תוספת יום הכיפורים/יומא/עו/ב

תוספת יום הכיפורים יומא עו ב

דף ע"ו ע"ב

תוספות גמר שכר שכר מנזיר וא"ת לר"י דלא יליף ג"ש כו' דבר פשוט הוא דהתוספות סברי השתא דכד משני תלמודא גמר שכר שכר מנזיר ר"ל אליבא דת"ק דר"י דברייתא דפרק אמרו לו דאית ליה ג"ש דשכר שכר מנזיר אמנם אליבא דר"י דלא גמר שכר שכר ואית ליה אכל דביל' כו' ונכנס למקדש חייב לא תריץ מידי ולכך פרכי התוספות לר"י דלא יליף ג"ש מנ"ל דשתיה בכלל אכילה וכיון שכן יש לתמוה במ"ש התוספות בתירוץ השני תדע דהא הכא אליבא דמ"ד אכל דבילה קעילית חייב דהיינו ר"י מסקינן גמר שכר שכר מנזיר אלמא דמודה הכא ר"י כדפרישית דמה הכרח מביאים לתירוץ השני ואמרו תדע כו' דפשט הסוגיא אינו כן דמשני אליבא דר"י אלא פשט הסוגיא הוא דמשני אליבא דת"ק כמ"ש בקושייתם והתוספות בפ"ג דשבועות דף כ"ג ע"א שם כתבו פלפול זה וכלכלו דבריהם במשפט וכתבו בתי' הב' וכן משמע קצת דאליבא דתנא דמחייב באכל דבילה דהיינו ר"י מסיק דגמר שכר שכר יע"ש כלומ' דאע"ג דפשט הסוגיא לכל הישר הולך לבבו יבין דלא משני אלא אליבא דת"ק דר"י דגמר שכר שכר אבל אליבא דר"י לא משני מידי ומ"מ מדסתם התלמו' בתי' גמר שכר שכר ולא פריך הניחא לת"ק דר"י אבל לר"י מאי איכא למימר משמע קצת דגם לר"י מסיק גמר שכר שכר ומיהו אפשר ליישב לשון התוספת דהכא דכתבו תדע כו' דיראה דהתוספת השתא בתירוץ זה השני הדרי בהו ממאי דס"ד מעיקרא דלא משני אלא לת"ק אלא ס"ל השתא דאדרבה אליבא דר"י משני גמר שכר שכר מנזיר כלומ' דאם איתא דתי' התלמוד הוא לת"ק דר"י אמאי אצטריך ג"ש למילף שכר במעשר שני מנזיר והלא בלא ג"ש עכ"ל דשכר דמעשר ב' הוא יין ממש דכשם דגבי מקדש פי' שכר הוא יין ממש ה"נ שכר דמעשר שני הוא יין ממש וא"צ ללומדו גם במעשר ב' בג"ש דנזיר אבל לר"י דס"ל דשכר מקדש הוא דבילה קעילו' צריך ללמוד שכר דמעשר ב' דהוא יין מג"ש דנזיר ודוק:

כתבו עוד וניחא נמי הא דק' כו' כשכותבין התוס' קו' א' ומתרצים ב' תירו' ובתירוץ השני כותבים וניחא נמי הא דקשה כו' משמעות הגיון הלשון הוא דלתירץ השני ניחא אבל לתירוץ הא' קשיא וקושיא זו דכותבים התוספת עתה אין לה מקום לתירוץ הא' משום דהתוספת בקושייתם ובתירץ הא' הוו סברי דכד משני תלמודא גמר שכר שכר הוא לת"ק דר"י דלית ליה אם אכל דבילה כו' חייב ואם כן אין שייך להקשות לת"ק אדגמר מנזיר נגמר במקדש דהא במקדש נמי ס"ל דאם אכל דבילה פטו' אלמא סבר דמקדש לאו ניהו דבילה קעילית ואם שייך קושייתם הוא דוקא לתירוץ הב' שכתבו דכד משני גמר שכר שכר הוא לר"י לתירוץ זה דוקא הוא דקשיא אדגמר מנזיר לגמר ממקדש אפילו שאר משכרין וכלומ' ונימא דשכר דמעשר ב' הוא דבילה קעילית דומיא דשכר דגבי מקדש ואע"ג דשכר דמקדש אפילו לר"י אינו דוקא דבילה קעילית דהוי מידי דאכילה אלא שכר ר"ל כל מידי דמשכר בין מאכל בין משקה מ"מ נילף מהתם דבכלל שכר הוי דבילה קעילי' וכשם דהתם אע"ג דבכלל שכר איירי אפילו במידי דאכילה כגון דבילה קעילית נקט לישנ' דשתיה יין ושכר אל תשת משום דבש וחלב דשייך ביה לשון שתיה ולעולם אכילה לאו בכלל שתיה ה"נ כתיב יין ושכר וכתיב ואכלת משום דבשכר ר"ל דבילה קעילית דשייך ביה לשון אכילה זו היא כונת הקו' שיש לתי' הב' של תוספו' ולא שייכא לתי' א' כדכתיב' וצ"ל דזו היא כונתם אע"ג דלתי' זה הב' יקשה לך אדגמר מנזיר ליגמר ממקדש לא תקשי לך הך קושי' משום דלא גמרי' מקדש מעלמא ולא בעלמא גמרינן מינה ודוק ודע דהתוספ' בשבועות כתבו על קו' זו אבל אין לפרש לחומרא מקשי' דהא כי ילפי נמי מנזיר ע"כ דבילה קעילית נקחת בכסף מעשר דהא פרי מפרי וגדולי קרקע הוא עכ"ל וכונתם דס"ל לתרץ הקושית שהקשו אדגמר מנזיר דיש לומ' דטעם דילפינן מנזיר הוא להחמי' דדבילה קעילית אינה נקחת כלל משום דגרועה אבל אי ילפת ממקדש הוא קיל' דנמצא דדבילה קעילית נקחת בכסף מעשר אף על גב דהוא גרועה ודחו תירץ זה דס"ל דכי ילפינן נמי מנזיר ע"כ דבילה נקחת בכ"מ כו' זו היא כונתם שם אמנם לע"ד דבריהם צ"ע דמנ"ל דלמסקנא דיליף מנזיר דדבילה נקחת בכ"מ הלא פשט הסוגיא הוא דכיון דגמרינן מנזיר דבילה קעילית אינה נקחת משום דגרועה היא עד שנמצא יתור פסוק דמרבה דבילה קעילית וכן מוכח בהדיא מדברי התוספת דהכא דמקשו וא"ת דהשתא מסקינן הכא דדבילה אינה ניקחית בכ"מ ובפ' בכל מערבין לא משמע הכי כו' וא"ת אם כן לפי התוספות דהכא דס"ל דכד גמר שכר שכר מנזיר הוי חומר' דדביל' קעילי' אינה נקחת בכסף מעשר כדכתיבנא אם כן אמאי לא תירצו על מה שהקשו אדגמר מנזיר נילף ממקדש דזו אינה קושיא דגמר מנזיר להחמיר שלא יקח דבילה קעילית י"ל דהתוספת דהכא לא ניחא להו בהך תירוצם דילפותא דנזיר הוי חומרא שלא יקח דבילה דהוי חומרא מצד אחד דלא יקח דבילה אבל יש קולא מצד אחר דיכול לקנות בכ"מ יין לשתות ממש ואי גמר ממקדש יש קולא מצד אחד דיכול לקנות בכ"מ דבילה אבל מכל מקום יש חומרא דלא יוכל לקנות בכ"מ יין ממש ובכה"ג דבכל מלמד יש קולא וחומרא לא שייך לומר לחומרא מקשינן וזה ברור אך תימה לי אם כן מה מקום לתוספת דהתם דכתבו אבל אין לפרש לחומרא כו' דאיך ס"ד לתרץ ההוא תירוצא דהטעם דיליף מנזיר דהוי חומר' בדבילה דמה חומרא היא זו כיון דיש קולא אחרת כדכתי' ואי ילפת ממקד' יש קולא לדבילה לחומרא ליין י"ל דהתוספת דהתם סבירי ליה דאי יליף ממקדש הוי קולא דדבילה ולא חשיב ליה חומרא מה שאין יין ניקח לשתיה כיון דשרי ליקח יין לאניגרון אבל אי ילפי מנזיר הוי חומרא דדבילה אינה נקחת כלל זה נ"ל בכונת התוספת דהתם ודחו שם דאין לתרץ הך תירוצא משום דס"ל דגם למסקנא דגמר מנזיר דבילה אינה נקחת כדכתיבנא לעיל והארכתי לבאר כונת תוספת דשבועות ראיתי דנתקשו בו הספרים עיין בחדושי הלכו' וגופי הלכות דף ט"ו יע"ש ומ"ש הוא נכון לע"ד והמעיין יבחר ודוק:

ויש מקשים אהא דכתבו התוס' וניחא נמי הא דקשה וכו' דמאי קו' דבשלמ' אי גמרי' מנזיר ניחא דאצטריך ג"ש ללמד דהוי יין לשתיה ונ"מ דשתיה בכלל אכילה אבל אי גמר ממקדש לא אצטריך ג"ש דשכר שכר דבלא ג"ש נמי הו"א דשכר דכתיב גבי מעשר ב' הוא דבילה קעילית דמתוקם שפיר ואכלת דהוי מידי דאכילה יש לומר דהתוספת ס"ל דשפיר אצטריך ג"ש דשכר שכר ללמד דהוי דבילה קעילית משום דבלא ג"ש הו"א דדבילה אינה נקחת בכ"מ דאינה ראויה לאכילה ולא חשיבא פרי כולי האי ודוק:

כתבו עוד התוספת וא"ת השתא דמסקי' כו' ובפרק בכל מערבין כו' זו היא תורף קושיתם דסוגיא דידן מסקי' דדבילה קעילית אינה נקחת ובפ' בכל מערבין משמע דנקחת ותירצו דמאי דמסקי' הכא הוא דתיבת שכר לא אתי לדבילה קעילית אבל לעולם דנקחת מכח מ"ש שם ביין דלוקחין יין אגב קנקנו כל שכן דבילה זהו תורף תירוצים ולע"ד נראה דלפום קושט' דמלת' גם לסוגיא דהתם דבילה אינה נקחית משום דגרועה היא ולא חשיבא פרי כולי האי ומ"ש ואי כתב רחמנא בשכר הו"א דבילה קעילית דרוש זה סליק אדעתיה לרבויי דבילה קעילית מבי"ת דבשכר והוה ס"ד לרבויי אע"ג דאינה ראויה מכח יתורא דבי"ת והוה ניחא ליה משום דכתיב ואכלת ובדבילה שייך שפיר לשון ואכלת וכל דרוש זה היה דורש בבי"ת דבשכר אלו לא הוה כתיב ביין אבל השתא דכתיב ביין דרשינן מלמד שלוקחים יין ע"ג קנקנו והבלעה שריא אם כן השתא נמי בי"ת דבשכר לרבויי תמד משהחמיץ דהוא מים עם חרצנים דנמצא דקונה המים בהבלעה וכל רבוייא דביית"ן דרשינן להו בחד גוונא לרבויי מיני הבלעה גבי יין לימד הכתוב הבלעת כלי אגב יין וגבי בשכר לימד מים אגב חרצנים דהיינו תמד ולא דרשינן בשכר לרבויי דבילה משום דהיא גרועה ואפילו דבילה בהבלעה אינה נקחת משום דגרועה היא באופן דגם לסוגיית בכל מערבין לא מרבים דבילה לפי האמת ולענין דינא לפי המסקנא לכל הסוגיאות דבילה אינה נקחת בכ"מ זה נ"ל בישוב הסוגייאות ואפשר לומר דלא נעלם מהתוס' דיש לפרש סוגיא דפ' בכל מערבין כדפרישית דהרי התו' לא כתבו בפשיטות דבפ' בכל מערבין אמרינן דדבילה קעילית נקחת אלא אמרו לא משמע הכי כו' כלומר משמעותא בעלמא ומי שירצה לדחות אותו משמעות הרשות בידו ונ"ל דזו היא דעת הרמב"ם פ"ז ופ"ח מהלכו' מעשר ב' דלא מצינו דהזכיר דלוקחים דבילה קעילית בכ"מ אלא ודאי דמשמע ליה דדבילה אינה נקחת בכ"מ ודוק:

כתבו עוד התוספת וא"ת השתא מסקינן הכא כו' יש לבאר מה קשר יש לקו' זו עם מ"ש מקמי הכי ונראה דהקשר הו' לפי תירוץ הב' שכתבו דמאי דמסיק בגמרא גמר שכר שכר מנזיר הוא אליבא דר"י דלפי קו' התוס' שכתבו בריש הדבור ולפי תירוץ הא' דהוו סברי דמאי דמסיק הכא גמר שכר שכר מנזיר הוא אליבא דת"ק דר"י ניחא דהך סוגיא דהכא דמסיק דדבילה אינה נקחת הוא אליבא דת"ק דר"י וסוגיא דפ' בכל מערבין דמוכח מינה דדבילה קעילה נקחת מוקמינן לה אליבא דר"י אבל השתא דאסיקו התוס' בתי' הב' דסוגיא דהכא דמסיק דגמר שכר שכר מנזיר הוא אליבא דר"י א"כ השתא ק' סוגיא דידן עם סוגיא דבכל מערבין ודוק:

כתבו עוד התוספות וא"ת ולמה לי לרבוי התם כו' קשר קושיא זו נ"ל דהם כתבו מקמי הכי והשתא ניחא בשמעתי' דבכלל שכר דקרא לא הוי דבילה קעילית כלו' דב' הסוגיאו' לא סתרי אהדדי דגם סוגיא דידן סברא דדבילה נקחת בכ"מ אלא דמ"ש גמר שכר שכר מנזיר הוא לומר דשכר דקרא הוא יין ממש ונ"מ דשתיה בכלל אכילה ולעולם לענין דינא דבילה נקחת משום דדמיא לכעין הפרט דהוי פרי מפרי וגדולי קרקע וע"כ הקשו ותירצו וק' אמאי הוק' קושייתם אסוגיא דהתם ולא אסוגיא דהכא דאמרי' בריש הסוגיא ודלמא שכר דקרא דבילה קעילית דל"ל קרא לרבויי ת"ל מכעין הפרט י"ל דאסוגיא דידן ל"ק משום דדריש ליה מתיבת שכר גופא דהוי הפרט וב' פרטים הכתובים בכתוב בבקר ובצאן וביין ובשכר אצטריכו לשום דרשא אבל התם דהוצרך לרבו' דבילה מכח בי"ת יתירה אהא הוא דק"ל למה צריך קרא לרבויי דבילה וכ"כ בחדושי הלכות דשבועות ולפ"ז יצא לנו קשר אחר לקו' התוספות דכיון דהם כתבו מקמי הכי דמאי דדריש פ' בכל מערבין הוא מיתורא דביתי"ן השתא נולדה הקושיא ל"ל לרבוי התם דבילה קעילית מכח יתורא דבי"ת ת"ל מכעין הפרט ודוק:

כתבו עוד וא"ת הכא דפריך ואימא דבילה לישני מיין אגב קנקנו כו' יראה דקשר קו' זו עם מ"ש מקמי הכי הוא זה דהם הקשו תחלה דמסוגיא דידן משמע דדבילה אינה נקחת ומפ' בכל מערבין משמע דנקחת ותירצו דמ"ש בסוגיא דידן הוא דשכר דקרא לא הוי דבילה אלא יין ממש ולעולם דדבילה נקחת מכח דרש' דבי"ת ביין דיין נקח אגב קנקנו וכ"ש דבילה כמ"ש לעיל ולפי הצעה זו היא דנולדה הך קושיא דמאי פריך הכא ואימא דבילה לישני מיין אגב קנקנו אבל אם היו התוספת מתרצים לקושית ב' הסוגיות דכשם דבסוגיא דידן מוכח דלפום מסקנא דבילה קעילית אינה נקחת ה"נ לפי סוגית פ' בכל מערבין לפי מסקנא דהתם אינה נקחת ולא אמרו דבי"ת בשכר לרבויי דבילה אלא לפי הס"ד ולפי המסקנא דדרשינן בי"ת דביין לרבות אגב קנקנו ובי"ת דבשכר לתמד דהוי כולהו דרשות לענין הבלעה ודבילה לפי מסקנא דהתם אינה נקחת וכבר הארכתי לעיל דדרך זה נכון בעיני לפרש בסוגיא דפרק בכל מערבין ושכן דעת הרמב"ם כדלעיל ולפי דרך זה ל"ק מאי פריך ואימא דבילה לישני כו' דלפירוש לא נפיק דבילה מיין אגב קנקנו אבל לפי מה שסוברים התוספת דדבילה נקחת משום דסברו דהוו כ"ש מיין אגב קנקנו לפי דרכם הוא דק"ל מאי פריך הכא ואימא דבילה לישני מיין אגב קנקנו כו' ודוק:

כתבו עוד וא"ת אמאי לא גמרי' דשתיה כו' וי"ל ע"י אניגרון ותוספת דפ' בכל מערבין דחו תירץ זה וז"ל וליכא למימר ע"י אניגרון כו' ותוספת דשבועות כתבו כתוספ' דידן ע"ש והוא נכון ולענין קשר הקו' של התוספת הדבר מובן דהקשר הוא עם התי' והענין הוא דלפי מ"ש התוס' לעיל לתרץ הסוגיאות דמאי דדריש בפ' בכל מערבין הוא מריבוייא דביתי"ן לפ"ז אם יקשה לך אמאי לא גמרינן שתיה בכלל אכילה מדכתיב בשכר ודרשינן לה לתמד תוכל לתרץ לקושיא זו דאין ראיה משם כיון דדרשא דתמד נפקא מרבוייא דב"ית ודוק:

כתבו עוד וא"ת דלמא ביין קרוש כו' לע"ד נראה לתרץ דקוש' זו דשכר כתי' מידי דמשכר ואפשר דיין קרוש אינו משכר וכן הדעת נוטה דאינו משכר אלא דרך שתיה ודוק:

גמרא ולא חמרא הוא והכתיב ותירוש כו' ופרש"י זה יין טוב כו' ואני מצאתי פ"ק דבתרא דף י"ב דאמר רבי הונא בריה דר"י הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה כו' ורש"י פירוש בזכריה בפירש הכתוב ויש פותרין אשר ינובב ויצמח בקרקע בתולה כו' ולפי זה היה יכול לדחות התלמוד כאן דתירוש הוא ענבים דינובב ויצמח בקרקע בתולה דהם ענבים יפים אלא דבלאו הכי דחי לה שפיר דבר הבא מן התירוש ינובב בתולות ודוק:

והכתיב ותירוש יקביך יפרוצו איכא למידק מאי פריך מהך קרא וכי נעלם מהמקשה דיכול לתרץ בכאן דבר הבא מן התירוש כדשני לעיל בקרא דתירוש ינובב בתולות י"ל דהוה ס"ד דבשלמא בפסוק ותירוש ינובב בתולות צחות הפסוק שם ללמדנו שבח א"י לעתיד דתירוש דהיינו ענבים יוציאו מהם יין יפה דינובב בתולות משום דאין כל הענבים עושים יין יפה לימד דלע"ל כל הענבים עושים יין יפה אבל בהך קרא דותירוש יקביך יפרוצו דאתא קרא לומר שיהיה שבע גדול וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו ל"ל לומר דבר הבא מן התירוש יאמר ויין יקביך כו' ר"ל דיהיה להם יין הרבה ולכן היה סבור המקשה להוכיח מפסוק זה דתירוש ע"כ הוא יין ודחי ליה התרצן דגם בפסוק זה יש לפרש דבר הבא מן התירוש יקביך יפרוצו ואשמועינן קרא דהברכה תהיה דהענבים יעשו יין הרבה דיש ענבים דאין עושים יין הרבה דמשקה שלהם מועט אשמועינן דדבר הבא מן התירוש דהיינו ענבים יקביך יפרוצו כלומר דהענבים יוציאו הרבה יין וכן נראה מדברי רש"י למדקדק בלשונו דקאמר וה"ק קרא כו' דרמז מה שכתבתי ודוק:

והכתיב זנות יין ותירוש יקח לב כלומר והכא ליכא למימר דבר הבא מן התירוש דהיינו יין דהא כבר כתיב יין וא"ת וס"ס היכי מוכח מהכא דתירוש יין והא כבר כתיב יין וי"ל דלעולם תירוש הוא יין אלא דסתם יין הוא בן מ' יום ובתוך מ' יום נקרא תירוש והק"ק לא מבעיא יין דמשכר ויקח לב אלא אפילו תירוש יקח לב א"נ דאמר יין ותירוש כדלקמן יין שמביא יללה לעולם תירוש שכל המתגאה בו נקרא רש ושיעור זה דמ"ם יום נלמד מפ"ג דכריתות והרמב"ם פ"א דה' ביאת מקדש יע"ש:

אלא דכ"ע תירוש חמרא כו' והר"ם והר"ן פרק הנודר מן הירק הביאו תוספתא ז' דתניא הנודר מן התירוש כו' וחידש שם הר"ן דאנן דמשתמשינן בלשון לעז אם נדר מן התירוש בלשון הקדש אסור ביין וכ"פ מרן י"ד סימן רי"ז סי"ו וכתב הש"ך וה"ה אם נדר מתירוש בלשון לעז אינו אסור כו' ע"ש ואני אומר דאם נדר מתירוש בלשון לעז דהיינו מוסט"ו אפשר דאינו אסור אלא ביין דתוך ג' ימים דנקרא מוסט"ו אבל יין דאחר ג' ימים קרו ליה בלעז וינ"ו ואפשר דשרי לשתות יין כיון דשמותיהם מוחלקין ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ושיעור זה דג' ימים נלמד מפרק בתרא דתעניות דבערב ט"ב שותה יין מגתו דהיינו תוך ג' ימים ודוק:

רב כהני רמי כתיב תירוש וקרינן תירו' הך רומי' הוא בפ' דאייתי לעיל ואכלת לפני ה' דגנך תירשך ויצהר' דשם כתיב חסר וי"ו וקרינן אותו כאלו מלא וי"ו אבל קראי דתירוש הכתובים בנביאים דאייתי לעיל כולהו מלאים ו' ודוק:

רבא רמי כתיב ישמח וכו' זכה וכו' כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמקפח את לבו לא זכה ושתה יותר מדאי משממו שנוטל חכמת לבו והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין ופרש"י עשאוני פקח עכ"ל והרבה דרכים כתב בס' מאור עינים והנכון מ"ש בסוף והביאו מפרש הילקוט תילים סימן ק"ג גם בתאוה לעינים ביארו יפה דכונת רש"י דלא נגרוס פקחין הפ"א בפתח דמשמע דטבע היין לפקח לכל שותהו דהא א"ר זכה כו' לא זכה כו' אלא גרסינן הפ"א בשבא כלומר דלאדם גדול כרבא דהיה נזהר לשתות מעט עשאו פקח ושיעור היין המפקח לא אתברר ונראה דהוא פחות מרביעית דבפרק הדר דף ס"ג אמרינן שתה רביעית יין אל יורה אר"ן כו' אלמא דהשותה רביעית יין מתבלבל דעתו קצת בעודו שתוי ואינו יכול להורות וא"כ ש"מ דיין המפקח הוא פחות מרביעית א"נ יש לומר דפחות מרביעית אינה מפקח אלא טפי מרביעית ובלבד שלא ישתכר ומיהו בעודו שתוי אינו יכול להורות אמנם אחר שסר יינו מעליו אז נשאר השכל מחודד מכח היין ששתה כבר ואפשר דלזה כיון רש"י במ"ש עשאוני פקח דל"ת דבעודו שתוי היא פקח אלא היין עושה את האדם פקח שיהיה לו לב להבין לאחר שיפיג ייסיר יינו מעליו והיינו דקאמר עשאוני פקח לשון עבר ולא קאמר עושין אותו פקח לשון הוה דהוה משמע דבעודו שתוי הוא פקח אבל עשאוני פקח ר"ל שהיה אומר רבא שלאחר שהפיג יינו מעליו פקחין ר"ל היין ששתיתי כבר עשאני פקח בדין מי ששתה רביעית יין אם יכול להורות ביום ששתה עיין בכנה"ג ח"מ סימן ז' בהגהת ב"י אות ג' יעיין שם באריכות:

רחיצה וסיכה מנ"ל דאיקרו עינוי כו' קשה דלענין ילפותא קא עסיק ולא למדרש קראי וא"כ מאי שייאטיה לפרש לנו מהו לחם חמודות יש לומר דהגמרא הוקשה לו קושי' התוספת דלמא להתענות דקרא לאו ואסיכה קאי אלא אלחם חמודות ולכך פירש לנו הגמרא דמאי לחם חמודות דהיינו דלא אכל פת מחטים נקיות כלום אבל לעולם היה אוכל פת אחר שאינו בקי וכיון שכן האי לאו עינוי הוא אלא ודאי אסיכה קאי ומיהו ק"ל לישנא דאפילו נהמא דחיטי דכייתא דמאי אפילו ובילקוט ל"ג אפילו ואפשר ליישב גירסאתינו דהכתוב אומר אני דניאל הייתי מתאבל ג' שבועים כו' הרי דניאל לא קביל על עצמו צום ותענית אלא לעשות אבל דהיינו שלא רחץ ולא סך וא"כ לא הו"ל לחם חמודות לא אכלתי אלא וסוך לא סכתי דהוא ענין אבל אבל לחם חמודות לא אכלתי לאו אבילות הוא דהאבל שרי ליה לאכול לחם חמודות וזהו שהקשה מאי לחם חמודות כלו' כיון דלא קיבל עליו תעני' אלא אכל מהו זה שאמר לחם וכו' דמשמע דהאבל אסור באכילת לחם חמודו' ומשני דהק"ק אע"ג דלא קבלתי עלי תענית אלא מידי דאבילות והייתי יכול לאכול לחם חמודות אף על פי כן החמרתי עלי על עצמי ואפילו ל"ח לא אכלתי בתוך ימי אבל שקבלתי עלי להתאבל על ירושלים ג' שבועי' ודוק:

אשכחן סיכה רחיצה מנ"ל כו' אלא אמר רב אשי כו' מהך סוגיא ק"ל עמ"ש רש"י ר"פ אלו מגלחין דף ט"ו דאמרינן התם אבל אסור ברחיצה כו' ופרש"י שם ורחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכו' דהך קרא בשתיה מיירי כדפריך הכא מנין לסיכה שהיא כשתיה כו' וראיתי בהרמב"ם פ"ה דהלכות אבל דין ג' ומנין שהאבל אסור לרחוץ כו' ולפי פירוש הרמב"ם קשה מאי בעי הכא אשכחן סיכה רחיצה מנ"ל לישני דרחיצה בכלל סיכה ולכן נראה דמ"ש שם רחיצה בכלל סיכה הוא מכח מאי דמסיק דרחיצה אסורה מגופיה דקרא וסוך לא סכתי מכח הכפול כדפירוש רש"י ודוק:

ואימא כשתיה ק' אמאי לא פריך המקשה עוד מכח המשנה דתנן מנין לסיכה שהיא כשתיה אלמא מים דקרא שתיה הוא. י"ל דהמקשה דפריך ואימא כשתיה כל כחו היה מכח המשנה ולא הוצרך להביא המשנה משום דהיא פשוטה והתרצן חשב דלא הוה פריך ליה אלא מסברא דנפשיה דהוא מפרש מים דקרא שתיה ואהא משני ליה דלעולם מים דקרא רחיצה הוי דומיא דשמן ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה כו' אלמא מים דקרא שתיה הוא וק' טובא איך רב זוטרא נעלם ממנו משנה זו מנין לסיכה כו' אלמא מים דקרא שתיה היא ור' זוטרא מפרש מים דקרא רחיצה הפך המשנה ואפשר דר' זוטרא סבר דלעולם לפי האמת מים דקרא רחיצה אלא שהתנא דרך אסמכתא בעלמא רצה לפרש דמים דקרא הוי שתיה כדי להחמיר על הסיכה אפילו שאינו של תענוג דומיא דשתיה דאין חילוק בין שתיה של תענוג לשתיה שאינה של תענוג והיינו דקאמ' אע"פ שאין ראיה לדבר כו' כלו' דראיה גמורה אינה משום דמים דקרא הוי רחיצה זה נ"ל להליץ בעד ר' זוטרא אבל המקשה סבר דלעולם קושטא דמלתא הוי דהתנא ס"ל דמים דקרא הוי שתיה ומ"ש שאין ראיה לדבר משום דראיה גמורה אינה דקרא לא מיירי ביוה"ך וגם דהוא קרא מדברי קבלה וגם דעינוי סיכה הוא מדרבנן אפילו למ"ד דהוי מן התורה לא דמי לשתיה דחייב עליה כרת א"כ אין ראיה גמורה דסיכה הוי כשתיה אלא זכר בעלמא ודוק:

רחיצה מגופיה דקרא שמיע ליה כו' ופרש"י דמצי למימ' ולא סכתי וק' לדעת הרמב"ם שכתב פ"ג דשביתת עשו' דאסו' לסוך ביוה"ך בין סיכה של תענוג לאינה של תענוג לימא דכפל דקרא דוסוך לא סכתי אתא לרמוז דין זה ולדעת התוס' דכתבו דלא מתסר ביוה"ך אלא סיכה של תענוג ניחא דכפל דקרא אצטריך לרחיצה אבל מ"מ תקשי מנ"ל להתיר סיכה שאינה של תענוג ולאסו' רחיצה דלמא כפל דקרא דוסוך לא סכתי אתא לרבות סיכה שאינה של תענוג ולעולם רחיצה שריא וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף