סמ"ע/חושן משפט/קכה
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) הולך מנה כו'. וכתב רי"ו נכ"ח ח"א ☜ דה"ה אם נתן לשלוחו שטר מתנה או שום שטר שיתננו לפלוני אזי זכה והיינו כשאומר לו זכה לפלוני כמ"ש המחבר בס"ו עד"מ ח' וע"ל סי' ס"ה סי"ג:
(ב) דהולך כזכי דמי דוקא בחוב ופקדון ולא במתנה וכמ"ש בסמוך ס"ה מילתא בטעמא:
(ג) זכה בשבילו. בסמוך ס"ב יתבאר דבפקדון לא אמרי' הכי כ"א כשהנפקד הוחזק כפרן עיין שם מ"ש:
(ד) בין מת לוה. פי' ולא מצו יורשי הלוה לומר נתבטל שליחתך כדאמרינן בשליח דעלמא כמ"ש הט"ו ר"ס שכ"ב דשאני הכא דכבר זכה זה להמקבל:
(ה) או מלוה. פי' ואין המשלח יכול לומר לא נתתי בידך אלא כדי לתת לשמעון לא ליורשיו וע"ז סיים וכתב אלא יתנוהו ליורשי שמעון דכיון דמיד זכהו לשמעון ממילא יורשיו יורשין זכותו:
(ו) ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד כו'. פי' ואין לשמעון המקבל עם לוי כלום אלא עם ראובן שהיה לוה או נפקד שלו ועל אחריותו קבלו בידו ולא נתנו לו רשות ליתנם ליד לוי:
(ז) אבל אמר החזיר כו'. ק"ק דהמעיין בתשובת הריטב"א בעל דין זה (והביאו הב"י בסי' זה סס"ט) יראה דשם בתשובה איירי ממתנה מדהביא ראיה מההיא דהלך ובקשו ולא מצאו כו' דאיירי במתנה וכמ"ש בסי' זה בפרישה וא"כ י"ל דדוקא במתנה דלא מהני גם ל' הולך כתב בה נמי דלא מהני בה ל' החזיר אבל בחוב ופקדון מהני כמו דמהני ל' הולך ובאמת דכתב שם בת' ז"ל החזיר הוא גרע מהולך אבל נר' דלא כתב כן אלא של"ת דל' החזר יהנה טפי במתנה מל' הולך קמל"ן אבל בחוב ופקדון קרוב לודאי דס"ל דמהני גם ל' החזיר ע"ש וצ"ע:
(ח) והעני. פי' ראובן:
(ט) ואם מחמת אונסו החזירו כו' פטור. ול"ד למ"ש מור"ם בסמוך בהג"ה והוא מהמרדכי שכתב שבכזה הדין עם המפקיד ודוחק לחלק דשם לא אמרו אלא שלכתחל' לא יחזיר וכאן אמר שאם החזיר בדיעבד פטור אלא נראה דשאני התם דראובן עשה ללוי שליח לקבלם ומיד שקבלו לוי לידו הרי הוא ממון של ראובן ואם יחזירו לשמעון מחמת האיום הרי מציל נפשו בממון של חבירו וע"ל ס"ס קכ"ו ובסי' רצ"ב ס"ח ובסי' שפ"ח ס"ז מ"ש בחילוקי דינים הללו:
(י) וי"א דכשהחזיר כו'. פי' אפי' לא העני ראובן אפ"ה הרשות ביד שמעון לגבות ממונו מאיז' שירצ' מלוי או מראובן וז"ש שניהם חייבים באחריותו ר"ל מאיזה שירצ' גובה כלו וכ"כ המ"מ ועפרו"ד:
(יא) הדין עם ראובן. ומסיק שם וכתב ז"ל ואע"ג דשמעון לא הוחזק כפרן מ"מ הואיל ועשאו ראובן שליח לקבל זכה לו והא דאמר לוי לא זכיתי לך ע"מ דאפסיד את שלי הוה דברי' שבלב ואינן דברים עכ"ל:
(יב) הא דבפקדון כו'. אבל בהלואה דלהוצא' נתנה ומתחלה לא הלוה לראובן אלא למלאות בקשתו בכל ענין הוא זכות לשמעון שתצא מידו דראובן ותבא בעין ליד שמעון משא"כ בפקדון דגם בהיותו ביד ראובן הוא בעין ושמעון הפקידו בידו בשביל הנאת עצמו מ"ה כל שאינו נעשה אח"כ כפרן אין לשמעון זכות בחזרתו לידו מ"ה יכול לחזור בו ועפ"ר:
(יג) יכול הוא לחזור וליטלן. עפ"ר שם כתבתי דהברירה ביד הנפקד לחזור וליטלן או לא ולא אמרי' מדלא הוחזק כפרן ניחא להמפקיד שיהיה הפקדון בידו ולא ביד אחר ויהיה מחויב לחזור וליטלו מיד השליח והיינו טעמא דהמפקיד מתחילה לא ס"ד שישמרנו הנפקד לעולם אלא שלאחר זמנו יחזור לשלחנו לידו ביד שליח מהימן וק"ל:
(יד) ואפי' בממציא לו שליח. פי' דא"ל מעות יש לי ביד פלוני לך ואמור לו שדעתך לבא לכאן אם יתנם לך הביאם לי וכמ"ש הט"ו פי' זה בר"ס קכ"א ס"ב ע"ש. (הג"ה ועיין בהג"א פרק קמא דגיטין על ראובן ששלח מנה לשמעון לשומרו לו וע"י אותו שליח החזיר לו שמעון ונאנס בדרך):
(טו) אם בא לחזור אינו חוזר. בפרישה כתבתי ל' המ"מ דכתב טעמו ז"ל כיון דהבעלים רגילין להפקיד אצלו תו אין הנפקד יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר באחריותו עכ"ל ונראה דאף אם יחזור הנפקד וירצה ללקחו מיד זה השני על אחריותו מ"מ אין לשמעון שום עסק וטענ' עם ראובן הנפקד כיון דהחזיר פקדון שלו למי שרגיל להפקיד בידו והשת' א"ש הא דקאמר או אפי' לא ממצי ליה שליח אלא דשליח מהימן כו' דקמל"ן דאף על גב דלא עשאו עתה שליח כלל וגם חזר וקבל עליו הנפקד אחריות מחדש אפ"ה אינו חוזר ועפ"ר:
(טז) אני רוצה להחזיק בהם בשביל החוב. ע"ל סי' פ"ג סס"ב שם כתב מור"ם דין שליח שמחזיק במעות בשביל חוב המשלח והמחבר כתב מזה בס"ס נ"ח ובסי' צ"ט כתב הט"ו דין אם אחד תופס מה שנתן לידו שליח ואומר שהשליח או הסרסור חייב לו ע"ש ס"ג וס"א:
(יז) ואין לו שאר נכסים כו' עד"ר מ"ש ליישב דל"ת מכאן למ"ש בסי' ק"ה:
(יח) לא נפטר המשלח כו' מ"ה יכול המשלח לכפות השליח שלא יבא לידי היזק:
(יט) אפי' אם אין לו נכסים כו'. ל' הטור אע"ג דהוא נאמן נגד המלוה לומר אני תופסם בחובי במיגו דפרעתיך מ"מ הואיל וכל זמן שלא בא ליד המלוה לא "פקע שליחותו נמצא שהשליח בעל דברים דהמשלח הוא וכנגד המשלח אין לו מיגו שאינו נאמן לומר החזרתים לך הואיל והולך כזכי דמי לפיכך אם מת המשלח כו' ור"ל דאם היה לו מיגו גם נגד המשלח כגון דמסרם לו בלא עדים דאי בעי היה טוען להד"ם היה יכול לומר לו עשיתי שליחותך במה שהגבתיהו למלוה בחוב שהוא ח"ל ופקע שליחותו דהשליח בזה בשבועת היסת שהוא ח"ל במיגו דאלו היה טוען להד"ם דהיה פקע בזה שליחותו גם במודה שלא מסרם לו אלא נטלו בחובו פקע שליחותו ועד"ר מ"ש עוד מזה די"ל דבכה"ג הוה פטור גם המשלח ממי ששלח לו ע"ש:
(כ) ולא הניח נכסי' כו'. דאלו הניח נכסים היה חוזר המלוה על הנכסי' שהניח והוה דינו כאלו חי המשלח דהא יכול לכפות המשלח להשליח ליתן המעות ליד המלוה כנזכר לפני זה משא"כ כשלא הניח כלום דאז אין להמלוה שום דין עם היורשים אלא עם השליח לומר לו תן לי מעותי ששלח ראובן הלוה לי על ידך ואז נאמן השליח בהיסת נגד המלוה לומר אתה חייב לי במיגו דאי בעי היה אומר כבר נתתיהן לו והיה נאמן בהיסת:
(כא) ויש מי שאומר שאם כו'. הטעם מפורש בטור דס"ל דכל האומר תן או הולך לפלוני כמאן דאמר זכי לו ע"מ שתתנו ותבוא לידו דמי וכל זמן שלא קיים תנאו דהמשלח כאלו לא יצא מידו דמי ר"ל אע"ג דק"ל בפקדון או במלוה ה"ל הני לשונות כאומר זכי היינו דוקא שאינו יכול לחזור ולטלו מידו אבל מ"מ כיון דהוציא בל' הולך או תן כוונתו היה דיזכה לו באופן דיגיע דוקא לידו ובאם לא יגיע לידו הרי הוא עדיין ברשות המשלח:
(כב) אבל במתנה לא כו'. הטעם דבפקדון ובחוב דהממון הוא כבר של זה ששלחו לידו מ"ה בקל יכול לזכות זה בשבילו משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא היה שלו מעולם מ"ה בעינן לשון מעולה דמבורר טפי:
(כג) וא"ל הנותן הולך כו'. דבלשון הולך דאמר הנותן ביטל שליחותו דהמקבל דא"ל המקבל לזכותו ולקבלו מידו ועפ"ר:
(כד) לפיכך אם אמר הולך כו'. פשוט היא אלא שכתב דבר והפוכו אגב שכתב בר"ס זה דבחוב ופקדון אינו יכול לחזור בו ועד"ר מ"ש עוד:
(כה) נעשה נדר. ל' הטור הוא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכ"כ שנית לקמן בסי' רמ"ג ע"ש והב"י הקשה עליו וכתב דאין אמירתו לגבוה שייך בזה ומ"ה כתב טעם אחר משום דנעשה נדר וכמ"ש המחבר כאן ומטעם דלא מיקרי לגבוה אלא עניני הקדש ועני הדיוט הוא וכ"כ בע"ש ועוד הקשה הב"י בסי' רמ"ג על הטור דאם זה הוי כמסירתו להדיוט א"כ מאי אריא דיאמר לחבירו הולך עדיפא מינא הל"ל דאפי' לא אמר אלא אתן לעני כך וכך אינו יכול לחזור בו ☜ ואני כתבתי דלק"מ דגם צדקה לעני מקרי אמירתו לגבוה דכל האומר אתן כך לעני ה"ל כאילו אמר אתן לגבוה ומשלחן גבוה קזכו עניים והא ראיה דבקרא בפ' כי תצא כתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לי"י אלהיך נדבה אשר דברת בפיך ודרשינן מינה בפ"ק דר"ה (דף ו') אהקדש לקרבנות "ושבפיך ר"ל צדקה הרי דכללינהו הקרא בפסוק אחד וכתב על כולן לי"י אלהיך וכבר מבואר בגמרא וכתבו הטור והמחבר בי"ד סי' רל"ח דאף האומר אתן כך וכך לעני כל זמן שהיא בידו יש לו התרה לנדרו בפתח חרטה משא"כ כשהוציא מידו ונתן לאחר ליתנו לעני וה"ק אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לענין שאינו יכול לחזור בו אלא שיש לו התרה בחרטה ועכשיו שהוציאו מידו שוב אין לו התרה ועד"ר:
(כו) או אפילו לא היה בידו כו' אלא שהגבהו עפ"ר שם כתבתי דכשבא אח"כ לחצרו זוכה לו חצירו אע"פ שלא הגביהו לשם כך כיון דמתחלה זיכה לו ולא חזר בו הנותן דהא אפי' לסברא הראשונה דס"ל דתן לא הוי כזכי אפי' הכי כתב אליביה לפני זה דאם א"ל זכה לו דכשיבא לרשותו יזכה כו כו' ולשון רשות ומשמע אפי' לחצירו כ"ש לי"א זה דס"ל דתן הוי כזכי דאם א"ל זכה לו דזכה לו חצירו ומ"ש כאן אלא שהגבהו מיירי כשאינו מונח בחצירו ורשותו וק"ל:
(כז) אבל אם לא א"ל זכה כו' פי' שלא א"ל זכה אלא א"ל תן או הולך לא מהני אפי' אי הוה אז בשעת אמירת תן לו בחצירו לא זכה בו ועד"ז צריכין אנו לפרש ל' הטור דכתב אבל אי לא א"ל זכה מחד אנפין דר"ל דלא א"ל זכה בשום אופן וכמ"ש בפרישה ע"ש:
(כח) ומצאו שמת. ומיירי שמת נמי הנותן כדמסיק אלא בא לחלק במקבל בין מת בחיי נותן או אח"כ מ"ה קאמר ומצאו שמת:
(כט) יתן ליורשי המקבל. דהמקבל זכה בו בחייו ויורשיו יורשין אותו אחר כך:
(ל) דמצוה לקיים דברי המת. לקמן סי' ר"נ סכ"ז ובסי' רנ"ב יתבאר דהיינו דוקא היכא שהממון שמצוה ליתן אינו ביד הנותן אלא דאתפסיה ביד אחר כמו כאן ע"ש:
(לא) יחזור ליורשי משלח. דהולך לאו כזכי דמי דלא זכה בו בשעת נתינה ומשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כאן דבשע' שמת נתבטלו דבריו שהרי צוה ליתנו להמקבל עצמו דבשעה שמת לא היה המקבל חי:
(לב) יחזיר ליורשי המשלח. דהרי לא אמר אלא ליתן להמקבל עצמו וכאלו לא אמר כלל דמי:
(לג) ואפי' נולדו יורשי כו'. ז"ל הטור ואפי' נולדו אח"כ דבשעת מיתת הנותן לא היו ראויין לקנות למ"ד המזכה לעובר לא קנה (ולקמן בסי' ר"י יתבאר זה) וגם המקבל לא קנה בחייו כיון שמת בחיי הנותן אפ"ה קנו משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי למפרע משעת נתינה הלכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה בו משעת מתנה והורישו ליורשיו עכ"ל:
(לד) ואין הנותן יכול לחזור. ז"ל הטור דלא דמי נשאר מתנות שכ"מ (דיכול לחזור בו בשעת חליו ונתבטל צוואתו ואפי' אם מת אח"כ כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסימן ר"ן) דשם אינו מוצא ממון מתחת ידו בשעת הצואה הלכך לא זכה בו עד לאחר מיתה אבל זה שמסרו ליד השליח ודאי דעתו היה שיקנה בו מיד במשיכת השליח ואמרי' כי כן היה דעתו לזכות לו על ידו והא דא"ל ל' "הולך ולא א"ל ל' זכי משום דבהיל היה במיתתו וכדאמרינן "בגט שכ"מ דאם אמר כתבו גט לאשתי אע"פ דלא אמר ותנו לה כותבין ונותנין לה ואמרינן דלא אמר תנו משום דבהיל היה במיתתו וכמ"ש בא"ע בהלכות גיטין ע"ש ולקמן בסי' ר"ן סי"ג:
(לה) ואם עמד חוזר. כדין מתנת שכ"מ דאומדן דעתינו כן דלא נתן אלא משום שהיה סבור שימות וכמו שכתב לקמן סימן רמ"ו ור"ן עיין שם:
(לו) צריך השליח לעשות כו'. ולא ימנע מליתן לו באמרו שמא לא ימות ויהיה קשה להוציא דכיון דמסרו לשליח ליתן לו נותנין לו מיד מה שאין כן בשאר צוואה דלא מסרו ליד השליח:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |