אילת השחר/קידושין/כה/א
בן עזאי אומר לשון אבל סירוס לא ומאי אף אקמייתא. מבואר דלת"ק גם לשון הוי אינו גלוי, והקשו לי לפמש"כ התוס' בב"ק (דף צ"ח א' ד"ה מתיב רבא) דבחרשו הוי גלוי דכיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי, א"כ גם בלשון אפי' אם הלשון אינו גלוי מ"מ כיון שאינו מדבר הרי זה גלוי כמו בחרש, משמע דמה שאינו מדבר אינו כל כך ראי' שאינו יכול לדבר, משא"כ מה שאינו שומע ניכר יותר.
רש"י ד"ה בר נגיעה. כידיו הוא בגלוי שהרי מוציא לשונו ונוגעין בו. משמע לפי"ז דשיניים לא הוי גלוי, וכ"כ להדיא בשיטה לא נודע למי. והעירוני דהרמב"ם (פ"א מטומאת מת הל' ג') פליג וס"ל דשיניים הוי כגלוי, ולפי"ז מה דדנין בלשון הוא משום דהלשון מיכסי טפי, כמבואר בשיטה לא נודע למי, אלא דלפעמים יכול להוציא.
כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. הנה מזה דיש לבלול ששים עשרון הרי דמתפזר השמן בכל המקומות בשוה, דאל"כ איך אנו בטוחין שנבלל כל השמן בקמח, וצ"ע למה זה לא תלוי בנידון אי יש בילה או אין בילה בזבחים דף פ' [ועי' רש"י זבחים פ"ח ד"ה ליבש, שא"א ליבלל כולה שלא יהו בה קרטין קרטין של יבש שלא נגע בהן השמן וכו'].
תוד"ה כל הראוי [הנמשך לע"ב]. וי"ל כיון דהאי גברא למנחה גדולה קמכוין אם איתא דבעלמא כשר בדיעבד בהאי גברא שהתנדב קרבן גדול שרי אף לכתחילה. היינו דהא קיום נדרו הוא רק בקרבן גדול וזה יכריחנו לבטל מצות בלילה. וצ"ע השתא דמזה מוכיחים דבלילה מעכב, א"כ מה שנדר א"א לקיים דהא אם יעשו כמו שנדר זה יהי' פסול, וא"כ נימא דבכלל אין הנדר יכול להתקיים והוי כאומר הרי עלי להביא מנחה פסולה דאין נדרו נדר כלל.