תועפות ראם/קיח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) דמשמע מישראל לבדו, לשון הגמרא מאתו כתיב מישראל ועיין מל"מ פ"ה מהל' מלוה ולוה ה"א שפי' דרנב"י שהשיב מי כתיב מאתם מאתו כתיב אין הכונה דמאתו הוי מיעוט דהא פעמים רבות מדבר הכתוב בלשון יחיד כמו וחי עמך דע"כ קאי גם לגר תושב אלא הכונה הוא מי כתיב מאתם דנימא ע"כ דקאי גם לגר תושב ולא נמעט אותו מאחיך, מאתו כתיב ואפשר דלא קאי אלא אישראל וא"כ הדרינן לכללין דאחיך ולא גר תושב ואה"נ דאי לאו קרא דאחיך לא הוה ממעטינן לגר תושב מקרא דמאתו משום דהוה אמינא דהכתוב דבר בלשון יחיד כמו וחי עמך עכ"ד אבל לשון רבינו הרא"ם וכן כ' הסמ"ג לאוין קצ"א משמע להדיא דמאתו הוה מיעוטא דמשמע מיני' מישראל לבדו. ודקדוק המל"מ מן וחי עמך נראה לי דלק"מ דבאמת וחי עמך קאי על גר תושב לחוד דאילו אאחיך אמר מקודם והחזקת בו שהוא יותר מן וחי עמך כמבואר שם בת"כ. ובהגהות מצפה איתן לב"מ שם כ' מ"ט דרבי דאמר איני יודע ואמאי לא ניחא ליה כרנב"י וי"ל דרבי לטעמי' במנחות ל"ח א' דאמר וא"ר וראיתם אותו עד דאיכא תרווייהו בחד ודלא כרבנן דאמרי שם וראיתם אותו כל חד לחודי' משמע ומש"ה ה"נ מאתו לא משמע לי' לרבי חד אלא תרוייהו עכ"ל והנה מהגמרא דמנחות תברא לדברי המל"מ שאמר דמה שפתח הכתוב בשני דברים וסיים בחדא בלשון יחיד לא הוי מיעוטא והרי לדברי שניהם בין לדברי רבי ובין לרבנן שם מה שסיים הכתוב בלשון יחיד וראיתם אותו לדרשא אתא ורבנן דרשי מזה דלא בעינן לעיכובא תרוייהו מין כנף ופתיל תכלת ועז"א וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע ורבי ס"ל דוראיתם אותו בא ללמד שמעכבין זה את זה עד דאיכא תרוייהו בחד וא"כ ה"נ דפתח הכתוב באחיך וגר תושב וסיים אל תקח מאתו לדרשא אתא ומש"ה אמר רנב"י דהיינו מיעוטא מישראל לבדו ועיין לעיל סי' צ"ד אות ה'.
(ב) כדתנן באיזהו נשך וכו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.
(ג) מיהו בלפני עור עובר. וקשה לפמש"כ רבינו דגם ערב ועדים עוברים בלפ"ע א"כ אמאי לא אמר אביי דעוברין גם משום זה ואין לומר דאביי לא מיירי אלא בלאוין האמורין ברבית ז"א דהא גבי לוה אמר אביי שעובר משום ולפ"ע הרי דחשיב אביי גם הלאוין האמורין בכל האיסורין ומ"ש דגבי ערב ועדים שיירי' ונראה לומר דגם דעת רבינו כמש"כ התוס' שם והריטב"א משום דלא פסיקא לי' דזימנין דלא עבר כגון שהי' מלוה לו בלא"ה כו' וזש"ר מיהו בלפ"ע עובר ר"ל אם נתנו המכשול והווי העמודים כ' דרבינו הרא"ם חולק עדה"ת וס"ל דעוברים על לפ"ע לעולם וכמש"כ המשפטי שמואל סי' קל"ד הביאו היד מלאכי סי' שס"ה דשאני כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דאינו ודאי שיעברו ויעשו האיסור ועוד דהתם אין ההושטה גוף האיסור אלא מה שימשך ממנה אבל כאן דהוי גוף האיסור ובודאי עובר הערב והעדים על לפ"ע עיי"ש ובנדפס חסר לוה עובר כו' עד וערב.
(ד) ואלאו כו' עד תנן רש"א בנדפס ליתא, והנה משכ"ר דהלכה כר"נ וראב"י ראיתי להפנ"י שם שכ"כ מדעתו ודלא כס' מעה"ח שכ' בלאו דלא תשימון בפ' משפטים דקי"ל הלכה כת"ק דמחייב לערב משום לאו דלא תשימון אך מש"כ הפנ"י שם דר"נ וראב"י גופייהו לא פטרי אלא המלוה והערב אבל בלוה ועדים אפי' ר"נ וראב"י מודו שיש בהם מלקות כו' וכ"כ הלח"מ בפ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ו דר"א ור"נ נמי דפטרי מלוה וערב מחייבי עדים דמשעת כתיבה עבד ליה שימה עיי"ש לא כן דעת היראים שכ' ר"נ וראב"י פוטרים את המלוה והערב והעדים כו' ונראה שכן היה גירסת רבינו בברייתא שם והריטב"א בחי' לב"מ שם כ' מצאתי מוגה ר"נ וראב"י פוטרין את הערב והמלוה כו' וכ' הש"מ דדעת הריטב"א דר"נ וראב"י מודו בעדים ופוטרים במלוה וערב וכ"כ שם בשם גליון תוס' להקשות עמ"ש בגמ' ה"נ מסתברא דתנן כו' מאי ראיה היא מעדים דר"נ ור"א מודו בהו עיי"ש אבל גי' היראים ר"נ וראב"י פוטרים את המלוה והערב והעדים ומש"ר דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי כ"כ לעיל סי' כ"ו ועיי"ש בביאורי אות רל"א ולפמש"כ ה"ה בפ"ו מהל' שבת הכ"ד טעם לפסק הרמב"ם שם שפסק כר"נ וראב"י לפי שהם שנים לגבי ת"ק ה"נ י"ל כאן אולם רבינו לא כתב האי טעמא.
(ה) כפרש"י, ועיי"ש תוד"ה לא.
(ו) דברים לא יאמר לו דע כו' כ"ה בנדפס וכלשון המשנה דע כי בא כו' ויש גורסין דע אם בא כו' ועיי"ש בתוי"ט ומל"מ פ"ה מהל' מלוה ולוה הי"ג ועיין מהרא"ש בביאוריו לסמ"ג לאוין קצ"א מש"ש, ומלשון הספרי דברים פ' רס"ב נראה שהוא מאמר מלוה ללוה שאמרו שם רש"א מנין שלא יאמר לו צא ושאול בשלום פ' או דע כו'.
(ז) מסידור לשון רבינו שכתב מקודם הך דרבית דברים ואח"כ כתב ותולדות הרבית נראה דרבית דברים אסור מן התורה ולכאורה נראה דמאחר שלא קצץ הרבית בשעת ההלואה לא הוי אלא איסורא דרבנן ולשון רבינו ירוחם במישרים נ"ח ח"א, יש רבית מוקדמת כו' וכן יש רבית מאוחרת כו' וכל זה אסור ואפי' רבית דברים כו' אסור עכ"ל ורבית מוקדמת ומאוחרת לא הוי אלא דרבנן ומדסיים אח"כ ואפי' רבית דברים ש"מ דז"א אלא דרבנן דאל"כ היה לו לכתוב מקודם רבית דברים שאסור מן התורה ואח"כ דין רבית מוקדמת כו'.
(ח) בלא ספק והוי כמו כו' כצ"ל ובנדפס יש כאן חסרון.
(ט) כמש"כ התוס' בב"ק ק"ג א' ד"ה התם עיי"ש.
(י) ומפרש ר"ל היש מפרשים שכ' לעיל ואם נגיה ומפרשים א"ש טפי, והי"מ הוא פי' התוס' ב"מ ס"ג ב' ד"ה ופוסקין שכ' שם על פרש"י ולא היה לו לפרש כן דאפי' לר' יוחנן דאמר לקמן אין פוסקין על שער שבשוק מודה דלא בעי תרעא דמשיך כולי האי כמו אכלבאי וארבי ולא בעי אלא כדורמוס ולא אמר ר' יוחנן אין פוסקין אלא בשוק של עיירות עכ"ל ובס' בית יהודה למהריב"ן הניח בצ"ע דה"ת דבחנם השיגו על פרש"י וכ"כ הפנ"י ולא ידענא מאי קשיא להו אפרש"י דאדרבה לרש"י ז"ל בא להשוות המחלוקת דרבא נמי כר' יוחנן ס"ל דבעינן כדורמוס ולא בא למעט אלא אכלבאי וארבי כו' ולדעתי התוס' בעצמם ביארו דבריהם אח"כ מה שהשיגו אפרש"י וזש"ש וא"ת היכי שמעינן מר' ינאי דפוסק על שוק של עיירות ולא בעינן דורמוס ורצונם לומר דילמא באמת רבא כר' יוחנן ס"ל וכפרש"י וע"ז תירצו וי"ל דהכי דייק כו' ה"נ פוסקים על שוק של עיירות דיותר כו' ור"ל דמה"ט אין לפרש כפרש"י דמנ"ל מר' ינאי דמותר לפסוק על שער שבשוק כדורמוס ולא בעי אכלבי וארבי היינו ע"כ מטעם דכמו מן החטים יכול למצוא דמים ה"נ מן הדמים יכולין למצוא חטין וא"כ מה"ט שמעינן מדר' ינאי דפוסקין ג"כ בשוק של עיירות דיותר יזדמן לבעל המעות לקנות חטים אפי' בשוק של עיירות ממה שיזדמן לבעל חטים למכור אפי' בשוק של אכלבאי וארבי כן הוא ביאור דה"ת וכ"ה דעת רבינו דלא כפרש"י, ובמש"כ התוס' דיותר יזדמן לבעל המעות לקנות חטים כו' אמרתי דבר נאה במ"ש בגמ' ב"מ ס"ה ב' והלכתא כר' ינאי דאמר מה לי הן ומה לי דמיהן דלכאורה לא הול"ל אלא והלכתא כר' ינאי ותל"מ כמש"ש והלכתא כר' אלעזר ולא בארו יותר אלא דאם היה אומרים והלכתא כר' ינאי ותו לא הו"א דהיינו במה דשמעינן מר' ינאי דפוסקין על שער שבשוק ואפי' בשוק של עיירות דלא כר' יוחנן דמה לי דמיהן ומה לי הן בזה דוקא הלכה כמותו אבל במה דפליג על רב וס"ל עושין אמנה בין בפירות בין בדמים דמה לי הן ומה לי דמיהן לית הלכתא כוותיה לזה בארו בגמ' והלכתא כר' ינאי דאמר מה לי הן ומה לי דמיהן.
(יא) גדול בעינן ודקדק כו' כצ"ל.
(יב) אמרו רבנן כצ"ל.
(יג) דאלו הוו כצ"ל.
(יד) אלעזר כצ"ל ומדמיון רבינו דמדמי הלואת סאה בסאה על שער שבשוק לפוסקין על שער שבשוק נראה דס"ל כמש"כ התוס' בב"מ ע"ב ב' ד"ה אין דדוקא ביש לו מעות ללוה דמצי זבין בשוקא וכ"כ הראב"ד והוא דאית ליה דמיהן שיכול ליקח בהן פירות אז שרי ללות סאה בסאה על שער שבשוק אבל דעת הגאונים לא נראה כן כמש"כ הר"ן בחי' דאע"פ שאין לו מעות בשעת הלואה כיון שיצא השער יכול הוא ליקח פירות באשראי.
(טו) אע"פ שאין לו וא"ת משנתינו היא זו יצא כו' לקמן אין פוסקין כו' כצ"ל ובנדפס חסר פרש"י.
(טז) דתני ר' אושעיא [ס"ג א] הרי שהיה נושה כו' כצ"ל ובנדפס יש כאן חסרון דדלגו מן איסור הא' להב'.
(יז) לי ה"ה לך בעשר סלעים לשנה ואם של חודש בחודש סלע בחודש מותר, מכר לו שדהו וא"ל אם מעכשיו א"נ לי הרי כו' כצ"ל.
(יח) איני יודע ענינו לכאן ובנדפס חסר כל זה מן בשער עד רביעית ועיין בהגהת מרדכי פ' א"נ סי' תל"ד משכ"ש ע"ש רב האי גאון בשער מ"ב.
(יט) שהלוה, כצ"ל והריטב"א בחי' לב"מ הביא דברי היראים וכ' ע"ד ולא נהיר ור"ל כקושיית התוס' בב"מ ס"ד ב' ד"ה ולא, וקשה דאטו כו' ויש לתת טעם אחר לדבריו כו' וכ"כ הריטב"א שם מקודם דברי רבינו יעקב.
(כ) רבינו כצ"ל.
(כא) עמלו ומזונו כצ"ל.
(כב) רק כצ"ל ונראה דרבינו מפרש דמתני' אתיא כר"מ כמש"כ התוס' ס"ח א' ד"ה ונותן.
(כג) רבינו אזיל לשיטתו לפמש"כ להלן סי' ר"מ דקיי"ל כר"ש לגבי ר' יהודה מש"ה צ"ל דר"ש יחיד הוא. ווי העמודים. ועיין ב"מ ס"ט א' תוד"ה אלא.
(כד) וכל מטבע כסף וזהב אם אינה כו' מש"כ כאן וזהב צ"ע דהא רבינו כ' בסמוך והזהב קונה את הכסף והכסף אינה קונה את הזהב בכסף וזהב טבועים כו' הרי שזהב אע"ג שהוא מטבע כמו דינרי זהב מ"מ פירא הוי והוי ליה סאה בסאה ואסור וכמשכ"ר מקודם לזה מעובדא דרב וכ"כ הסמ"ג לאוין קצ"א וגם דינרי זהב בדינרי זהב אומר שם שאסור ללות דחשיב פירא וכ"כ הטוי"ד סי' קם"ב שאסור ללות דינר זהב בדינר זהב כו' אבל מותר ללות דינר כסף בדינר כסף וכן כל שאר מטבעות כסף כגון סלע ומעה ופונדיון עיי"ש ואפשר דדעתו כמש"כ הרמ"א בהג"ה ריש סי' קס"ב דבזה"ז מטבע של זהב דינו ככסף ולוין זהוב בזהוב וכן נוהגין להקל עיי"ש.
(כה) להנתן כצ"ל ובנדפס חסר מן וכל מטבע כו' עד שביעית.
(כו) גריד אחד כ"י רביעה אחת ולא כו' כצ"ל.
(כז) בנדפס דורונות גם גי' הנדפס רשב"ג.
(כח) שילוני כו' כגירסת רבינו כאן כ"ה בספרי דברים פ' רס"ג ולגי' זו הוצרך רבינו לפרש ולא מיתסר ריבית מוקדמת או מאוחרת אלא כשאומר בפירוש בשביל מעותיו אבל בסתמא מותר אבל לפמש"כ לפנינו במשנה הגירסא בשביל שתלויני כו' בשביל מעותיך שהיה בטילות אצלי מפורש במשנה להדיא שהלוה אומר כן למלוה והסמ"ג כ' כלשון היראים, ודעת הרמב"ם בפ"ה מהל' מלוה ולוה הי"א אינו כן אלא אפי' בסתמא אסור ועיי"ש בלח"מ ומל"מ וביו"ד סי' ק"ס סעיף ו' ובאחרונים שם.
(כט) אסור כו'. בנדפס הוא בקיצור מופלג והסמ"ג לאוין קצ"א הביא ד' הרא"ם הכתובים כאן ובהגהות מרדכי שניות פ"ה דב"מ כ' ר"ת היה מתיר להלות בריבית ע"י גוי דאין שליחות לגוי לא לקולא ולא לחומרא ורא"ם ז"ל ה"ר מתוספתא דתניא נכרי שאמר לישראל צא והלוה מעותי לישראל בריבית מותר אלמא יש שליחות לגוי לקולא עכ"ל והוא פלא איך אפשר לומר דהרא"ם יסבור דיש שליחות לגוי לקולא שהוא נגד הגמרא דאין שליחות לנכרי ובאמת הרא"ם כאן הקשה על הברייתא כתובה בתוספתא שלנו פ"ה דב"מ וגוי שאומר לישראל הא לך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר. הא קיי"ל דאין שליחות לגוי והיכי שרי כו' ונראה שדברי המרדכי משובשים וכצ"ל ורא"ם ז"ל ה"ר מתוספתא דתניא ישראל שאמר לגוי צא כו' מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין אלמא יש שליחות לגוי לחומרא ע"כ והיינו ממש כדברי הרא"ם כאן וכמש"כ הסמ"ג על שם הרא"ם או צ"ל במרדכי: "ה"ר מתוספתא דתניא ישראל שאמר לנכרי צא כו' בריבית אסור אלמא יש שליחות לגוי לחומרא ע"כ והיינו כפי התוספתא הכתובה בשבוש והראי' מריש דברי התוספתא ומה שסיים בהגהת מרדכי שם אמנם ר"ח פי' דיש שליחות לגוי מדרבנן להחמיר ולא להקל עכ"ל אין זה דעת שלישית אלא הוא כדברי הרא"ם שה"ר מהתוספתא כפיר"ח, והסמ"ג שם כ' עמש"כ הרא"ם שהסופר שיבש התוספתא וז"ל ונ"ל כי גירסא ראשונה עיקר ומה שמותר זהו כשהדבר ידוע שהמעות באחריות הגוי וראיה עוד מדתניא בירושלמי ובתוספתא מעות ישראל המופקדות כו' ישראל שנעשה אפוטרופא לגוי כו' וגוי שנעשה אפיטרופא כו' אסור ללות ממנו בריבית הרי משמע כגי' ראשונה שבתוספתא של מעלה עכ"ל וכתב שם מהרש"ל בביאוריו דלפמש"כ הסמ"ג אין ראיה גם מרישא שיש שליחות לגוי לחומרא דאיירי שאחריות ישראל על המעות. ובהע"ש שאילתא מ"ג אות ה' כ' ע"ד הסמ"ג ועדיין לא יישב הסמ"ג דברי בה"ג כו' עיי"ש שהאריך ובאמת דברי בה"ג מיושבין כמש"כ הרא"ם כאן לדחות המשמעות מדברי הבה"ג ופי' דברי הבה"ג כמש"כ הסמ"ג שם כגון שא"ל ראובן לשמעון קח משכוני ולוה לי מעות מנכרי פ' הרגיל אצלך והלך שמעון ולקחם משלו ומטעה את ראובן לומר מן הגוי לקחתים והם הם דברי היראים כאן שכ' הלכך צריכים אנו לפרש דרי"ג כו'. ומה שהסמ"ג ה"ר מדתניא בירושלמי ובתוספתא כו' הרי משמע כגי' הראשונה שבתוספתא של מעלה לפי הנראה כאן בדברי היראים אין שום ראיה שהרי גם הרא"ם הביא כאן הירושלמי והחוספתא וסיים אח"ז למדנו מברייתא זאת ישראל שהלוה מעות מן הגוי והם באחריות הגוי והגוי מקבל הריבית מותר אבל ישראל מקבל הריבית אסור כו' הרי דדעת הרא"ם שישראל המלוה מעותיו של גוי והם באחריות הגוי ג"כ לא מהני אלא כשהגוי יקבל הריבית אבל ישראל מקבל הריבית אסור וא"כ רבינו לשיטתו מקשה שפיר על הגי' ראשונה שבתוספתא של מעלה הא קיי"ל דאין שליחות לגוי והיכי שרי בגוי שאומר הלוה מעותי ואין לומר דמיירי כשהגוי מקבל הריבית דא"כ אין כאן מראית העין אע"כ מיירי דישראל מקבל הריבית דיש כאן מראית העין וע"ז מקשה רבינו דמדינא אסור מאחר דאין שליחות לגוי וראיתי להגאון רצה"ח בהגהותיו לב"מ ע"א ב' שהביא שם מס' מחנה אפרים הל' שליחות סי' י"ד דהקשה לר"ת דאף לחומרא אין שליחות לגוי איך יפרנס גמרא דע"ז ע"א א' אל יאמר אדם לנכרי עול תחתי לעוצר עיי"ש שהאריך והריטב"א בחי' לע"ז שם כ' וז"ל וקשה לי כי א"ל עול תחתי מאי הוי דהא אין שליחות לנכרי כדאמרינן בפ' א"נ וכל שאין כאן שליחות מגרמי' הוא דעביד וי"ל כיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע לנכרי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו ה"ה כפורע חובו ביי"נ כנ"ל עכ"ל ועיין בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' פ"ד.
(ל) בריבית כצ"ל.
(לא) לגוי שקול כו' כצ"ל.
(לב) מאחרים לומר שאני כו' כצ"ל.
(לג) תי' חבירו נכתב בצד הגליון. יאפ"ז.
(לד) ומה אתם ב"ב אף שלוחכם כצ"ל ועי' ב"מ ע"א ב' תוד"ה כגון.
(לה) שלוה כצ"ל.
(לו) לך כצ"ל.
(לז) ואי אפשי כצ"ל ובנדפס ואי אפשר.
(לח) תניא בתוספתא בנדפס ליתא עד לגוי אסור.
(לט) או סנטר. כ"ה בתוספתא וירושלמי והובא בתוס' ב"מ ע"א ב' ד"ה כגון.
(מ) מותר. צ"ל לישראל אסור.
(מא) דגוי כצ"ל.
(מב) דדיניה כצ"ל וכ"ה בנדפס.
(מג) עשירית דתנן [ב"מ ע' ב'] אין כו' כצ"ל.
(מד) פחת בשימושו כצ"ל נראה דס"ל לרבינו דאפי' כשהשוכר מקבל עליו אחריות גניבה ואבידה ולא אחריות אונסין כשאר שוכר דעלמא שאינו חייב באונסין ג"כ אסיר דהא בתוספתא פ"ד דב"מ בדין משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד בהן כי' מפורש נגנבו או שאבדו חייב באחריותן ניטלו מלפניו באונס ה"ז כנושא שכר וא"כ השולחני השוכר אינו מקבל עליו אחריות אונשין ואפ"ה היה אסור להרא"ם אם לא מטעם שכ' מעות המטלטלות נשחקות ואיכא חושכא וקילותא. ואף שכ' רבינו הך דינא אמתניתין דאין מקבלין צ"ב כו' וע"ז כ' ומטעם זה אסור להשכיר כ"ד שאין פחת בשימושו כו ומתניתין בודאי מיירי שכל האחריות על המקבל מדקרי ליה צ"ב כמ"ש בגמרא שם מ"מ י"ל דמה שאוסר הרא"ם להשכיר כ"ד שאינו פוחת בשימושו הוא אפי' באחריות גניבה לחוד וזהו התולדה דאילו דינא דמתני' כ' התוס' שם ע"ש ר"ת שהוא ריבית דאורייתא ולעיל בסוף תולדה ט' כ' רבינו והערבות מן התורה אף כי כתבתיו בתולדה ש"מ שבכ"מ שרבינו כותב תולדה סתמא היא מדרבנן וכמש"כ לעיל סי' מ' בביאורי שם אות ב' ובהג"א פ"ה דב"מ סי מ"ט כ' אבל כלי כסף שאינו פיחת כששותין בו אסור להשכיר אם השוכר מקבל עליו אחריות עכ"ל ופי' הב"י ביו"ד סי' קע"ו דהיינו אחריות אונסין וה"נ בשוכר מעות כדי להתלמד בהם אם קיבל עליו כל האחריות אסור כמש"כ השו"ע שם סעיף א' והג"ר ואינו כשיטת רבינו היראים, והאו"ז ח"ג פ"ה דב"מ סי' ר"א כ' בעובדא דרב חמא כגי' רש"י ואת"ל הדרי בעיניהו מרא ידיע פחתא זוזי לא ידיע פחתייהו ועכ"ז הביא שם הך ברייתא שבתוספתא משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד בהם כו' ומפרש האו"ז דמ"ש בגמרא ואת"ל הדרי בעינייהו כו' היינו סיפא דתוספתא דמשכיר אדם מעותיו לשולחני שאמרו שם נשתרש עליהם אסיר משום ריבית ופי' האו"ז שם וז"ל נשתרש בהם שהוציאם והרויח בהם אע"פ שלבסוף באו לידו אותם מעות עצמם והחזיר לו אותם מעות עצמם אסור משום ריבית הואיל ונשתרש בהם שהרויח בהם ודרב חמא נמי הכי הוה שהוציאם השוכר ונשתרש בהם הלכך אע"פ שאותם מעות עצמם לבסוף באו ליד השוכר ואותם עצמם החזיר לרב חמא אפ"ה הואיל שהרויח בהם אסור משום ריבית עכ"ל וכ"כ בהגהת מרדכי פ"ה דב"מ והוא מלשון האו"ז אבל להתלמד בהם ולהתנאות בהם ולהתעטר בהם שרי שאינו מוציאן ואינו עושה בהם שום סחורה ואינו מרויח בהם והיינו רישא דתוספתא ולדעת האו"ז נראה דמותר לישראל להשכיר כלי כסף וכלי זהב להשתמש בהם בצונן דליכא פחתא דומיא דמשכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד בהם דרישא דתוספתא דהיא היא ורבינו הרא"ם הוא שחילק ואמר דמעות המטלטלות נשחקות ואיכא חוסכא אבל האו"ז לאזכר מזה, ומזה תראה שמש"כ הב"י שם לגי' הרי"ף שגורס ואת"ל הדרי בעינייהו מרא ידיע פחתא זוזי לא ידיע פחתייהו וכן פרש"י וז"ל הב"י ולפי"ז אסור להשכיר מעותיו אפי' להתלמד או ליראות וההיא תוספתא דפ"ד דב"מ לאו דסמכא היא כיון דתלמודא פליג עלה עכ"ל לא ראה דברי היראים שכ' לתרץ התוספתא וכן האו"ז כ' לתרץ התוספתא ואף כי היה לפני הב"י דברי הגהת מרדכי שהביאם שם א"כ לא היה לו לכתוב מקודם לדבר פשוט שלגי' הרי"ף ופרש"י ההיא תוספתא לאו דסמכא כו'. וראיתי בתשו' מהר"ח או"ז סי' רי"א שכ' ע"ד אביו האו"ז הנ"ל וז"ל ולא ידעתי ליישב זו הברייתא כפי תירוץ שני דכל היכא דלא ידיע פחיתייהו הוי ריבית ושמא לשולחני ידיע פחיתייהו כיון שהכל רואים אותם קלי להו משום עינא בישא כההיא דב"מ ל' א' כו' אי לפני השולחני יד הכל משמשת בהם ומחמת כן נפחתים ומתיישנים כאשר אנו רואים בעינינו כל יום אבל דרב אחא [לפנינו רב חמא] השוכר היה מוליך אצלו בכיס וכשהיו בני אדם רואים אצלו כיס מלא מעות מחזיקים אותו עשיר ומקיפים לו עכ"ל והנה דברי מהר"ח או"ז מתיישבין שפיר בשיטת רבינו הרא"ם בס' יראים אבל מה שכ"כ בדעת אביו האו"ז לכאורה תמוהים דהרי האו"ז כ' ודרב חמא נמי הכי הוה כו' כנ"ל והעתיקם גם בנו מהר"ח שם ומה זה שכ' מהר"ח ולא ידעתי ליישב זו הברייתא כפי תירוץ שני כו' ונראה דלמהר"ח היה קשה מ"ט דנשתרש עליהם אסור משוה ריבית מ"ש מרישא שאינו מוציאן ואינו עושה בהם שום סחורה ואינו מרויח בהם אלא להתלמד כו' דשרי, וניחא ליה דנשתרש עליהם הו"ל מלוה וחייב אף באונסין מש"ה אסור משום ריבית משא"כ ברישא דתוספתא שפטור מן האונס שרי וכ"כ הגר"א בביאוריו ליו"ד ריש סי' קע"ו לגי' ישנה שבתוספתא נשתלשו עליהם אסור משום ריבית דר"ל נשתלשו שמתחילה כשהושלש בידו הושלש שיהא חייב אף באונסין עיי"ש וה"נ להאו"ז שכ' נשתרש עליהם ופי' שהוציאם והרויח בהם דהיינו נמי מה"ט אסור משום ריבית משום דנעשית מלוה בשעת הוצאתו להתחייב עליה באונסין ובתשו' מהר"ח או"ז שם כ' מקודם בזוזי דרב חמא משמע אפי' אם אחריות על הנותן אסור דקאמר תלמודא התם הוא סבר כו' משמע אע"פ שאין אחריות על המקבל כמו מרא כיון דלא הדרי בעינייהו אסור וכש"כ לפי תירוץ שני ואת"ל הדרי בעינייהו כו' ונ"ל שכתב [האו"ז] לשון הקונטרס ולפירוש זה אפי' אחריות על הנותן אסור עכ"ל וכיון שהאחריות על הנותן שוב אין חילוק בין להתלמד בהם כו' או נשתרש עליהם ומאחר שאפי' אחריות על הנותן אסרו בגמרא משום דלא ידיע פחתייהו נמצא שכרו חנם והוי ריבית שפיר הקשה מהר"ח או"ז אח"כ א"כ מ"ט דתוספתא שאמרו משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד כו' וז"ש ולא ידעתי ליישב זו הברייתא כו'. וז"ל התוס' ב"מ ס"ט ב' ד"ה אוגר מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי ע"כ והב"י יו"ד סי' קע"ו הביא לשון הריב"ש שכ' וז"ל ובתוס' ביארו עוד דודאי רב חמא לא היה טועה בזה שיחשוב שמפני שיאמר בלשון שכירות יהיה מותר דא"כ בטלת תורת ריבית אלא שהיה פוטרו ר"ח מן האונסין כלומר שכ"ז שהיו המעות ביד הלוה ולא הוציאן אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר ובזה היה טועה רב חמא שיהיה זה כשכירות כלי ואפשר דבענין זה הא דר"ח הוי א"ר עכ"ל וכ"כ הש"מ בשם הר"ן עיי"ש ולפי"ז י"ל דגם מה שפרש"י בד"ה זוזי לא הדרי בעינייהו שהרי מוציאם ולפיכך אחריותו עליו כוונתו ג"כ כמו שכ' התוס' שכל שלא הוציאם היו בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין אבל כשמוציאם הרי אחריותו עליו וזהו החילוק בין מרא ובין זוזי ואף שבאו"ז ליתא לשון רש"י שבד"ה זוזי לא הדרי בעינייהו עכ"ז נראה שהולך בשיטת רש"י אלא שקיצר לשונו ודלא כמהר"ח או"ז שכ' משמע אע"פ שאין אחריות על המקבל כמו מרא כיון דלא הדרי בעינייהו אסור דהמעיין בפרש"י יראה לעינים כמו שכתבתי וכן מש"כ מהר"ח או"ז וכש"כ לפי תירוץ שני ואת"ל כו' ולפירוש זה אפי' אחריות על הנותן אסור אינו מוכרח ג"כ דאף לפי תירוץ שני דגם זוזי הדרי בעינייהו פי' דהדרי בעינייהו בסוף כשהחזירם השוכר לרב חמא אבל מ"מ הוציאם השוכר ביני ביני ובאותה שעה היו באחריות השוכר אף לאונסין אלא דלא היה לנו לאסור משום זה דיותר היה לנו לדמותן למרא כיון דס"ס הדרי בעינייהו ומש"ה הוסיפו בגמרא טעם לאסור משום דלא ידיע פחתייהו וא"כ מיחזי שכרן בעד אותה שעה שהוציאם כ"ה לדעתי שיטת האו"ז וא"כ א"ש רישא דתוספתא דמאחר שאינו מוציאם כלל א"כ לעולם אינו ברשותו של שולחני לאונסין ומש"ה מותר דאין לתלות שכרן בריבית שאין שם שעה שיהיו בהלואה אצלו להוציאם ודברי הג"א פ"ה דב"מ סי' מ"ט הנ"ל הוא כשיטת האו"ז שכתבתי. וז"ל תשובת הריב"ש סי' ש"ח נראה ברור שאסור לישראל להלוות לישראל חבירו דינר זהב השוה כ' דינרים על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן לו בשובה בשלים כ"ד דינרים לפי שזו הלואה כו' ואע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי המשך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מידי הלואה כו' והיינו ההיא דר"ח דהוה מיגר זוזי בפשיטא כפי מה שפי' התוס' שהיה ר"ח מקבל אחריות המעות אם נאנסו קודם שהוציאן הלוה וגם אחר שהוציאן אם נאנסו כל נכסי הלוה שיהיה פטור מלשלם ואף אם יחזור ויעשיר ואפ"ה נאסר זה בגמרא כו' וכש"כ בנידון זה שיש בהלואה זו זמן שאין המעות באחריות המלוה אלא באחריות הלוה לגמרי דהיינו משעת הלואה עד שעת מהלך הספינה ומשעת שובה עד שער פרעון ואע"ג דהכא ההזקים מצויים אין בכך כלום דמי לא עסקינן בההיא דר"ח שנאסר אף אם המלוה סוחרים ומוליך כל אשר לו מצרים באניות עכ"ל והוא באופן אחר מהריב"ש שכ' הב"י הנ"ל והוא כדברי מהר"ח או"ז מה שכ' בעובדא דר"ח. והד"מ בטוי"ד סי' קע"ז אות ה' אחר שהביא שם דברי התה"ד דקבלת אחריות מהני כדברי מהרי"ק שהביא הב"י שם כ' וז"ל אמנם בריב"ש סי' ש"ח כתב נראה ברור שאסור כו' ואע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל זמן הלואה עדיין לא יצאו מידי הלואה ואע"ג דכאן הזיקן מצוי הרבה אין בכך כלום עכ"ל וברור הדבר שמש"כ הד"מ ע"ש הריב"ש ואע"פ שכמלוה מקבל עליו אחריות המעות כ"ז הלואה עדיין לא יצאו מידי הלואה אין זה מעשה דהריב"ש ממש כמבואר בפנים הריב"ש שהעתקתי שבנידון שלו לא קיבל המלוה אחריות המעות כ"ז הלואה אלא כל ימי המשך מהלך הספינה עד שובה ותו לא אבל דברי הד"מ אלו ע"ש הריב"ש הוא ראשית דברי הריב"ש שם שכ' ההיא דרב חמא דהוה מוגר זוזי בפשיטא כפי מה שפי' התוס' כו' ואפ"ה נאסר זה בגמ' כו' ומדברי הריב"ש אלו הוכיח הד"מ דלא כהתה"ד שכ' דאם קבל עליו המשכיר כל אחריות בין דגניבה ואבידה בין אחריות דאונסין שרי אפי' משכיר לו להוציאם ובזה אזדא לה דברי הספר גליא מסכת בחת"מ סי' י"א שהניח שם דברי הד"מ בצע"ט דאין שום דמיון קבלת אחריות הספינה המבואר בריב"ש לעסק קבלת אחריות המבואר בתה"ד. דבמעשה דהריב"ש המובא בסי' קע"ג סעיף י"ח על אלו המעות שמוסר הנותן כעת להמקבל אין מקבל עליו הנותן שום אחריות ואם יארע בהם איזה הפסד הן באונס או בגניבה הכל המה באחריות המקבל בתוקף הלואה גמורה רק הנותן מקבל עליו אחריות הספינה באם שיארע היזק בספינה אזי יפטור המקבל הלואה לשלם חוב הזה בודאי משום כך אין שום סברא שיהיה נקרא המעות פקדון ולא הלואה כי עסק אחריות הספינה הוא דבר אחר ואינו נוגע להלואת המעות עכ"ד אבל לפי מה שבארתי דברי הד"מ יפה כתב הד"מ שהריב"ש סי' ש"ח חולק על התה"ד והגאון בעל גליא מסכת לא עיין בפנים תשובת הריב"ש. וגם קושיית הגרעק"א בחי' ליו"ד סי' קע"ו סעיף א' בהג"ה שכ' שם הרמ"א דברי התה"ד וז"ל הגרעק"א לפי"ז קשה דלעיל סי' קע"ג סי"ח סתם המחבר כהריב"ש והרב לא הגיה כלום וכאן פסק כהתה"ד והוי לכאורה פסקי דסתרי אהדדי עכ"ל לק"מ להמעיין בפנים תשו' הריב"ש דבסי' רע"ג סי"ח הוא מעשה דהריב"ש ממש שיש בהלואה זו זמן שאין המעות באחריות המלוה אלא באחריות הלוה לגמרי דהיינו משעת הלואה עד שעת מהלך הספינה ומשעת שובה עד שעת פרעון וזש"ש הריב"ש וכש"כ בנידון זה שיש כו' ולכן הרמ"א לא הגיה שם כלום משא"כ במש"כ הריב"ש שם מקודם ללמוד מעובדא דר"ת דאע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כ"ז הלואה עדיין לא יצאו מידי הלואה נראה לו להרמ"א כדברי התה"ד שחולק עליו ואין ת"י ס' תפל"מ שרמז עליה הגרעק"א.
(מה) אגרא וכצ"ל בסמוך ומש"כ כאן מוכסא צ"ל חוסכא וכן בסמוך.
(מו) והא דאמרינן שם בב"מ כ"ט ב' כלי זהב כו' לא יגע בהן עד שיבא אליהו ה"ט כדפרש"י שם זהב אינו מתעפש בארץ כו' וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ וכלי זהב וזכוכית אינם מעלים חלודה לעולם לפיכך לא יגע בהם לפי שאין צריכין להשתמש בהן כדי שימנעם מן החלודה עכ"ל ובנימוקי הגרי"ב פ"ב דב"מ כ' ע"ד הרע"ב שם דב' הטעמים צריכין בזכוכית דכיון דזכוכית לא יחסרו בתשמישן למה לא ישתמש בהן לכן צ"ל שמא ישבר כו' ובאמת לפי"ז למה לא ישתמש בכלי זהב ועכצ"ל דבטעם אחד סגי.
(מז) ריבית כצ"ל ומכו"א עד שתים עשרה חסר בנדפס.
(מח) אלעזר כצ"ל והנ"י פ' א"נ ד' צ"ו ב' כתב דקיי"ל כוותיה דר"א דהא אר"ס כל שבדיניהם כו' מחזירין ללוה ר"ק וכר"א, ורבינו כ' עדיפא מיניה מא"נ ס"ה ב'.
(מט) משכנתא מאי א"ל כו' דלא קץ ליה כו' כצ"ל ועיי"ש בתוד"ה פירי כדברי רבינו ודלא כהסמ"ג שכ' דהך רבינא דחשיב ואפיק פירי אין זה אותו רבינא שהיה תלמיד חבר לרב אשי דלעיל ס"ב א' אלא רבינא אחר שהיה קדמון כתוס' חולין מ"ח א' ד"ה אמר.
(נ) עיין לעיל ס"ס ל"ו ולהלן סי' שפ"ח אות ח'.
(נא) צ"ל היכי ועיין ב"מ ס"ג ב' תוד"ה ואמר וד' ס"ה ב' תוד"ה והלכתא.
(נב) שכראי לא פסיד כצ"ל.
(נג) משמע מדברי רבינו דאילו לר' יהודה צד אחד בריבית מותר אפילו מדרבנן ורבנן דאסרי אינו רק דרבנן ועיין בב"י סי' קע"ב ובד"מ שם סקי"ג ובט"ז שם סי' ק"ע סק"ב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |