תועפות ראם/סט
|
< הקודם · הבא > |
(א) רומז לד' הת"כ ויקרא י"א כ"ג רבי אומר וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים טמא הוא לכם אם יש לו חמש ה"ז טהור. שם חדש. ובנדפס דלגו כאן מן כל שרץ העוף הראשון להאחרון וחסרו מה שבנתיים ודלא כהשם חדש שהגיה מש"כ בספר יראים והזהירה תורה בפ' שמיני דצ"ל בפ' ראה ואין אבא מודה לו בזה אלא דלוג יש כאן כמבואר בהכת"י שלפנינו.
(ב) בפרשה ארבעה ארבה כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.
(ג) ד' רגלים וד' כנפים כ"ה במשנה ועיי"ש ברש"י ה"ג כו'.
(ד) אסור ותנן [בכורות ה' ב'] כו' כצ"ל.
(ה) רי"א אך את זה תאכלו מכל שרץ כו' כצ"ל ורבינו מפרש כהל"א שכ' רש"י בבכורות ז' ב' וז"ל אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל ומאידך קרא נסיב לה מכל שרץ העוף וגו' עכ"ל ורבינו תפס הפסוק דדברים י"ד י"ט וכל שרץ העוף טמא הוא לכם ותל"מ ובנדפס משובש הדברים כמש"כ שם הש"ח ובביאור ווי העמודים להגיה שם גם נתקצרו שם דברי רבינו ותל"י שזיכנו להכת"י וכמה מילי מעלייתא נפקא לן מהכא, הנה רבינו כ' לפרש מ"ש בגמרא ומוציא אני דבש הגזין והצרעין שיש לו שם לווי וז"ל פי' נקראים עליהם שם טמא עכ"ל דלכאורה מי סני ליה הפי' הפשוט כפרש"י דבש הגזין הכי הוא דמיקרו וגם הסמ"ג לאוין קל"ב כ' יש לו שם לווי שנקרא דבש הצרעים ונקרא שם הטמא עליהן ומדברי היראים הוא כמבואר כאן ונראה ברור שכוונתו ליישב דלכאורה קשה כמש"כ הב"י יו"ד סי' פ"א מנ"ל לר' יעקב למעט דבש גזין וצרעין דהא בקרא לא אידכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפינן לה ובכלל דרשא זו הוא דבש גזין וצרעין ג"כ מש"ה פי' רבינו דאין כאן פי' שם לווי כמו בכ"מ בש"ס אלא ה"פ דכיון ששם הטמא נקרא עליו גרע טפי וזה כוונת שם לווי בכאן ועיין בשס"ח ד' ווילנא בנימוקי הגרי"ב לבכורות שם שהעיר בזה ובהגהות וחי' שם להרב הגאון זאב בן אריה ציין להלבוש יו"ד סי' פ"א ס"ט שכ' שם כיון דכל שריותא דדבש אינו אלא חידוש מגזה"כ מסתברא דדבש סתמא שלא נקרא עליו שם השרץ שרי משא"כ דבש גזין וצירעין שנקרא עליהן שם השרץ טמא והיינו כדברי היראים והסמ"ג בפי' לשם לווי ודלא כהב"ח שכתב ליישב קושיית הב"י דללישנא אחרינא שפרש"י יש לן תרי קראי אחד אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף דדיקינן מיניה זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ ע"ט וע"כ לדבש גזין וצרעין אתא דהא שרץ עוף טמא בהדיא כתיב ולמ"ל דיוקא דקרא. והב' וכל שרץ העוף טמא הוא לכם [לגי' היראים ולגי' רש"י כל שרץ העוף ההלך על ארבע שקץ הוא לכם] דייקינן מיני' זה א"א אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ וע"כ לדבש דבורים אתא להתירא ואי קשיא מה ראית כו' עז"א בגמרא מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי עכ"ד אבל באמת אין לשון הגמרא נראה כלל דדרשינן תרי קראי חדא לאיסורא וחדא להתירא וכן מדברי היראים נראה דל"ל אלא חד קרא למישרא ותו לא אלא דאנן מפרשינן הך קרא לדבש דבורים וממילא דבש גזין וצירעין אסור וכדברי הלבוש, ונראה עוד מדברי היראים כמש"כ החגורת שמואל ללבוש סי' פ"א ס"ק ל"ה וז"ל לפי מאן דאנן פסקינן דדבש גזין וצרעין אסור כמו שנראה מדברי הב"י ורמ"א והמחבר [לבוש] משום דרב ששת סבר כרבי יעקב א"כ צריכין אנו לפסוק כל"ב דר"ש [בכורות ז' ב'] דכל היוצא מי הטמא טמא אפי' אין מתמצין מגופו ולא מינו דטמא הוא רק שהיו בתוך הטמא דהא בהא תליא עכ"ל וזש"ר בסמוך והכי מסקינן בבכורות ז' ב' דאפילו מ"ר של סוסים וגמלים דלא עכירי בעו מרב ששת ואסר עכ"ל וכוונתו להא"ד שם דסוסים וגמלים לא קמבע"ל דלא שתי אינשי כו' ודלא כמש"כ הר"ר ישעיה הראשון בספר המכריע סי' צ"ב דלא שתי אינשי פי' והוו להו פירשא בעלמא וכבר הקשה הפרי חדש יו"ד סי' פ"א סק"ב על המרדכי בפרק שמונה שרצים שפי' כן עיי"ש שסיים לדבר ברור שהעיקר כמו שהבינו התוס' שם ד"ה רוב דגים והטור והב"י דלל"ב הא דלא קמבע"ל דסוסים וגמלים משום דלאו אורחא דעלמא למשתינהו ולהכי בעו דחמור דמעלי לירקונא ושתו לי' אינשי אבל בכולהו קמבע"ל והשתא כי פשיט להו לאיסורא כל מי רגלים אסורים. ויותר מזה מבואר כאן בהיראים שכ' ואפילו מ"ר של דבר טהור שנשתנו ונעשו עבות קצת מבלבול הבשר חשבינן להו כחתיכת בשר חי ואין לך דבר הבא מן החי ושרי אלא חלב כו' הלכך מאותו הטעם מ"ר אסורות ואוסרות בדבר טהור מטעם בשר מן התי עכ"ל וד"ז נעלם מהאחרונים והראשונים עיין ביו"ד סי' פ"א ס"ה ויש מי שאוסר בזה וכ' הט"ז אבל במ"ר מודה דמותר דפירשא בעלמא הוא וכ"כ הש"ך ע"ש הב"י במסקנתו וטעם הב"י משום תמיהתו שם דאם נאמר דה"ה למ"ר דטהורים דאסירי משום דאתו מחי א"כ מאי קא בעו מיניה דר"ש מ"ר של חמור תיפוק לי' דאפי' דטהורה אסירי ובחי' יד אברהם להגאון משכיל לאיתן כ' ע"ד הב"י ודבריו תמוהין כו' וכבר קדמו בזה בביאור חגורת שמואל ללבוש סי' פ"א סקי"ז שכתב באמת הר"ר אליעזר דאסר מי חלב ה"ה מ"ר אפי' דטהורים אסירי משום דאתי מחי וכ"ת מאי קמיבעיא מיני' דר"ש מ"ר דחמור ת"ל אפי' דטהורים אסירי י"ל דקמבע"ל אליבא דחכמים דסברי דאמה"ח אינו נוהג אלא בטהורים ולהכי בעיא מיני' אי מגופן מתמצין ואסירי משום טומאה או לאו מגופי' מתמצין ושרי ובאמת הלכה כחכמים כמו שפסק הטור סי' ס"ב והרמב"ם זה נ"ל ברור ונכון עכ"ל החגורת שמואל וגם הוא לא ראה ד' הפר"ח סי' פ"א סקי"ג שכ' שם ג"כ כמש"כ החגורת שמואל והיד אברהם וכ' אח"כ הא ליתא דכיון דאיסור יוצא מן הטמא ליכא משום דאתי מברא ומיא עול ומיא נפיק כש"כ דמהך טעמא גופיה ליכא לאסור משום אמ"ה וא"כ לל"ק דשרינן מ"ר סוסים וגמלים ה"ה לשאר מ"ר בהמה וחיה הטהורים דמיא עול ומיא נפיק ואף לל"ב דאסרינן אף מ"ר סוסים וגמלים התם משום דגזה"כ הוא דכל היוצא מן הטמא טמא אע"ג דמיא עול ומיא נפיק ותדע דהא מצרכינן קרא לאתויי דבש דבורים להתירא אע"ג דמעלמא קאתי ואין ממצות אותו מגופן אבל לענין איסור אמה"ח פשיטא דלא שייך לאסור אלא במידי דממצי מגופיה דומיא דחלב דרבינו ליה להתירא מדכתיב ארץ זבת חלב ודבש כו' אבל במידי דאתי מבחוץ דומיא דמ"ר דמיא עול ומיא נפיק פשיטא שאין כאן איסור אמ"ה והיינו דתנן שכל היוצא מן הטהור טהור עכ"ל הפר"ח ומי יגלה עפר מעיניהם ויראו דעת הר"ר אליעזר שאוסר מי חלב ודבש גזין וצרעין דה"ה שאוסר גם מ"ר דטהורים משום בשר מן החי ומה שתמה הב"י שם על הרא"ם הקשה היראים בעצמו שכ' בסוף הסימן יש לך לשאול למה הזכירו בבכורות של סוסים וגמלים והיינו כתמיהת הב"י וצריך להגיה בדברי היראים וכצ"ל ויש לומר שיצאו לאחר המיתה קאמר, דההוא משתרו בפרה ושור כו' ור"ל כתי' הב"י דבחיים לא קמבע"ל דפשיטא דאסירי משום דאתי מחי אלא לאחר מיתה דבטהורה שריא לאחר שחיטה וקמבע"ל משום טמאה וכ"כ היראים להלן ס"ס פ"א עיי"ש ורמז הרוקח סי' תס"ד התירץ של הר"ר אליעזר ממיץ רבו שכ' שם וז"ל מי רגלים של פרה מותר לאחר שחיטה לא של בהמה טמאה בפ"א דבכורות דייק רב ששת היוצא מטמא לא קתני דהוה משמע מגופה דטמא אלא היוצא מן הטמא ומ"ר של חמורים וסוסים וגמלים אסירי עכ"ל ופשוט דכוונת הרוקח דמ"ר של כל בהמה אפילו טהורה אסור משום אבר מה"ח אם לא לאחר שחיטה דאז ליכא איסור דאמה"ח ומש"ה בעו מיניה דר"ש מ"ר של חמור דהם אסורים אף לאחר מיתה וכהרא"ם ולפלא על מרן הב"י שלא שת לבו לד' הרוקח שהיה לנגד עיניו אם כי דברי היראים לא ראה מעולם אבל ד' הרוקח בודאי היה לו להביאם בחיבורו הב"י לראיה לתירץ הראשון שכ ושמא י"ל כו' ויהי' ודאי כתירוצו זה. והפר"ח שם סק"ב כ' שהרא"ש פוסק כל"ב להחמיר בשל תורה ולאסור כל מי רגלי בהמה ודבריו נראין עיקר וכ"ה הרוקח בסי' תס"ד כו' ובמחכ"ת צירף דעת הרא"ש לד' הרוקח ובאמת אין נראה מהרא"ש לאסור במ"ר בהמה טהורה משום אמה"ח אלא שהרא"ש כ' דהלכה כל"ב דאף מ"ר סוסים וגמלים אסירי ותל"מ ומה שכ' היראים במ"ר שנשתנו ונעשו עבות קצת מבלבול הבשר ושנה ושילש שנשתנה מראה המים מהבל הבשר האסור ה"ט כמש"כ הגרד"ל בהגהותיו לבכורות שם שכ"כ ר"ת בס' הישר סי' תל"ד וביאר שם דבריו לא נשתנה טעמו ולא חזותו פשיטא דמיא עול ושרי מדתנן בס"פ כל הבשר בטריפה שינקה מן הכשירה חלבה שבקבתה מותר ועיי"ש, והנה נתבאר לנו מד' הרא"ם והרוקח דמ"ר של פרה מותר לאחר שחיטה אע"ג דבחייה אסור משום אמה"ח ואין זה ענין למש"כ הר"ן הביאו הב"י ביו"ד סי' י"ג טעם לדם בן פקוע שאסור משום דליכא למיגמר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אכילה כגון חלב וג"ה דתאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם כיון דאיכא לאוקמי' אמידי דבר אכילה לא מוקמינן לי' אדם עכ"ל דז"א אלא בבהמה הנמצאת בבהמה דבלאו קרא הוי אסרינן לה משום אמה"ח עז"א הר"ן דאע"ג דגלי לן קרא דשריא לא שרי אלא מידי דבר אכילה ולא משקה משא"כ במ"ר בהמה עצמה הנשחטת פשיטא דבריא בשחיטתה ועיין בנחלת צבי להפ"ת יו"ד ס"ס פ"א לענין מימי חלב של ב"פ לדעת הרא"ם עיי"ש מש"כ בזה. ודע דבעל העיטור בסוף שער הראשון הכשר הבשר כתב והאומר מי חלב ומ"ר אסור משום ולא תאכל הנפש עם הבשר טועה הוא דחלב דפריש מותר ואפילו בחלב דמהלכי שתים משא"כ בדם עכ"ל וכ"כ בשער ב' הל' שחיטה סוף חלק ה' והחכם שאסר מי חלב ומי רגלים טעות הוא בידו עכ"ל ונראה שהוא רומז להרא"ם שהוא הוא האוסר ב'ה וכבר כ' הרב הגאון הנפלא ר' מאיר יונה זצ"ל בהקדמת ביאורו לבהע"ט שמחבר העיטור היה בן דורו של ר"ת והמחבר העיטור מביא היראים של הרא"ם כמה פעמים עיי"ש באורך וראיית העיטור דחלב דפריש מותר כו' רבינו היראים כ' בהדיא לדחותה שאין ראיה מחלב למי חלב ומ"ר. שוב האיר נגד פני ספר צ"צ חידושים על ש"ס משנה וגמרא להגאון רמ"מ מלובאוויץ זצ"ל וראיתי שהקשה במס' בכורות ד"ז ב' עמש"כ הסמ"ג והיראים בפי' שם לווי נקראים עליהם שם טמא וז"ל שם הא אנן קי"ל דהנודר מן החמרים מותר בדבש חמרים [נדרים נ"ג א'] ולא איכפת לן במה שנקרא על הדבש שם תמרים ועיי"ש בהר"ן ד"ה וחכמים מתירין דלא דמי לקומא דחלבא וא"כ ה"נ כיון דנפקא לן מדיוקא דקרא להתיר הדבש ששרץ טמא משריץ וא"כ מה איכפת לן ששם הטמא נקרא עליו הא י"ל כדבש תמרים לגבי הנודר מן החמרים. ועוד דא"כ לא הל"ל מפני שיש לו שם לווי אלא הל"ל משום ששם הטמא קרוי עליו כדאמרינן לגבי נדרים מפני ששם תולדתו קרויה עליו עכ"ל. והווי העמודים ליראים הנדפס סימן קמ"ח אות ב' כ' ע"ד הב"י יו"ד סי' פ"א י"ל ומדברי רבינו משמע בהדיא כתי' שני דמי רגלים מותרין דפירשא בעלמא נינהו וכבר האריך ה' זרע אברהם סי' כ"ו עיי"ש עכ"ל ואין ת"י ס' ז"א שהביא אבל מש"כ בדברי היראים אינו כן כמבואר בדברי היראים כאן בהכת"י שלפנינו דדעת רבינו כתי' הראשון שכ' הב"י כנ"ל. [וראיתי להביא פה מה שאמרתי בסיום המשנה [פ"ג משנה י"א] דעוקצין, חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה בש"א משיחרחר בה"א משירסק וכתב שם הרמב"ם בפיה"מ ואמרו ב"ש כי כיון שיחמם אותם להוציא דבשם יחשבו משקה ואפילו קודם צאתם וכבר קדם לנו כי חרחור הוא חזק החום ואמנם מה שביאר משיחרחר הכיון שיתעורר הריב עם הדבורים ויתחיל לגרשם מן לחרחר ריב (משלי כ"ו) הוא מאמר לא יסכים עם העקרים לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה עכ"ל וכ' בספר חזון נחום שבאמת דברי הרמב"ם בפיה"מ מרפסן איגרי כתמיהת התוי"ט שמסקנת הגמרא בב"ב פ' ב' דדבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה כרב כהנא וכ"פ הרמב"ם בפ"א מט"א הי"ח ואיך כתב הרמב"ם מן העקרים שהכל מודים כי דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה והניח בצ"ע. ואני אומר דדברי הרמב"ם פשוטים וברורים עפ"י המתבאר בגמרא דב"ב שם דלכ"ע לר' אליעזר דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה ואינו מק"ט כלל דחשיב כקרקע ואפילו אם חישב עליה לא מהניא ליה לשווייה כתלוש כי היכי דלא מהני לפירות מחוברין לקרקע לקבולי טומאה במחשבה כמש"כ הרשב"ם שם פ' ב' סד"ה אלא לרבא קשיא וא"כ אי אפשר לפרש בדברי ב"ש דמשהביא עשן ויעשן להבריח הדבורים אע"ג דהדבש עדיין הוא בכוורת כמו שהיא יחשב משקה לקבל טומאת משקין והא לדברי ר' אליעזר שהוא שמותי פי' מתלמידי ב"ש דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה והתוס' בביצה ל"ד ב' ד"ה ואומר הביאו דבירושלמי מקשה מחלפא שיטתייהו דב"ש דלעיל (ד' י' א') קאמרי בש"א לא יטול אא"כ נענע מבע"י והכא קאמר ר' אליעזר דבאמירה בעלמא סגי וא"כ ה"נ יקשה כקושיית הירושלמי ואפילו אביי דמתרץ להברייתא דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה בשתי חלות ודלא כרבא דאמר ר"א היא עכ"פ מודה ג"כ לזה דלר"א דבש בכוורתו אינו מק"ט כלל ואפילו במחשבה אלא דלא ניח"ל לאוקמה הברייתא כיחידאה מש"ה מוקי לה בב' חלות כדמשמע לשון הרשב"ם שם פ' א' ד"ה רבא אמר ר"א היא וזהו כוונת ד' הרמב"ם בפיה"מ לדחות דברי מה שביאר והוא בערוך ערך חרחר וה"ק לפי שהכל מודים ור"ל בין אביי ובין רבא דב"ב ד' פ' כי דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה פי' אליבא דב"ש דקיימינן בי' הכא דאמר משיחרחר והוא ר' אליעזר דכוורת דבורים ור"א הוא מתלמידי ב"ש וא"כ אין לפרש בדברי ב"ש כפי' הערוך ומינה נמי דגם פי' הב' שכתב הערוך א"ד משיהרהר משיחשוב מחשבה לרדות הדבש ג"כ נדחה מקושיא זו דלר"א לא מהני מחשבה לרדותן כי היכ' דלא מהני לפירות מחוברין לקרקע לקבולי טומאה במחשבה לתולשן ולכן פי' הרמב"ם בדברי ב"ש כי כיון שיחמם אותם להוציא דבשם יחשבו משקה ואפילו קודם צאתם ובהא גם ר"א מודה. ולתרץ פי' הערוך מקושיית הרמב"ם יש לומר דהנה התוס' בב"ב ס"ו א' ד"ה ואינה מק"ט במקומה כ' דהא דאר"א ואינה מק"ט במקומה ה"ה אפילו שלא במקומה אין הדבש מק"ט משום דחשיב כיער אלא דשלא במקומה הכוורת עצמה מק"ט מדרבנן דדמי לשאר כלי הבית וכ"כ הרא"ש בפיה"מ פ"י דשביעית דמן הדין ע"י הדבש חשיבא כמחובר ואפילו שלא במקומה נמי ולפי"ז שפיר יקשה מר"א אב"ש לפי' הערוך אולם אין ד' ר"ת מוכרחין דאפי' למאי. דמפרשינן טעמא דר"א מויטבול אותה ביערת הדבש אין זה אלא דוקא במקומה דמקום גידולו חשיב כיער וכמש"כ הרשב"ם בב"ב ס"ו א' ד"ה ה"ג. ובדבש במקום גידולו מיירי וקרי לי' יער והלכך חשיב לי' מחובר עכ"ל ובדיוק אר"א ואינה מק"ט במקומה אבל שלא במקומה אף לר"א דבש בכוורת אינו יוצא מידי מאכל ומק"ט אוכלין עד שיחרחר להבריח הדבורים או שיהרהר לרדות הדבש וכב"ש וא"כ אין סתירה כלל מב"ש לר"א, דחלות דבש דשילהי עוקצין מיירי בכוורת שלא במקומה ולא דמיא ליער, ולפלא בעיני על התוס"ח שילהי עוקצין מ"י שכ' עמש"א חכמים בכוורת דבורים ומק"ט במקומה וז"ל ודוקא אחר שנתרסק וכב"ה במתני' דלקמן עכ"ל ולא אבין דבריו דהא אפילו קודם שנתרסק לב"ה דאינו מיטמא משום משקה מ"מ אוכל מיהו הוי וכמו שנתבאר למעלה מסוגיית הגמרא דב"ב ד"פ וא"כ שפיר אמרו חכמים ומק"ט במקומה דהיינו טומאת אוכלין ומש"כ בספר ליקוטי המשנה ע"ד התו"ח וז"ל לא אבין דהא כאן איירי לענין הכוורת עצמה עכ"ל לק"מ לדעתי דעכ"פ גם על הדבש אמרו חכמים דמק"ט במקומה דאל"כ אין מקום לזו המשנה בפ"ג דמס' עוקצין בין המשניות המדברים מענין טו"א אך קושייתי צ"ע ואולי כ"כ התוס"ח ליישב המשנה עם ד' ר' יהודה בתוספתא שילהי עוקצין הובא בר"ש שאר"י ל"נ ר"א וחכמים על חלות דבש שאינן מק"ט באיביהן כו' ומש"ה כ' התוס"ח דמתני' לא איירי באיביהן אלא אחר שנתרסק הדבש בתוך הכוורת דבכה"ג דוקא ס"ל לחכמים דמק"ט במקומה ולר"א אע"ג דנתרסק מ"מ כיון שהדבש בכוורת במקומה אמק"ט ודו"ק. עוד יש ליישב פי' הערוך אפי' לשיטת ר"ת שבתוס' דר"א אף שלא במקומה ס"ל דאמק"ט עפ"י מש"א ב"ש בברכות י' ב' בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר בשכבך ובקומך ופי' בגמרא י"א א' דה"ק ב"ש נימא קרא בבקר ובערב מאי בשכבך ובקומך בשעת שכיבה שכיבה ממש ובשעת קימה קימה ממש והקשה הצל"ח דמחלפא שיטתייהו דב"ש דכאן מוכח דס"ל כל הלילה הוא זמן ק"ש דאל"כ איך נימא קרא בערב דמשמע כל הלילה ואילו בריש ברכות שנינו עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר ור"א שמותי הוא פי' מתלמידי ב"ש כקושיית הירושלמי הנ"ל ותירץ בס' באר אברהם עכמש"כ הצל"ח בעצמו בריש מס' ביצה דע"כ לא אמרו התם בירושלמי דר"א שמותי הוא אלא לומר דר"א לא יקיל ממאי דמחמרי ב"ש כיון שהוא מתלמידי ב"ש אבל במה דסברי ב"ש לקולא שפיר אפשר דר"א ס"ל כב"ה וכמ"ש ביבמות ט"ו ב' ואעפ"י שתלמיד שמאי הי' כל מעשיו לא עשה אלא כדברי ב"ה והיינו להחמיר וא"כ נהי דב"ש ס"ל זמן ק"ש כל הלילה ר"א לא ס"ל בהא כוותייהו לקולא דיהא רשאי לכתחילה להמתין כ"כ דאי לענין דיעבד אם עבר ולא קרא לכ"ע יכול לקרות אח"ז כמש"כ הש"א סי' ד' ועפי"ז מתורץ ג"כ קושיית הרמב"ם לפי' הערוך דמש"ה ר"א לא ס"ל כב"ש דדבש בכוורת יחשב כתלוש לק"ט דא"כ יהי' מזה קולא ג"כ לענין שבת דהרודה ממנו בשבת לא יתחייב חטאת ולכן תפס החומרא דשבת אף שמזה יהיה קולא לטומאה דאמק"ט ובזה אני מבין דברי ר' אלעזר דאמר מ"ט דר' אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש כו' מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת דלכאורה קשה מ"ש שבת דנקט ולא אמר מה יער אמק"ט אף חלות דבש אמק"ט דהוא רישא דמילתא דר"א במשנה ולפי הנ"ל א"ש דכל עיקר דברי ר' אליעזר שנטה מדברי ב"ש היינו להחמיר לענין שבת ושפיר נקט ר' אליעזר בדבריו העיקר מה יער התולש ממנו בשבת כו' ומש"ה מחשב לי' ר' אליעזר כתולש מן המחובר וממילא אמק"ט. ועם דברי הבאר אברהם והצל"ח א"ש דהתוס' ביבמות ד"י א' ד"ה לעולם שהקשו שם ליתני במשנה דריש יבמות אשת איש שפוטרת צרתה כגון דא"ל הר"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני דאר"א בגיטין דפ"ב דהוי גט ואסורה לפלוני ואם נשאת לאחיו של פלוני ומת פוטרת צרתה והחת"ס חא"ח סי' קמ"ח כ' ע"ד התוס' וקשה והא ב"ש מתירין צרת הבת ור"א שמותי הוא וצע"ג עכ"ל ועם האמור למעלה שפיר הקשו התוס' דלהקל לא ס"ל לר"א כב"ש אלא כב"ה שאוסרין הצרות לאחין ועיין בס' פרי יהושע למס' פסחים מ"ו א' מש"ש במשנה ובמשנת רב יוסף הנד"מ במשניות החדשים ד' ווילנא הוסיף בזה דברים וז"ל והא דבסוגיא דנדה ז' ב' מבואר דר"א שמותי הוא אף להקל יעויי"ש בתוס' צ"ל דרק במידי דרבנן עביד גם לקולא עכ"ל ריש מס' ברכות]. וראיתי בספר עמק הלכה חיו"ד ס"ל שכ' שם בזה"ל בברייתא דכריתות ו' א' איתא והלא מ"ר יפין לה כו' וא"א דאסור הא בעינן ממשקה ישראל ש"מ דמי רגלים דאדם או דבהמה טהורה מותר וא"כ מזה ראיה למש"כ הרמב"ם דמ"ר חמור מותרין ג"כ כו' עכ"ל ועיין במס' סופרים למהריא"ל בפ"א הלכה א' עטור סופרים ד"ה לא על עורות בהמה טמאה מש"כ שם בזה וכן בספר ידות נדרים להל' נדרים סימן רי"ז יד שאול סק"ח הביא ע"ש הפר"ח בסי' פ"א סק"ג ראיה מהא דאמרו בכריתות והלא מ"ר יפין לה כו' דמ"ר מותרין והיד שאול דחה ראייתו מדברי הכלבו הובא באו"ח סי' קל"ב ובב"י ובט"ז שם שפי' דמ"ר היינו מעיין ששמו מ"ר וגם זה בזיון להכניס לעזרה וא"כ אין מקום לראייתו עיי"ש, ומה שהקשה שם היד שאול ע"ד הב"י בטוי"ד סי' פ"א שכתב ושמא י"ל דהוא סובר דפשיטא דאסורין דאתי מהחי וקמבע"ל אי אסירא נמי משום דאתא מטמאה וז"ל הי"ש שם ונוראות נפלאתי ועמדתי משתומם דאמ"ה אינו נוהג בטמאין כמבואר בחולין ק"ב וכן קי"ל וא"כ במי רגלי חמור ליכא משום אמה"ח עכ"ל לק"מ לפמש"כ למעלה לשון החגורת שמואל דקמבע"ל או מגופן מתמצין ואסורין משום טומאה כו'.
(ו) מכאן עד הלכך כ' הסמ"ג לאוין קל"ב כלשון רבינו ומשם הגהתי תיבת גם והטו"ד ס"ס פ"א כ' בשם סה"מ עד שנ"ט לפגם הוא וכ' ע"ז הב"י כ"כ המרדכי בפ"ב דביצה בשם רא"ם וסיים בה סמ"ג ועוד כו' ובאמת גם סיום ד' הסמ"ג הם דברי הרא"ם כמבואר כאו אלא שלא כ' שם רבינו ע"ז. ועיין בביאור זר זהב לאו"ה הארוך סי' ל"ב סק"ז שכ' להקשות ע"ד רבינו שאמר דהוו דבורים כנבילה סרוחה מעיקרא דשריא לכו"ע עיי"ש ולי פשוט דרבינו ה"ק דאף קודם שנחממם ונרתיחם נפגמו גופי השרצים בהדבש לכן עתה מותר לכתחילה לחממו ולא חיישינן לטעם הבא מן הפגם ודו"ק.
(ז) וגמלים ויש לומר שיצאו כו' משתרו בפרה ושור כצ"ל ועי' לעיל אות ה' באורך:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |