ספר המקנה/קידושין/כה/א
בתוספות ד"ה המנונ' קרנונ'. נהירנא כד הוינא טליא שמעתי מאאמ"ו הגאון ז"ל שאמר שרמז בזה למ"ש בבבא בתרא דף ע"ד גבי לויתן שצינן אותו שאלמלא נזקקין זה לזה וכו' ואף דלשון הגמרא שם שסירס את הזכר כבר כתב בספר תורת חיים דהא דסירס את הזכר לאו שעשה מעשה להפסיד איברי הזרע שהוא הסירוס שאסרה התודה אלא שצינן אותו ונראה שכוונתו ז"ל לומה שהקשה הכ"מ שם אהא דאיבעי' להו בסירסו בביצים אי הוי מום שבגלוי תיפוק ליה דביטול כח ההולדה ע"ש והיינו דאחיכו עליו במה שלא היה בידו להשיבם דכיון דנסתרס ממילא נצטנן כקושי' הכ"מ ועוד נלע"ד דכל סירוס דשמעתין דפליגי ר' ורבנן בברייתא לאו בסירוס דעבד מעשה הוא דבל"ז יבוא' לקמן דאין לדמות דיני העבד למומי בכור כמו שיבוא לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל ועוד דאי בסירוס ע"י מעשה כיון דקי"ל דהמסרס בין באדם ובין בבהמה לוקה משום בארצכ' לא תעשה וכיון דאיכא מלקות אינו יוצא לחירות דקי"ל ממונ' ומלקו' לוק' ואינו משלם ואף על גב דכתבנו לעיל דף ט"ז דחובל שאני כיון דריבתה התורה לתשלומין ה"ה לגבי עבד היינו בלאו דחובל גופא דהות' וכללו כדאיתא בכתובת דף ל"ב אבל הכא כיון דאיכא לאו אחרינא י"ל דלוקה ואינו משלם ואף דאיכא לאוקמא בשוגג או במזיד ולא אתרי ביה מ"מ תקשה מברייתא זו לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין אלא נראה דהכא מיירי בסירוס שלא על ידי מעשה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה ו' שהושיבו בשלג או במים עד שביטל ממנו תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וכו' וכמ"ש הכ"מ בהלכות עבדים פ"ה דסירוס דשמעתין איכא ביה משום ביטול מלאכתו שביטל בו כח הלידה א"כ שפיר יצדק הרמז בענין זה כיון ששאלתם היה בענין זה שציננו וביטל כח ההולדה ובזה נסתפקו אי הוי מום שבגלוי אך ז"א לפי מ"ש בכתובת דף ל"ב דמדברי הרמב"ם וש"ע ז"ל גבי חובל בי"ט משמע דאף בלאו אחרינא כגון חובל בי"ט משלם ואינו לוקה. ועיין מ"ש שם דצ"ע מנא להו הא ודו"ק:
בגמרא והא תני' על לשונו וכו' רבי אומר המדבר שבלשונו וכו'. משמע דדין מומי הבכור שוה עם חירות העבד מדרמי להו אהדדי ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ז מהלכות ביאת מקדשי רוב המדבר בלשונו וגבי עבד פסק כת"ק דאינו יוצא בלשון וסירוס. וכן קשה גבי סירוס דפסק גבי בכור כר"י לקמן דאמר אף בבצים ונלע"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל דוודאי ליכא למימר דרבנן דהכא ס"ל דלשון לא הוי מקום הגלוי לענין מומי בכור דהא לא פליגי אלא ברוב לשונו או ברוב המדבר שבלשונו אבל לכ"ע מום גלוי הוא לענין בכור ובעבד משמע דסביר' לי' דבשום ענין אינו יוצא לחירות. ותו דלפמ"ש התוספות בד"ה רבי מדמה וכו' שהרי שן ועין וכו' וכיון דחשבה התורה שן גלוי גבי עבד כמו גבי טומאה ה"ה לשון דהא הש"ס מדמה לקמן גבי מעשה דשפחתו של רבי דפריך גבי טבילה משן אלשון אם כן מאי טעמא דת"ק דהא אמר עולא לקמן הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוי וה"ה הכא ותו יש לדקדק הלשון דקאמר כתנאי דזה הלשון לא שייך בפלוגתא דאמוראי אבל בפלוגתא דתנאי הוי ליה למימר והני תנאי כהני תנאי אלא נראה דפלוגתייהו דרבי ורבנן לאו מטעם מום גלוי אלא דס"ל דלא חשיבי מום לגבי עבד כמו גבי בכור דוודאי אין דיניהם שוה דהא נפגמה שפתו או אזנו. וכן מומי' הרבה בעין דתנא במתני' דבכורות דהוי מומין גבי בכור וגבי עבד לא הוי מום וכן איפכא בחרשו באזנו דעבד יוצא בו לחירות מטעם ביטול מלאכתו וגבי בכור לא הוי מום כמ"ש הריטב"א ז"ל וע"כ אין לדמות אותו וס"ל לת"ק דסירוס ולשון לא הוי מומי כלל גבי עבד אף שהם גלוים. וכמ"ש לעיל בשם הכ"מ דבסירוס איכא למימר דהוי מטעם ביטול מלאכתו וכ"ש בלשון אלא דרבנן לא חשבי ליה לביטול מלאכה גמור והא דקאמר הש"ס כתנאי היינו בבעי' דלעיל בסירוס אם העבד יוצא בו לחירות פליגי בו תנאי אי הוי כגלוי או לאו אבל אין זה ענין לפלוגתא דתנאי דלעיל דנימא הני תנאי כהני תנאי דלעיל פליגי אי הוי מום כלל אפי' בגלוי גבי עבד ותנאי בתראי פליגי אי הוי גלוי ולפ"ז י"ל דפסיק' ליה להש"ס דרבי דחשיב סירוס הוי מום לגבי עבד כ"ש דלשון הוי מום וכ"ש לפמ"ש דסירוס דשמעתין אפי' אם ציננו בכלל כ"ש דאם פסק ממנו כח הלשון דהוי מום טפי וע"כ הוי ס"ד דרבי דלא חשיב לשון לאו מטעמא דלא הוי מום אלא משום דס"ל דלא הוי גלוי דבזה יש לומר דסירוס הוי גלוי טפי ואהא מקשה על רבי מהזאה וברוב המדבר שבלשונו דחשיב לרבי לשון גלוי ואהא משני דרבי אומר סירוס ולא מיבעי לשון דמקרי יותר מום לגבי עבד ובזה מיושב דהמקשה דהוי סבר דס"ל לרבי דסירוס הוי גלוי טפי לא הוי סברתו הפוכה למאי דמשני סירוס ולא מיבעי' לשון דהא דקאמר לא מיבעי' היינו דכ"ש הוא דהוי מום לגבי עבד נמצא דשפיר פסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דלא הוי מום כלל אבל לענין גלוי שפיר פסק כר"י דהוי מום גלוי. ודו"ק:
ברש"י ד"ה על הטמא וחטאו וכו'. לולי דבריו ז"ל הי' נראה כיון דמהאי קרא דרש רבי עקיבא ביומא דף י"ד שהזה על הטמא טהור ועל הטהור טמא א"כ מקשינן בהאי קרא גופי' דכי היכא דאם הזה על הלשון של הטהור קרינן ביה והנוגע במי הנדה כי היכא דדרשינן לענין טמא שרץ כיון דבר נגיעה הוא ה"נ על הטמא טהור והא דקאמר דר' דריש וחטאו על רישא דקרא היינו שלא להקיש וחטאו לוכיבס דסיפא דקרא וכדמסיק דוכיבס בגדיו הפסיק הענין. ונראה דלא ניחא לי' לפרש הכי משו' דס"ל לרבנן דר"ע דההוא לדרשא אחרינא וליכא למימר הכי אם כן מאי מקשה ורבנן נמי נדמי' לטומאה דילמא רבנן לא ס"ל כר"ע וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |