הון עשיר/גיטין/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ גיטין ו

א

או הולך. אגב התקבל קתני ליה, רש"י בש"ס (דף סב: ד"ה קמ"ל). היינו טעמא דנשנה אחר התקבל שהוא העיקר דאצטריך מהטעם שכתב התי"ט, דהולך לא אצטריך כלל דפשוט הוא שיכול לחזור מכיון שכבר שנא התקבל דמהאי טעמ' ממש דהוי כהולך הוא דיכול לחזור כמפורש בש"ס, והולך עצמו כבר פשיטא לן דיכול לחזור בו ממאי דתנן בפ' קמא (מ"ו) באומר תן גט זה לאשתי דכ"ע מודו דבגטי נשים יכול לחזור בו, ולא קא מפלגי אלא בשחרורי עבדים. דאי לא הוה פשיטא לן הולך כבר ממקום אחר, הוה אתי שפיר להקשות דלתני הולך ברישא והדר התקבל וליהוי לא זו אף זו, אבל כשהולך לא אצטריך כלל כי כבר שמעינן ליה ממקום אחר ולא נשנה הכא אלא אגב אינו מן הראוי שיהיו שנוי ברישא, כי דרך התנא ודרך ארץ הוא להקדים לעולם העיקר ובדוחק הוא דאמרינן דרישא הוי אגב וסיפא דווקא, כמ"ש לקמן בעדיות (פ"ד מ"ה) במשנת כרם רבעי משמא דש"ס.

ב

ושנים שאומרים בפנינו קבל. ירושלמי (ה"ב לה:) יצטר[ף](ך) השליח, תפתר שהיה קרוב, ע"כ. הרי מפורש כדברי בעל העטור שהביא התי"ט, ולכן יש לתמוה ממ"ש בשם הבית יוסף (סי' קמא) דמדברי הרא"ש נראה דכיון שהוא במקום האשה אינו עולה לעד:

ג

קטנה. כשאין לה אב איירי, ואהא דייקינן בקדושין (דף מד:) דהא נערה הרי זה גט, והא דתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה לא קאי אהאי קטנה הנזכרה ברישא דהא באין לה אב מוקמינן לה, אלא אקטן הנזכר אחר כך שאין קטן עושה שליח דה"ה לקטנה, ואהא תנן אבל אם אמר לו אביה. והראיה דלא תנן שאין קטן עושה שליח, מיד אחר אינו גט עד שיגיע גט לידה ואח"כ לפיכך וכו', דהכי הוה ליה למימר משום דטעמא דשאין קטן עושה שליח קאי אאינו גט עד שיגיע גט לידה ולא אלפיכך, אלא תנן ליה אחר לפיכך לסמכו לאבל אם אמר לו אביה להורות דעליו קאי, ומאי נפקא לן מינא דקאי עליו דווקא דהוצרך לסמכו לו, אין זה אלא משום דרישא באין לה אב איירינן ואי אפשר דאבל אם אמר לו אביה יהיה קאי עלה, ובזה ידענו דדיוקא דרישא דהא נערה הוי גט מיד דעושה שליח, אין זה אלא בהיותו דומיא דהקטנה שאין לה אב, ובזה החסרון שכתב התי"ט משמא דגמרא דקדושין הוא מובן.

וסתם התנא דבורו ברישא, דלכאורה נראה דמדתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה דביש לה אב איירי כס"ד דש"ס (קידושין שם). משום דמ"מ האמת כך הוא, דמכ"ש הוא דביש לה אב אינה יכולה לעשות שליח, מנערה דבאין לה אב דווקא יכולה לעשות שליח ולא כשיש לה אב. ועוד דליכא למטעי לחלק, דטעמא דקטן אינו עושה שליח דקתני שייך בכל ענין. ועוד מדתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה וכו', ואם איתא דבאין לה אב אף היא יכולה לעשות שליח לפלוג וליתני בדידה בד"א כשיש לה אב אבל באין לה אב וכו', אלא ודאי מכל אלו ההכריחיות מוכח דליכא למטעי בקטנה מקצור לישנא דמתניתין, והמשנה בעצמה בשביל הקטנה היא מובנת בלי שום חסרון אלא כדי שלא תקשה מזאת לנערה הוצרכה הש"ס לפרשה בחסרון, והואיל וכוונת ר' במשנה זו לא היתה אלא לאשמועינן דין הקטנה לא חש להאריך בשביל הנערה, ודי לו במה שגילה לנו כדי שלא נטעה בה בנערה במה ששנה שאין קטן וכו' אחר לפיכך כמ"ש לעיל, ומשום הכי אין צריך ליתן טעם לחסרון הזה כלל. ומהאי טעמא שאמרתי דעיקר דינא דמתניתין דקטנה דעליה כיוון התנא הוא מובן בלי חסרון, לא חש הרב להזכירו כלל:

ה

אף המסוכן. ירושלמי (ה"ה לז:) תני אף החולה, ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן הלכה כר' שמעון השזורי במסוכן, מה בין מסוכן מה בין חולה, חולה כדרך כל הארץ המסוכן כל שקפץ עליו החולי, ע"כ. הרי מפורש דמסוכן דמתניתין דווקא הוא ולא חולה סתם, ושבמסוכן דווקא הלכה כר"ש ולא בחולה, והיינו מה שפסק הרמב"ם בפ"ב מה' גירושין (הי"ב) דווקא. ולכן תמהני מהתי"ט שהעיר על לשון הר"ב דפירש חולה ודקדק דבריו הפך הירושלמי והקשה עליו מסברא ולא הביא הירושלמי הזה, דודאי לא אשטמיטתיה מיניה שהרי הביא בסוף בשם הירושלמי והלכה כר"ש, וכן העתיק פסק הרמב"ם דפ"ב מה' גירושין ושם המגיד העתיק הירושלמי זה:

ו

מעשה. ומעשה לא קתני, ובזה החסרון מובן כמבואר בכמה מקומות מספרי זה:

ז

אמר לשלשה וכו' דברי ר"מ. ירושלמי (ה"ז לח.) מתניתא דר"מ מן דבתרא אמר לשלשה, ע"כ. ונראה דפירושו הוא, דר"מ לא קאי אלא אהך בבא אחרונה, ובזה אתי שפיר הא דפי' הר"ב באמר לשנים, דהם עצמם דווקא צריכים לכתוב ולחתום, דה"ל חתם סופר ועד דלר"מ פסול כדאיתא בפ' מי שאחזו דף ע"ב, דהכא אמרינן כשר לאו ר"מ הוא, דלא קאי אלא אאמר לשלשה השני, ואע"ג דיכול להיות דאף אאו אמר לשלשה הראשון קאי דהתם ליכא סופר עד, מ"מ הואיל ותרויהו בחדא בבא נקטינהו התנא באמור אמר לשנים וכו' או לשלשה וכו', כשאנו אומרים דדברי ר"מ לא קאי אשנים בעל כרחנו אנו אומרים דלא קאי נמי אאו אמר לשלשה דבחדא בבא נינהו, אע"ג דמ"מ בהא מודה ועיין לקמן (פ"ז מ"ב) ד"ה אמרו לו וכו':

שילמדו. מלתא אגב ארחיה קמ"לן דאין הסנהדרין צריכים להיות בקיאים לכתוב, אע"ג דבקיאים היו בכל חכמה כמ"ש הרמב"ם והביאו התי"ט:

אמר לעשרה. הואיל והוצרך לצאת מכלל השלשה, משום דהחדוש דבא לאשמועינן בהאי בבא הוא דאע"פי דאמר ליותר משלשה כתבו דדיו שיעסקו בו שלשה, דהיינו שאחד כותב ושנים חותמין ותו לא, משום הכי נקט מנין עשרה שהוא המנין המסויים הסמוך לשלשה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.