תוספות רי"ד/קידושין/כה/א
תוספות רי"ד 
קידושין כה א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כתנאי ומעוך כוכתות ונתוק וכרות כולן בביצים פי' כל אלה החלוקת אינן אלא כשלא תלש הביצים לגמרי שאם תלשן וחתכן אפי' בביצה אחת הוי מום כל כן בשתים כדתנן בפ על אלו מומין אין לו בינים אין לו אלא בינה אחת כו' והכא במעוך וכתות ונתוק וכרות פליגי מעוך וכתות הוא ששמיענן בידו ושיברם וכיתתם והניחם במקומון והם נקמטים ונכווצים ואינם תלויין כדמעיקרא ונתוק וכרות הוא שתלשן ממקום חבורן והיניחם בכוס והן תלויין ומדולדלין יותר מדמע קרא ובהי פליגי הני תנאי אי חשיבי הני ביצים מומין שבגלוי אי לא דלגבי מומין בעינן מומין שבגלוי והכא מפרש התם פלוגתייהו בפ' על אילו מומין אלא הכא במומין שבגלוי הכי (תיבת הכי מפרש סתם פלוגתא הוא ע"ש וצ"ל אלא הכי במומין שבגלוי פליגי.) מפרש סתם פלוגתייהו פלגי פי' אי חשיבי הני גבי ביצים מומין ששבגלוי אי לא דר' יהודה סבר מעוך וכתות הוי מומא דכוויצאן פי' שעכשיו הם נכווצים ונקמטים יותר ממה שהיו בראשונה ונראה לעין הוא הילכך מומין שבגלוי הן. נתוק וכרות הוי מומא דתליאן פי' יותר הן מדולדלין ותלויין ממה שהיו בראשונה ור' אליעזר סבר מעוך וכתות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דכוויצאן פי' יש בהמה שביציה כווצות ואינן תלויות כל כך בלא שום מיעוך הלכך לא חשוב מום שבגלוי נתוק וכרות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליאן פי' יש בהמה משביציה מדולדלות ותלויות יותר מחברתה ור' יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו פי' אין הביצים בעין כמו שהיו שהרי מיעכן וכיתתן והלכך כמאן דתלשינהו לגמרי דמו והוי מומא: נתוק וכרות לא הוי מומא דאיתנהו פי' כיון שהביצים בעין אע"פ שתלשן ממקום חיבורן לא הוי מומא ואע"פ שנסתרסה הבהמה בכך אין זה מום גלוי אלא מום שבסתר ואינו פוסל וכמו שמצאנו לגבי מומי הבכור דעד כאן לא פליג אלא בהני אבל חם חתך הביצים והכיס שנראה מקומם חסר הוי מומא הכי נמי יש לונו לפרש גם בסירוס דעבד דפליגי תנאי דלעיל דהא כתנאי אמרינן למימרא דפלוגתא דהתם כפלוגתא דהכא היא שאם חתם הביצים של עבד עם הכיס שלהן שנראה מקומן חסר ליכא מאן דפליג דמומין שבגלוי הן ואנן לא ילפינן משן ועין אלא מומין שבגלוי ואינן חוזרין והני נמי הכי הוי אלא בסירוס פליגי ולשון סירוס נמי הכי משמע שאין החסרון ניכר בו כל כך אלא שסירסו ע"י מיעוך וכתות ותוק וכרות. ונראה לי דכל המומין ששנו חכמים לגבי בכור בכולן עבד יוצא בןה לחרות שהרי מדרש אחד ולשון אחד דרשו חכמים בשליהם דהכא גבי עבד כלל ופרט וכלל ודרשנו אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חורין והכי דרשינן נמי לגבי מומי בכור בריש פרק על אלו מומין דמקשי תלמוד' התם אמאי פסלי כל תני מומין פסח ועור כתיב ומהדר כתיב כי יהיה בו מום כל מום ומקשה ואימא כי יהיה בו מום כלל פבסח או עור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט פסח ועו ראין אחר לא. ומהדר כל מום רע חזר וכלל. כל לופרט וכלל אי אתה דן אל אכעין הפרט מה הפרט מפורש מומין ששבגלוי ואינן חוזרי אף י מומין שבגלוי ואינן חוזרין אי מה הפרט מפוש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינן חוזרין אלמה תנן נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור ומהדר כל מום רע ריבויא הוא כו'. הנה כמו שדרשנו לגבי עבד כך דרשנו לגבי בכור. א"כ אם חתך ריס העין של עבד או אם חתך שפתו או ביציו דהו ימום שבגלוי ואינו חוזר הכי נמי דעבד יוצא בהן לחירות. וזה ששנו חכמים עשרים וארבעה ראשי איבירם לא נשנו אלא לגבי צרעת שהן משופעים בראשיהן ואין הנגע נראה בהן כאת שאין בראשיהן רוחב כגריס אבל ריס העין והשפה והביצים אינן משופים ומיטמאין הן בנגעים וכשאומר התנא ובכולן עבד יוצא בןה לחירות לא מרא דלאו דוקא שן ועין דכתיבי אלא גן בהני נמי יוצאין והוא הדין בדומין להן כגון ריס העין והשפה והביצים ועיל נמי דאייתינן תנא יוצאין בשן העייועין וראיש איברין לא תנא כ"ד ראשי איברין אלא סתם קתני למימרא דבכולהו נפיק תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל תלש בזקנו ודלדל בו עצם. עדב יוצא בו לחירות ש"מ דלאו דוקא כ"ד ראשי איברים בעינן אלא כל המנויין לגבי בפור הן מנויים גם לגבי עדב והאי דנקט ראשי איברים למימרא דבעינן מומין שבגלוי וראיש איברים הן מומין שבגוי למעוטי שאם חסר ממנו איברים ואינן בגלוי שאינו יוצא בןה לחירות כגון כל אותן שמנו חכמים בפ"ק דאהלות רמ"ח איברים באדם שלשים בפיסת הרגל שלשים בפיסת היד תשעה בראש כו אם חיסר ממנו אב מאותם הוי מום שבסתר ולא הוי מום גלוי אלא ראשי איברם והיה גם לגבי בכור והאי דבעי רב אחדבוי התם (בכורות דף ל"ט.) יש מחוסר אבר מבפנים אי לא לאו למיפק ביה לחולי קא מבעי' ליה דודאי לא נפיק לחולי אלא במום שבגלוי אלא לאפסולי' מעל גבי המזבח קאמבעי' לי' דהיכ גריסינן התם בהלכות חיטין החיצונית בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר במבפנים אי לא למאי אי לבכור פסח ועור כתיב: פי' דבעינן מומין שבגלוי: כיוצא בהן כדאמרן לעיל אי לקדשים עורת או שבור כתיב ומהדר לאישתחוטי ולאתפרוקי לא מבעי' לן פירש דודאי חבר שבפנים לא חשיב מום כי קח מבעי' לן לאיפסולי מעל גבי המזבח מאי תמים יהיו לרצון כתיב תמים אין בעל מום לא אפי' מבפנים או דילמא תמים יהי לרצון (ובש"ס שם הגירסא תמים והוא לרבות והוא ע"ס וצ"ל לרצון כמש"ר.) כל מום לא יהי בו מה מום מאבראי אף חסרון נמי מאבראי אלמא אין מום חשוב גבי בכור אלא מום שבגלוי ונאה לי דלאו דוקא בחסרון אבר יוצא העבד לחירות חלא גם חס נפגם או נסדק או ניקב והוא מום קבוע יוצא לחירות שכל מה ששנינו לגבי בכור נפגמה אזנו נסדקה ניקבה ריס של עין שיניקב שנפגם שנסדק חוטמו שניקב שנפגם שנסדק שפתו שנקבה שנפגמה ושנסדקה בכל אלו העבד יוצא לחירות ואין לחלק ביניהם שהרי מדרש אחד דרשו חכמים בשניהם ובלשון אחד לאמר בשניהם דבעינן מומין שבגלוי ואינם חוזרין וא"כ כל אותם שהן חשובין מומין שבגלוי לגבי בכור הן חשובין לגבי עבד. ומנחתי שגם בתוספות של בכורות נתקשו ביותר בזה הענין וכך כתב שם קשיא לר הואיל והדרשות שוות בהו מאי שנא הכא דמרבנן אפי' ריס של עין שנקיב מהאי ריבוא והתם לא קאמרינן הכא דהא קא חשיב התם כד ראשי איברים שעבד יוצא בהן לחירות וקא חשיב העינים ומשמע דעינים אין ריס לאחת הכא נפגמה אזנו הוי מומא וגבי עבד לא הוי מומי דאי אמר' הוי מומי א"כ (לחשבוה וכו' בפ"ק דחולין דף י"ד ע"ב.) ליחשבה גבי ג' פגימות דחשי' בפ"ק דחולין דהא חשיב תרתי פגימות אוזן בבכור ושפגימת מום ובקדשים וכל שכן שיש לו לחשיב עבד כו' עוד יש לתרץ דשאני הכא גבי מומי בכור דרבויא נכתב בלשון כל מום רע אבל התם לא כתב כי האי גוונא בריבוייא. ואינה נראה לי מה שתירץ דאע"ג דלא כתב ביה כל גבי עבד הא אמרינן לחפשי ישלחנו ריבוייא הוא ולא דרשינן בכלל ופרט וכלל אלא בריבוי ומיעוט וריבוי ואין לחלק בין עבד לבכור כלל אלא דין אחד להן. ומאי דקשיא ליה אמאי לא חשבי גבי ג' פגימות הא לא קשיא דכיון דחשיב פגימות אוזן בבכור היה לפגימות אוזן בעדב דמדרש חד דרשינן בתרווייהו. ופגימות מום בקדשים דקחשיב לאשמועינן דבית הערוה של נקבה נמי פגימתה בכל דהו כדפירש המורה התם. הלכך אין לחלק בין מומי עבד למומי הבכור תדע דהכי הוא דהא כי הוה סברי' דאמר רבי סירוס אין לשון לא רמינן עליה מאי דתנאי ר' אומר רוב המדבר שבלשונו דאלמא לשון הוי גלוי לענין בכור ופרקינן אלא רבי אומר סירוס וכ"ש לשון ולא רצה לומר דשאני עד מכבכור ש"מ דכל מאי דחשיב מום גלוי לגבי בכור לישחט עליו במדינה חשיב נמי מום גבי עבד לצאת בו לחרות עוד ראיתי שמקשים שם אמאי לא הוו פסח או עור שני כתובים הבאים כאחד ולא נדרשינהו בכלל ופרט וכלל דכי משמע בקדושין דאי לאו דצריכי שן ועין לא הוא דריש להו בכלל ופרט וכלל. ונראה לי לתרץ דוקא כי הוה בעינן למדרש שאר איברים משן ועין במה מצינו ולא היינו סבורים דאיכא כלל בהאי קא הוה מקשינן דהן שני כתובי' הבאים כאחד אבל כשחזרנו לומר וכי יכה הוי כלל וכן לחפשי ישלחנו אין להקשות כך דכמה כללי ופרטי דרשי' בכי האי גוונא ואינ"ג דפרטי הוי טובא כמו ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר בצאן ביין ובשכר פרט בכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל וכן על כל אבידה והרבה כיוצא בהם והאי דלא מקשינן בבכורות כדאקשינן הכא משום דהתם מפורש הכלל כי יהיה בו מום כלל ומשמע כל מום ואין אנו צריכין לדרוש מה מצינו אבל הכא דהוי סברינן דליכא כללא אלא מה מצינו דורש אקשינן ליה דהוו שני כתובים הבאים כאדח ואע"ג דכי איכא פרטי טוב' דרשינן להו ואמרינן כל הני פרטי לה לי פדדרשינן בספרי לכל הני פרט דמער וכדאמרינן בפרק אלו מציאות ובריש פ' מרובה מ"מ אין להקשות דיהיו שני כתובים הבאין כאחד ולא ילמדו לאחרים שהי לא הם מלמדים על אחרים כלל אלא הכלל מלמד עליהם והפרטים אינן באים אלא למעט שלא תרבה מן הכלל האחרון כל דבר אלא הדומה לפרט אבל כי דרשינן מה מצינו שאתה רוצה להביא אחרים מהם במה מצינו התם ודאי יש לומר שהן שני כתבים הבאים כאחד ואין מלמדים. ואי קשיא היכי אמרינן בבכורות דכל מום רע ריבויא הוא ולא כלל והא גבי מעשר דכתיב כל ודרשינן ליה בכללי ופרטי. תשובה הכי מקשה נמי בשילהי פרק שור שנגח ובריש פרק מרובה ומהדר דכל ריבוייא ובכל כללא.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |