבל שם סוכה לבהמה לא מצינו במקרא, ולכן דריש כונת הפסוק כאן לפרש סבת עכוב יעקב בסכות משום תכלית המקנה שהי' צריך להנפש, אבל הסכות עצמן היו לצורך אנשים, והוי הפירוש ולמקנהו – בשביל מקנהו עשה סכות לאנשיו. ומדייק עוד מה דכתיב בית בלשון יחיד וסכות בלשון רבים, והוא מפני שלתקופה אחת בשנה בנה בית, והיינו לתקופת החורף, וב' פעמים בי"ח חודש עשה סכות, והיינו לשני קייצים, ומבואר ששהה שם קיץ וחורף וקיץ, י"ח חדשים, ודו"ק.
- ↑ שלם בגופו – שנתרפא מצלעתו, ושלם בממונו ותורתו י"ל דדריש כן ע"פ מ"ש בר"פ לך שהדרך ממעט את הממון ומבטל מן התורה [ועיי"ש במדרשים], וקמ"ל שליעקב לא נחסר מאומה בדרכו מקניניו הגשמים והרוחנים.
- ↑ ענין תקון שווקים הוא שעשה תקונים למכירה בזול [ואולי עשה כן לצרכי אוכל נפש] וכלל ענין התקונים הוא ענין הרגש תודה והכרת טובה לאותו המקום שקרבוהו וקבלוהו לאזרח הארץ, וכמבואר בדרשא הבאה שמכאן אנו למדין שחייב אדם לעשות דבר חניה למקום שבאה לו טובת הנאה ממנו, ודריש כן מלשון ויחן שהוא לשון חניה. וע"ע מש"כ בענין זה לעיל בפ' בראשית בפסוק ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (ב' ט"ו) ובפ' עקב בפ' ואכלת ושבעת וברכת את ה'.
- ↑ בזול, וגם בשוק, בטבור העיר ובמקום אחד, ולא כמו שהיו רגילין מקודם לקנות באטלזין שונים.
- ↑ כלומר להחזיק טובה למקום שקבלנו ממנו טובת הנאה וכמש"כ בדרשא הקודמת, יעו"ש.
- ↑ כלומר מטבעות קטנות, שהמעה היא אחת מששית בדינר. וכתב מהרש"א דיש שייכות לדרשא זו עם זו שבפסוק הקודם שיעקב תקן לבני אותו המקום מטבעות, והיינו שתקן להם מטבעות קטנות הקלות ודרושות להוצאה, עכ"ד. ולי נראה שמכוין ר' עקיבא בפשיטות לפרש עיקר הוראת השם קשיטה, דהוי מין מטבע, יען כי במ"ר איתא דעת חד מ"ד שהוא מלשון קישוטין ונזמים כמש"ש אלו חליות ודייקניתא שדרכן להנתן בנזמים, ובא ר"ע להוציא מפי' זה, אלא דהוא שם מטבע. – ומה שיש עוד לדרוש בפסוק זה הובא לפנינו לעיל ר"פ ויצא בפסוק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, יעו"ש.
- ↑ מפרש אל מלשון תוקף וחיזוק, וכמו אילי הארץ (יחזקאל י״ז:י״ג), וע' יבמות כ"א א', וכן מפרש הלשון ויקרא לו אל אלהי ישראל, כמו ויקרא לו אלהי ישראל – אל, והיינו שקרא אלהותו עליו והשרה עליו שכינתו, ועיין בנמוקי רמב"ן. אך אינו מבואר בכלל מה קשה לו ויקרא לו יעקב מבעי ליה, הא כמו כן כתובים כל הפעלים שבפסוק זה בלא שם הכנוי יעקב, ויחן, ויקן, ויצב, וכולם מוסבים על השם יעקב שבתחלת הפסוק, וא"כ גם בפעל ויקרא כן הוא, ובאמת כן דרוש להיות ע"פ חקי הלשון, והרבה מאד לשונות כאלה במקרא, וכמו בפ' תולדות, ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו, מוסבים כל הפעלים אל שם עשו. ולכן נראה דקצור לשון בגמרא כאן, והכונה כמו שהיה אומר, דאי ס"ד למזבח קרא יעקב אל, א"כ ויקרא לו אל אלהי יעקב מבעי ליה. והבאור הוא, דלא הו"ל ליעקב לקרוא עצמו בשם ישראל [אלהי ישראל], שהרי עדיין לא נצטוה מהקב"ה על שנוי השם יעקב לישראל, ונצטוה על זה לאחר מעשה זו, כמבואר לקמן בפרשה (ל"ה י'), ומה שאמר לו המלאך למעלה לא יקרא עוד שמך יעקב וכו', לא היה זה צווי רק הודעה לצווי הבא, שכן יהיה, ומדקרא אל אלהי ישראל מוכח דהפירוש הוא שהקב"ה קראו ליעקב אל, ושיעור הפסוק ויקרא לו [ליעקב], אל, ומי קראו – אלהי ישראל. ולא קשה איך קראו הפסוק כאן להקב"ה בשם אלהי ישראל אחרי דעדיין לא נקרא יעקב כן, יען דהכתוב כתב ע"ש העתיד, וכמו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ועיין במ"ר דרשה אחרת בפסוק זה, ונבארה אי"ה בר"פ תבא בפסוק הגדתי היום לה' אלהיך, יעו"ש.