תוספות רבי עקיבא איגר/גיטין/ו

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ גיטין ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות סג] במשנה האומר התקבל. אחרי דסידר דיני תיקון עולם דמה"ט תני במסכתין פ' הניזקין בתר השולח. חוזר לענין ראשון של שליחות ותני התקבל ואיידי דתני בפרקין אמר לב' כתבו ותנא נמי מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו תני נמי מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו ואיידי דתנא התם זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת תני הזורק דתנן ביה ספק קרוב לו וספק קרוב לה מגורשת וא"מ. הר"ן בסוף פרקין בסוגיא דמילי לא ממסרי לשליח. וכ"כ תוס' בריש פרקין:

[אות סד] שם במשנה אי אפשי שתקבל לה אלא הולך כו'. והא דמשמע במתני' דאם לא אמר א"א אלא סתם הולך היתה מגורשת מיד היינו בהילך אבל בהולך לדעת הרי"ף בודאי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ויכול לחזור. ולאינך פוסקים הוי ספק מגורשת:

[אות סה] תוי"ט ד"ה לפיכך. שמא חזרה וחוב הוא לה לפי' ה"נ כו'. דאם היה הדין במחזרת להתגרש יכול הבעל לזכות לה הגט הכא אף דאמר א"א שתקבל היינו מפרשים דבריו א"א שתקבל מחמת שליחות דידה אלא הריני מזכהו לה על ידך. עיי"ש בהר"ן. ועדיין צריך להבין דאיך היה ס"ד לומר דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מחמת השליחות דידה אלא שיזכה הגט לה מחמת הבעל שמזכהו לה הגט. הא גם ענין זכיה היינו שנעשה שלוחה ובפרט לרוב הפוסקים דס"ל דזכים מטעם שליחות הוא וא"כ מה הפרש בין תורת שליחות ממנה לבין תורת זכיה. וגם מה נ"מ לו לבעל בזה בענין הגירושין כיון דבין כך ובין כך מתגרשת מיד. אמנם לשיטת הרי"ף פ' קמא דמסכתין (והובא בדברי רבינו לעיל אות ט') דבתן כזכי בעי' דימטי לידה ואם מת לא יתנו לאח"מ מרווח שפיר די"ל דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מ' שליחות דידה ותהיה מגורשת מיד ולא בעינן דלמטי לידה אלא דהוא מזכהו לה הגט ובעי' דלמטי לידה ומ"מ א"י לחזור. והנה הא דבאמת לא מפרשינן כך כתב הר"ן הטעם דאפי' גליא דעתה לא מקרי זכות דדלמא חזרה בה כההיא דהירושלמי בצווחת להתגרש עיי"ש. לענ"ד יש לדון טובא דדוקא בההיא דהירושלמי דצווחת להתגרש שייך לומר דחיישינן דחזרה מזה אבל בעשאתה שליח במפורש שיקבל לה הרי דרצונה בכך שיקבל לה הגט ואלו קיבל השליח בשליחתה היה מהני ול"ח לחזרה כ"ז דלא שמענו דחזרה במפורש וכיון דבאותו רגע שמוסר הגט להשליח אנו דנין דמתרצית שיעשה שליח שליחותה לקבל הגט וחזינן דניחא לה להתגרש ועומדת בדעתה א"כ ממילא הוי זכות דמה לה אם מקבל בשליחותה אם בדרך זכי'. ולפי מה שבארנו דדברי הר"ן הם לפי שיטת הרי"ף הנ"ל ג"ז ניחא כיון שיש שינוי ביסוד הגירושים בין שליחות לזכיי' לענין בעי דמטא לידה י"ל דעל אופן זה דבעי שימטי לידה לא ניחא לה. אלא דהיה ראוי לדון כיון דעכ"פ חזינן דניחא לה בגירושין ממילא מקרי זכות. לזה מדמי' לה להירושלמי דגילוי דעת לא מהני לזה ואין אנו דנין רק על מה שעשתה מעשה במפורש לשויי' שליח שעל אופן זה מרוצית ודאי. וממילא כל שיש איזה שינוי אין לדון על מעשיה ומקרי רק גילוי דעת דלא מהני בגט. ולפי דברי הר"ן היה נראה לדינא במתנה אם עשאו המקבל שליח לקבלה והנותן אמר א"א שתקבל לו אלא הילך ותן לו דהדין דאם רצה לא יחזור דמפרש דברי' א"א שתקבל מחמת שליחות אלא שיזכה בו מחמת הנותן דהא מתנה בעצמו הוי זכות. אמנם באמת יש לדון בזה טובא די"ל דגם בגט הוי זכות גמור כיון דעשאתו שליח במפורש (ובפרט לפי דעת הרא"ש והר"ן שהקשו על הרי"ף כפי שמבואר לעיל) והא דלא מפרשינן דבריו א"א שתקבל אלא שתזכה היינו לפמ"ש תוספות והר"ן בסוגי' בטעמא דר' דס' במתנה הולך לאו כזכי ובגט באמרה התקבל והוא אמר הולך הוי כזכי היינו כיון דעשאתו שליח לקבל עדיף ואמרי' ביה הולך כזכי כמו בחוב. א"כ י"ל דעיקר הסברא דכל דאפשר בשום אופן לומר הולך כזכי כדחזינן בחוב י"ל וודאי היכא דאמר השליח אשתך אמרה התקבל דמסכים לדבריו. ומה דאמר הולך היינו זכי דמסתמא לא בא לעקור שליחותה. והיינו הכל אם מסכים בשליחותה. אבל כל שאמר א"א שתקבל כיון דאינו מסכים בשליחותה ממילא הוי ענין חדש והוי כמתנה דל"א הולך כזכי. וא"כ י"ל דגם במתנה כה"ג באומר א"א שתקבל כיון דאינו מסכים לשליחותו במה שאמר הולך הוי ענין חדש ואמרי' דהולך לאו כזכי. ובזה מרווח היטב הסוגיא דכאן במה דאמרי' אב"ע אי אפשי אתי לאשמועינן היינו דפליגי בא"א דת"ק אפשר דסבר דגם במתנה הולך כזכי א"כ אף דאמר א"א שתקבל לה ועוקר שליחותה מ"מ כיון דזכות הוא לה ממילא אמרינן הולך כזכי כמו במתנה ור' לשיטתו דס' במתנה הולך לאו כזכי אלא דהכא עדיף כיון דעשאתו שליח בזה כיון דעוקר לשליחותה אף דזכות הוא לה מ"מ הולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש על נכון הא דאמרינן לעיל (דף ל"ב) אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי דנדחקו מאד תוס' והראשונים. דגם לפי"מ דמפרשים הראשונים דמיירי בעשאתו שליח קבלה הוא דוחק דהא בגט עצמו לאו פשיטא כ"כ דהא פליגי בזה ר' ור' נתן. וגם נצטרך לומר דאביי ס"ל דהלכה כר' נתן ופליג אדרב דאמר חולצת. ולפי הנ"ל י"ל דה"ק אביי דמגט היכא דאמר א"א שתקבל לה אלא הולך דרצה לחזור יחזור. אף דמ"מ חזינן דזכות הוא לה מוכח לומר דבמילי דזכות ג"כ ל"א הולך כזכי וכיון דעוקר לשליחותה הוי מלתא חדתא ול"א הולך כזכי. מזה נשמע דבמתנה ל"א הולך כזכי:

ב

[אות סו] בהרע"ב ד"ה אינה מתגרשת. ואפי' בקבלת אבי'. זהו שיטת רש"י ז"ל אבל תוס' וש"פ סברי דע"י אביה מתגרשת דאביה משמרה שלא תחזור ולפ"ז הך בבא אזלא לת"ק דהא לר"י בלא"ה אביה ולא היא ולהפוסקים דס"ל כשיטת רש"י והרע"ב דבקטנה גם לת"ק אביה ולא היא צ"ל דהך בבא מלתא באפי נפשיה ומיירי ביתומה:

[אות סז] תוי"ט ד"ה ושנים שאומרים. שיאמר השליח שקבלו בפני ב'. היינו דלא בעי' עדי קבלה וסגי בראהו ביד השליח כשהוא שלם:

ג

[אות סח] במשנה הבעל לחזור יחזור. אבל משבא הגט לידה מתגרשת אע"ג דהבעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא ושליח להולכה לא שוויא. אפ"ה אמרי' אדם יודע שאין שליחות לקטן וגם יודע שאין הבעל יכול לעשות שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר. גמרא (דף ס"ג ע"א). ומשמע דאף ביש לה אב הכי הוא ולא אמרי' דטעה הבעל וסבר דאביה עשה אותו שליח לקבלה. אף דבקדושין (דמ"ד) דמוקי למשנתינו זו דמיירי באין לה אב היינו משום קושיא אחרת דהדיוק דנערה מצית משוית שליח קבלה ואלו במקום אביה גם נערה א"י לעשות ש"ק מש"ה מוקי דוקא באין לה אב. אבל הדין דין אמת אף ביש לה אב. וראי' מפורשת דהרי משמע מסוגי' דקדושין הנ"ל דדייק דנערה מצי לשווייה שליח קבלה ופריך מזה על ר"נ. ומדלא קאמר דהדיוק בהיפוך דבנערה אפי' מטי גיטה לידה לא מתגרשה דהבעל טעה דנערה מצי לשויי' שליח קבלה אלא ע"כ דאפי' בזה דרבא היה מסופק בזה אפ"ה לא אמרי' דטעה א"כ מכ"ש בקטנה ויש לה אב דאמרי' הכי דכי מטא גיטה לידה מגורשת (ועוד ראיה דא"כ מאי הקשה לר"נ הא מוכרח לומר דאיירי באין לה אב):

[אות סט] תוי"ט ד"ה הבא לי. ליכא קפידא כו'. אף דהוא שלוחו של בעל דהא אשה א"י לעשות שליח להולכה צ"ל דאצטריך לאשמעי' בא"ל הבעל הילך כמו שאמרה. אולם לשיטת הרמב"ם (רפ"ב מהל' גירושין) דאשה יכולה לעשות שליח הבאה והוא שליח דידה [דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כקבלתו היא אלא דהיא מתנה שאינה רוצית להתגרש אלא כשיגיע הגט לידה] ניחא יותר דאצטריך לאשמעי' אף דהוי שליח דידה מ"מ כיון דאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא אם מקבל לה במקום אחר עמ"ש בר"ן בריש פרקין:

ו

[אות ע] במשנה מי שהיה מושלך לבור. בסוגיא פרכי' וליחוש שמא שד הוא ומוקמי' בחזו בבואה דבבואה. והדר פרכי' ודלמא צרה היא. ומסקינן תנא דר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים. ונחלקו בזה הפוסקים אם קאי רק על הפירכא ודלמא צרה אבל זה קיימא דבעינן דחזו בבואה דבבואה או דקאי על הכל דגם לשד לא חיישינן בשעת הסכנה. וקשה לי דמאי פרכי' הא י"ל דכל עיקרו דמתני' לאשמעינן רק דאע"ג דלא אמר תנו הוי ככתבו ותנו דבפחדיה טריד ולא פריש ופשטא דמלתא מורה כן דהוי כמו מתני' דקודם דיוצא בקולר. וכן מדקתני במתני' שאח"ז הבריא שאמר כתבו רצה לשחק בה. דמשמע דכך סדרא דמתני' דביוצא בקולר ומושלך אע"ג דאמר רק כתבו הוי כתנו אבל בריא שאמר כתבו לא הוי כתנו. וא"כ י"ל דפשיטא שראינו שהשליכו בעלה לבור והשמיע קולו מבור שיכתבו גט לאשתו. אף דלא אמר תנו כותבים ונותנים. והכי דייקא לישנא מי שהיה מושלך בבור ואמר. משמע דידענו מי שהושלך בבור. או עכ"פ דראינו דא' הושלך לבור ואמר כל השומע קולו. וכיון דידענו שאיש אחד הושלך לבור מה"ת ניחוש עוד (ואפשר כיון דאמר מן הבור. ושם מצוין שדים. אף שראינו שהשליכו את אדם לשם חיישינן דילמא היה הקול מן השד וע"ז פריך הגמ' עיין בב"ש (סימן י"ז סק"ו)) גם בפירכת ודילמא צרה היא הא י"ל כפשוטו דחמשה צרות של האשה המה לפנינו וידעינן שהמושלך אינו מהם וזה יספיק גם כן במתניתין דפרק בתרא דיבמות. גם ק"ל לס"ד מקמי דמייתא הך דתנא דבר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אע"פ שאין מכירים יקשה הא בגיטין דעלמא דצריכים שיהיו מכירים שזה שמו וזה שמה. וא"כ מאי איריא דניחוש לצרה הא בלא"ה ניחוש זה שאומר אין שמו כן ויהיה מי שיהיה שמא משקר שאין שמו כן כמו דחיישינן בכל גיטין דעלמא. וברמב"ם איתא הלשון אע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו ולא ידעתי מאי רבותא בזה במה שהעלוהו הא בלא העלוהו ממילא אין מכירים אותו וכ"ז צל"ע:

[אות עא] שם במשנה רצה לשחק בה. לא זכיתי להבין לשון זה דמה ענין שחוק לכאן הא באמת אם כתבו ומסרו להבעל ונתן לה דמהני דהכתיבה הוי כתיבה מעליא ולא בדרך שחוק ולגבי הנתינה ממילא א"א ליתן כל כמה דלא עשה שליח והוא לא כיון לשחוק אלא שלאחר הכתיבה עשה הוא שליח ומה צורך למליצה דמשחק בה (ואפשר דסבר המשנה דמי שאומר כתבו גומר בלבו ליכתוב וליתן כמו בחולה. אך מחמת שיכול לומר שרציתי לשחק בה לכן אמרינן דצריך לעשות שליח גם על הנתינה. ולהיות ידוע שהדיבור הזה והקודם לא היה כתב יד רבינו אך העתק. ואולי יש בזה איזה חסרון מהמעתיק):

ז

[אות עב] הרע"ב ד"ה אמר לשנים. ולא יאמרו לסופר כו'. ולפי זה צ"ל דר"מ ס"ל חתם סופר ועד כשר אף דס"ל דבאומר אמרו מילי ממסרן לשליח ושייך ביה חשש חורבא ע' בהרע"ב ותי"ט (לקמן פ"ט מ"ח) צ"ל דמ"מ לכתחילה אסור לעשות שליח ע"י אומר אמרו וליכא חורבא. והא דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו לכתחילה ממש קאמר דחתם סופר ועד כשר. אבל שיטת תוספות בסוגיין דלרבי מאיר בודאי חתם סופר ועד פסול מטעם חשש חורבא ואם כן ע"כ הא דיכתבו ויתנו לאו דבעי' שניהם הכתיבה והחתימה דזה אי אפשר דאם כן הוי ליה חתם סופר ועד אלא דחדא מיניהו קאמר או כתיבת גט או החתימה דהבעל לא נתכוון באומר כתבו רק על א' [ואנן מספקי' בסוגיין בפירושא דמתני' אם קאי אכתיבת הגט או אחתימה] ומה דנקט יכתבו ויתנו לאו לכתחלה ממש קאמר דהא הכתיבה או החתימ' צריך להיות ע"י אחר וזה א"א לכתחלה דאף דהוי כאומר אמרו מ"מ הוי כשר ולא תעשה ולפחות בחתימה בודאי הוא כשר ול"ת אלא דמתני' מיירי בשעת הדחק או בדיעבד. תוס':

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.