תוספת יום הכיפורים/יומא/עו/א
לחם אבירים אכל איש זה יהושע הקשה הרי"ף ז"ל מאי ד"א דהא למעלה לא דריש בענין איש כלום ויראה לי ברור דלמעלה דריש אכל איש דהיינו כל איש ישראל בין למ"ד אבירים דהם מלאכים בין למ"ד דנבלעו באברים אבל עתה דריש ליה ביהושע ועיין בדרשות מהרי"ט דף ע"ה ע"א:
ואימא משה כו' ק"ל דבשלמא גבי יהושע מתוקם שפיר דהיה חוץ למחנה סמוך להר סיני ממתין למשה אבל משה למעלה לא אכל וכשבא היה תוך המחנה והיה המן יורד אלא בכלל כל ישראל וי"ל דעל אותם הימים דכתיב פ' כי תשא ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה מיוה"כ עד שהוקם המשכן דלמא שם היה יורד מן למשה כנגד כל ישראל אך ק' אמאי לא פריך ואימא יתרו דאיקרי איש דכתיב ויואל משה לשבת את האיש ואמרו בילקוט תילים סימן ע"ח בשש שעות בא יתרו וירד לו מן בשש שעות כנגד ס' רבוא הוי לחם אבירים אכל איש יע"ש יש לומ' דהתלמו' לא אסיק אדעתיה למפרך הכי משום דהרי בפ' יתרו כתיב ויצא משה לקראת חותנו כו' וארז"ל איני יודע כו' מי הקרוי איש זה משה כו' כמ"ש במכילת' והביאו רש"י והרא"ם הקשה והלא יתרו נמי קרוי איש כו' יע"ש וי"ל דס"ל דפי' דקרא והאיש משה עניו מאד נדרש לפני פניו נמי כלומר דגם שם איש יצדק במשה מכל האדם וסתם האיש הנזכר בכתוב הוא משה ולא שאר בני אדם שנקראו איש וזהו מכל האדם א"נ דאע"ג דגבי יתרו כתיב האיש אינו שם מובהק אלא בשביל דהזכיר תחלה שם רעואל אמר האיש ר"ל הנז"ל גבי משה דהזכיר שמו והזכיר איש שמעינן דשם איש הוא שם מובהק לו כמו שם משה ומכל הני טעמי היינו דפריך הכא ואימא משה ולא פריך ואימא יתרו אך קשה מאי משני הכא דנין איש מאיש והלא משה נקרא איש האלקים י"ל דאיש האלקים איקרי איש סתמ' לא איקרי וכ"כ בתאוה לעינים אך ק' דהרי כתיב וישאלו איש לרעהו וסתם אותו איש הוא משה י"ל דהתם לא נפקא ליה דהוי משה אלא מכח קרא דזה איש וטפי עדיף למילף איש מאיש דכתיב גבי יהושע דהוא יותר מבורר דנקר' איש בלי ראיה מהאיש ובס' תאוה לעינים מייתי מ"ש במ' וזאת הברכה כשמת מרע"ה יצתה בת קול ואמרה אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש זה משה והקשה הרב דמנ"ל דנאמר על משה דלמא על יהושע נאמר כדפריך הכא ולע"ד נראה דל"ק דהמאמר מספר מ"ש הבת קול שהטעם שנזדעזעו שמים וארץ היה שמשה היה מתפלל בכח חזק לבטל גזרתו כדי שלא ימות והב"ה לא רצה לבטלה ולכך נזדעזעו וזש"א אשר בידו נפש כל חי ואין איש אלא משה שנאמר כו' והבת קול עצמו אמר הכתוב הוה על משה ואפשר דקו' הרב הכי הוי נהי דהבת קול אמר פסק זה על משה אבל מ"מ היכא רמיזא דעל משה נאמר ואם זו היא כונתו מדברי המאמר עצמו יראה דאין שום רמז בכתוב דמדבר על משה אלא מכח ג"ש דאיש איש ואע"ג דאיש מהאיש לא ילפינן ס"ל למאמר זה כדכתיבנא לעיל דפי' דקרא דוהאיש משה ר"ל דשם איש יצדק במשה יותר מכל האדם ואם נרצה לרמוז איזה רמז דהכתוב מדבר במשה אפש' לומר משום דהפסוק הוא כפול אשר בידו נפש כל חי כו' ואם מדבר באיש אחר בחלוקה א' די אבל אם מדבר במשה יתיישבו דנקט ב' חלוקות לרמוז מ"ש בילקוט פ' וזאת הברכה משה איש האלקים ממחציתו ולמעלה אלקים ולמטה איש וכונת המאמר דמרע"ה היה לו מעלה דהיה מוכן כל שעה לענינם של מעלה לנבואה וגם מתעסק בהנהגת העם דהם ענינים של מטה מה שאין צדיק יכול לעשות שתים אלה כל שעה ושעה ועיין בדרשות הראנ"ח דף ע"ח ע"א דפירוש קרוב לזה וזהו אשר בידו נפש כל חי זה משה דרמוז בתיבת חי דהוא צדיק מתעסק בדברים רוחניים ורוח כל בשר איש זה משה דהוא מתנהג גם כן בעניני עה"ז והכל בבת א' ולא מצאנו כל זאת אלא במשה ודוק:
שאלו תלמידיו את רשב"י מ"מ לא ירד מן לישראל פעם א' בשנה כו' לכאורה קשה מה טעם שאלו שירד פעם א' בשנה ולא שאלו שירד פעם א' בחדש ויראה דכונתם הוא דכשם דמזון התבואה שולח הב"ה ברכה בשדות משנה לשנה בקצירת התבואה כמו כן יוריד להם מן מראשית השנה לצורך כל השנה וקשה דמה טעם לשאלה זו והלא כתיב טעמא בקרא למען אנסנו הילך בתורתי ופי' רש"י אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו כו' אם כן הרי הטעם מפורש והרי"ף תירץ על זה דכונת שאלתם היא שיוריד להם מן לכל השנה ולעולם שיצוה להם שלא ילקטו אלא יום ביומו וק"ל דאם זו כונתם מאי תירץ רשב"י ד"א מפני משוי הדרך והלא אין להם משוי הדרך כיון שאין לוקטים אלא דבר יום ביומו ולכן נראה דכונת שאלתם הוא דנהי דבתחלת ירידת המן קודם מתן תורה עשה הב"ה שירד בכל יום לנסותם אם ישמרו התורה והמצוה כמ"ש רש"י מ"מ זה הנסיון יהיה קודם מתן תורה אבל שינהוג דבר זה אחר מתן תורה בהתמדה בכל יום ויום הוא זרות גדול שכבר ניסה אותם וקבלו את התורה והי"ל להוריד מן מראשית השנה לצורך כל השנה והשי' רשב"י ג' טעמים נכונים ודוק. תערוך לפני כו' אמר אביי ש"מ וכו' קשה מה ענין למימרת אביי כאן ומה שייכות יש לה עם האמור וי"ל דמשום דדריש רישיה דקרא על המן שהיה גבהו ס' אמה ואח' שירד המן על הארץ היה מתברך ומתגבר ועולה עד לשמים עד שרואים אותו כל מלכי מזרח ומערב כמו כן כסא דדוד לעלמא דאתי דהוא רכ"א לוגין כל אותו כוס מתברך היין שבתוכו כדי שיטעמו בו כל הצדיקים המסובין בסעודה הגדולה כדאיתא בשלהי ע"פ ובכן יומתק מה ענין הכוס של עתיד לבא עם נס המן דהוא לעבר דכתבן הפסוק יחד אלא דבא זה ולימד על זה דכשם שהמן היה גובהו ס' אמה ואעפ"כ היה מתגבר ועולה מאליו כדי שיראו אותו כולם כמו כן כוס של דוד הכי הוי שיתברך היין שבתוכו ויטעמו כל הצדיקים וזש"א אביי ש"מ כו' הכי הוי כלומר שיתברך היין שבו לספק לכל הצדיקים כמו שהיה מתברך המן ודוק:
הא לא דמיא התם במ' יומין כו' התם לכ"ע כו' קשה דאיך פריך תרתי קושי' דסתרי אהדדי דבקושיא קמייתא פריך ליה הכא שעתא חדא כלו' וא"כ לא היה המן ס' אמה ובקו' השנית פריך הכא לישראל לחודיה כלו' ונפיש המן טפי מס' אמה יש לומ' דזו היא כונת המקשה יש לי קו' לסתור דבריך או לפחות על ס' אמה או להותיר וס' אמה בדוקא מנין לך ומשני פתיחה פתיחה גמר ודוק:
תוספות תני ה' ענויין כו' וכה"ג כו' תו איכא כה"ג בפ' אלו מציאות דף ל' גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך ובעי בגמ' ולעולם ומשני אר"י עד ג' ימים והדר קאמר היכי דמי גם פ"ק דחגיגה דף ד' כיוצא בזה עבדים מנ"ל א"ר הונא אמר קרא והדר פריך למה ליה קרא וכ"כ התוספת פסחים דף ל"ג גבי תתן לו ולא לאורו גם בביצה דף ל"ח גבי אר"י וכבר בא חכם כל אלו הבקיאות הביאו אותם בעלי הכללים עיין בספ' יבין שמועה דף י"ח גם אני כתבתי כיוצא בזה לעיל ר"פ גבי וכל היכא דתני ענוש כרות כו' ומיהו הכא היה אפשר לומר דמאי דבעי הני ה' עינויין סתמא דתלמודא קאמר לה והענין הוא דבמתניתן ו' עינויין תנן ואכילה סבר המקשה דהיינו עינוי דקרא כדיליף ר"י לעיל מויענך וירעיבך וסבר המקשה דשתיה לאו בכלל אכילה אם כן נשארו ה' ענויין דלא ידע להם רמז ולזה שאל הני ה' ענויין כו' דהוא ידע דיש ה' עינויין בקרא אבל כשתוציא הא' לאכילה נשארו ה' ענויין משתייה ואילך ולית בקרא אלא ד' עינויין חוץ מן הא' דאפיקתיה לאכילה ומשני דה' ענויין כתיבי כלומר ושתיה בכלל אכילה והמקש' לא הבין תירוצו ולכן הדר פריך ליה לגלות כונת קושיתו דמעיקרא דהכי פריך דהני ענויין דקרא ה' הוי ואנן שיתא תנן ומשני ליה שתיה בכלל אכיל' והוו ה' ענויין במתניתין כנגד ה' עינויין דקרא וזה היה כונת התרצן מעיקרא אלא דהמקשה לא הבין את דבריו ודוק:
תוספות ד"ה ובעשור כו' ודבר תימה הוא כו' מלמטה למעלה כו' וק' דאפילו סדר מלמעלה למטה אינו דהרי בעשור בפ' פנחס ושבת שבתון באמור ולעיל מיניה באמור אך בעשור ושבת שבתון בפ' אחרי מות ולעיל מיניה והיתה לכם וזה היה הסדר מלמטה למעלה י"ל דלענין הפרשיו' של אחרי מות ואמור ופנחס נקט מלמטה למעלה אבל לענין ב' הפסוקי' בפ' אמור לא נקט אותם מלמטה למעלה וטעמא נראה דבעי לאסמוכי ובעשור דפר' פנחס לאך בעשור דפרשת אמור דדמו אהדדי ואח"כ נקט שבת שבתון דאמור ושבת שבתון דאחרי מות דדמו אהדדי ואח"כ נקט פרש' והיתה לכם באופן דנקט תחלה זוגי זוגי ואח"כ פ' והיתה שאין לו בן זוג:
כתבו עוד התו' ונ"ל דלהכי מייתי ובעשור כו' ודבריהם תמוהים בעיני דהא לעיל לא מייתי אלא פרשת דאחרי מות דכתיב והיתה לכם כו' תענו את נפשותיכם ובכלהו קראי כתיב ועניתם ובפ' אחרי תענו את נפשותיכ' כתיב וזה הפ' מביא הברייתא דלעיל ולא פ' דועניתם את נפשותיכם דכתיב בפרש' אמור ופנחס ואפי' היינו דוחקים עצמנו לומר דאולי גי' אחרת היתה להם לתוספת לעיל זה א"א דהא בת"כ מייתי הך ברייתא דלעיל אקרא דפ' אחרי מות דכתיב ביה תענו את וכו' ואולי דסוברים התוספות דאע"גב דהברייתא מייתי קרא דאחרי מות עיקר דרשא היא מפרשת פנחס דדריש ליה דעינוי הוי דומיא דמלאכה מכח קרא יתירה הכתוב פ' פנחס דסמיך כל מלאכה לעינוי ואע"ג דהברייתא לא קבע דרשתו אלא בפ' הא' הכתוב בפ' אחרי מות לאו דוקא נקט פ' הא' שהוא פשוט יותר אע"ג דליכא מיניה ראי' דדלמא לגופיה אצטריך דתרתי מילי אזהר רחמנא עינוי ומלאכה ולא דמו אהדדי ועיקר דרשא דעינוי הוי דומיא דמלאכה נפקא ליה מקרא יתירה דפ' פנחס וכה"ג כתבו התוספת דלפעמים מביא הגמרא פ' א' אע"ג דלא נפקא מהתם מפני שהוא פשוט מגלה דף ך' ד"ה דכתיב וביום הח' ובסוכה דף ל' ד"ה כי יקריב מכם ומ"ק דף ח' ד"ה נפקא ליה ודוק:
כתבו עוד התוספת ויש שגורסין כו' ועל אותה גי' כו' ונראה לע"ד דאפש' ליישב דבתחלה רצה להביא מהפסוקים דפרשת אמור משום דשם הוא עיקר הצווי והראיה דבאותם פ' כתיב עונש כי כל כו' ונכרת' דהוא על עינוי אכילה ושתיה משא"כ שאר עינוין דלית בהו כרת וה"נ תנא דמתניתין הקדים עינויי אכילה ושתיה ואחר כך הזכיר שאר עינוין וכיון דרצה להביא מפסוקי פרשת אמור מטעמא דאמרן אע"ג דפ' אך בעשור כתיב מקמי קרא דשבת שבתון מ"מ אייתי תחלה קרא דשבת שבתון משום דביה כתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה בחדש בערב ודרשינן מכאן לתוספת יוה"ך נמצא דזה הפסוק הוא מדבר בזמן קודם לקרא דאך בעשור ומה גם דכיון דדרשינן מקרא דשבת שבתון לתוספת יוה"ך ע"כ הך קרא מיירי בענוי אכילה דאית ביה תוספת משא"כ שאר עינוין וא"כ מן הדין ראוי להקדים קרא דשבת שבתון דפ' אמור דהוא העיקר מטעמי דאמרן ואח"כ הביא אך בעשור דפר' אמור דעסיק ביה ואח"כ הביא ובעשור דפרשת פנחס משום דדמו אהדדי ובעשור לאך בעשור ואח"כ שהביא פ' פרשת פנחס דמדבר גבי קרבנות הביא פסוק פ' אחרי מות דשם איירי נמי גבי קרבנות והביאם כסדרן והיתה לכם ושבת שבתון וגם הוא סדר יפה דפתח בשבת שבתון וסיים בשבת שבתון כנ"ל ודוק:
גמרא ודלמא דאכליה ע"י אניגרון כו'. מה שהביא התלמוד מימרת רבה כו' הוא לפרושי לן מאי ניהו אניגרון וכן פי' רש"י בברכות דף ל"ה ע"ב יע"ש שתיה בכלל אכילה עיין בתוספת ר"פ העור והרוטב דף ק"ך ע"א יע"ש:
שתיה בכלל אכילה קשה דמאי משני דזהו במקום שמזכיר אכילה אמרינן שתיה בכלל אבל הכא גבי יוה"ך דלא כתיב לא תאכלו אלא תענו ועניתם וה' ענויין הם מנ"ל דעינוי א' בא לרמוז על אכילה ושתיה דשתיה בכלל אכילה לא אשכחן אלא בלשון אכילה לא בלשון עינוי וי"ל דכיון דכתיב תענו ועניתם וכתיב התם ויענך מה התם עינוי אכילה אף כאן עינוי אכילה והו"ל כאלו כתיב הכא תענו מאכילה ושתיה בכלל ודוק:
ודלמא דבילה קעילית דתניא כו' ונכנס למקדש חייב קשה דממאי דפריך ודלמא דבילה קעילית רוצה לסתור ולומר דשתיה לאו בכלל אכילה ומברייתא דמייתי אכל דבילה כו' חייב מוכח דאכילה בכלל שתיה דקר' אמר יין ושכר אל תשת דנקט לשון שתיה והתנא מרבה אכילה דבילה קעילית דנמצא דאית ליה אכילה בכלל שתיה וכ"ש דשתיה בכלל אכילה י"ל דלעולם האמת הוא דאכילה לאו בכלל שתיה ומה שהרבה התנא אכילת דבילה קעילית לאו משום דאכילה בכלל שתיה אלא כיון דקרא קאמר יין ושכר ותיבת שכר בא לרבות שתיית דבש וחלב משום דמשכר א"כ ה"ה דאסור מסברא אכיל' דבילה קעילית כיון דמשכר דזיל בתר טעמא ולעולם דאכילה לאו בכלל שתיה וסבר המקשה דה"ה דשתיה לאו בכלל אכילה ומ"ש הכתו' אכילה גבי שכר דכתיב ונתת הכסף וכו' ביין ושכר וכו' ואכלת שם מיירי בדבילה קעילית דהיא אכילה המשכרת ועיין פ"ג דשבועות דף כ"ג ע"א ע"א בתוספת ד"ה אכילה בכלל שתיה ודוק:
תניא אכל דבילה קעילית כו' דע דזה הוא פלוגתא דתנאי בת"כ פ' שמיני ומייתי לה פ"ג דכריתות וז"ל ת"ר יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהוא כו' רי"א כו' רא"א כו' במאי פליגי כו' זו היא סוגית הגמ' ולכאורה נראה דכולהו תנאי גמרי שכר שכר מנזיר ופטרי במקדש כהן שאכל דביליה קעילית וליכא מאן דלא יליף שכר שכר רק ר' יהודה ובכן הראשונים תמהו על הרמב"ם דפסק פ"א מה' ביאת מקדש כר"י וכר"א והוי שמזכה שטרא לבי תרי והרשב"א בתשובו' סי' שס"ג האריך ליישב דעת הרמב"ם והבי' דבריו שם בכ"מ גם בקרבן אהרן פ' שמיני יע"ש ואני הדיוט הנני מוסיף נופך משלי דאם איתא דר"א ס"ל כת"ק דיליף שכר שכר מנזיר אם כן הו"ל לתנא דברייתא לסדר דברי ר"א אחר דברי ת"ק קודם דברי ר"י ואחר כך יזכיר דר"י דפליג אתרווייהו דת"ק ור"א ילפי שכר שכר ור"י לא יליף אמנם השתא דהזכיר הת"ק דר"א אחר דברי ר' יהודה מוכח דר"א ס"ל כר"י ועוד יש להכריח דהכא פסק רב הלכה כר"א ואלו פ"ק דכתובות דף יוד ע"ב אמרי' א"ר אכל תמרים אל יורה כו' אלמא דסבר דמרבי' משכר שאר משכרים וא"כ עכ"ל כי היכי דלא תקשי דרב אדרב דרב סבר דר"א סבר כר"י והתו' פ"ג דכריתות ופ"ק דכתובות הוקשה להם קו' זו דרב אדרב ונדחקו טובא בתירוצא ולפי דרכו של הרמב"ם א"ש דר"א סבר כר"י ולפיכך אמר רב אכל תמרים אל יורה ודוק:
ודלמא דבילה קעילית וכו' איכא למידק אמאי לא פריך ודלמא תמרים דתמרים נמי משכרים כדאמרינן פ"ק דכתובות א"ר אכל תמרי' אל יורה וכ"פ הרמב"ם פ"א מהלכות ביאת מקדש ותו קשה מאי פריך ודלמא דבילה בשלמא אי אמרת דשכר הוי מידי דשתיה אצטריך קרא ללמד דשתיה בכלל אכיל' אא"א דבילה קעילית והוא מידי דאכילה פשיטא דדביל' קעילית נמי נקחת בכסף מעשר דהא פרי מפרי וגדולי קרקע הוא י"ל דשמא אינה ראויה לאכילה ולא חשיבא פרי כולי האי כמ"ש התוספת והשתא ניחא קושית קמייתא דפריך ודלמא דבילה קעילית ולא פריך ודלמא תמרים דתמרי' פשיט' דנקח בכסף מעשר ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |