תומים/חושן משפט/פה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט פה

(א) וי"א. שהוא נאמן הש"ך תמה איך יהיה נאמן מזויף כשעדים מקיימים אותו ולכך דחק אף דברש"י ור"ן נזכר להדיא שהלוה טוען מזויף הוא לאו דוקא ועיקר טענה פרוע. ודבריו דחוקים בכוונת רש"י ור"ן ונראה דלא מיירי הם בקיום שעדים מעידים שזהו חת"י בבירור רק קיום ע"י דמיון וכבר כתב הש"ך גופי' לעיל סי' מ"ו וס"ט בדעת הגאון בכת"י וכדומה שקיום דאורייתא אין לסמוך על קיום כזה דהוא רק דרבנן וכ"כ התו' כתובות דף צ"ב ד"ה דינא דבשטר שנפל לא סמכינן אקיום כזה הואיל ואיתרע ואין לך ריעותא גדול מזה שהיה לו לגבות משטרו ולא למכור שדהו והרי זה יותר ריעותא מנפל וגם בריעות' הזו ודאי קיומו תורה ולכך לא מהני קיום כזה. כמ"ש ש"ך בכמה דוכתין. ולכן הטור שהשיג לעיל בסי' ס"ט אהגאון וס"ל דאף בכת"י מהני קיום של דמיון אף כאן חולק וס"ל דוקא בטוען פרוע ולא בטוען מזויף וא"ש ולק"מ:

(ב) לא. מכרתי וכו' הקשה הט"ז תינח בדכתב לו בחובו דאקני אבל בדלא כתב לו דאקני עדיין יכול למוכרו לאחר ולהבריחו כמו מטלטלין דלוה וקנה ומכר לא טורף בלי דאקני ומכח קושי' זו ביקש הט"ז לחדש דהואיל דאיכא אומדנא דמכרו כדי למשכן אותו ה"ל כאלו כתב לו דאקני והרב חכם צבי בהגהות כתב דמעולם לא שמענו להוציא באומדנא כזו ע"ש ואני תמה מה מקום לכל פלפולם הא גמרא ב"ב דף קנ"ו חשב הגמרא לפשוט מהך דפקח היה שמכר שדה כדי למשכנו דדאקני משתעבד ודחי הגמרא מיני' ואפילו מגלימא דכתפאי כי קאמינא קנה ומכר מהו ואי יש מקום לקושי' הט"ז הא עדיין קשה מה מהני מיני' הא יכול להבריחו ולמוכרו ואין לומר כתי' הט"ז דהוי ככתב לו דאקני דא"כ ש"מ דדאקני משתעבד דלא יהיה סתם יותר ממפרש אלא ברור דלא חשש הגמרא לקושית הט"ז והטעם הואיל וכל שעה זמנו של שטרו לגבות. המוכר שדה שלו קול יש לו וכשירגיש שרוצה למוכרו יבא בב"ד ויכתבו לו טרפא ויעכב המכירה. וכיון דקושיתו ליכא נפל עזר מתי' שלו ויטול מה שחידש כי אין לו לסמוך.

(ג) אם. הלוה מכר וכו' הרב הש"ך תמה ע"ז דמ"ש מטלטלין שכתב הרב בהגה דלא איתרע כח המלוה משום דאמרינן אם היה רוצה לגבותו לא היה מוכר לו ומ"ש מקרקע דפשיטא דנימא דאלו היה מגלה דעתו דרוצה לגבותו לא היה מוכרו לו והב"ח כתב דיש לסברא זו דלא היה מוכרה לו סעד מגמרא דכתובות גבי עשהו לאחר סימן דאמרינן לעצמו לא דהוצרך לעשותו סימן דזולתו לא היה מוכרה והא זה בקרקע איירי וא"כ הקושיא יותר חזקה והב"ח ביקש לסייע לטור ומצא לו עזר כנגדו ונראה דלק"מ להמעיין בטור דכתב איך לקח קרקע ששעבודו עליו ור"ל בשלמא מטלטלין דאף דהם ביד הלוה לא סמכה שעבוד' א"כ שפיר י"ל מה יועיל שלא אקנה מ"מ חובי בקרן צבי א"כ טוב שאהי' אני לוקח מאיש אחר ואם אגלה שרצוני לגבות ימכרן לאחר כנ"ל משא"כ קרקע ששעבודו עליו ואם ימכור לאחר חובו מוקדם לטרפו משא"כ אם הוא יקנהו ממי יגבה ובשביל דניחא ליה הך קרקע מזולתו כי ודאי מצוי' קרקעות לקנותו רק דנימא הך ניחא ליה ביותר בשביל הך אין מפסיד שעבודו בשום אופן וא"ש. ודברי הטור הם מדוקדקים ומעתה אין מראי' הב"ח סתירה לטור דשם ליכא כלל שעבודו כי הלוקח אינו חייב לו כלום ושפיר אמרינן לא הוה מזבני' ליה והוא הסברא במטלטלין משא"כ בקרקעות דעי"כ מפסיד שעבודו ומעותיו מניח בקרן צבי וא"ש. והנה דעת הג"ת דאם יש ללוה בלא"ה קרקעות שיכול לגבות חובו לא הפסיד המוכר וצ"ע כי י"ל תמיד יש לחוש אולי רבו מנושיו ולא יספיקו שאר קרקעות וסתם נאמר בטור מיהו בלא"ה הך דינא לא מצינו לו ראיה ורמז במחברים זולת בטור לבדו וא"כ במקום שיש לו נכסים אחרים הבו דלא לוסיף ונכונים דברי הג"ת ועיין מש"ל סימן מ"ט בתומים סק"ב ע"ש

(ד) ויש. מי שאומר דל"ש וכו' הרב הש"ך תמה על רמ"ה בזה דהא משנה שלימה היא וח"א זה גובה וזה גובה והא דאוקמינן בגמרא ביומא דמשלם זמן הוא לר' ששת אבל לר"נ דכוותי' קי"ל משמע בגמרא דא"צ לזה וצ"ל או כתי' הרז"ה או כרמב"ן דלמה לא קשי' לר"נ ועכ"פ הדין דין אמת דלא יפסיד שטרו והניחו בצ"ע. ונראה דלק"מ דודאי קשי' ליה לרמ"ה קושית הרז"ה ורמב"ן ומחברים דהך קושי' דפרכינן לר"ש אי בתוך זמנו מ"ט דאדמון ואי לאחר זמנו מ"ט דחכמים לר' נחמן נמי קשה. ותירוצו של הרז"ה לא ניחא ליה מטענות שטען עליו הרמב"ן וכמש"ל וגם בתי' הרמב"ן דמיירי באתרא דכתבי שטרי והדר יהבי זוזי ולכך אין טענה היה לך לגבות לא ס"ל. כמ"ש הש"ך באריכות לכן ס"ל כך דבעה"ת נסתפק אם שטרו של שני נדון כשובר או לא ובירושלמי סוף כתובות משמע דתלי' במחלוקת ר"ש ור"נ דאמר לר"ש דס"ל כל אחד עומד בשלו אם אחד מחל חובו מ"מ אין השני גובה שטרו דה"ל מתחילה כשובר וכן אם אחד בשטר וא' בע"פ אין אותו בשטר יכול לוף משעבדי דה"ל שוברו בצדו משא"כ לר"נ דס"ל זה גובה וזה גובה זה שלא מחל שטרו גובה וזה שמחל אינו גובה והמלוה בשטר גובה משעבדי ולא השני ע"ש הרי דס"ל לר"ש כל שטר של א' נדון כשובר לשטר השני. אך בגמרא דידן לא משמע כן דהא רמב"ח מוקי ליה למתניתין אליבא דר"ש ביתמי דהחי אין גובה מיתומים ויתומים גובים מהחי ע"ש בגמרא ואלו נדון כשובר איך יגבו יתומים מן החי הא שטרו של אביהם נדון כשובר וכבר בטל שטר שבידם ועכצ"ל דאף לר"ש לא נדון כשובר. והנה בהא דאמרינן בגמרא דס"ל לאדמון לא עביד אינש דיזיף ליומא והיינו דשוי' נפשיה עבד לוה וכמ"ש רש"י היינו אם השטר אין נדון כשובר אבל אם נדון כשובר הרי לא משוי' נפשיה בשטר ההוא כלל לעבד לוה דהא שוברו שהוא שט"ח של השני בידו ומה נ"מ בנוסחא אם נכתב פלוני לוה או פלוני פרע הרי נדון כשובר. וא"ש דבס"ד ס"ל לגמרא כירושלמי וא"כ לר"נ ידע התי' דמיירי ביומא דמשלם זמנא ופליגי כמבואר בגמרא ולאדמון לא משים נפשי' עבד לוה בשביל חד יומא דלר"נ לכ"ע אין נדון כשובר אבל לר"ש פריך שפיר דל"ל דפליגי ביומא דמשלם דמ"ט דאדמון הא לא משוי' נפשי' כו' דנדון כשובר ומשני הגמרא דאף לר"ש ניחא וכסוגי' גמרא דידן דלר"ש ג"כ אינו נדון כשובר ופליגי ביומא דמשלם אי שויא נפשיה כו' או לא וא"ש. ולפ"ז לדינא אף לר"נ כל מחלוקת חכמים ואדמון היינו ביומא דמשלם אבל אח"כ לכ"ע הפסיד שטרו והן הן דברי רמ"ה דמיירי בתר יומא דמשלם כמבואר בטור וש"ע דביומו כל אחד יעמוד בשלו וס"ל לכ"ע מפסיד ולק"מ ודו"ק כי לענ"ד הוא פי' פשוט ומרווח:

(ה) ולשמעון. עדית וכו' כן גי' הסמ"ע ופי' שיגבה עידית קודם הגיע ז"פ של השני אבל בבאי' כאחד לגבות לא יתכן זה כמ"ש סמ"ע והש"ך דעתו להגיה בינונית במקום עידית והיינו בעת גבייה לפי דקי"ל בשלו הם שמין. ובאמת הש"ך לדרכו הולך דרז"ה הוא דמפרש קושיא לעיל למה לא הקשה לר"נ ג"כ מ"ט דחכמים ואדמון די"ל לכך לויתי ממך כדי שאגבה בינונית שלך ואני אגבך זיבורית שלי אבל לר"ש דס"ל כל אחד עומד בשלו קשי'. וטען עליו הרמב"ן דבלא"ה היה יכול לטרוף ממנו בינונית בגביית חובו ואי דרצון למכור זיבורית שלו ילוה מאחר. ועוד אף לר' שמעון יגבה תיכף בינונית ולמכרו לאחר בדמים יקרים והוא לא ימצא אצלו ועוד אף לר"ש הא כשיש להשני עידית לחוד ולו רק זיבורית י"ל דלכך לוה שהוא יגבה תיכף מחבירו עידית וחבירו בעת גבייה לא יכול לחזור ולטרפו רק יגבהו זיבורית. אלו הם טענות הרמב"ן והרב הש"ך האריך ליישב טענת הרמב"ן וביחוד טענה אחרונה שהוא באמת קושיא גדולה דהוא יגבה עידית והשני זבורית טרח לישבו בדוחק דלזה ל"ח לכ"ע ולפי דבריו פשיטא דצריך להגיה כאן בש"ע דהא הטור וש"ע באין לשלול דעת הרז"ה כ"א כדעת הרמב"ן דל"ח לזו דאין זו טענה דבשביל כך יחזור וילוה ממנו וא"כ איך כתבו טענה דיגבה עידית מיד מה שאף הרז"ה מודה דאין זו טענה דאל"כ אף לר"ש ניחא כמ"ש הרמב"ן ולכן יותר טוב להגיה בינונית וזהו להרז"ה טענה ולא הפסיד שטרו וקמ"ל דלא כרז"ה דאף זו אינו מהטענה דבשביל כך לא שווי' נפשיה עבד לוה כ"א כרמב"ן ויפה הגיה לשיטתו:
אך. באמת כל ישובו לדברי הרז"ה הם בתכלית הדוחק ואינו כדאי לדחות דברי הרמב"ן ז"ל וכל המעיין יראה כי דבריו דחוקים ובאמת קו' ראשונה שטען הרמב"ן בלא"ה יוכל לגבות בינונית בחובו לא הבנתי דאנו אמרינן דעין נתן בבינונית שלו וניחא ליה ואם לא יחזיר וילוה הימנו רק יבא לגבות בשטרו הרי המעות מצוי אצלו ויסלקו במעות ואיך אפשר לגבות קרקע ולכך מתחבל להוציא ממנו בהלואה לזמן ארוך וא"כ לעת גבייה ע"כ יגבה הקרקע ובזה אף טענה שניה דאף לר"ש יגבה בינונית וימכרן נדחה חדא אנו אומרים דעין נתן בקרקע של חבירו וחפץ בו אבל להיות גובה ומכרו ולסחור בו ממנ"פ אם הקונים מצוי' שקונים ביוקר אף הלוה ימכרו ויסלקו במעות ויטול הרווח לעצמו ואם הקונים אינם מצוים הרי יחזיקו לו לעצמו והיינו דר"נ אם בשלו או בשל עולם שמין וגם אם ימכור קרקע שגבה מה יעשה במעות וכי יפסידו ואם יהיה לו אין יוכל להגבות קרקע כיש לו מעות ולכן טענות הללו חלושות מאוד ואין מובן לו ממני ובכדי טרח הש"ך לישבם אך טענה אחרונה דביש להשני רק עידית י"ל דלוה הימנו לזמן כדי שיגבה תיכף עידית והשני רק זיבורית לזמנו טענה חזקה היא והש"ך דחק דלרמאי לא חיישינן והם דחוקים הא כל ענין הלוואתו לכך להרוויח ואיך נפסיד שטר של חבירו במקום שצועק ככרוכיא להרוויח נתכוונתי ובשביל כך לויתי הימנו וא"צ להאריך כי הדוחק מבואר ולכך נראה להיפך דס"ל להרז"ה שטענה זו חזקה דפשיטא דיוכל לומר לכך נתכוונתי ועיני היה לעידית עד דקשה מ"ט דאדמון דפשיטא דטענה מעליא הוא וס"ל לגמרא בכה"ג לכ"ע משוויא נפשיה עבד לוה דמה נ"מ לו כיון דמעות בידו ומה נ"מ בשטרו וכמ"ש הש"ך וא"כ ליכא לאוקמי לר"ש בכה"ג דאם כן קשה מ"ט דאדמון אבל לר"נ שפיר מתוקמי דאית לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית ולכך ס"ל לחכמים זה גובה וכו' דיוכל לטעון בשביל כך לויתי וכו' ול"ק א"כ מ"ט דאדמון דבסברא זו לא יפלגו תנאי דהא י"ל בהך אי בשל עולם שמין או בשלו שמין פליגי תנאי לחד שינוי' בב"ק ותרי ברייתות ע"ש דף ח' ועיין בנ"י ובר"ן פרק שני דייני בשמעתין הנ"ל וא"כ י"ל אדמון וחכמים פליגי בהך ולא בסברא גרידא רק אדמון ס"ל כתנא בשל עולם שמין ואם כן ליכא לי' רווחא כמ"ש הרז"ה ולכך הפסיד שטרו וח"א בשלו שמין כהלכתא ולכך זה גובה. ולק"מ לר"ן אבל לר"ש ליכא לאוקמי בכה"ג דאית להשני עידית כקושית הרמב"ן דקשה מ"ט דאדמון ותי' זה מרווח ופשוט ומיושב כל טענות הרמב"ן בהרווחה. אך עכ"ז הרמב"ן לא נח ליה בזה והבעה"ת וטור והר"ן והש"ך כתבו דדעת הרמב"ם כרז"ה מדלא חילק בין אתרא דיהבי זוזי ברישא או כתבו שטרא ברישא וז"א דהלא הרמב"ם כתב להדיא על הך דינא דא"ל אילו הייתי חייב לך וכו' דאם לשניהם עידית או לשניהם זבירית כל אחד יעמוד בשלו ולדעת הרז"ה הא הראשון מפסיד בהלוהו לאחר יומא דמשלם הזמן דל"ל דבשביל רווחא הלוהו כיון דלשניהם נכסים בשוה ואי ניחוש דלכך הלוהו דימכור או יקנה דא"כ אף לר"ש נימא כן. ופשוט דבשניהם שוים בנכסים אף לשיטת הרז"ה זו טענה איך לוה הימנו ודלא כש"ך וא"כ מבואר דלא ס"ל כרז"ה וכן מסתימת הרי"ף דלא ביאר דבשיש לשניהם זיבורית וכדומה דהפסיד שטרו ש"מ דלא ס"ל כהרז"ה ודלא כש"ך שדעתו בהרי"ף ורמב"ם דס"ל כרז"ה והיפוכו מבואר ולכך כתבו הטור והש"ע לשלול דעת רז"ה וכתבו רבותא אפי' יש לזה רק עידית והוא דבזה ודאי יכול לטעון עיני נתתי בו דלא שכיחי לקנות ואגבה אותו כמ"ש הסמ"ע ורז"ה ס"ל דטענה מעליא היא עד שס"ל א"כ מ"ט דאדמון כמ"ש וקמ"ל דלא עביד נפשיה בשביל כך עבד לוה וכדעת הרמב"ן וא"צ להגיה בספרים ודוק:

(ו) ואם. הוא באתרא דכתבי וכו' דעה זו היא דעת הרמב"ן דס"ל באתרא דכתבי שטרא תחילה אפילו לאחר זמן פרעון לא הפסיד שטרו דקשה עליו לתובעו והוא נצרך למעות. וכך מתוקמא המשנה לר"נ ולכך ס"ל חכמים דשטר כשר ולא קשה היינו רישא דקמ"ל כדר"נ אבל לר"ש פריך הגמרא שפיר דהיינו רישא ומוקמינן ליה בדיהיב זוזי תחילה וביומא דמשלם זמנא. ולדיעה זו הסכימו הבעה"ת והר"ן וטור והרב הש"ך טען נגד הרמב"ן. דאיך יהיה כל המשנה נשנית בשביל הך דינא דבשלו הם שמין ס"ל למתני הך דינא דבשלו בפ"ע אבל מה קמ"ל במחלוקת אדמון וחכמים. וקושיא זו יש לדחות דודאי דברי הרז"ה וסברתו אף דלדעת הרמב"ן אינה להלכה מ"מ יש בהם מהטעות וס"ד וא"כ קמ"ל בסיפא דה"א כדעת הרז"ה וא"כ אף אדמון מודה דלא הפסיד שטרו דיכול לומר לגבות בינונית נתכוונתי קמ"ל דלא ובזו סברא לא יחלוקו חכמים ואדמון ובהכי ג"כ מיושב דלא קשה ליתני סיפא ולא ליתני רישא דהו"א דלכך ס"ל לחכמים הואיל ואיכא ג"כ סברת הרז"ה:
אך. מ"ש דרש"י לא ס"ל כסברת הרמב"ן דרש"י כתב אי בזמנו מ"ט דחכמים הרי יכול לתובעו זהו מורה דלא כפי' הרמב"ן דלרמב"ן באתרא דכתבי שטרא תחילה הא אמרינן דלא הפסיד שטרו אף דיכול לתובעו יפה כתב ובאמת לדעתי יש ברש"י כוונה אחרת ליישב כל תמיהת והוא כמעט מסכים לדיטנו של הרמב"ן והוא דצריך לומר הא דמשני כגון שהלוהו אחד לחמשה שנים ואחד לעשרה שנים ודאי המ"ל דלאחד הלוהו בלי קביעת זמן כלל לפרעון ואחד לעשרה שנים רק סתמא דמילתא במשנה דקתני שנים שהוציאו שט"ח סתם משמע דטיב א' כמו חבירו ואם אחד בקביעת זמן אף השני ולשני ע"כ קבע זמן לפרעון כמבואר בגמרא א"כ מסתמא אף לראשון בכך איירי וכ"כ מפורשים דכך צ"ל ולא קשה בשניהם ל"ל קביעת זמן דכיון דלוה השני בכלות סתם הלואה ל' יום מראשון והוא גם כן לוה סתם ויש לו ג"כ ל' יום א"כ גבייה של הראשון קודם לגביית השני דזה אינו דלוה הראשון שבא המלוה לגבות ממנו יש לו זמן בית דין שהוא שלשים יום ולוה השני אין לו זמן בית דין דהרי טוען הרי יש לך לפרוע מה שאני משלם לך ואם כן זמן שניהם שוים וזהו פשוט וא"כ א"ש דלקמן בסי' ק' ס"ב מבואר דעת ר"ת דהקובע זמן אין נותנים לו בעת פרעון זמן ב"ד. וא"כ לר"נ לא קשה אי לאחר זמנו מ"ט דרבנן ופירש"י הא יכול לתובעו מה בכך דיכול לתובעו אם כן יתנו לו ב"ד זמן שלשים יום והוא נצרך למעות וא"א להמתין וע"כ צריך להלוות ואין כאן קושיא כלל. ולא קשה תינח אם לא נקבע בשטרות זמן אבל בהוקבע הא אין נותנים זמן והו"ל לתובעו די"ל הא אעפ"י דסתמא קתני במשנה שני' שהוציאו שט"ח איירי בסתם שטרות דאין בו קביעת זמן לפרעון ולק"מ אבל לר"ש דקשיא ליה מהא דקתני זה גובה וכו' וצריך לומר דמיירי להשני הוקבע והוגבל בשטר זמן פרעון לה' שנים א"כ מסתמא גם לראשון הוקבע זמן כהנ"ל ועוד איך קתני סתמא במשנה דל"ל כמ"ש דמיירי בסתם שטרות דלית ביה זמן דהא ע"כ לא כן הוא דהא שני איירי ביש בו זמן וזהו ברור וא"כ דאיירי אפי' ביש בו זמן שפיר קשה מ"ט דחכמים וכפירש"י דה"ל לתובעו ולא שייך דחושש לזמן ב"ד דהא אין לו זמן ב"ד וא"ש והוא פי' מרווח למאוד. וזהו באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אבל להיפוך לא שייך דיש לו זמן ב"ד דכיון דהיה לו מעות שלו בידו תו לא ה"ל ליכתוב שטר ומה זמן ב"ד יבקש כיון שהמלוה כבר תפס המעות בידו ובזה יש ליישב דברי הר"ן שהקשה דהו"ל לגמרא לשנויא אליבא דר"ש דקתני זה גובה וזה גובה ביתומים קטנים דהם גובים ממנו מיד והוא צריך להמתין בגבייה עד שיגדילו. ולכאורה אינו מובן לקושייתו דהיינו הך תירוץ הגמרא שהלוהו לעשר שנים וצריך להמתין עד כלות הזמן מ"ש דפי' של זה גובה דצריך להמתין עד כלות הזמן או דפי' דצריך להמתין עד שיגדילו ומה ארווח לן בהך תי' היא היא. ולפמ"ש ניחא דא"כ אף לר"ש י"ל כמו לר"ן דסתמא דשערות השנויום במשנה איירי בלי הגבלת זמן לפרעון וא"כ מתיירא לתובעו שיתנו לו זמן ב"ד והא דקתני זה גובה וזה גובה היינו שבין כך מת אחד ויתומים קטנים וצריך להמתין והם גובים לאלתר וא"ש וקושיא גדולה שאל. ובאמת תירוץ זה היה מרווח ברמב"ם דהשמיט הך דינא דאתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרי והלוהו לאחר זמן פרעון דהפסיד שטרו וכתב המ"מ לפי שלעולם הוא דרך בהלואה כתיבת השטר קודם דיהיב זוזי וזהו לשיטת הרמב"ן דוחק דהא לרב ששת אוקימנא המשנה בכך אע"פ דסתמא קתני דאיירי באתרא דיהיב זוזי והדר כתבי ואיך נחליט הפוכו דלעולם מקדמי שטרא אבל לפמ"ש לכאורה ניחא דאף לר"ש איירי באתרא דמקדמי שטר רק מ"מ היה לו לתובעו כפירש"י. אלא דעדיין יקשה דהו"ל לרמב"ם להזכיר אם הוקבע זמן פרעון בשער והלוה איחר ז"פ דהפסיד שטרו כהנ"ל. ולכן יותר נראה כי ודאי בשטרי הלואה רובם ככולם כתבי שטרי והדר יזפי או עכ"פ נעשה בפ"א דבשלמא במכר המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי וגם המוכר יאמן ללוקח מה חזית דאת מהימנת טפי דלמא אני אבל בהלואה טרם השטר ליכא שיעבודא ועבד לוה וכו' ודאי דמקדמי לכתוב שטר אך הא דס"ל לאדמון הו"ל למסור מודעה גבי מכר אי נימא סברא זו ג"כ בשטר הלואה יש לומר בשלמא במכר מוסר מודעה כי לא נעשה מכירה כלל בשדהו רק כדי להוציא מעות אבל בזו הלואה אמת ואי שעבוד נכסים שעשה שטר וימסור מודעה שלא שעבד כלל רק להוציא המעות תינח לר"ן נשתעבדו נכסיו אבל לר"ש כל אחד עומד בשלו א"כ לא נשתעבדו נכסיו כלל דאין לו לגבות מנכסיו כלל אם ירצה וכשיבוא לטרוף יכול לומר הרי שטרך גבה משלך וא"כ מה מסירת מודעה שייך כאן ועיין מש"ל ס"ק ד' בשם ירושלמי ע"ש. וא"כ י"ל דס"ל לגמרא דבהך סברא מ"ש רש"י במטו זימנא דיכול לתובעו לא יחלקו אדמון וחכמים ואם כן לר"נ י"ל לכך לחכמים לא הפסיד שטרו דלא אמרינן יכול לתובעו כמ"ש הרמב"ן ואי קשה מ"ט דאדמון י"ל כהנ"ל במשנה שלפני' דס"ל למסור מודעה משא"כ לר"ש דלא שייך הו"ל למסור מודעה ואי ס"ד דלא אמרינן ה"ל לתובעו מ"ט דאדמון דבהא לא יחלוקו ואם כן דאמרינן הו"ל לתובעו כמ"ש לרש"י אם כן בממ"נ אי בזמנו וכו' ומשני ביומא וכו' וזהו הכל לר"ש אבל לרב נחמן אמרינן דלא אמרינן הו"ל לתובעו ופליגי בהנ"ל וא"ש ואין כאן סתירה מן רש"י כי רש"י כתבו לר' ששת אבל לא לר"נ וא"ש ודוק ובחדושי אמרתי פנים רבות ליישב קושי' זו לר"ן ולהיותם רובם דרך פלפול ארוך רחוק ממרכז נתיב הפוסקים מנעתי לכתבן פה ועיין בס"ק אח"ז מ"ש בזה:

(ז) וביום. שנשלמו הה' שנים כתב הסמ"ע והפרישה דאע"ג דאמרינן לעיל דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זימנא מ"מ א"י לכופו ואני תמה דהא מיירי הכל בדיהיב זוזי ואחר כך כתבו שטרא א"כ ביום דמשלם וכי ס"ד אם תפס בבקר אור דיכול הלוה להוציא מידו הלא היום סוף הזמן לפרעון ובסוף הזמן חייב לפרוע וכי מלוה דתפס בתחילת היום יתחייב להחזירו ללוה עד סוף היום דבר זה אינו ואם כן מה לו להיות עבד לוה כשיהיב זוזי יאמר הנני מחזיקו לפרעון כי היום סוף הזמן. ומי מכריחו לעשות שטר. ולכן היה נראה ביום שנשלם הה' שנים כוונה ליום שקודם דמשלם זמנא עביד אינש דפרע כי אז בסוף היום חל חיוב פרעון רק מיירי מיום מקדם ואז אין חיוב כלל אפילו בסוף היום לפרוע ואז לא יכול לתפוס כלל ואי תפיס מפיק לוה מיניה וא"ש, ומזה עשיתי סמוכים לפי' הרמב"ן דלר"ש המשנה באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי דיש להבין מה דוחקא לר"נ אליבא דר"ש דהלואה ראשונה הי' לחמש שנים נימא דהיה סתם הלואה ובמשלם זמנו לוה המלוה מלוה ואם כן זה גובה תיכף וזה גובה בסוף היום שקבע ומה צורך לראשון לומר דהיה לחמשה שנים כיון דהלואה שני' היה במשלם זמגו יהיה הראשונה באיזה אופן שיהיה אך לפמש"ל סי' ס"ז בתומים ס"ק ט"ז בהוכחה דהא דאמרינן סתם הלואה שלשים יום היינו שאין יכול הלוה לתובעו אבל אי תפס לא מפקינן מיני' ולפ"ז ל"ל דמיירי דהיה סתם הלואה דיקשה מ"ט דחכמים ואי דהיה ביומא דמשלם מה בכך הא יהיב זוזי תחילה והו"ל לתפסו בחובו דאי תפיס לא מפקינן ומה לו לעשות שטר ועכצ"ל דהיה לזמן מוגבל לה' שנים וכדומה ואם כן אם יתפוס קודם כלות הזמן לגמרי מפקינן ולכך הוצרך לעשות שטר ליו"ד שנים כנ"ל וא"ש וזהו הכל לשיטת הרמב"ן דלר"ש א"א לאוקמי רק בדיהיב זוזי קודם משא"כ אי אמרינן אף לר"ש מיירי בכתבי שטרא תחילה דהו"ל לתובעו כמ"ש הש"ך אם כן קושי' במקומו דהו"ל לאוקמי בסתם הלואה ומי מכריחו דקבעו זמן לה' שנים ודוק:

(ח) לעשר. שני' וכו' כתב הסמ"ע בס"ק ט"ו הא דכתבו הטור והמחבר לרבותא דאפילו לא רצה להלות לו כי אם על זמן ארוך עשר שנים והו"א בשביל יום אחד לא ישעבד עצמו ויהיה עבד לוה וכו' משך זמן רב כזה קמ"ל דמ"מ יוכל לטעון דמוכרח הייתי לעשות כן דהייתי צריך למעות יום ההוא והוא לא ביקש להלווני כי אם לזמן ארוך כזה עכ"ל בשינוי קצת הלשון וכ"כ בפרישה. ויש להבין דהא קיי"ל לעיל סי' ע"ד דהזמן הוא לטובת הלוה ואם ירצה הלוה לשלם תוך זמן מחויב המלוה לקבלו ואם כן מה זה"מ ללוה אי שויא נפשיה עבד ליום אחד או לעשרה שני' הלא אם ירצה יכול לפרעו ואם לאו הרי זו לטובתו שאין חיוב עליו לפרוע ואין יכולת ביד המלוה לנגושו. וגם מה שכתב דהמלוה הכריחו ולא הלוהו בפחות מה נ"מ למלוה בזה הא אף דמאריך הזמן הא מ"מ יכול הלוה לפרוע תוך זמן ואינו אלא לטובת הלוה וצריך לומר דכאן מיירי דהלוהו ליו"ד שנים והתנה שלא יהיה רשות ביד לוה לפורעו תוך זמן וכך מפרש ליה הטור בגמרא במה דקאמר ר"נ אליבא דר"ש דהלוהו לחמש ועשרה שני' כך פי' שאין רשות ביד הלוה לפרוע קודם זמן ועיין שם בשמעתא הנ"ל ברש"י ד"ה בהא וכו' משמע ג"כ דהך זמן הוא לטובת המלוה וניחא ליה באריכות הזמן וצ"ל דתנאי היה כנ"ל ומה שהכריח לטור לפרש בגמרא כך נראה דקשיא ליה לפמש"ל ולקמן בסי' ק' דקובע זמן בשטר אין נותנים לו זמן ב"ד א"כ מה צורך לר"נ לומר שראשון היה לחמשה שנים והלואה שניה ליו"ד שנים לימא דהלואה שניה היה סתם בלי הגבלת זמן כלל ומ"מ זמנה שלשים יום ואולם הלואה ראשונה כבר נשלם זמנה בעת הלואה שניה כמבואר בגמרא וזמן ב"ד ל"ל וא"כ פשיטא דזה גובה וזה גובה דגבי' ראשונה קודמת לגבייה שניה בזמן (ועיין מש"ל בס"ק וי"ו ישוב לזה) ולכך ס"ל לטור דר"נ דבא לפרש מילתא דר"ש דזה גובה וזה גובה דקתני במשנה היינו דזמנו של גבייה זו קודם לגבייה אחרת ועדיין קשה מה קמ"ל בזה המשנה הלא כל ענין המשנה להודיע אם הראשון זוכה בשטרו או לא הול"ל סתם וח"א גובה שטרו וכי לא ידעינן אם גבייתו מוקדם בזמן שקודם לגבות מהשני בשלמא לר"נ קמ"ל בשלו הם שמין אלא לר"ש מה קמ"ל כלל בזה ולכך מפרש ר"נ דזה לחמש וזה לעשר פי' דא"י לפרוע תוך זמן ושויא נפשיה עבד לוה למשך זמן זה וכך פי' זה גובה וזה גובה לזמן המוגבל ואפי' אם ירצה להגבות קודם המלוה מעכב וא"כ טובא קמ"ל אפילו באופן הזה מ"מ ס"ל לחכמים דגובה שטרו ולא אמרינן בשביל חד יומא לא משויא נפשיה עבד לוה לזמן ארוך וכמ"ש בסמ"ע דהוא רבותא גדולה וכן הוא במשנה ומעתה הוצרך לומר דקבע זמן דבסתם הלואה אין הלוה מוכרח ויכול לפרוע כל רגע וקשה כנ"ל מה קמ"ל המשנה בזה גובה וא"ש. ועפ"ז מצאתי תי' מרווח להרי"ף ורמב"ם שסתמו ופסקו דזה גובה וזה גובה ולא כתבו שום חילוק בין אתר לאתר או אם לוה בזמנו או לאחר זמנו די"ל תי' אחר דכבר כתבתי לעיל סי' מ"ג דמאוחר אמאי כשר הא יש לחוש כמו כאן שראובן לוה משמעון תוך זמן הנזכר בשטרו ולכך לא הפסיד שטרו ואולם עדי' אחרו השטר ולפי זה זמן הלואה מאוחר לזמן פרעון שטרו על שמעון וא"כ נפסל שטרו של ראובן שלא כדת. ושם כתבתי דבאמת אי טען כן נאמן רק דמיירי דמודה דלוה מאוחר לזמן פרעון של שטרו אך י"ל הא יש לו מגו דהיה טוען מאוחר והיה נאמן כשאומר שאמת שלאחר זמן פרעון שטרו לוה ומ"מ שטרו אמת יהיה נאמן ואינו מיגו להוציא דהוי במקום שטר וצ"ל הואיל וחזקה דאינו נעשה עבד לוה וכו' כשיש סיפק בידו לגבות שטרו א"כ הוי מגו במקום חזקה. אך לפ"ז י"ל דלעולם המשנה איירי דלוה לאחר זמנו ולא קשה מ"ט דחכמים דחכמים ס"ל דלא הוי חזקה אלימתא ואמרינן מגו במקום חזקה ואדמון ס"ל דהוי חזקה אלימתא ולא מהני מגו ועיין כתובות דף י"ט תו' ד"ה חזקה כו' דכתבו דר"מ ורבנן פליגי בהך אי אמרינן מגו במקום חזקה וא"כ י"ל אדמון ורבנן פליגי בהאי אך לר"ש דצ"ל דשטר השני הוא לעשר שנים והיינו כמ"ש דמוכרח ההלוה מבלי לשלם תוך יו"ד שנים וא"כ בשטר כזה ודאי מאוחר פסול דהא אם יתאחר הזמן יתחייב הלו' להחזיק יותר זמן ארוך המעות וא"א לשלם דרך משל לוה בניסן א"כ ניסן שנת י"א רשאי לפרוע והם יאחרו עד תשרי א"כ כלו יו"ד שנים בתשרי שלאחריו ופשיטא דהוי ריעותא ללו' ופסול וא"כ חזקה דעדי' עושים כהוגן ולא אחרו וקשה שפיר בגמרא מ"ט דרבנן דל"ל דנאמן במגו דמאוחר דהא עדי' אין רשאי' לכתוב מאוחר וא"ש ולפ"ז לדידן לר"נ לעולם אפילו אחר זמנו גובה שטרו דיש לו מגו דמאוחר ולכך סתמו הרי"ף ורמב"ם ודו"ק:

(ט) ומכר. אחד מהם וכו' בבעה"ת שער ל"ד ריש ח"ב כתב בשם קצת רבוותא דאם מכר השט"ח לאחר שכבר לוה מהשני א"כ כבר היה קול ששטר זה פרוע ולא מחסר שמעון מיניה דראובן אלא חזרת שטר לבד שהרי כבר היה חייב לשמעון כנגד אותו חוב אשתכח דכי זבין שטרא פרוע זבין והלוקח אפסיד אנפשי' ולא יגבה כלל משמעון והבע"ת טען עליהם דאף על גב דאמרינן כל אחד עומד בשלו לאו למימרא דיהיה פרוע אלא שאין ב"ד נזקקין וכו' וצריך לימוד הנך רבוותא דמחזיקין ליה בחזקת פרוע הואיל וכל אחד עומד בשלו א"כ מה קאמר רמב"ח אליבא דרב ששת ביתמי עסקינן דיתומים גובים והמלו' חי אין גובה מיתומים דהא תיכף כשלוה השני א"כ נעשו שטרות פרועין ולא מחסר רק חזרת שטר ואי לקחן לוקח הפסיד דשטר פרוע הוא וא"כ איך אפשר לגבות ממנו הא שטרא פרוע ונפקע תיכף כשלוה אבוהן דיתמי ממנו ותמהני מג"ת שלא הרגיש בקושיא זו ומה שנ"ל בסברתם הוא מה שכתבו המחברים דלכך מוכר שט"ח יכול למחול דשני שעבודין יש שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד הגוף אין נמכר רק שעבוד נכסים. וכאן דאמרו זה עומד בשלו וזה עומד בשלו א"כ לא נשתעבדו נכסים כלל דהא כל א' עומד בשלו אבל מ"מ שעבוד הגוף ע"כ יש דהא אמרינן לאדמון דלא משויה נפשי' עבד לוה וכו' ואי ליכא כלל שעבוד הגוף כשהם חייבין זה לזה א"כ מה עבד לוה דמשוויא נפשו ועכצ"ל דשעבוד הגוף חל דהא לוה רק שעבוד נכסים ליכא ולית כאן נכסי דבר נש אינון ערבים דהא כל אחד עומד בשלו וא"כ בשלמא יתומים גובי' ממנו דגופו נשתעבד לאביהן ומכים אותו עד שיצא נפשו לפרוע אבל בלוקח שטר שעבוד גוף מהלוה לא קנה כנ"ל רק שעבוד נכסים ושעבוד נכסים לא הוה כלל דכל אחד עומד בשלו וא"ש. ובזה מצאתי תי' מרווח להרי"ף ורמב"ם דפסקו סתמא דכל א' גובה ולא חלקו כלל בין הלוהו בתוך זמנו או לאחר זמנו או יהיב זוזי ברישא או כתבו שטרא ברישא דס"ל הא דהכריע הרמב"ן דלא כהנך רבוותא היינו משום דקי"ל כר"ן דיש במציאות זה גובה וזה גובה א"כ מתחילה בעת כתיבת השטר לא נכתב לשם שובר ושיהיה פקע שעבודו אולי יזדמן לזה בינונית ועידית ולזה זיבורית ויהיה בכלל גבי' א"כ מתחילה נכתב לכל אחד תוקף שטר (והטור כתב להדיא בטעם דלכך אין מקום לסברת רבוותא וז"ל תדע שאם אח"כ קנה זה עידית כל אחד גובה אעפ"י שבעת הלואה היו שוים בנכסיהם) משא"כ לר"ש דס"ל מעולם כל א' עומד בשלו ואינו במציאות שיהיה זה גובה וזה גובה פשיטא דפקע שעבודו של נכסים כדעת רבוותא הנ"ל ועיי' ירושלמי וכמש"ל ס"ק ד' מבואר דלר"ש אמרינן כן דה"ל שובר בעלמא ע"ש ומזה ירושלמי נראה היה להנך רבוותא קצת ראי' וחילי' דילהון הוא מתמן. וא"כ ל"ק אי לאחר זמנו מ"ט דרבנן די"ל בתחבול' לוה מהשני כי חייב לאחרים ולוה מהשני ואח"כ יבא ב"ח המוקדם להשני ויגבה מהשני כי משתעבד מדר"נ ואי יטעון השני הראשון חייב לי הרי הוא מאוחר לב"ח שלו ויצא בפח נפש ובכמה דוכתא חששו חז"ל לקנוניא ע"כ מה קושי' כיצד לוה הימנו אז היה בדעתו להפקיע לשני שיצא נקי ואם עכשיו בעת גבי' לא בא ב"ח אין כאן ראי' שמא נתעשר ושמא נתחרט והזמן נותן לשינוי מקרים אבל אז י"ל כך היה בדעתו בתחבול' ולכך לוה הימנו ומהכ"ת לפסול שטר אם יש כאן אמתל' לקיימו ולא קשה מ"ט דאדמון דתינח אם בשלו הם שמי' א"כ לא הוי כמו פרוע דכל אחד גובה כנ"ל ולכך באים ב"ח מוקדמי' וגובי' משא"כ אדמון י"ל דס"ל בשל עולם הם שמין כהך ברייתא בב"ק וכמ"ש לעיל בכוונת הרז"ה. וא"כ לעולם כל א' עומד בשלו והוה כמו שובר ואין ב"ח יכולים לגבות מהשני כלל וליכא קנוניא דהוי כמו נפרע ולא שייך דר"ן כיון דכבר נפרע ומכ"ש להאומרי' דמצי למחול גם בדר"ן וליכא רק שעבוד נכסים ולק"מ. אך זהו לר"ן אבל ר"ש סבירא לי' אף חכמים אומרים בשל עולם הם שמין וא"כ קשה בממ"נ אי הוה כשובר מ"ט דחכמי' ואי לא הוה מ"ט דאדמון ולכך הוצרך הגמ' לשנוי' שינויא אחריתא אבל לר"ן שפיר י"ל כהנ"ל דזה טעמו של חכמים ואדמון והלכה כחכמים ולכך פסקו דלעולם גובה שטרו מבלי הבדל כלל ודוק:

(י) וחוזר. וגובה ממנו כו' הסמ"ע וש"ך נחלקו בסעיף זה בשני דיני' שהם שרשים גדולי' בד"מ ולפיכך חובה לחקור היטב בש"ס ופוסקים לדעת טיב הדברים על בורי' והנכון עם מי ולמען בלתי בלבל דעת המעיין בשני לוים זה מזה אכתוב אותו באופן אחר ואם כי לדינא היא היא כשני לוים זה מזה מבלי הבדל. והא לך יעקב שהלוה לראובן וראובן הלוה לשמעון וראובן מכר שטרו על שמעון ליהודא וגבה יהודא חובו משמעון ובא יעקב לטרוף מה שגבה בטענה כי ראובן חייב לו ויהודא גבה שעבודו. אם גבה יהודא משמעון קרקע דעת הסמ"ע אם הלואת ראובן לשמעון היה טרם שלוה מיעקב וא"כ בשעה שלוה מיעקב נכנס בכלל השעבוד אף חובו על שמעון הרי יעקב טורף מיהודא אפי' לא כתב ראובן ליעקב דאקני. אבל אם הלוא' ראובן לשמעון היה אחר שלוה ראובן מיעקב אזי אין יעקב טורף מיהודה הקרקע שגבה משמעון אם לא שכתב ראובן ליעקב דאקני. כך דעת הסמ"ע והש"ך חולק וס"ל בכל גווני א"צ לדאקני וטורף מיהודה כי שמעון נשתעבד ליעקב מדר' נתן. ואם גבה יהודה משמעון מטלטלין דעת הסמ"ע אם כתב ראובן ליעקב מטלטלין אגב קרקע הרי זה טורף מיהודה אף דלא כתב שמעון לראובן ודעת הש"ך להיפוך דכתיבת ראובן ליעקב מא"ק אינו מעלה ומוריד כלל רק הכל תלוי אם כתב שמעון לראובן מא"ק אזי גובה יעקב מיהודה ואם לאו אינו טורף זהו שורש מחלוקתם ונאמרה ונשנה לקמן בסימן קי"א ע"ש:
והנה. שרש הדברים אשר אדני הש"ך הוטבעו הוא דברי התו' בפסחים פ"ב דפריך הגמרא לרבא דס"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה הא דאר"נ יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן ב"ח אביהם חוזר וגובה מהן מ"ט יאמרו יתמי מטלטלי שביק לן אבוהן ואנן דזבינין ולא משתעבדי ומתרץ הגמרא משום דמשתעבד מדר"נ וכו' והקשה התו' א"כ אם גבה מטלטלין נמי נימא הא אשתעבדו מדר' נתן ותי' דוקא קרקע דבת שעבוד היא כשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן ליה כאלו היא בידו דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדת נמי לב"ח אבל מטלטלין אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון שאלו מכרו או משכנו אין גובה מהם עכ"ל. וע"ז תמך הש"ך יסודתו בהררי קודש וס"ל דהכל תלוי אם יכול למוכרו או למשכנו אי לא ולפ"ז אם לוה אחרון שיעבד מא"ק הא אין בידו למכרן או למשכנן דמלוה שלו טורפן שוים מטלטלין וקרקעות. ואם גבו יתומים ב"ח גובה וה"ה אם מכרן המלוה מלוה שלו גובה כמו מן קרקע. ודברים אלו אין להם שרש וקיום באמת מכמה טעמים וראיות ברורות. ראשון מדברי התוס' דיש להבין אם כוונת התו' כמ"ש הש"ך דהכל תלוי אם הלוה אחרון יכול למוכרן או לא מה צורך לתו' לומר בתי' דהוי כאלו הם ביד מלוה השני כמ"ש להדיא דחשבינן כאלו היא ביד ראובן ולכך משועבדת לב"ח שלו ועיין במהרש"א דפי' להדיא דהתו' בתירוצם חדשו דלא אמרינן דהוי כאלו הלוה השני חייב למלוה ראשון להדיא רק כאלו הקרקע המשועבד למלוה שני הוא בהחלט ביד מלוה השני וכן מורה ל' תו' וקשה מה צורך לזה נימא דהאמת כס"ד דתוס' בקושיתם דהוי כאלו לוה השני חייב להדיא למלוה ראשון רק ה"מ בקרקע דבת שעבוד היא דא"י להבריח אבל במטלטלין דיכול להבריח לא וביותר ק' למה לי' לתו' לחלק בין דבר שיכול למוכרה או לא ל"ל כל זה כיון דתי' דהוי רק כאלו היא ביד המלוה האחרון וכמ"ש מהרש"א א"כ בשלמא קרקע אלו הניח מלוה אחרון קרקע וכי אין מלוה שלו טורפו משא"כ מטלטלין מה בכך דהם כאלו הם ביד מלוה האחרון הא הוי מטלטלי דיתמי וכי יכול ב"ח שלו לגבות הא מטלטלי דיתמי לא משתעבד והמעיין היטיב במהרש"א יראה דדעתו דבאמת נתכוונו התו' לדבריו וצריך תלמוד ל"ל החילוק בין דבר שיכול להבריח או לא. ודברי התו' בעצמותן קשים להולמן למאוד. ועוד ק' לדעת הש"ך דס"ל דתלי הכל אם הלוה כ' למלוה שני מא"ק ש"מ דס"ל דמלוה השני הוא שלוחו של ראשון וה"ל כאלו נכתב מלוה השני למלוה הראשון מא"ק א"כ הא דתנן כתובות דפ"ב מי שהיה נושה באחיו ומת לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וכו' ואמרינן עלה זו אינה משנה דלית לן תרי חומרי בכתובה ר"מ דס"ל מטלטלין משתעבדי לכתובה ור"ן דאמר מוציאין מזה לזה וכו' וקשה למה דחה הברייתא מהלכה נימא דאיירי דהיבם כתב לאחיו מא"ק וא"כ אף האשה גובה ממנו כמו לש"ך גובה מטלטלין דיתמי דלאו משתעבדי וה"ה לאשה בכתובה. ועיין מ"ש עוד ראיה נגד הש"ך רק מקדם נדבר בהבנת דברי התו' כי צ"ע דנראה דהם רוכביה אתרי רכשי. ועלה מתחילה ברוחי ליישבו בדוחק והוא אף דכתבו התו' דחשבינן כאלו היא בידו אין הכוונה בידו ממש דהא מחוסר גוביינא רק הכוונה דהוי כגבה והפקידה ביד הלוה האחרון הזה וא"כ הרי מטלטלין אלו סוף כל סוף אין ביד מלוה אחרון רק ביד אחר ולפ"ז מיושבת הך קושי' דל"ל לתו' לחלק בין דבר שיש בו הברחה או לא ולא תי' בפשוט במטלטלין מה בכך דהוי כגבוי הרי הם מטלטלין דיתמי דלפמ"ש הרי הם כגבוי וחזר והפקידן ביד אחר ואינם ברשות יתומים והתו' ס"ל בכתובות ופ' י"נ דמטלטלין שהם ביד אחר אף ר"ע מודה דאין בכלל מטלטלין דיתמי לא משתעבדי רק טעמא דר"ע דצריך שבועה ע"ש וביש לו נאמנות גובה באמת. וא"כ אף כאן ה"ל למלוה הראשון לגבות מיד הלוה אחרון ולכך הוצרך התו' לחלק דגבי מטלטלין לא שייך כגבוי הואיל ויש בהן הברחה וא"ש. ומיושב ג"כ הנ"ל דלא מוקי להך ברייתא דמי שהיה נושה בשיעבד לו מא"ק דמה בכך יהיה נדון כגבוי הא ה"ל מטלטלין דיתמי כהנ"ל ול"ל דה"ל כמופקדין ביד אחר דתינח אם הלוה הוא איש אחר אבל כאן הלוה הוא היורש ולא שייך ביה מופקדין ביד אחר וכמ"ש התו' להדיא שם בד"ה לא אשכחן. ואם היה פי' זה נכון גם בזה נסתר דינו של הש"ך לא מיבעיא בלוקח שלקח ממלוה אחרון דאין רשות ביד מלוה ראשון לטורפו דכיון דל"ל מא"ק דהא לא הוי רק כגבוי ביד מלוה שני ואף הוא מכרן ומה נ"מ אם הם ברשותו או מופקדין ביד אחר לגבי לוקח. אף גם אפי' לגבי יתומים לא קאי לדינא דהתו' לשיטתן דס"ל לר"ע אם יש לב"ח נאמנות גובה ממה שביד אחר וצ"ל דמופקדים לא קרוי מטלטלין דיתמי אבל לפי דקי"ל דלא כתו' ואפילו פטרו משבועה אין לב"ח כלום וצ"ל משום דהוי מטלטלי דיתמי א"כ אין לב"ח הראשון זכות במטלטלין אף דהוי כגבוי ביד מלוה שני והפקידן ולא פלטי' עדיין מן מטלטלין דיתמי. אך גוף התי' הנ"ל לא נראה דמלבד דסברא דחוק אף גם דעדיין ק' מי דוחק' לומר דהוי כגבוי ביד מלוה השני ולא הניחו הענין כס"ד בקושי' דלוה אחרון נתחייב להדיא למלוה ראשון רק ה"מ בקרקע אבל לא מטלטלין והעיקר קושי' הא מה שיש לי דא"כ במקום דלא שייך אפשר להבריחן למוכרן כגון מא"ק מלוה ראשון גובה א"כ הא דתנן ביש לו פקדון ביד אחר ר"ע אומר יתן ליורשים מה מהני נתינה זו יבא ב"ח ויטרוף כמו אלו גבו קרקע דהא הנפקד משועבד מדר"ן דגם בפקדון שייך מדר"נ כמבואר בפ' שור שנגח ד' וה' וכמ"ש הרשב"א להדיא בחדושיו בפ"ק דקדושין ע"ש. ואי יכול להבריח בפקדון האיך אפשר למכור את של חבירו ואטו ברשיעי עסקינן והמפקיד גובה שלו בכל מקום זולת תקנת שוק אבל מ"מ איך ס"ד למכור פקדון של חבירו וכי לא אלים פקדון מא"ק. והרי הם שלו ואי אקדיש או זבין חל בהו כי הם ברשות המפקיד לגמרי. וזהו תיובתא לדינו של ש"ך דס"ל במא"ק להשני הראשון גובה ופקדון של השני ביד אחר אין המלוה גובה וכי לא אלים פקדון מן מא"ק. ולכן נראה ברור כי התו' הוצרכו לשני סברות ביחד ולצרפם דשם אמרי' וכן בשילהי כתובות בראובן שהלוה לשמעון ושמעון לראובן ומת ראובן אם אין לשמעון להגבות רק מטלטלין גובים יתמי ראובן ושמעון מפסיד וק' לימא שמעון מטלטלין שלי שאתם רוצים לגבות והם משועבדים לאביכם משועבדים לי מדר"נ כי אביכם חייב לי ואי דהוי כגבוי ביד ראובן וא"כ נעשי' מטלטלין אצל בניו תינח אם הם ביד אחר אבל כשהם ביד שמעון וה"ל כגבוי ביד ראובן הלא ה"ל לשמעון תפיסה מחיים דתופס מטלטלין של ב"ח ומהני לכ"ע וברור דשמעון החזיק בחיים שלו לתפיסה כיון שראובן חייב לו נגד מה שהוא חייב לראובן (ועיין ט"ז והגהת חכם צבי בס"ו בזה) ולכך הוצרכו התו' לתרץ דמטלטלין לא חל עליהם שעבודא ואינם כגבוי ביד ראובן וא"כ דמחוסר גוביינא לא שייך תפיסה דמה יתפוס כיון דלא חל עליהם מדר"נ כלל ומטלטלין שלו שנשתעבדו לראובן לא חל שעבודו דר"נ עליו וא"ש וא"כ הוצרכו התו' לשני סברות דהא דתי' דלא הוי רק כגבוי ביד מלוה ולא אמרי' דתיכף נשתעבד הלוה השני למלוה הראשון להדיא הוא ליישב הקושי' מפקדון דשנוי במשנה דאינו גובה דשם לא שייך דיכול להבריח כנ"ל ולכך תי' דלא הוי רק כגבוי ביד השני וא"כ במותו נעשה מטלטלין אצל בניו ובהך תי' לחוד לא היה מספיק דהוי קשה כמ"ש בשני' שלוו זה מזה הא הוי תפס ולא מהני דנעשה מטלטלין וכו' ולכך תי' במטלטלין לא שייך דר"נ דיכול להבריחן וכו' וא"ש השני סברות ביחד מיצרך צריכים ודברים האלה הם פשוטים וישרים וצדיקים:
והעולה. מזה דודאי אם כתב לוה האחרון למלוה השני מא"ק מ"מ אין למלוה ראשון זכות במטלטלין הנגבים מן לוה האחרון לגבי יתומים (מדינא דגמרא) דהא לא הוי רק כגבוי ביד מלוה השני והרי הן נעשי' מטלטלין אצל בניו ומכ"ש אצל לוקח שלקח השטר ממלוה השני וגבה מן לוה מטלטלין דה"ל כקנאום מן מלוה השני ומה זכות יש מלוה למלוה הראשון בו דהא לא אמרינן דלוה שני נשתעבד למלוה הראשון להדיא ובזה אין ספק ומחלוקת כלל כמ"ש בראי' רבות ועוד נברר בראיה אבל אם נכתב למלוה הראשון מא"ק והלוה האחרון לא כתב למלוה שלו מא"ק בזו נראה מדברי התוס' הנ"ל דלא מהני דמה בכך דאילו הוי כגבוי דאין נעשה מטלטלין אצל בניו הואיל ויש לראשון שעבוד מא"ק מ"מ הרי השני יכול להבריחן דהא לא כתב למלוה שלו מא"ק ולא משתעבדי כלל מדר"נ וזהו דלא כסמ"ע דס"ל דאם יש לראשון מא"ק דטורף במטלטלין. וכ"כ הרשב"א בחדושיו בקונטרס אחרון סוף קידושין דאם כתב בפי' מטלטלין גובה מטלטלין דיתמי ומ"מ אינו גובה מהלואת אביהן משום דלא משתעבדי כלל אפי' שיעבד בפי'. וזהו מבואר דלא כסמ"ע דאם מהני מא"ק לטרוף מלקוחות איך לא יהני לטרוף מיתומים. ודברים אלו מבוארים ביותר ביאור בתו' בכורות דף נ"ב ד"ה ולא בראוי דכתבו דעכשיו דהיו גאונים מתקנים לגבות מטלטלין דיתמי א"כ ממלוה אפילו גבו יתומים מעות דכיון דעשו מטלטלין כקרקע א"כ משתעבדי מדר"ן דכמו שאמרו בקרקע שגבו דה"ל כאלו גב' אבוהן מחיים וה"ה למטלטלין לתקנת הגאונים. והדר כתבו לבסוף דיש לחלק בין מטלטלין לגבו קרקע דאלי' שעבוד קרקע לענין טריפת לקוחות משא"כ מטלטלין עכ"ל. והוא הדבר שכתבנו דבשלמא קרקע דבת שעבוד הוא חל שעבודא משא"כ מטלטלין והיינו מכוון לתי' התו' שכתבו בפסחים כנ"ל. דס"ל לתו' שני סברות בצירוף. וא"כ אף דינו של הסמ"ע ליתא ובעינן דכל שני מלוים יהיה להם מא"ק ולשיט' זו צריך לומר הא דאר"ע במלוה ופקדון שיש ביד אחרים ינתן ליורשים שא"צ שבועה משמע הא בנאמנות גובה ב"ח למה דאף דלא שייך ביה מטלטלין דיתמי מ"מ הא לא שייך ביה דר"נ דהרי יכול להבריחן וא"כ לימא לאו בעל דברים דידי וגם יהיה ראוי כיון דלא שייך בי' דר"נ. או דס"ל כמ"ש התו' שם בבכורות הנ"ל דאפילו לרבנן דפליגי אדר"נ מודים בהך דינא הואיל ולא בא ליד יתומים מעולם או דס"ל כדעת רוב מחברים דבאמת לר"ע אפילו בנאמנות אינו גובה דהכל לעולם ליורשים ועיין רשב"א בחדושיו לקדושין. ומהא דמוקמינן הך ברייתא מי שהיה נושה באחיו כר"מ דמטלטלין משתעבדי לכתובה וגם כר' נתן אין להקשות מה בכך דס"ל כר"מ וא"כ אלו הוי כגבוי לא שייך מטלטלין לא משתעבדי מ"מ הא לא שייך דר"נ כלל דהא יוכל להבריחן די"ל כהנ"ל דמיירי דאחיו שיעבד לו מא"ק רק דאף דהוי כגבוי ביד הבעל מ"מ הא מטלטלין לא משתעבדי לכך צריכין לומר כר"מ. אך זהו שיטת התו' בפסחים ובכורות אמנם דעת התוס' בב"ב דף קכ"ה ע"ב ד"ה ואין הבכור וכו' לא משמע כן דהם הוכיחו דאשה גובה כתובה ממלוה מהך דאר"ע שכולן צריכין שבועה דמשמע בנאמנות גובה ואלו התוס' גופי' בב"ב דקנ"ט ד"ה ולימרו כתבו דהא דאר"נ יתומים שגבו קרקע אף דה"ל ראוי הטעם דמשתעבד מדר"נ וא"כ צ"ל האי דהחליטו דאשה גובה ממלוה ג"כ משום דר"נ אפילו גביה מטלטלין ש"מ דאף במטלטלין שייך דר"נ ולא אמרי' הואיל בידו להבריחן. ועוד כתבו להדיא דבתר תקנת גאונים לגבות מטלטלין שוה מטלטלין לקרקעות כי היכי דבקרקע משום דר"נ חשיב כאלו גבה אביהן מחיים ה"נ במטלטלין עכ"ל הרי דלא נתנו טעם בפשוט דאפילו לרבנן דר"נ דכיון דאפילו הניח מטלטלין ביד יתומים גובה מהם ולמה יגרע במלוה ועכצ"ל דבאמת מגרע גרע דה"ל ראוי וכמ"ש להדיא הרשב"א בסוף קידושין דזה גרע וגרע ולכך הוצרכו לומר הטעם מטעם דר"נ הוי כאלו גבאם כבר האב כמו בקרקע ואלו ס"ל כמו התו' בפסחים אין זה דומה לזה זה אין בידו להבריח חל שעבוד וזה בידו להבריח לא חל שעבוד כמ"ש התו' באמת בבכורות אלא ש"מ דתו' בב"ב לא ס"ל הך חילוק וס"ל דהכל תלוי כאלו גבאם האב וזהו ההבדל בין קרקע למטלטלין דמטלטלין אף דגבאם האב נעשו מטלטלין דיתמי ולכך לתקנת הגאונים ליתא לסברא זו (ובקושי' הנ"ל משני לווי' צ"ל ישוב אחר דלא מיקרי תפיסה וכמ"ש הרבה מפורשים) וכן בחדושי רמב"ן לב"ב בשמעת' דבכור נוטל בראוי כתב ג"כ דבתר תקנת גאונים אשה גובה כתובתה ממלוה דה"ל כמו גבו קרקע דגובה מדר"נ ה"ה עכשיו בתר תקנת גאונים אע"ג דלא דמי שעבודו של קרקע למטלטלין שאפילו לאחר תקנה אם מכר מטלטלין אינו טורף וכו' הרי דוחה תי' וחילוק זה בשני ידי' ולבסוף כתב להדיא דיש חולקים דבתר תקנת גאונים מ"מ אין האשה גובה ממלוה דכולי האי לגבות ממלוה לא תקנו גאונים ואי אקני לה מא"ק בכל ענין הוה כקרקע הרי דכתב להדיא כסמ"ע דמא"ק למלוה הראשון מועיל ודבר זה היה בהעלם מש"ך וגם סברת התוס' בפסחים לא קאי לשיטת כל מחברים דפסקו לבתר תקנת גאונים אשה גובה ממלוה וכן הך שהיה נושה באחיו פסקו מחברים הרמב"ם וש"ע א"ע סי' קס"ח והיינו מכח דר"נ ותקנת גאונים כמבואר ברי"ף ורא"ש ולא התנו דצריך להיות שעבוד של שני מא"ק ש"מ דאף במטלטלין דיכול להבריח שייך דר"נ ודלא כתו' דפסחים ובכורות וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' תתקי"ד להדיא דאף דאמרינן דוקא יתומים שגבו קרקע ב"ח גובה מדר"ן ולא מטלטלין היכי דכתב למלוה ראשון בפי' מטלטלין אף מטלטלין גובה מדר"נ הרי מבואר דלא חש כלל לסברת התו' דפסחים דמטלטלין דיכול למכור לא חל שעבוד דר"נ דהא גם בזו יכול למכור אלא העיקר טעם דמה בכך דהוי כגבוי ביד מלוה שני הא ה"ל מטלטלי דיתמי ופשוט ודברי הסמ"ע ברורים וכל דברי הש"ך הם שלא בעיון היטב ולפום רהיטא בתו' ובמחברים וכן כתב הריטב"א בכתובות דפ"ב דאם נכתב למלוה הראשון מא"ק טורף מלוה השני אפילו לרבנן דפליגי אר"נ דהמעות שהלוה לו לזה נשתעבדו לו ע"ש, ומה שטען הש"ך א"כ דפי' דנכתב מא"ק לבעל השטר הטורף במכר ממלוה מוקדם שהוא ראובן כמ"ש באורים ושמעון המאוחר בא לטרוף למה לי דאקני הא שטרו של ראובן על שמעון שנעשה כבר טרם שלוה ראובן משמעון נשתעבד לו דקי"ל שטרות משתעבדים באגב. וא"כ לוקח לקח שעבודו ומה צורך לדאקני יפה טען אלא שלשון הרמב"ן וטור מורי' דלא נחתו כלל בזה שיטרוף מכח ששטר בעצמו משועבד לו רק מכח דר"נ וכהנ"ל וצריך לומר דמיירי דליכא שטר הנכתב כי אם עדי קנין או שנאבד השטר וידוע שכך כתוב בו א"כ כיון דשטר ליתא הלואה לא משתעבד באגב כיון דגוף הממון אינו כאן וגם שטר ליכא במה ישתעבד ובשטר גופי' צווחו בי' הרשב"א וריטב"א למס' כתובות דף פ"ב ע"ש מכ"ש בדליכא שטרא דלא משתעבד באגב ולכך אתינן עלי' מדינא דר"ן ונכון. ומעתה גם דין הראשון שנתווכח הש"ך עם הסמ"ע תליה בהנ"ל דיעקב דהלוה לראובן ואח"כ ראובן לשמעון ויהודה שלקח שטרו של ראובן על שמעון גבה משמעון קרקע לפי' הש"ך הנ"ל דהכל תלוי אם שמעון הלוה אחרון יכול להבריח או לא א"כ אם זו השדה שגבה יהודה משמעון היה לשמעון בעת שלוה מראובן הלא א"י למוכרה דראובן טורפה א"כ אף ליעקב משתעבד מדר"ן. אבל לפי שהעליתי לעיל דהעיקר דלא תלי' בזה הסברא כלל רק אלו היה כגבוי ביד ראובן אם מכרה ראובן אם יעקב יכול לטורפו דמדר"נ לא משוי' רק כאלו הוא כגבוי ביד ראובן ומה בכך הא מכרה וא"כ דשטרו של יעקב נעשה קודם שלוה הוא לשמעון ה"ל דאקני ואלו מכרה ראובן אין ביד יעקב לטורפו דה"ל דאקני וא"א לטרוף מיד הלוקח ופשיטא דצריך יעקב הטורף להיות בשטרו דאקני וזולתו לא גבה ולכך הני ב' דינים תלוים זה בזה:
אבל. דברי הסמ"ע מבוארים בבעה"ת שער מ"ג ח"ד דין ח"י דכתב היכי דאין להלוה רק חובות אצל אחרים הרי המלוה מוציאן מדר"נ ואפי' לא כתב ליה מא"ק ודאקני כלל ואפילו מן יורשים למאן דס"ל קנה והוריש ולא כתב דאקני משתעבד הכי נמי גבי ואיכא מאן דפליג בהוריש ולא כתב דאקני וכל זה פשוט וכו' ע"ש הרי דכתב להדיא דכי גבה מהלוה השני אם המלוה השני מת למ"ד דא"צ לגבי יתומים דאקני אבל למ"ד דצריך לא גבי בדלא דאקני דה"ל כאלו גבאן המלוה השני והניחו לבניו ולא משתעבדי וא"כ מכ"ש הדבר בשמכרן המלוה השני דלכ"ע בעינן דאקני ולא טורף המלוה הראשון כלל וזהו היה אז בהעלם עין מהש"ך וכ"כ בעה"ת אח"כ דאם הלואת ראובן לשמעון מאוחר להלואת יעקב תלי' בגבי' יורשים בדין הנ"ל אם גבי יורש בעי דאקני או לא אלא שאני נבוך במ"ש הסמ"ע שאם הלואת ראובן לשמעון היה נעשה ראשון ואח"כ הלוה יעקב לראובן ומכר ראובן שטרו ליהודא דאז יעקב טורף מיהודא אפי' דליכא בשטרו דאקני דבשע' שהלוה לראובן כבר היה שטר ראובן על שמעון בעולם. ויש לי בזה ספק דמה בכך דהיה שטר בעולם מ"מ כיון דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה א"כ השדה שגבה יהודא משמעון מאז הוי כקנאו ראובן אף דיש לו על שמעון שטר מתמול שלשום מה בכך בשעת גבי' הוי כשלו ולא מקדם ואי אקדיש וזבין מקדם לא עשה כלום ואז בעת גבי' כבר נעשה שטרו של ראובן ליעקב א"כ עדיין ה"ל אותו שדה דאקני כי מה נ"מ בעת שעבוד השטר אחר זמן הגבי' אנו הולכים. אלא שראיתי בבעה"ת במקום הנ"ל שכתב להדיא כסמ"ע דאם שטר שעשה הלו' לראובן מוקדם לשטר שעשה ראובן לשמעון דה"ל כמו קנה והלוה דמשתעבד וא"צ דאקני כלל. אך בתשובת רשב"א סי' תתקי"ד הנ"ל כתב להדיא דאם ראובן לוה מן שמעון בא' בשמיטה ומלוי בב' בשמיטה וראובן יש לו חובות וכו' אף שקדמו ב"ח הללו לשמעון ולוי מ"מ לא הוה גבה רק כלוה ולזה וקנה דיחלוקו וזהו מבואר כמ"ש דאף דשעבודו של שמעון חל על ב"ח הללו קודם לשעבודו של לוי שנה אחת מ"מ ה"ל כלוה ולוה וקנה והיינו כמ"ש דלא אזלינן בתר שעבוד רק בתר גבי' דהיה מאוחר לשניהם דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה (ואין להגיה בתשובה הנ"ל במ"ש דחוב' ההם נעשו מוקדם ולכתוב במקומו מאוחר דגם הב"י בסי' ק"ד העתיק כן אף גם א"כ שם בתשובה דטרח לבאר כל פרטי דינים בכל אופני' בזה ה"ל לבאר אם הם נעשים מקודם דזכה בהם שמעון דחובו בא' בשמיטה וברור דאין להגיה) שוב ראיתי כי נסתפקו בזה הסברא בעלי תו' ז"ל דבב"ב דף קנ"ז ד"ה אמר ר"י דכתבו בהך איבעיא אי דאקני משתעבד כתבו דלא הוה מצי להבי' ראי' מר"נ דיתומים שגבו קרקע ב"ח חוזר וגובה מהם דהיינו טעמא מדר' נתן ועוד אפי' היה יכול להביא ראיה מתניתין עדיפי. ויש להבין מה ועוד דכתבו דהכניסו עצמם לתי' דחוק ובפרט לפמ"ש מהרש"א די"ל הך דר"נ דר"מ היא דאדם מקנה דשלב"ל והלא התיר' ראשון אמת בעצמותו בלא"ה דהא דאר"נ יתומים שגבו קרקע ב"ח גובה מהן או משום דס"ל דר"נ או כאביי דלמפרע גובה ואליבא דאביי פשיטא דלא הוי דאקני. וצריך לומר דהתו' בתי' שני לא ס"ל הך תי' דר"ן הוא דמה בכך דמשועבד מדר"נ מ"מ כיון דב"ח מכאן ולהבא גובה א"כ יתומים שגבו ה"ל אז כגבוי ולא מקדם ואי דאקני לא מהני איך ב"ח טורף ומה בכך דמשתעבד מדר"נ דהא לא אמרינן דהוי כמשועבד לב"ח הראשון רק כאלו הוא ביד מלוה שני ומה בכך דר"נ דאקני הוא. ולכך תי' דעדיפי מתניתין אבל בתי' קמא צ"ל דמוקי ליה הך דר"נ שגבו קרקע בחוב שקדם לב"ח דאבוהן וא"כ כיון דמשועבד מדר"נ ובעת הלואתו כבר היה החוב בעולם א"צ לדאקני וכמ"ש בעה"ת וסמ"ע ובשני סברות הללו נחלקו התו' בשני תי' אבל אם גבו בחוב שמאוחר לב"ח אבוהן פשיטא דבעינן דאקני כמ"ש בראי' לסמ"ע דהא לא הוי רק כאלו גבה מלוה השני. וכמש"ל ובפרט התי' בב"ב כנ"ל רק דלא מצי להוכיח מדר"ן אולי מיירי מב"ח שקדם לחוב אביהן וי"ל הטעם משום דר' נתן ופשוט והרי בסברא זו התו' מסופק ומי יכריע. ובאמת לכאורה לשיטת הרמב"ן וסייעתו דס"ל בדלא כתב דאקני אפילו לגבי יורש לא משתעבד כמש"ל סי' קי"א באריכות יש ראי' לדינו של סמ"ע דיש להקשות הא דמוקי רמב"ח הך משנה דזה גובה וזה גובה ביתמי וכו' ואמר רבא שתי תשובות יש בדבר וכו' ועוד ליגבי להו קרקע וכו' וקשה מה קושי' דלמא המשנה איירי בדלא כתב ליה דאקני כלל וא"כ זה שיגבה מיורשי' א"א דה"ל דאקני כמ"ש בעה"ת להדיא דלדעת זו לא גבי' בלי דאקני. ועכצ"ל דשמעון המאוחר בשטרו א"צ דאקני ובמשנה לפי אוקימתא דרמב"ח ביתמי ע"כ איירי דראובן מלוה מוקדם מת ויתומים גובי' דאי להיפוך א"כ ראובן מפסיד ואינו גובה דהוא החי א"כ מה פליגי חכמים ואדמון לדברי אדמון ראובן המלוה הראשון אינו גובה ולחכמים אינו גובה יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ אינו גובה ומה נ"מ לדינא ועכצ"ל דראובן מת ויורשיו גובי' לחכמים ולא לאדמון וא"כ שמעון ששטרו מאוחר הוא מצי טרף מיתומים בלי דאקני ודין הנ"ל מוכרח. איברא דבלא"ה קשה לדעת התו' בפסחים דכל היכי דיכול להבריח למכרו ולמשכנו לא שייך דר"ן ולכך כתב הש"ך דזה לכ"ע אם הלוה אחרון הגבהו שדה שקנה אחר שלוה ממלוה שלו לכ"ע לית ביה דינא דר"נ דהרי יכול למוכרו כמו מטלטלין א"כ הא דפריך רבא ועוד וליגבינהו ארעא וכו' מה קושיא דילמא מיירי משנה בגברא דלית ליה קרקע רק זוזי וקמ"ל דיתומי' גובי' והוא מפסיד וכמו דאוקימנן ביתומים כן יש לאוקמי בהך גוונא וצ"ל דהקושיא כיון דאית לי' זוזי יקח קרקע משוק כי ודאי מצוי' לקנות טוב או רע ויגבהו ליתומי' כדי שלא יפסיד חובו ומי פתי יסיר זאת וזה פשוט אך לפי הנ"ל קשה דמה יהני לי' כשיקנה ה"ל דאקני ולא משתעבד מדר"נ כלל דהרי בידו להבריח וא"כ חזר דין קרקע כמו מטלטלין ולא יכול להוציא מיד יתומים כלום דהוי כגבו מטלטלין ואיירי הכל בדלא כתב דאקני ולכן היה אפשר לומר דס"ל לגמרא א"כ מ"ט דאדמון דאמר לא היה לך ללות וכו' דילמא היה כוונתו לקנוניא ולהבריחו מהשני ודעתו היה למכור השטר וסתמא קתני במשנה אפי' דלית לי' קרקע (ובפרט אם אמרינן דאין לשמעון קרקע הרי יכול לומר דגם לראובן לית קרקע) ולהבריח המעות ואם יבוא שמעון בשטרו לגבות יצא בפח נפש ועכצ"ל דהא שמעון קודם ללוקח וא"כ מוכח דאית ליה קרקע דאל"כ דה"ל דאקני הלא אין טורף מלוקח או מוכח דכתב ליה דאקני. אך כל זה דחוק ולכן נראה דהא דאמר רמי ב"ח ביתמי ולא ניחא ליה בשנויא דזה לעשר וזה לה' משום דלהך שינויא צ"ל בדוחק דאיירי באתרא דיהיב זוזי ברישא וביומא דמשלם זימנא ויהיה כל המשנה סובב על יום אחד דוקא דאי באתרא דכתבי שטרא תחילה קשה היינו רישא כמ"ש הרמב"ן ולכך מוקי לה רמב"ח ביתמי וא"כ י"ל באתרא דכתבי שטרא תחילה ולא קשה מה קמ"ל דקמ"ל דזה גובה וזה אינו גובה ביתמי וקמ"ל דיתמי גובי' ולגבי' ה"ל מטלטלין דיתמי אף דתפס וטובא קמ"ל. רק עדיין קשה אף באתרא דכתבו שטרא ברישא מ"ט דחכמים וצ"ל כמ"ש הרמב"ן בס' מלחמות דלוה הימנו כדי שיוכ' למשכנו ע"ש וקשה משכון זו מה טיבו אולי ימכור השטר בשלמא בקרקע כבר כתבנו בריש סימן דיש לו קול ויכול לעכב אבל בשטר בכומ"ס או בקנין אגב קרקע וכדומה קנינים מה קלא איכא ועכצ"ל דמה בכך דימכרו מ"מ הוא בשטרו המוקדם יטרפו אך כששמעון המאוחר מכר וביקש ראובן המוקדם לטרוף ע"כ צריך להיות בשטרו מוקדם דאקני וא"כ צ"ל דכתב ביה דאקני וא"כ ודאי בכול' כתב דאקני דדוחק דבחד כתב דאקני ובחד לא ושפיר אתי' דברי הגמרא דע"כ איירי בדכתב דאקני וא"ש. והטור וש"ע דסתמי לעיל באתרא דכתבו שטרא ולא כתבו בתנאי שיהיה בו דאקני משום דטור השמיט הך טעמא דכתב הרמב"ן שיכול למשכנו ולא סבירא ליה באמת כסברת התוספות בפסחים כמש"ל וכסברת הרמב"ן דאף ליורש בעינן דאקני ובלאו הכי לק"מ:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.