תומים/חושן משפט/קכה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט קכה

הולך מנה זו לשמעון כתב הסמ"ע בשם רי"ו דאם נתן שטר מתנה לשליח או שום שטר שיתנהו לפלוני אזי זכה ומפרש הסמ"ע בשם ד"מ דאיירי באומר זכי לו והוא הנכון והש"ך בס"ק ג' כתב דמרדכי הביא תוספתא תן מנה זו לפלוני וכו' תן שטר מתנה זו לפלוני התקבל שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור ואני תמה בשטר מתנה אמאי יכול לחזור ויש תוספתא שכתוב בהן לא יחזור וליתא וכו' עכ"ל וכתב הש"ך א"כ לפי תוספתא שכתוב לא יחזור צ"ל הא דד"מ והסמ"ע לא קאי רק אסוף דברי רי"ו כשנותן לו שום שטר אבל בנותן שטר מתנה מועיל כמו בחוב וכ"כ מדברי הריטב"א תן מנה זו לפלוני הולך מנה זו וכו' תן שטר וכו' והלך ומצא שמת יתן ליורשיו עכ"ל. ודברים תמוהים כתב כאן דאיך ס"ד דשטר מתנה הוי כחוב ואם תן לא הוי כזכי במתנה איך ס"ד דהוי בשטר מתנה כזכי ודברי התוס' בפ"ק דגיטין דף י"ב ד"ה כל אומר וכו' מבואר דחדא נינהו ומכאן מביא ראיה הר"י לר"ת דקתני בתוספתא תן שטר מתנה זו לפלוני חוזר וכבר התשו הרשב"א והרא"ש דא"כ שטר שחרור נמי הא הוי כמתנה ותי' דהוי כחוב ע"ש והדבר מבואר כמ"ש. ובמרדכי לא נאמר רק כך ואני תמה זכה בשטר מתנה אמאי יוכל לחזור ומוסב על סיפא דתוספתא דקתני בהו זכה בשטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור ובהא קשיא ליה ולכך כתב המרדכי דאיכא נוסחא דקתני באמת בהו לא יחזור וכמו שהוא באמח בנוסחא תוספתא שלנו רק דא"כ ה"ל למימר לעיל ברישא דברייתא דקתני בהו דמלוה ובפקדון אפילו בהולך א"י לחזור ה"ל לחשוב במתנה כזכי. ובגי' מרדכי לא כתוב בתוספתא כמו שהוא לפנינו זכה במתנה רק זכה בשטר מתנה וכן משמע בתוספתא כי הוא יתרת מהמדפיס. ולכך לא הקשה על מתנה גרידא רק על שטר מתנה וזה פשוט ומ"ש מירושלמי שהביא הריטב"א תמוהין דפשיטא דירושלמי הוא למ"ד דמתנה כחוב ואפילו בהולך כמ"ש בירושלמי להדיא אבל אנן דקי"ל כר"ש הנשיא דהולך לאו כזכי דמי במתנה ה"ה תן לשיטת ר"ת וכל דברי הש"ך בזה שגגה גדולה:

לא הוי כזכי הסמ"ע בס"ק ז' השיג על הרמ"א והנכון עמו אלא שאני מוסיף אף לדברי ריטב"א דהחזר גרע מהולך היינו במתנה כי מה שייך החזר במתנה מה שלא היה לו מעולם בידו אבל בהלואה מה לשון יותר טוב שייך ביה כי אם החזר כי הלואה איתא בחזרה ולמה מהולך מנה לפלוני. והרב הש"ך בס"ק ט' ביקש להתנצל בעד הרב רמ"א וכל דבריו ממש בלתי מובנים דכתב דהריטב"א למד מירושלמי דמנה ושטר דין א' להם דתניא בירושלמי הולך מנה לפלוני תן שטר מתנה הולך שטר מתנה לפלוני ומת יחזירו ליורשיו עכ"ל וכתב הש"ך אם כן מוכח דהולך שטר מתנה לא מצי לחזור ובהחזר פסק הריטב"א חוזר א"כ מוכח דאף בחוב הוי החזר לישנא גרוע מהולך ואגב רהיטא לא עיין כל הצורך כי חושב שהריטב"א פוסק כהך דינא דירושלמי דהולך הוי כזכי ולא מצי לחזור ומכח זה נכנס בחילוק כי שטר מתנה הוי כמו חוב וכל זה אינו כמש"ל כי ירושלמי ס"ל מתנה כחוב ולא קי"ל כהך ירושלמי כלל כי קי"ל מתנה אינו כחוב רק כל דינו של הריטב"א דלמד מהך ירושלמי הוא דמנה ושטר דין א' הן ושוים הן בדינא וא"כ לדידן דקי"ל במתנה הולך והחזר לאו כזכי ה"ה בשטר נמי לאו כזכי. וכל לימוד מירושלמי הוא רק להשוות שטר ומנה כאחד ושלא בעיון היטב כתב להך מילתא.

שניהם חייבים באחריותו וכו' דעת הסמ"ע והב"ח והלח"מ ויתר פוסקים דנ"מ בין שני דעות אי לא העני אי רצה מזה גובה או מזה או לא והש"ך בס"ק ז' כתב דאין לדבריו אלו ביאור דלמא לא יהיה בידו סיפוק לגבות מאיזה מהן שירצה ודבריו נכונים וגם פשיטא כשלא העני דיתבע הלוה שמעות שלו בידו כי מהכ"ת יתבע לשני והוא המעות בידו וכמ"ש הש"ך ולענ"ד דיש הבדל זה דודאי זה השליח אין על המעות שקיבל רק ש"ש אם קיבל מעות מותרין דקי"ל כר"נ נאנסו לא וא"כ אלו קרהו אסון בעודו ביד השליח היה פטור ולפ"ז אם החזירו ללוה הראשון אם הוא מלוה ע"פ ונאנס בידו אע"ג דהלוה חייב באונסין תיכף דהא החזירן לו והוא תיכף לוה עליו אפילו לא הוציאן מ"מ אם נאנסו אז ביד הלוה הזה מ"מ השליח שהחזיר פטור דמה לו נאנס בידו או ביד השני ואי דהוה שומר שמסר לשומר הא בזה לא שייך דלא מהימן לו בשבועה דהא הלוהו והאמין ליה דלא יכפור ביה כלל ואיך שייך לא מהימן ליה וא"כ פטור מאונסין ותחלתו בפשיעה לא הוה דאם אחריותו עליו כדין ש"ש לא הוי פשיעה במה שמסרו ללוה דמה לי מסרו לשומר אחר דמהימן ליה מה לי מסרו ליד לוה ולכך בכה"ג פטור השליח אבל אם לא נאנס ביד לוה רק שאין לו במה לשלם פשיטא דהוא חייב דעל זה הוי פשיעה גמורה ועל זה חייב באחריותן דהא לא קרה אסון להפקדון רק הוא הוציאו וא"כ חייב באחרייתו והיינו גניבה ואבידה ובפרט לפי הדעת הטור לקמן בסימן רצ"א דשומר ראשון חייב באחריות שומר השני אם אין לו מה לשלם ומכ"ש בזה וא"כ יפה דייק דוקא בכה"ג שהעני דהשני פשע אף הראשון חייב אבל אם קרה אונס להלוה במלוה ע"פ כיון דלא שייך לא מהימן ליה הוה כשומר שמסר לשומר בגברא דמהימן לי' ופטור מאונסין וזהו ברור בכוונת דעת הראשון. אמנם הרמב"ם דכתב סתם שניהם חייבים באחריותן משמע דאחריות השני והראשון שוים וכמו דלוה חייב בכל אחריות אף השני חייב בכל אחריות דהא השוה אותן וטעמו של דבר צ"ל דס"ל לרמב"ם דכי הותר לשומר למסור לשומר היינו מעות צרורים או שאר פקדון אבל מעות מותרין דמותר לשמש בהו אין לו למוסרן לאחר דמי יודע מה יעשה אחר בו ופתאום אבוא ליטול שלי ולא יהא בעין וכדומה ובפרט ללוה דכבר הוציאן מעיקרא ועכשיו החזרתם לו ויהיה קשה להוציא וא"כ הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס ואונס בא מכח פשיעה וחייב ולכך כתב רמב"ם שניהם חייבים באחריותם ולא חילק בין אחריות לאחריות דאפילו באחריות אונסים חיי' ומזו הטעם נראה דהשיגו הראב"ד דכתב דאין כאן אחריות רק בכופר וכבר כתבו הכנה"ג ויתר מפורשים דראב"ד מודה ה"ה בהעני רק כוונתו כמ"ש לשלול אחריות אונסים וכמש"ל דס"ל דאין כאן פשיעה גמורה ודוק כי לענ"ד הדברים כהווייתן בדברי טור. אמנם הרב הש"ך ביקש לומר לדברי רמב"ם אפילו באיימו עליו לא מפטר מאחריות ובאמת סתימת דברי הרמב"ם מורים זה אע"ג דכתב המ"מ באונס מודה הרמב"ם דפטור אך יש להבין הא בגמרא אמרו דשפיר עבדית ומ"ש בט"ז לחלק בין איום לאיום דחוק דמי יכריע ויתן קצבה לאיים כיון דבידו לעשות והוא מגזם הרי זה כאיתו שאמרו בגמרא ולכן נראה דס"ל להרמב"ם דאונס בגניבה ואבידה חייב ואפילו הוא חולה וכדומה מ"מ לא הוי אונס וכתבו המפורשים הובא בא"ז דכל אונס שאינו בגופו של הפקדון אע"פ שהוא בשומ' לא מיקרי אונס והוי גניבה ואבידה וחיי' אך זהו בש"ש אבל בש"ח כ"ע מודים דפטור דפשיעה אין כאן והוא בכלל גניבה ואבידה דפטרהו התורה. וא"כ א"ש זהו דאיימו עליו להכותו ולהלקותו הוא הכל בגופו של שומר ואין כאן אונס בגופו של פקדון וא"כ ש"ש חיי' בהו לשיטת רמב"ם דעליו מוטל שמירת פקדונו מבלי למוסרו במקום שמגיע נזק לבעל פקדון ואין זה נחשב אונס כלל ומעות ששלח ע"י הרי הוא ש"ש דהרי בידו להשתמש בו בכה"ג דהוא שליח לקבלה ודאי מותר לשמש בו כמ"ש רשב"א ור"ן לעיל גבי תבעו בהרשאה ע"ש. וא"כ הוי ש"ש וחייב משא"כ בגמ' דהוא כסא דכספא דבזה אין עליו רק ש"ח וא"כ אין כאן פשיעה דמסרו להראשון ולכך פטור. וצ"ע כי אף דסברא זו נכון וברור מ"מ קשה לומר ברמב"ם דס"ל דהשני מותר להשתמש במעות אם הוא בעה"ב. אף די"ל דהוי כמו דמי אבידה דטרח בהו וכדומה כי דינו של הרא"ש ומרדכי דבזמנינו הכל כחנוני לא נזכר ברמב"ם כלל ואפשר עוד לומר דבשלמא התם הוי פקדון ובמה יתחייב הא שומר שמסר לשומר ומהימן ליה לא שייך דהא הפקיד גביה. רק מתחילה אין לעשותו דכיון דצוה עליו להביא גלי דעתו דאין רצונו להניח פקדונו בידם אבל בדיעבד פשיטא דלא חייב כמ"ש כל הפוסקים דבשביל אין רצוני שיהא פקדוני שיהא פושע גמור לא אמרי' ואף זה שם רק אמרי' שפיר עבדת דלולי כן היה מתחילה אסור דכיון דאמר הביא לי גלי דעתו דאין רצונו ביד אחר אבל בשביל זה אין חייב לקבל מכות ויסורין משא"כ בהלואה דס"ל לרמב"ם כמש"ל דלא הוה שומר שמסר לשומר ופושע גמור הוא א"כ איט מועיל טענת אונס בגופו לפטרו מתשלומין כיון דחיוב תשלומין עליו כפושע גמור ודוק. וצ"ע כי דינים הללו צריך ישוב הדעת:

הדין עם ראובן עיין סמ"ע וש"ך מ"ש לחלק בין הך איום הנזכר בדברי מחבר דפטור ובין מ"ש כאן בהג"ה לחייב והמעיין בהגהת מרדכי שם במקומו יראה דיש עוד חילוק והוא בהך עובדא הנזכר בש"ע בגמ' לא היה ברור היזקו של המפקיד כי הם ביקשו בשביל כך החזרת הפקדון הואיל הוא השליח לא רצה לקבל על עצמו אונסא דאורחא כלל כמבואר בגמרא ואלו רצה לקבל היה מניחים אותו בידו וא"כ אין כאן היזק ברור למלוה או מפקיד בהחזרת הפקדון ולכך במקום אונס מות משא"כ בהך עובדא דמרדכי היה הוא אומר בפה מלא דלכך מבקש החזרת המעות כי טעה ואין מגיע לראובן דבר וא"כ בהחזרת המעות היה ראובן מאבד שלו לגמרי בלי ספק וברי הזיקו לכל ובזה לא פטרהו בשביל איום להחזיר הפקדון ולחוב ולהפסיד חבירו ופשוט:

אינו חוזר הסמ"ע בס"ק ט"ו הביא לשון המ"מ דכתב דלכך ברגיל להפקיד אצלו א"י לחזור שהרי כבר נפטר באחריותו. ויש לדקדק דהא בגמרא אמרי' דאמר להו לר' דוסתאי ולר"י להביא לו פקדונו וא"כ לסברת המ"מ פשיטא דהנפקד הראשון יצא ידי אחריותו כיון דצוה להביא לו ומ"מ בקשו ממנו לקבל קנין בקבלת אחריות הדרך ש"מ דמ"מ מחייב הנפקד באחריות. ונראה דודאי אי השליח מוליכו בדרך כעובדא הנ"נ בגמרא פשיטא דהוא חייב באחריות דהנפקד עצמו א"י להוליכה בדרך דכל דרכים בחזקת אונסים וא"כ במסרו אפילו לגברא מהימן חייב באחריות וכ"כ התוס' להדיא בב"ק בשמעתא דשליח שעשהו בעדים ועיין מש"ל בסימן קכ"א ע"ש אבל המ"מ איירי בנפקד שמסרו לשליח להביאו למפקיד באותו עיר בלי הולכת הדרך בזו פשיטא דאינו חייב באחריותו כדין שומר שמסר לשומר במקום דלא מצ"ל את מהימנת ליה בשבועה וכו' ודברי המ"מ פשוטים ונכונים וכתב דיש נ"מ בדין הרמב"ם דתלה הטעם דלכך יכול לחזור משום אחריותו דאם מסרה לגברא דמהימן ובאותו עיר דברמב"ם לא בזכר מהולכת הדרך כלל וא"ש. ומעתה אין כאן סתירה לדברי המ"מ מדברי רשב"א ור"ן דכתבו להדיא דחייב באחריות. דהם מיירי כעובדא דגמ' להוליכו לדרך ופשוט אך יצא לנו דין חדש כיון דברמב"ם לא מיירי מהולכת הדרך לשיטת המ"מ ואם כן חיוב אחריות הוא על הנפקד הראשון מטעם שומר שמסר לשומר אם הראשון הוחזק כפרן ומסרו לשומר שאינו הוחזק כפרן מ"מ כתב הרמב"ם דחייב הראשון באחריותו ויש להבין למה אי משום שומר שמסר לשומר איך נימא גביה את מהימנת ליה בשבועה הא הוחזק כפרן והשני בחזקת כשרות ואיך יהיה ס"ד להאמין להראשון יותר מהשני. ודוחק לומר דהוא יטעון אף דאתה הוחזקת כפרן לכל עולם לדידי מהימנת לי יותר מכולם וזהו דוחק גדול. ואלו היינו מפרשינן דגם הרמב"ם מיירי בהולכת הדרך וא"כ פשיטא דהראשון חייב דלאו מטעם שומר שמסר לשומר מחייבים ליה רק משום דמסרו להוליך אותו בסכנת דרכים היה ניחא אך לפ"ז דברי המ"מ צריכין ישוב ואולי כתבו נ"מ דהיכי דאינו מוליכו בדרך אבל באמת דברי רמב"ם מיירי במוליך בדרך וצ"ע:

ואין לו שאר נכסים הש"ך בס"ק י"ח האריך בזה ועיין מש"ל בסימן פ"ו כי אין כל דבריו ברורים ע"ש:

אפי' אם אין לו וכו' הסמ"ע בסעיף קטן י"ט העתיק דברי הטור שכתב כל זמן שלא בא ליד המלוה לא פקע שליחתו נמצא דהוא בעל דבריו של המשלח ונגד המשלח אין לו מגו דאינו נאמן לומר החזרתי לך דהולך כזכי דמי עכ"ל ופירש הסמ"ע דאלו היה לו מגו נגד המשלח במגו דלהד"ם ודכוותיה היה פטור ונאמן והש"ך בס"ק כ"א השיג על זה וכתב דמה בכך דאית ליה מגו מ"מ המשלח חייב לשלם למלוה וכופהו המשלח לעשות שליחתו וכו' ולשיטתו אזיל שדחה דברי ריטב"א לעיל בריש סימן נ"ח ודעת השני בש"ע דאף דשליח מפסיד וחייב לשלם ללוה מ"מ יכול המלוה לטעון סטראי אבל לפי מש"ל דדעת הריטב"א ברור ובפרט דעת הרא"ש בכתובות גבי האי בקרא מוכח כריטב"א והוא דוקא אם מסר שמעון מטלטלין של ראובן ללוי בפקדון הוא דאינו לוי יכול לתפוס דעל לוי לקיים השבה מעליא כנפקד למפקיד ליד שמעון אבל אי תפס לוי משל שמעון יכול לתופסו אף דמפסיד שמעון ויצטרך לשלם לראובן ע"ש ואף כאן הא המשלח לא מסרו לשליח שישיבם לו עד שנאמר השבה מעליא בעינן אדרבא לא מצי לחזור כלל רק עליו לקיים שליחתו ואם האמת כדבריו שהמלוה חייב לו הרי עשה שליחתו דמה לי שנתנם ליד המלוה או תופסן לעצמו בשביל חובו ובפרט בדלית ליה נכסים אחרים הלא ידו כידו וקיים שליחתו בכל אופן ואי דיהיה המשלח נצרר לפרוע פעמיים בזו לא משגיחין כמו אלו היה השליח תופסו משל משלח כהנ"ל רק הני מילי אם אמת שחייב לו א"כ הרי אומר קיימתי שליחתך ומה לי ליד המלוה או ב"ח שלו ואדרבא עיקר שעבוד הוא לו מדר"ן אבל המשלח טוען איני מאמינך לאו כל כמינך לומר שחייב לך ולא קיימת שליחתך ולכך אינו נאמן כי כולי האי לא אמרינן לתפוס הוא ולהפסיד לו בדברים בעלמא אבל במקום שיש לו מגו נגד המשלח דמוכרח הוא להאמינו שהאמת כדבריו וא"כ אף הוא קיים שליחתו כהנ"ל ואין למשלח עליו אע"פ שמפסיד לא איכפת לן בזה כמו בתופס לשיטת הריטב"א ופשוט. ויותר נראה אפילו נימא דהרא"ש בתשובה כלל ק"ו חולק אריטב"א כדעת הש"ך לעיל בסימן נ"ח מ"מ לפי טעמו שנתן כי הראשון מחויב לשלם למפקיד וא"כ איך יתפוס השני בשל נפקד הראשון בשלו כי אינו תופס בשל המפקיד כלום כי הרי מקבל תשלומו מנפקד הראשון י"ל דוקא בדאית ליה למפקיד נכסים אחריני וא"כ הנפקד הראשון אינו משועבד כלל להשני ויאמר לו לאו בעל דברים דידי את אני אין חייב לך ואינך יכול לתפוס משלי בשביל המפקיד כי אני אהיה מוכרח לשלם למפקיד אבל בדלית ליה נכסים למפקיד וידוע לנפקד הראשון כי מפקיד חייב לנפקד השני א"כ הרי משעובד לו מר"ן והרי הוא נפקד שלו לגמרי וכל נכסיו משעובדים לו ואם כן בא הנפקד השני על הראשון את בעל דבר שלי ולא שייך לומר מה לך לתבוע לי כמ"ש הרא"ש בתשובה כי ודאי הוא לוה שלו לגמרי בכל אופן והוא נוטל ממנו כדין מדר"ן ואם הוא נספה בלי משפט ויצטרך לפרוע שנית למפקיד מה איכפת ליה הוא רק עלילה אבל אתה בעל דבר שלי וכמו שכתוב לעיל בהגה דאם ראשון מבקש להפסיד ממון שלו שיחזיר פקדונו א"י דכבר זכה בו. אף זה כמוהו דאתה נתחייבת בפקדונך מדר"ן ואם הוא יכפור ויעליל עליך מה נ"מ לי. וא"כ כאן שיש לו מגו הרי נאמן והוה כברור לו שחייב לו המלוה והוא משתעבד מדר"ן ופשיטא דחייב המשלח לפרוע לו והוא השליח מחזיק בפקדונו וברור. ובזה יש ליישב קושית מהרי"ט והש"ך וכמש"ל בסי' נ"ח מדברי הרא"ש בפ' הכותב דס"ל אי תפס משל בקרא אף דבקרא מחויב לשלם ליתומים מ"מ הבקרא עומד בתפיסתו על תשובתו ועיין מש"ל דס"ל לחלק כריטב"א ולפמ"ש פה בלא"ה ניחא דשם בהך בקרא מיירי דלית ליה ליתומים נכסים אחרינא וא"כ משתעבד מדר"ן ומודה הרא"ש דהתופס מחזיק כי הוא בע"ד דידיה ודברי הבעה"ת וטור ישרים ונכונים:
אלא דהא קשיא הן לפירוש הסמ"ע וכנ"ל והן לפי' הב"ח והש"ך דהך וכנגד המשלח אין לו מגו ענין נפרד הוא דאם יש לו טענה נגד המשלח שהוא חייב לו דאין לו מגו ואינו נאמן למה אין לו מגו דעשיתי כאשר צוני ופרעתי למלוה דהא אינו מחויב למוסרו בעדים וא"כ יהיה כשהמלוה מכחיש מחויב לפרוע שנית אף גם באומר אתה חייב לי לשיטת הב"ח או המלוה חייב לי לשיטת הסמ"ע כנ"ל יהא נאמן וכן יש לו מגו דנאנסו ואולי נדחוק דעיקר הכוונה רק ללמדנו דהך מגו לאו מנו היא משום דלא מצי לאהדורי אבל באמת אי יש לו שאר מגו כגון הך או נאנס באמת נאמן רק במקום דלית ליה דאמר אל תפרע אלא בעדים ונשתמש במעות דלית ליה מגו זולת הך מגו קמ"ל דלאו מגו היא מטעם הנזכר ולאפוקי מדעת הריטב"א בקידושין דס"ל דגם זה מגו הוא לגבי דמשלח דהך הולך כזכי הוא לטובת המלוה אבל הלוה אין לו לטעון ואם יאמר אני עכ"פ החזרתי לך מה איכפת לך קמ"ל דלא דמגו גרוע הוא דמהכ"ת יחזיר ויתחייב באחריותו וצ"ל אפילו לדברי הסמ"ע לעיל דאינו חייב רק בהעני הלוה מ"מ מה לו להכניס עצמו בתגר הלזה ומגו גרוע הוא ואינו נאמן וצ"ע:

נעשה נדר וא"י לחזור בו. ועיין סמ"ע דיכול לשאול לנדרו אם לא שמסרו לשליח. וכ"כ הש"ך ס"ק כ"ז בשם תשובת רשב"א אבל לבי חוכך בזה דבתשובת הרשב"א מיירי בנותן לבני אדם שיזכו בשבילו לעניים וא"כ הם זוכים בשביל עניים ואיך אפשר להשאיל עליו אבל כאן באומר תנו לעניים דלא קי"ל במתנה תן כזכי א"כ ידם הוי כיד בעל הנותן וברשותו קאי בכל אופן ואפשר דמצי להשאיל עליה ומה שהביאני לידי ספק הוא דברי הטור והש"ע דכתב בבא ליד גזבר א"י לישאל עליה והוא דברי הטור והש"ע בסימן רנ"ח. ומה איריא בידי גזבר תיפוק ליה בכל אדם א"ו דוקא בידי גזבר דהוא ידו כיד ענים אבל באחר דוקא דאומר זכי אבל באומר תן דלא הוה כזכי אפשר דמצי להשאל עליה וצ"ע. ועיין ברא"ש נדרים בשם מהרא"ם דאפילו תרומת ביד כהן מצי הישראל להשאיל עליה וצ"ע:

וכגון שהיה ברשותו וכו' כתב הש"ך בס"ק ל' דגם בחוב ופקדון אפילו אמר זכי בעינן שיהיה ברשות השליח קודם חזרה דהא במתנה מהני זכי ומ"מ בעי שיהיה ברשות הזוכה וא"כ ה"ה חוב ופקדון והביא ראיה מרמב"ן ותוס' והרא"ש ע"ש ובאמת מסתבר דבריו מסברא דמהיכי תיתי יזכה בו אם לא היה ברשותו ולמה יהיה בזה עודף ממתנה ומנ"ל לחלק בחילק מה שלא נמצא להדיא אבל ראיה שלו אין בו ממש כלל כי הביא ראיה מן תוס' והרא"ש והרמב"ן דבפקדון צריך להיות ברשותו ושם הפי' דהמה ביד השליח בפקדון אבל ליד מי שיזכה לו הרי הם נתונים במתנה דכל דבריהם הכל על מעמד ג' למ"ד דלא היה אלא בפקדון למה הוצרכו לתקן מעמד ג' יאמר זכי וע"ז תירוץ דלפעמים שאין הפקדון ברשות הנפקד הרי דמיירי הכל מהשליח דהוא הנפקד וברשותו ליכא אבל הזוכה במעמד ג' הוא הזוכה במתנה אבל אם הוא זוכה בשלו לקבל פרעון חובו או השבת פקדונו בזו לא דברו כלל. ויש לומר דבזה א"צ להיות ברשותו של הזוכה שהוא השליח איברא דמסתבר בנא"ה דברי הש"ך וק"ל:

אם לא יחזור בו הנותן נראה ה"ה במת בין כך הנותן הוי חזרה וראיה מתוס' ורא"ש דכתבו דלכך לא היה רבא חושש דאיסור גיורא יאמר זכי לו משום דלא היה ברשותו. וקשה מה בכך הא מ"מ אח"כ יגיע לרשותו ויזכה בו לר' מרי דאיסור ודאי לא יחזור במתנתו לבנו וכי לעולם לא יגיע לרשותו אלא נראה דרבא היה נותן הפקדון חוץ לביתו עד מות איסור ואז הוי חזרה ממילא ול"ל דכמו דאיסור המזכה יכול לחזור קודם ביאת לרשות הזוכה ה"ה דהזוכה יכול לתזור בו קודם ביאת הדבר לרשותו ואמר אין רצוני לזכות בשביל פלוני וא"כ אף דרבא לא היה מעיז בפני איסור ונתרצה לזכותבהליכתוממנו טרם שיבא הפקדון לרשותו יחזור בו דזה דוחק דישוי נפשיה הדריינא ושארית ישראל לא ידברו כזב ולכן נראה דין הנ"ל ברור:

אפילו איתא לפקדון בחצרו של שליח לא זכה מקבל מתנה מזה מבואר דדעת המחבר כדעת הסמ"ע דבאומר לו זכי אם איתא לפקדון בחצירו דקנו וצ"ל הא דקאמר אבל אם אמר לו זכה בעוד שהחפץ בידו זכה לו אין הכוונה בידו ממש רק ברשותו (רק בבא אח"כ לרשותו אז צריך הגבהה אבל בעודו ברשותו מתחילה דעת הרמ"ה שוה לדעת ר"ת) והש"ך בס"ק ט"ז דעתו דלא מהני בחצירו רק באמרו תקנה לו חצירו אבל זכה לו סתמא לא מהני ועשה הרב שני חלוקות בין זכה לו סתם או תקנה לו חצירו דלר"ת זכי לו סתם מהני ולהרמ"ה בעי דוקא באומר הזוכה תקנה לו חצרו. ולא כן נראה מדברי התוס' והרמב"ן בב"ב פרק הספינה בשמעתיה ד' מדות במוכרין דרשב"ם פי' דא"א לומר ד' מדות פי' ד' רשות דהא רשות מוכר ורשות הנפקא חד הוא בדינא דאם המוכר קיבל עליו ג"כ קנה והשיגו התוס' והרמב"ן דאין המוכר יכול להקנות חצירו לאחרים ע"ש והא התוס' דעתם כמ"ש להדיא שם בד"ה הכי גרסינן דבאומר זכו לו לבד מהני וא"כ לדעת הש"ך פשיטא דיש הבדל בין מוכר לנפקד בנפקד כשקיבל עליו לבד מהני ובמוכר פשיטא דבאמירת זכי לו לא מהני. דמאן יזכה לו וא"כ מה צריך התוס' ראיה לסתור דברי רשב"ם עד שהביאו ראיה מפרק חלון ע"ש. וכן הרמב"ן בחדושיו ע"ש אלא ברור דלא כש"ך דהיא היא באומר זכי לו והוא קיבל היינו הוא שיזכה לו חצירו דאל"כ במה יזכה לחבירו הא אינו בידו שנימא דבהגבהתו מזכה לחבירו ובמה יזכה חבירו וע"כ פי' דקיבל עליו להקנות חצרו דחצרו יקנה לו. וזה ברור ולכך אלו גם רשות ביד מוכר לומר חצירו קנויה ללוקח להקנות א"ש דברי הרשב"ם דהיינו מוכר דהיינו רשות נפקד ולכך התוס' והרמב"ן השיגו דאין כח במוכר לומר תקנו לו חצירו הואיל והוא המוכר אם לא כשהוא משכיר לו מקום והוצרכו להביא ראיה וזה ברור שם בתוס' דהך זכי לו דקונה היינו מטעם חצר דהיינו תקנה לו חצירו ולא עלה ברוחם לחלק בזה דאלו עלה ברוח פשיטא דיש הבדל בין מוכר לנפקד. והרא"ש בפ' קמא דגיטין הביא דינו דר"ת דזכי במתנה קנה והביא ראיה מהך דברייתא ד' מדות במוכר דקתני ברשות המפוקדין אצלו כיון שקבל עליו קנה ומזה למד דזכה קנה ע"ש. ואלו בפרק הספינה כתב להדיא וכשאומר אדם יזכה כלי שלי או חצירי שלי לחבירי במקח שהוא לוקח מחבירו קונה חבירו דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו והיינו דתניא ברשות הלה המפקדין אצלו עד שיקבל ש"מ דבקבלה לחוד זכה וכו' עכ"ל הרי שלא יהיה דברי הרא"ש סותרים זא"ז ע"כ דדעת ר"ת שוה בזה דבעי שיזכה לו חצירו. והיינו זכי לחבירו דלמדו מהך ברשות המפוקדין אצלו היינו יזכה לו חצירו ואין כאן הבדל דברים כלל. ומחינה מכבוד מעלת רוממת קדושת תורת הש"ך שעשה כאן הבדל מה שאינו:
והנה באמת בהך דינא אי זכי לו קנה בדלא מסרו לידו רק הוא ברשותו נחלקו בפי' הרמב"ם המ"מ והכ"מ דרמב"ם הביא רק גי' הרי"ף ברשות המפוקדים עד שישכיר או יוציא ממקומו והשמיט הך עד שיקבל עליו כי לא היה בגי' הרי"ף לדעת המ"מ ומ"מ לדינא מודה הרמב"ם אבל הכ"מ כתב דלדינא חולק הרמב"ם וצ"ל לדעתו הוא הרמב"ם ס"ל תן כזכי דבעי בזכי דוקא מיד ליד אבל רשותו לא מהני. אך אין זה ענין בדברי רמ"ה לחלק בין סתם זכי לאומר תקנה חצירו דאין מקום לחילוק זה בכל פוסקים וכן מבואר בנ"י פרק הספינה ע"ש ופשוט. ויש לי מקום ספק בהך שליח דזוכה להמקבל בחצירו דאומר יזכה לו חצירו אי הוא מוטל ברשותו מעורב עם שארי מטלטלין של עצמו אי זכה למקבל להך דיעה לקמן בסימן ר' סעיף א' בהג"ה ע"ש דאפשר לומר דוקא במוכר שמשכיר חצירו למקבל בהא צריך להיות משומר לדעת המקבל אבל כאן השליח זוכה בשביל המקבל רק במה יזכה המקבל הא לא הגביהו השליח לזכותו וצריך לומר דמשאיל לו חצרו הא מ"מ משומר הוא לדעתו והוא כמו שמשומר לדעת המקבל כי הוא שליח המקבל כי זכין לאדם שלא בפניו. ואי קשה א"כ הא הבדל יש בין נפקד למוכר וא"כ למה לא פירשו ד' רשות כי רשותו של זה לא כשל זה. דזה צריך להיות משומר וזה לא. דא"כ יקשה למ"ד במכר א"צ להיות משומר דדעת אחרת מקנה אותו שאני. הך ברייתא מה הן הארבע מדות דבפי' הברייתא דוחק לומר שיחלקו. ולכך סתמו הפוסקים כאן ודוק. וכתב הש"ך בס"ק כ"ח דמדברי התוס' והרא"ש והמרדכי משמע דאפילו ר"ת מודה דבחוב ובפקדון בעינן מטו לידו מיד ליד כמו להרמב"ם והרמ"ה ז"ל ולא ידעתי באמת הכרע מכל מה שכתב כי אמת ר"ת כתב דאף דתן הוי כזכי היינו במוסרו לו מיד ליד אך זהו כתב ר"ת ליישב הקושיא דמה פריך והא לא משך הא תן כזכי וכן למה הצריכו מעמד ג' הא תן הוי כזכי אבל לפי התי' השני של ר"ת דבמתנה לא אמרי' תן הוי כזכי וא"כ ממילא כל קושיא הנ"ל מיושבים מהיכי תיתי לחדש דין זה לומר דבעי למסור מיד ליד מה דבזכי גופיה לא צריך כמ"ש הש"ע כאן ובתן דהוי כזכי יהיה הבדל דיהיה צריך מסירה מיד ליד. אין לך דוחק גדול מזה ומי מכריח לנו לזה והרא"ש ותוס' בפרק הספינה ומרדכי כתבו זה הכל לתי' ראשון של ר"ת אבל לבתר דתי' ר"ת דבמתנה לא הוי תן כזכי מה"ת לחלק בין השוים וכן מורים לשון גיטין דף י"ג ד"ה האומר וכו' דכתבו ב' פירושים במשנה אי גרסינן תן גט זה דאתיא כרבנן וכגון שאינו מוסרו מיד ליד אלא מראהו לו ומצוה ליטלו והוא אינו נוטלו עד אחר מיתה. הרי לפי' זה אלו נטלו מחיים הוה זוכה בו אף דלא מסרו מיד ליד. וכתבו אי נמי נטלו לאלתר ואפי' הכי לא זכה העבד ונאמר דלא אמרינן תן כזכי אלא כשמוסר לשליח מיד ליד עכ"ל הרי דתי' שני הוא דתי' דבעי מיד ליד ונראי' הדברים כי שני תי' אלו בתוס' המה שני תו' שבתוס' בדף הקודם ד"ה כל האומר אי בעינן לתן מסירה מיד ליד או במתנה לא אמרינן תן כזכי ולדעת הש"ך איך כתבו התוס' בחד תי' דלא נטלו מחיים הא התוס' הכריחו דבעי מסירה מיד ליד ועכצ"ל דמהך תי' דתן לא הוי כזכי במתנה אצ"ל עוד הך תי' דבעי מסירה מיד ליד. אך ראיתי כי דינו של הש"ך מוכרח כי הטור ס"ל בלי ספק כדעת ר"ת דבמתנה לא הוי תן כזכי כדעת אביו הרא"ש ואלו בהלכות עבדים י"ד סימן רי"ז הביא בשם ר"ת דבשחרור דהוי תן כזכי דשחרור הוי כחוב כמ"ש הרשב"א והרא"ש ובעי דימסרו לידו ממש הרי דתופס שני דעות יחד ודינו של הש"ך מבואר ודוחק לומר דהתם לחומרא משום שחרור חיישינן לתי' הראשון של ר"ת דלא ה"ל לסתום ולהתירו בשפחה. אך באמת צריך טעם מנ"ל לר"ת הך דינא כיון דכל הקושיא הנזכר בתוס' מתורץ בהך תי' דבמתנה לא שייך תן כזכי. וכבר הארכתי בזה בפלפול שמעתא הנ"ל בחדושי ונראה דאף דס"ל לתוס' ליסוד מוחלט דבמתנה לא אמרי' תן כזכי מ"מ דינם מוכרח כנ"ל והוא דאמרי' בדף י"ד ע"ב דבש"מ שאמר הולך מנה לפלוני אפילו מת המקבל לא יחזיר ופי' רש"י דהולך דידיה כזכי דמי ועיין תוס' שם ד"ה הא בשכ"מ וכו' ועיין חידושי רשב"א ומ"ש הטור ס"ס זה בשם הרמ"ה ומ"ש בזה. וקשה א"כ רב דאמר לעיל תן מנה לפלוני וכו' יתנו לאחר מיתה בצבורין ומונחים ומוקי ר"פ בש"מ משום מנה קבור וקשה מה דוחקיה משום מנה קבור דהוא דלא כהלכתא לימא בש"מ ולא במצוה מחמת מיתה רק סתם צוה ליתן לפלוני מנה וקי"ל הולך בש"מ ומכ"ש תן או תנו הוי כזכי וא"כ זכה לו רק בזכי גופיה בעינן דיהיה ברשות השליח הזוכה כמבואר בש"ע סעיף זה ולכך אמר רב והוא שצבורין ומונחים אבל אי ליתנהו ברשות השליח לא ול"ל כמש"ל דהא סוף כל סוף יבא פעם אחר לרשותו ויזכה בו בשביל המקבל. ולמה צריך שיהיה עכשיו ברשותו דהא במשנה לא נזכר מחזרת הנותן ומיתת הנותן לא הוה תזרה וכמו שהדבר ספק אצלי לעיל דא"כ מה פריך הגמרא בב"ב דף קנ"א מהך משנה למ"ד דמתנת ש"מ במקצת בעי קנין דס"ל הך משנה איירי בש"מ ולא ס"ל כהנך אוקימתא דאוקמי ליה בגיטין כמ"ש התוס' והוצרך הגמרא לשנוי במצוה מחמת מיתה ה"ל לשנוי בפשוט דש"מ שנתן מתנה וה"ל הולך כזכי. ואף דאינו ברשותו דלא גורס זה מ"מ סוף יגיע הדבר לידי רשותו ועכצ"ל דאע"ג דתן הוי כזכי מ"מ בעינן מסירה מיד ליד וזה לא משמע במשנה דלא גריס זה וכמ"ש התוס' בד"ה והא לא משך על קושיא דמצוה לקיים דברי המת. וא"כ לא שייך תן כזכי אף בש"מ ולכך לא קאמר הגמרא הן בגיטין והן בב"ב הך אוקימתא כלל בשום דוכתי. ודינו של הטור מוכרח וצדקו דבריו. ובתוספ' הנ"ל דכתבו שני תי' דמשמע דאין זה הדין דבעי מסירה מיד ליד מוחלט י"ל דהך א"נ שכתבו לאו שני תי' הם רק דבאמת העיקר כמ"ש לבסוף דאפילו הגיע ליד השליח בחיים הואיל לא נמסר מיד ליד לא הוי כזכי רק דא"כ יקשה מה פריך שם בגמרא אי בש"מ מה איריא תנו אפילו כתבו נמי דלמא הא קמ"ל אפילו תנו דהוי הזכי מ"מ לא יתנו לאחר מיתה הואיל ולא נמסר מיד ליד ולזה כתבו התוס' דיש לפרש במשנה דלא נטלו השליח כלל מחיים וא"כ אף דהדין אמת דאפילו קבלו מחיים דמ"מ לא הוה כזכי הואיל ולא נמסר מיד ליד אין לומר דהמשנה קמ"ל הך דינא דממשנה אינו נלמד הך דינא דהא י"ל דבאמת לא קבלו מחיים ואלו קבלו באמת היה משוחרר וע"כ דהך דינא נלמד ממקום אחר. וא"כ שפיר פריך הגמרא ודוק. אך יש להבין הרמב"ם דנמשך בהלכות עבדים אחר דברי הרי"ף דס"ל אע"ג דקי"ל כחכמים תנו שחרור לעבדי דאינו חוזר דמ"מ הואיל דאמר תנו ולא זכי לא הוה משוחרר עד דמטי לידו ע"ש והיינו מכח קושית הרי"ף דהך משנה דקתני תנו שטר שחרור וכו' לא יתנו לאחר מיתה מוכח דאינו משוחרר וא"כ ע"כ או דגריס במשנה תן גט זה או ם"ל דלא בעי מסירה מיד ליד ומ"מ הוי כזכי ולכך הוצרך לחלק בחזרה לשיחרור דאל"כ הא לא קשיא מידי מהך משנה כמ"ש התוס' באמת ע"ש וברא"ש וא"כ לשיטתו דס"ל תן כזכי קשיא ליה קושית התוס' מה פריך בגמרא על סיפא תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה והא לא משך הא תנו הוי כזכי ומנ"ל לחלק בין רישא לסיפא דרישא לרמב"ם ע"כ איירי באופן דהוי כזכי דאל"כ אין מקום לדינו א"כ אף סיפא ודאי איירי כן דומיא דרישא ול"ק והא לא משך ומנ"ל לגמרא להקשות ולומר דרישא וסיפא לאו בחד גוונא איירי ודוחק לומר דס"ל לרמב"ם ג"כ כסברת הרא"ש ורשב"א דגט שחרור הוי כחוב וא"כ בחוב ס"ל לרמב"ם דלא בעי מסירה מיד ליד אבל במתנה בעי ולכך פריך הגמ' שפיר והא לא משך דבמתנה בעי מיד מיד דמנ"ל לרמב"ם חילוק זו ועושה מערכה על דרוש הזה לחלק כמ"ש הרי"ף בין חזרה לשחרור וצ"ל דהרמב"ם היה גורס ברישא תן גט זה ובסיפא לא גריס זה ולכך ברישא מוכרח הרמב"ם לומר חילוק שלו דזה משמע ליה לרמב"ם היינו מסירה מיד ליד והגמרא דייק הואיל וסיפא לא נזכר זה ש"מ דקמ"ל רבותא אפילו בלי מסירה מיד ליד ג"כ יתנו ופריך והא לא משך וכן מורים דבריו במשניות וצ"ע כי זה דוחק:

יתן ליורשי מקבל וכו' עיין מ"ש בס"ק שלפני זה דצריך להיות שמסרו לידו ממש אז הוי כזכי בש"מ אבל אם לא מסרו לידו אע"ג דהוי ברשותו של מקבל לא הוי כזכי אפילו בש"מ:

ואין הנותן יכול לחזור בו כ"ז שלא עמד. וברש"י מבואר דאע"פ שכתוב דגבי ש"מ הולך דידיה כזכי מ"מ בדף ט"ו ע"א ד"ה וי"א כתב להדיא יתן ליורשי מקבל כ"ז שלא חזר בו המשלח הרי דס"ל דמהני חזרה דס"ל אף דהולך כזכי מ"מ הוה כאלו התנה זכי לו ע"ת שלא אחזור בו. ולכן תמהני מריב"ש בתשובה סי' שמ"ו דכ' דהואיל דרשב"א נתן טעם משום דגבי ש"מ דאלי' דבריו אף הולך הוי כזכי יש ללמוד אפילו עמד אינו חוזר ודלא כרמ"ה הובא בטור דמה ראיה יש מזה הא גם רש"י כתב להדיא דגבי ש"מ הוי הולך כזכי והיינו כסברת רשב"א ומ"מ ס"ל דיכול לחזור והטעם משום דה"ל ע"ת א"כ ה"ה בעמד דאמרי' דעתיה דע"ת כן אמר זכי ע"ת שלא יעמוד אבל אם יעמוד זכיה בטלה למפרע. ועכ"פ יפה עשו המחבר והרמ"ה שהשמיטו דעת ריב"ש וסתמו כדברי הטור שוב ראיתי דהך דינו של רמ"ה דאם עמד חוזר יליף ליה מירושלמי סוף פ"ק דגיטין וז"ל תן מנה זה לפלוני ומת אם רצו יורשין לעכב אינן יכולין אין צריך לומר באומר זכה לו באומר התקבל לו הן (פי' הוא לשון שאלה וכי צריכין אנו לפרש הך ברייתא דמיירי באומר זכה לו דאל"כ למה לא יהיה יורשים יכולים לחזור הא הולך לאו כזכי) אמר רבא בר ממל בש"מ היא מתני'. אם בש"מ בהדא אין צ"ל זכה לו התקבל לו (והיינו התי' כדמשני רבא בר ממל בתלמודא דידן דש"מ אצ"ל זכה דהולך הוי כזכי וכמו שאמר הירושלמי לפנים) א"ר מנא קיימתיה מדאר"ה בשם רב עשו דברי ש"מ כבריא שכתב ונתן (והיינו כמ"ש הואיל ואלים דברי ש"מ להיות ככתובים ומסורים אף הולך הוי כזכי) ומסיים ירושלמי והוא שמת מאותו חולי הא אם הבריא לא וכו' עכ"ל. הרי מבואר דאף דהוי כזכי היינו אם לא הבריא ודברי רמ"ה מבוארים ולכך סתם הטור דברים כהווייתן ותמהני מהגהת מרדכי שנסתפק בזה ולא עיין בירושלמי ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.