תומים/חושן משפט/נח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט נח

(א) אינו נוטל אלא בשבועה. דעת הסמ"ע והב"ח דקמ"ל אפילו לא טען השבע לי מ"מ צריך שבועה דריעות' לפנינו ולדבריהם צ"ל בטור דס"ל מגו לפטור משבועה אמרינן אם כן הא יש לו מגו אלו היה כופר ואמר לא קבלתי פרעון כלל הא לא הוה חייב שבועה בלתי דיטעון השבע לי ואם כן למה נחייבו שבועה אף בלי אמירת השבע לי די"ל דאין זה כל כך מגו או דעכ"פ אלו היה טוען השבע לי היה צריך לישבע או כיון דאיתרע שטרא אין לשטר כל כך תוקף עד דישבע ואם כן הוי כמו מגו להוציא ואף דבמקום שטרא אמרינן מגו להוציא כאן אתרע שטרא עד דישבע כצ"ל לדבריהם אבל הש"ך חולק וס"ל דאית ליה חד דינא כמו שטרא בעלמא וכ"כ דלא טען השבע לי לא מחייבין שבועה וראיה שלו מהך דרמב"ן בבעה"ת שער י"ט דדעתו אפילו בע"א היה בפרעון רק טוען בעל שטר סטראי אין כאן שבועת ע"א מעיד שהוא פרוע ואינו ע"א זוקק לשבועה ומכ"ש דלית ביה שבועה בלי ע"א ושניהם לא הביאו דברי מהרי"ק דדבר זה מבואר בתשובת מהרי"ק סימן ק"כ בסופו דדעת השואל כדעת הש"ך והביאו ראיה מר"ח ור"ת דפי' איתרע שטרא בשבועה ומיניה היכא דיש לו מגו דלא איתרע שטרא אפי' שבועה א"צ (וצ"ל אף דרבו הפוסקים החולקים ופי' איתרע שטרא דלא גבינן ביה מ"מ בהא לא מצינו חולק במה דס"ל לא איתרע שטרא פי' כלל לא איתרע אפילו שבועה א"צ) ומהרי"ק דחה ראיה זו דהם איירי בנאמנות ולכך למ"ד לא אתרע א"צ שבועה אבל בלי נאמנות לעולם צריך שבועה תדע דכן הוא שהרי"ף כתב איכא מאן דמפרש אתרע שטרא דאי אית ביה נאמנות אתרע האי נאמנות ולא גבי אלא בשבועה עכ"ל ומדצריך להזכיר נאמנות יש לדקדק דוקא בנאמנות אבל בלי נאמנות אפילו למ"ד לא אתרע שטרא בעי שבועה ולא פליג ר"פ כלל והן דבריו מסכימים לסמ"ע. אך באמת דברי מהרי"ק במ"ש ראיה מהרי"ף אין כאן ראיה כלל דהא איכא מ"ד דכתב הרי"ף הוא דעת ר"ח כמ"ש הר"ן ור"ח דמפרש בנאמנות הוא ליישב הקושיא בכתובות דאמר אבא מרי דקים ליה בגוויה מרעיניה לשטרא ע"פ דמה רבותא דאבא מרי ע"פ כל העדים זוקקים לשבועה והביא הרא"ש שם בכתובות להדיא בשם ר"ח דמיירי בנאמנות ואין ע"א דעלמא זוקק לשבועה ע"ש ואם כן לכך מפרש ר"ח בנאמנות לישב הך קושיא דכתובות וזה ברור ונכון ואם כן אין כאן ראיה מהרי"ף כלל אמנם ראיית השואל ראיה נכונה לא מדברי ר"ח ור"ת דהם מיירי בנאמנות כמ"ש מהרי"ק אך ראיה שלו מדברי התוספות כתובות דף פ"ה ד"ה מרענא ושבועות דף מ"ב ד"ה אתרע דלא פי' בנאמנות דהא הקשו מהך אבא מרי הנ"ל. ומכל מקום ע"כ דסבירא להו לא אתרע אפילו שבועה א"צ ובזו לא מצאנו חולק בפוסקים וכמו שהיה סברת השואל ומהרי"ק לא נחלק עמו בזה ואם כן הדין ברור כמ"ש הש"ך ושיגרא דלישנא נקט טור צריך לישבע:

(ב) וכן מי שהפקיד וכו'. הרב הש"ך כתב דדברי הרמ"א בלתי מסודרים דהך וכן הוא לדעת הראשון דס"ל דהואיל אם הוא השליח חייב לשלם אף המקבל צריך לשלם לשליח ולכן בהפקיד אצלו בסתם ולא הודיעו שמפקיד צווהו שיהיה מפקיד אצלו חייב להחזיר למפקיד אבל לדעת השני דלעולם יכול לתפוס ולא משגיחין במה דשליח חייב לשלם א"כ אף בזו דלא הודיעו שהוא של פלוני מ"מ כיון דבאמת הוא של פלוני יכול לתופסו ולא משגיחין במה דהוא מפסיד וכן הכריע הש"ך כדיעה הראשונה דס"ל דאם השליח חייב דמקבל צריך להחזיר מעות כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ק"י וכתב דהך דיעה במרדכי דס"ל דמ"מ יכול לתפוס הוא רק גליון או תלמיד טועה ע"ש ודבריו אינם ברורים כ"כ כי מלבד דיש לתמוה איך יחס סברא זו לתלמיד טועה במה שהריטב"א פוסק להדיא כן בחדושיו ובתשובה דאף דשליח חייב מכל מקום המקבל יכול לתפוס וכן הוא דעת רבינו ברוך בתשובת מהר"ם דפוס פ' סימן תתי"א ע"ש וכן הוא דעת הרא"ש גבי האי בקרא כמ"ש לקמן אבל גם נראה דלא לאותו דעה נתכוון הרמ"א ולכך נראה עיקר כהך דעה דרשב"ם דפסק דהואיל דשליח חייב אף המקבל צריך להחזיר דא"כ למה יפסיד השליח הקשה ואיך אמרינן שם בכתובות דהני בי חוזאי ודאי פטורים הא אי הזכיר לו שטרא חייב השליח לשלם ולמה יפסיד ותי' דהכי קאמר מגו דיכול לומר להד"ם יכול לומר סטראי פי' שהשליח נתנם לו לשם סטראי הלכך הדין עמו אך בתשובת מהר"ם הנ"ל תירץ הואיל ונתת סתם ולא נתתו לנו בעבור החוב שבשטר מסתמא נתת לנו בעבור החוב בע"פ ועכשיו דחזרת בך וכו' עכ"ל הרי דיש כאן חילוק דעות לרשב"ם צ"ל דטוענים דשליח אומר בפי' שנתנם לו בעבור סטראי חוב אחר אבל מסתם לא יפסיד השליח ולדעת מהר"ם אפילו בסתם יפסיד השליח דאמרינן הואיל ולא תבע שטר שמע מינה דעל חוב אחר נתנם והן הן שני דעות שהזכיר הרמ"א כי דיעה קמייתא הוא דעת רשב"ם דלא מחזיק המקבל אם לא טוען בפי' שעל זה נתנם לו אבל לא כשנתנם לו סתם כמבואר במחבר וכמ"ש רמ"א עד שיטעון שליח נתנם לו על חוב אחר אבל דעת השני הוא דעת מהר"ם דבכל ענין אפילו נתנם לו בסתם יכול לתפוס דאמרינן בסתם כשנתן לו מסתמא על חוב אחר נתן מדלא תבע שטר וזהו דעת י"א דא"צ לומר שנתנו השליח על חוב אחר רק בסתם גם כן יכול לתפוס ומעתה אין כאן קושיא וסתירה משום דיעה על הרא"ש וריב"ש דפסקו במוסר פקדון שיש בידו מראובן לשמעון שאין יכול שמעון לתפסו בשביל שחייב לו ראובן הואיל והשליח חייב לשלם לראובן דהא כאן לא שייך הך סברא מ"ש רשב"ם ומהר"ם וכ"ע מודים במקום דמפסיד שליח ולא איכא הך סברא דעל זה נתנו לו בסתם דאין רשות לתופסו ולק"מ. ומעתה הדבר מבואר דעיקר כדיעות בתרייתא דאיך אפשר כדיעות קמייתא ומיירי דטענו דאמר השליח להדיא דעל חוב אחר נתנם אין מקום לקושית התו' ורמב"ן ובעל תרומות והרא"ש דהקשו איך ה"ל מגו להכחיש העד ולמה לא דנין בו כנסכ' דר"א משאיל"מ ונכנסו בתי' רבי' ועיין בס"ב ובש"ך ס"ק כ"א ואם אמרינן דטוענים דשליח אמר בפי' על חוב אחר הרי עדיין מכחישים להעד ומה מגו במקום עד איכא הכא ועכצ"ל כתי' הר"ם דסתמא א"ל השליח ומכל מקום יכול לתפוס ולכך שפיר הקשו הא ה"ל מגו להכחיש העד והרי הדבר מבואר כדיעה שני ואחרי שבררנו כן מלבד דיש לומר מ"ש רמ"א וכן מי שהפקיד כו' הוא ענין נפרד בפ"ע ואינו תלוי בהנך ב' דיעות שזכר מקדם כמ"ש הסמ"ע כי אף לדיעה בתרייתא מכל מקום דינו של ריב"ש והרא"ש אמת אף גם דהא יש לפקפק אם שמעון מסר פקדונו של ראובן ללוי ואמר שכך צוה ראובן למסור לו פקדונו אבל באמת כיחש במאמרו כי יש עדים שלא צוה לו דבר ובשקר אמר כך ללוי אם יכול לוי לתפוס בשביל ראובן דמה בכך שאמר לו בשביל ראובן הלא עדים מעידים שהוא שקר וכי בשביל שאמר שקר נקנוס אותו שיפסיד ומנין לנו הקנס והגזירה הזה בשלמא בליכא עדים שכיחש לו כמו העובדא בתשובת ריב"ש שפיר יש לומר לדבריך הראשונים אני מאמין ולא כל כמיניה לומר שהתלת בי לפסוד זכות אבל ביש עדים למה יפסיד בשביל מה דאמר לו שקר וכל ראית ריב"ש בנוי על הא דבקרא אמר לאחר מיתה תפס והב"ח אמר מחיים דקי"ל דחייב הבקרא לשלם ליתומים וב"ח תופס ועומד אף דבקרא מפסיד ובאמת התם שאני דאם היה הבקרא אומר כדברי ב"ח דמחיים תפסן היה פטור מתשלומין רק הוא אמר לאחר מיתה תפסן וא"כ טוען הב"ח מה לי לשלם הפסדך אתה גרמת לעצמך אלו היית טוען האמת כמאמרי לא היית בא לכלל תשלומין ונלכדת באמרי פיך ומה איכפת ליה אבל בנדון זה וכי בשביל שאמר שקר יפסיד מה נפקא מיניה בזה אלו אמר כך או כך ולכן צל"ע אמנם לדברי מהר"ם דאמרינן הואיל ונתת סתם מסתמא על חוב אחר אף שעדים מעידים שהמשלחים אמרו להדיא על אותו חוב כמבואר דהזכירו לו שטר וכי בשביל דהוא אמר סתם יהיה מפסיד הלא אין תלוי בכוונתם אלא בכוונת המשלח דמעות הוא שלהם ומכל מקום אמרינן דמפסיד הואיל ונתן סתם ולא פי' להדיא דהוא על שטר והוא הדין בזה דכיחש לו ואמר שהוא בצווי פלוני לתת לו הפקדון דחייב לשלם דכל חיוב תשלומין הוא משום דינא דגרמי כמ"ש בתשובת מהר"ם הנ"ל ואם היה הוא קצת גורם היזק לעצמו תו לא שייך דינא דגרמי ואתי שפיר ועל כל פנים דברי הרמ"א ברורים דהאי וכן מי שהפקיד ברור דאתיא אפילו לדיעה בתרייתא והעיקר כדיעה בתרייתא:

(ג) אבל אם תפסו וכו'. זהו דעת הריטב"א וזהו דעת הרא"ש גם כן דפסק בתשובה כלל ק"ו בראובן שהפקיד של שמעון ביד לוי וביקש לוי לתופסן כי שמעון חייב לו וכתב הרא"ש הואיל דראובן חייב לשלם אם כן אין תופס משל שעעון כי אם משל ראובן ואולם בפסקים בפרק הכותב כתב לדידן דמטלטלין דיתמי משתעבדי אם תפס משל בקרא שור יתומים לאחר מיתה בלי עדים וטען כי יש לו חוב על יתומים מהני תפיסתו במגו דלא היו דברים מעולם והבקרא חייב לשלם ליתומים דפשע בשמירתו דלא הוה ליה להניחו לתפוס והקשה מהרי"ט אם כן אף התופס ההוא לא זכה בתפיסתו וברור דסבירא ליה כהריטב"א וס"ל בתופס לא משגיחין בהפסדו של זה דיאמר מה לי בהפסדך כיון דהדבר משתעבד לי מה חזית דאפסיד שלי והדקדוק שדקדק הש"ך הואיל והרא"ש נתן טעם בתשובה דהואיל דחייב לשלם אם כן הוה ליה תופס משל ראובן ש"מ דלא סבירא ליה כהריטב"א דאל"כ הל"ל הטעם משום דהואיל שהפקיד בידו השבה מעליא בעינן אין דקדוק זה כדאי להניח דברי הרא"ש סותרים או לדחוק בי' כמ"ש מהרי"ט או הש"ך כי באמת כך כוונתו הואיל וחייב לשלם אם כן מיקרי תופס משל ראובן ואי דיאמר כמ"ש מהנ"מ לי דאתה חייב לשלם מ"מ אינו שלך ואני תופס שעבוד שלי כמש"ל (ובפרט אי כל הטעם משום דינא דגרמי ודעת הרבה מחברים דבמקום דלא נתכוון להזיק רק לטובת עצמו לא מיקרי גרמי עיין לקמן סי' ס"ו סכ"ג ע"ש) זהו לא שייך בפקדון דטוען אני מסרתי לידך ועליך מבלי לתפוס משלי כיון שאני חייב לשלם אין לך לתפוס משלי ושלי הוא דמידי נמסר לידך אבל בתופס יטעון אינו שלך כיון דלא קבלתי מידך כלל ואי דאתה חייב לשלם מה נפקא מינה לי וכמ"ש ברור דס"ל כריטב"א וכן העליתי לקמן סי' קכ"ה ע"ש דהדבר מבואר כמ"ש וע"ש מ"ש לתרץ בישוב דברי הרא"ש ועכ"פ נראה עיקר כריטב"א וכמ"ש הב"ח ג"כ:

(ד) ובאו אלו וכו'. דעת הסמ"ע דבנתן נאמנות כבי תרי דקי"ל לקמן בסי' ע"א דנאמן יותר מב' עדים אם כן אף טענת סטראי יכול לומר דהא יש לו מיגו להכחיש העדים ולומר לא היו דברים מעולם וכן הסכים עמו הש"ך וכ"כ כה"ג בשם מהרשד"ם ודברי ריבו' אבל מהר"א ששון חולק וטוען מה מגו איכא הלא נחלו יותר לטעון טענה במה שאין העדים מכחישים ממה שיטעון להכחיש העדים ודאי אלו העדים מעידים שבפרעון מוחלט לאותו שטר קבלם יש לו מגו דלהד"ם דגם בזה שאומר סטראי מכחיש לעדים אבל כל שהעדים אומרים סתם אין כאן מגו ובאמת מסתברים דבריו וכ"כ כה"ג דהוי מגו גרוע ומכל מקום לדינא לשון תשובת הרא"ש כלל ע"א סימן ט' מורה להדיא דאם נתן לו נאמנות כבי תרי אף סטראי נאמן ולכן נראה מטעם אחר נחמן דזהו עצמותו של נאמנות דזה הימנ' נגד שני עדים בממ"נ וכי נחשדו עדי ישראל להעיד שקר ואם אמת יעידו מה טיבו של נאמנות לכחוש בעמיתו בתשומת יד לגזול חבירו אלא דכך היה נאמנותו אף דיעידו על פרעון בפי' יהיה נאמן לומר דהפרעון היה מסך אחר וחוב אחר ולא על זה ועיין מ"ש הש"ך לקמן בסי' ע"א וא"כ דעל זה היה עיקר הנאמנות פשיטא דנאמן לומר סטראי נגד עדים דהא ע"ז סובב הנאמנות:

(ה) והעידו שפרע כו'. כתב בתשובת פרח מ"א ח"ב סי' ב' אם שני כתי עדים מכחישים זא"ז אלו אומרים בפרעון שטר זה היה ואלו אומרים סטראי אמרינן אוקמי תרי לבהדי תרי והשטר בחזקתו ולא דמי להא דלעיל בסי' מ"ו בכת"י יוצא ממקום אחר ושנים אומרים פסולי עדות היו דהוה להו תרי נגד תרי וקיימא לן דלוה פטור דהתם אי מוקמינן תרי שבשטר לנגד תרי הפוסלים אותו וכמי שאין כאן עדים יחשב הרי אין כאן שטר ולכך הלוה פטור משא"כ בזה דהשטר בחזקתו ודבריו בלתי ברורים דהא התו' בכתובות דף כ' ד"ה ואוקי ממונא כו' דפי' רשב"א בשובר דחתומים עדים על השובר ושנים אומרים פסולים היו דהוה להו תרי נגד תרי ומכל מקום פטור הלוה ולא אמרינן דהשטר בחזקתו רק המוציא מחבירו עליו הראיה ומ"ש שובר שנפרע לגמרי והן מכחישים לגמרי או שאומרים סטראי נינהו והן אומרים נפרע לגמרי וברור דהמוציא מחבירו עליו הראיה ונפטר הלוה:

(ו) בטל השטר. כתב הסמ"ע בשם תשובת הרא"ש כלל פ"ו בסופו דאם היה בידו חוב אחד שבא בהרשאה ויש ראיה דקיבל מן הלוה פרעון יכול לומר סטראי נינהו אף דלית ליה מיגו מכל מקום יכול לומר בחוב עצמי קבלתי משום דאי בעי מהדר שטרא למרא והרי יכול לומר פרעון שקבלתי היה בשביל שחייב לי ובאמת ברא"ש נאמר הטעם משום דאף על פי דלא החזירו מכל מקום כל שיכול לומר מהדרינא שטרא למרא הוה ליה כאילו מהודר וקאי כדאמרינן בבבא קמא גבי מכרן לשלשה בני אדם כאחד וכו' דהוה להו כאילו הוא מהודר. ולפי זה לפי מה דפסק המחבר לקמן בסימן קי"ט ס"ה כרמב"ם ורשב"א דלא אמרינן למסקנא אי שתקת וכו' אם כן גם הך דינא ליתא וכן נראה דעת בעל כה"ג דתליא במחלוקת דלקמן ואפשר דבשביל כך השמיטו המחבר להביא תשובת הרא"ש הואיל דסתם לקמן בסי' קי"ט כרמב"ם מיהו לפי מש"ל בסי' קי"ט אפשר דס"ל לכ"ע הך סברא אי שתקת וכו' והתם שאני כמ"ש שם וגם נראה דהרא"ש לא כתב זה בתשובה רק לרווחא דמילתא דבאמת ס"ל להלכה הך אי שתקת וכו' אבל באמת אף דהרשאה בידו בלתי מהודר י"ל דינו דכל הטעם דבעינן בסטראי מגו משום דלא שביק מלוה בשטר ופרע מלוה על פה וזה כשהחוב הן בשטר והן בע"פ לאדם אחד אבל כשהן לשני בני אדם יש לומר השני נח לו והראשון קשה ונח לו לפרוע לזה מלוה על פה משיפרע לאחר מלוה בשטר ומעשים בכל יום יוכיחו כן ולכן לדינא נכון כדברי הרא"ש לכ"ע:

(ז) הרי הוחזק. כפרן כתב בעה"ת איכא מ"ד דמ"מ צריך הלוה לישבע היסת ואיכא מ"ד דהואיל דהוחזק כפרן אין על הלוה שבועה כלל עכ"ל והכריע בעל גי"ת דאין כאן היסת כדקי"ל בכל דוכתי' בהוחזק כפרן דאין על לוה שום שבועה והש"ך כתב דשאני הכא דאמת הוחזק כפרן דבעל השטר מ"מ יוכל להיות אמת כדבריו דחייב לו מצד אחר ועליו לפרוע או ישבע דאינו חייב ולעד"נ פשיטא דאם טוען דהיה חייב לו ממקום אחר בחוב גמור ומוחלט פשיטא דאין כאן ספק מבעה"ת דיהיה כאן חיוב היסת דדל שטרא מהכא ולו יהיה דהעדים אומרים להדיא דשטר זה בבירור נפרע וכי בשביל זה א"י לתבעו יש לי עליך חוב אחר זולת זה השבע ותפטור ומה מקום ספק יש כאן אלא דהספק הוא בזה אופן שאמר שחוב הוא ממ"א דרך משל אבק רבי' דקי"ל אינו יוצא בדיינין וג"כ אינו נגבית בדיינים או שהלוהו על מחצית שכר והאמין לו שאם יאמר שלא יהיה רווחים מבלי לתת לו וכעת הוא טוען מה שנתת לי היה בשביל אבק רבי' וא"י בדיינים או בשביל רווחים כי כיון שכבר נתת לי לאו כל כמינך לומר שלא היה רווח' והשטר נ"ח לי והוא משיב הפרעון היה על שטר א"כ תו ליכא שבועה עליו כי אבק רבית אינה נגבית בדיינים וכן לא יכול לתבוע רווח כי יאמר לא היו רווחים והוא האמין לו וא"כ אין כאן דררא דממון שיהיה חיוב שבועה ולכך נסתפק הבעה"ת אם יכול להטיל זה בשבועה כי השטר לא נפרע ומה שקיבל היה בשביל הנ"ל דאי גבה גבה וע"ז יפה טען והכריע הגי"ת דהוחזק כפרן ואין כאן ספק דהפרעון היה על שטר כמ"ש הש"ך בעצמו וא"כ על חוב ממ"א אין כאן דררא דממון ולא שבועה:

(ח) אבל בפני ע"א לא וכו'. והש"ך האריך כי רבי' מהמחברים התו' והרמב"ן בחדושיו לב"ב כולם כתבו דהוי כמו נסכא דר"א והרגיש הש"ך בעצמו אף דקי"ל בשבועה דרבנן לא אמרינן משאיל"מ ושבועה להכחיש העד בשטר הוא רק שבועה דרבנן מ"מ מה בכך דלית משאיל"מ מ"מ מגו ליכא דאם יטעון להד"ם חייב שבועה חמורה להכחיש העד בנק"ח משא"כ בטוען סטראי וכו' ודבריו בזה בלתי ברורים כי תפס הש"ך דעת התי' בשבועות פרק שבועת עדות דנתנו טעם לנסחא דר"א דלכך ל"ל מגו דלא חטפתי דה"ל להכחיש העד ויצטרך שבועה אבל דעת התו' בב"ב פרק חזקת אין מסכים לכך כי הקשו ע"ז דא"כ מה ענין זה להא דס"ל ר"א משאיל"מ ולכך העלו דאפילו מגו כה"ג אמרינן רק הואיל וקי"ל משאלי"מ א"כ כל שלא מכחיש לע"א במקום שחייב שבועה של תורה ה"ל כשנים ואין נאמן דידי חטפתי במקום שנים ולזה הפי' הסכימו רוב מחברים כאשר בררתי באריכות בקונטרס וכללי מגו לקמן בסי' פ"ב וכן מוכח מהך דקי"ל אם שכרו בע"א מ"מ יש לו מגו לא שכרו ויכחיש העד אף דיהיה צריך לישבע וא"כ אין מקום לדברי הש"ך דכיון דבשבועה דרבנן לא שייך משאלי"מ אמרינן גבי' מגו להכחיש העד ולכן נראה דהתו' וכן הרמב"ן בחדושיו אזלו הכל להך שיטה דאף דרבנן אומרים משאלי"מ כמ"ש תו' בשבועות ובב"מ דף צ"ז דמתוך שאי"ל שבועת המשנה מפסיד וה"ה כאן אבל הרמב"ן בתשובתו לבעה"ת ס"ל כמ"ש במלחמתו למס' שבועות דחשוד דא"י לישבע מ"מ גובה שטרו דלא אמרינן בשבוע' המשנה משאי"ל מפסיד וא"כ אף כאן יש לו מגו וכן קי"ל דבשבועת המשנה לא אמרינן מפסיד כמבואר לקמן סי' פ"ב בחשוד שגובה שטרו וא"כ הך דינא אמת ויציב ואין מקום להשגת הש"ך כלל.

(ט) לא אמרינן וכו'. ומיהו אם לאחר פרעון תבעו בע"א הרי עד דפרעתיו השבע לי והרי זוקקו לש"ד דעת הש"ך בס"ק כ"א דה"ל נסכא דר"א לגמרי דהרי א"י לכפור בעד ולומר לא נפרעתי דהרי מודה רק אמר מחוב אחר ה"ל מחויב שבועה ומתוך שאיל"מ ואמת שכן מצאתי ברשב"א לקדושין דף מ"ה דכתב להדיא בהך עובדא דאבימי ובני חוזאי דה"ל מגו דלהד"ם אע"ג דאבימי ה"ל ע"א מ"מ הואיל הוא רק שבועת המשנה לא אמרינן ביה משאיל"מ ולכך כתב ואי פקח הוא יהיב ליה מנה אחרינא באפי סהדי ומוקי קמאי בהלואה וה"ל משאיל"מ. אך נראה זהו אי אמרינן דאתרע שטרא ובטל לגמרי ואפילו תפס מפקינן מיניה אבל לפי הכרעת רמ"א כהרא"ש וסייעתו דאי תפס לא מפקינן ואפילו תפס בעדים כמש"ל וא"כ מה בכך דא"י להכחיש העד הא כל ענין משאיל"מ הוא דבמקום שאין מכחיש לע"א יש לו כל דין כאלו ב' מעידים כן וא"כ לו יהיה דשנים היו מעידים כן מ"מ הא כבר נפרע ואין לך תפיסה גדולה מזו וא"כ מה בכך דשנים מעידים דקיבל מעות בפרעון ולא הזכיר על אותו שטר הא לא מפקינן מיניה ומכ"ש בע"א דמעיד כן דנאמן לומר סטראי כיון דכבר תפוס ועומד במעות. איברא חזינן אפילו לדעת דסוברים דבטל לגמרי מ"מ הך דינא אם תבעו לאחר פרעון דהוי בכלל משאלי"מ במחלוקת שנויה כי הרב בעה"ת בשער י"ט ח"א דין ג' הביא ראיה מתחילה מהא דאמרינן בפרק הכותב באחד מעידה שהוא פרוע דאי פקח מייתי לידי ש"ד דפרע לה באפי תרי סהדי ואח"כ תובען לה בע"א ופריך הגמרא אכתי יכולה לומר שתי כתובות היו ואצטרך ר"א לשנויי דמודע להו וכו' והרי דלולי כן לא היה זוקק לש"ד דיכול לטעון אמת נפרעתי אבל על כתובה אחרת והחזרתי לך והיינו סטראי דקבלתי הפרעון על חוב אחר ושטר אחר והחזרתי לך ומ"מ אין כאן שבועה נגד העד ודחי' ליה הבעה"ת דלמא התם דהיא מוחזקת ולפטור עצמה בטענתה שפיר מצי טעון אבל זה שבא בשטרו להוציא וע"א אמר שפרוע לא נאמן סטראי ע"ש הרי דמודה היכי דכבר נפרע ותבעו בע"א אין כאן חיוב שבועה דאורייתא כלל דנאמן לומר סטראי הוא. ומספק והוא מוחזק לא משביעין ליה ובזה מיושב נמי קושי' הגי"ת שהקשה לרמב"ן דנתן טעם בע"א מעיד דלכך לא דיינינן ליה כנסכא דר"א הואיל והוא שבועה דרבנן משמע הא אלו הוה ש"ד לא היה יכול לטעון סטראי הא בגמרא אמרו אי פקח מייתי לידי ש"ד ומ"מ אמרינן חיישינן לשתי כתובות וקושיא זו איני מכיר כלל דכבר תירצה הרב בעה"ת דודאי אלו היה זה ש"ד וזה בא להוציא בשטרו אמרינן דכיון דחייב ש"ד ואין מכחישו ה"ל חד כשנים ובשנים הא אין נאמן לומר סטראי משא"כ בשכבר פרע וזה בא להחזיק וטוען סטראי הממע"ה ואין התובע יכול להוציא אפילו בשני עדים דיאמר אייתי ראיה דלא היה סטראי ולכך שם שכבר נפרעת מה בכך דאין מכחיש לע"א והרי הוא כשנים ואף בשנים אין להוציא מידו וצ"ל לדבריו דאף דס"ל כדעת המחבר דבטל סטראי לגמרי מ"מ אי תפוס ברשות כי האי דפרעו קודם דתבעו בע"א אפילו הודה בפרעון יכול לומר מחוב אחר וה"ה בשנים ולא דמי לתפס דמוציאין כי זה שפרעו רגלי' לדבר דהנכון אתו דהיה לו שני חובות ושני כתובות ולק"מ והרי דינו של רשב"א במחלוקות:
איברא. אני תמה לדעת הרמב"ן כפי שנראה מפשיטות דבריו בעד א' בסטראי ליכא שבועה כלל שבועת המשנה א"כ איך אמרינן בהא דאי פקח מייתי ליה לידי ש"ד דפרע ליה שנית באפי הך סהדא וסהדא אחרינא והדר תבע לי' בע"א ופריך דלמא יטעון שני כתובות היה לי' ומתרץ דמודע לי' וקשה בממ"נ א"ש דמייתי לידי ש"ד דאם תרצה לטעון כן אף עכשיו אפילו שבועה דרבנן אין לו עליו כשיתבע בע"א המעיד פרוע תאמר הן אבל כתובה אחרת היה לי' וה"ל סטראי ואין כאן כלל שבועת המשנה לדברי רמב"ן ואם לא תאמר כן אף ש"ד יש לו עליו אח"כ וא"כ ע"כ פקח הוא דבמקום דזקקה לשבועת המשנה זקקה לש"ד ואי דאמרה ב' כתובות אף עכשיו בשבועת המשנה הוא בכלל ספק הלזה וא"כ לעולם. מרוויח ולא מפסיד ואמת לפי מ"ש בס"ק י"ב דכשמזכיר לו שטר תו לא מציא לטעון סטראי כלל א"כ י"ל כאן מיירי בע"א מעיד פרוע דמזכיר לו שטר תו ל"ל שתי כתובות אבל אם זה נח בדברי הרא"ש אין זה מספיק בבעה"ת דס"ל עדיף טענת שטר אחר הי' לי' מטענת מלוה ע"פ ולכך הקשה מב' כתובות ע"ש ולכן נראה בדברי הרמב"ן דבלא"ה קשיא לי' איך ס"ד דבטוענת סטראי בע"א אין כאן שבועת המשנה כלל הלא כל טיבו של סטראי דנאמן הוא בייגו דלהד"ם ואם היה כופר היה שבועת המשנה וא"כ עכשיו דיאמר סטראי אין כאן שבועה א"כ יערים לומר סטראי להפטר משבועה ומה מגו שייך כאן ואף דבררנו לעיל בשיטת התו' דבשביל זה לא אמרינן משאיל"מ אבל מ"מ עכ"פ אם אין נשבע גם בזו מה מגו שייך ולכן נראה דמודה הרמב"ן דצריך שבועה כדהוכחתי מדברי הגמרא דנאמן רק מתורת מגו וס"ל להרמב"ן כמ"ש הש"ך בסי' רצ"ו בשם הרבה מחברים גבי פקדון בשטר דטוען החזרתי דנאמן בשבועה במגו דנאנסו אף דנאנסו הוא שבועת התורה מ"מ כ' הש"ך שבועה דהיא באה רק מכח מגו אין לו דין ש"ד אף דגם היא בנק"ח מ"מ אין לו ש"ד לומר דנדון ביה משאיל"מ ע"ש וא"כ ה"ה למ"ד בשבועת המשנה משאיל"מ הני מילי הך שבועה גופיה אבל שבועה דאתיא מחמת' מכח מגו תו לא אלי' כחו לומר בי' משאלי"מ וא"כ המשך דברי הרמב"ן כך דמתחילה כתב הטעם דלכך באומר סטראי בע"א אין לדון ביה משאלי"מ כנסכא דר"א משום דה"ל שבועת המשנה ולא דנין ביה משאלי"מ וכתב עוד אפילו את"ל כדעת האומרים דדנין בשבועת המשנה משאיל"מ מ"מ זו אין בכלל שבועת התקנה והמשנה דנתקנה בשביל הפסת דעת וזו לא שייך בסטראי רק אנו זוקקין אותו לשבועה דיהי' לו מגו א"כ תו אינו בגדר שבועת המשנה ולא אלי' כחו לומר בי' משאיל"מ וכמ"ש וא"כ לכ"ע אין דומה לנסכ' דר"א וא"ש אבל מודה הרמב"ן דצריך שבועה מכח מגו וזהו מה שנ"ל לענ"ד ברור ולכך הטור לא הביא זה דפטור אפילו משבועה דודאי שבועה יש ואמת בתו' בכתובות דף פ"ה ד"ה מרענא וכו' דהקשו למה הלכתא אמר ר"פ מרעינן לי' אי לשבועה הא בלא"ה בע"א צריך לישבע ותי' דהיה קרוב וכן צ"ל שהיה ר"פ קרובו של בעל השטר וכו' וקשה למה לא הקשו תו' תיכף מהך עובדא דר"פ דיתיב קמיה דרבא וכו' דנאמר בתחילה קודם הך מימרא דר"פ וכמ"ש בתי' ולכן נראה דהתו' לא רצו להקשות די"ל כרמב"ן בטוען סטראי בע"א אין לו שבועה כלל וא"כ י"ל דהך אמר סטראי ולכך אי הוי כע"א לא מחייב שבועה אבל אי נאמן כתרי או דאיכא עוד א' בהדי ה"ל שנים וא"נ לומר סטראי עד דמשתבע לדעת התו' כפי' אתרע שטרא ולכך הקשו התו' מהך דאמר ר"פ מרענ' לשטרא אפומי' דר"פ ס"ל בסטראי לא אתרע שטרא כלל וא"כ ל"ל סטראי ומשני התו' דהיה קרוב וא"כ אף בהך דלעיל י"ל כן וא"ש ונוטי' הדברים לדברי הרמב"ן אך מ"מ דוחק בסברא כמ"ש ברמב"ן ויותר נראה דס"ל בהך דר"פ כמ"ש הרא"ש בשם ר"ת דס"ל דהיפוך שבועה ה"ל בקריעת שטר וכמ"ש הרא"ש ואף דזה דוחק מ"מ יותר מסתבר משנימא דעת הרמב"ן:

(י) אם יש עדים וכו'. הקשו האחרונים אם יש עדים ל"ל הודאתו הא בעדים לא מהימן לומר סטראי וכתב הסמ"ע דבאמת א"צ להודאתו רק המחבר גריר בתר לשון הרמב"ם ז"ל דמצריך הודאה כיון דאין צריך לעדים. והש"ך הקשה עליו מה יאמר בטור דמצריך תרתי הודאה ועדים ואין זה קושי' לשיטת הסמ"ע דס"ל הטור פסק לעיל דלא בטל השטר לגמרי כמ"ש רמ"א ובזה דהיה תרתי עדים והודאתו לכ"ע השטר בטל לגמרי והש"ך תי' דאיירי דקיבל המעות מן הלוקחים בעד פרעון דמי בשר אבל בשביל כך לא ידעו אם לא ניתן לו מזה שלקח השור בהקפה במתנה וסבר הר"י מיגאש לעיל בס"ב דמהני בי' מגו לכך צריך בי' הודאה ודבריו אינן מספיק' בטור דהא לא ס"ל כר"י מיגאש וצ"ל דוחק נוסף על הדוחק זה הכא אף הטור מודה כמ"ש בסי' קכ"ט דאולי הלוקחים נתנו לו במתנה ודברים דחוקים בעצמותן ובאמת לא ידעתי מה קשי' לי' בזה דהא הרא"ש כתב הא דבעי מגו ולא מהימן סטראי בלי מגו היינו משום דטענה גרועה היא דלא שביק אינש מלוה בשטר ופרע מלוה ע"פ וזהו בפרעון שפרע הלוה מכיסו שפיר שייך איך יפרע חוב בע"פ ויניח חוב בשטר משא"כ בכה"ג דהיה חייב שמעון לראובן בשטר וראובן נתן לו נוסף על חוב ההוא עוד שור אחד למכור להרוויח בו אך בתנאי שדמי שור הוא יתבע מלקוחו' כדי שלא יתרבה אצלו החוב ולכך ע"ת נתן לו שור שיהיה הרווח שלו אך מ"מ בתנאי שהוא יתבע הדמים מלוקחים כדי שלא יהיה חובו יותר ממקדם וזהו שכיח ומעשים בכל יום יוכיחו וא"כ א"צ מגו ויכול לטעון המלוה כן בשטר אתה חייב לי מקדם וכשמכרתי לך השור ע"ת כן מכרתי לך מבלי להיות חובך נוסף רק שאתבע הדמים מלוקחים ודבר זה שכיח וטענה מעלי' היא ונאמן בלי מגו ולכך לא מהני עדים שקיבל דמי שור עד שיהיה הוא בעצמו מודה שחוב הוא מדמי שור והעדים ותו לא מצי הוא לטעון שום דבר בשום אופן ולק"מ והא דלא סגי בהודאה לחוד דה"ל מגו דלא קבלתי דמי שור אבל ביש עדים לא אמרינן מגו דלא היה מודה דהוא השטר מדמי השור דכיון דאמר דשטר מדמי השור ועדים בכאן כבר נתבטל השטר ותו לא מהני מגו דהוי מגו להוציא דהא השטר חספא בעלמא משא"כ כשאין עדים לא משוי' לשטר חספא ועוד י"ל כמ"ש הרא"ש בפ' חזקת גבי האי שטרא זייפ' דהיכי דהוצרך לומר שקר בתחילה לא אמרינן מגו ואף כאן הוצרך לומר שקר תחילה דהשטר אינו מדמי בשר ובאמת הוא מדמי בשר א"כ לא הוה מגו כלל וא"ש

(יא) שפרע לו וכו'. כתב הטור ובטל השטר ומזה דייק הסמ"ע דאף הטור דס"ל כהרא"ש דבעלמא לא בטל שטרא לגמרי בכה"ג איתבטל לגמרי לכ"ע והש"ך טען עליו דהא הרא"ש כתב ראית האומרים אתרע שטרא פירושו בטל דהא אמרינן גבי הך דמי תורא אתורא קא יהיב ותורא קשקיל אתרע שטרא והתם פירושו בטל לגמרי מכח סברא ודחה הרא"ש דגם שם י"ל דלאו בטל לגמרי דאפשר דדמי שור קיבלן על חוב אחר ודמי מכירת השור זקיף במלוה ושקיל שטרא. וכבר הרגיש בעצמו בו בדרישה ותי' דוחק למאוד וגם קשה הא כל טעמו של הרא"ש דס"ל דלא בטל שטר לגמרי מדאמרינן אתרע שטרא ולא אמרינן לישנא בטל שטרא וא"כ הא גם בהך עובדא דדמי תורא נאמר ג"כ אתרע ואם שם פי' בטל לגמרי עדיין קשה איך אמרינן אתרע אמנם עם כל הקושי' לישנא דטור משמע כסמ"ע ומ"ש הש"ך שיגרא דלישנא נקט דוחק ולכן אפשר לומר דודאי כ"ע מודים דהך עובדא דדמי שור גרע למאוד משארי סטראי בכמה אופנים וא"כ נחית חד דרגא למ"ד בסטראי בעלמא במקום דאיכא עדים לא אתרע שטרא כלל וגבינן בי' א"כ די בהך עובדא דנימא דאתרע שטרא ולא מקרע קרעינ' כו' דהא בעלמא השטר בתוקפו לגמרי בשופרי דשופרי א"כ בהך דריע ביותר הואיל והוא מדמי שור די דנימר דלא לגבות בי' דהא י"ל כמ"ש הרא"ש וכנ"ל דמ"מ הוא על חוב אחר משא"כ לפי דקי"ל דאתרע שטר בכל שטרות שיש עדים בפרעון א"כ בזו בדמי שור שנוסף הריעותא דהלואה והפרעון היה מענין אחד פשיטא בהצטרף שני ריעותות דיש סברא לבטל השטר לגמרי וא"כ א"ש דהך דמי תורא ר"פ אמר אתרע שטרא ור"פ ס"ל בעלמא לא אתרע כלל שטרא וביקשו הם להוכיח מלישנא דר"פ דאמר אתרע דפי' בטל דהא בכה"ג הסברא נותנת שיבטל וממנו נקיט דכל לשון אתרע פירושו בטל ויפה דחה הרא"ש דגם בזה י"ל אתרע בעלמא דר"פ אזיל לשיטתו דס"ל בעלמא לא אתרע כלל רק כאן דגריע כדאמרינן בגמרא די דנחת חד דרגא מבלי לגבות בו אבל מ"מ לא נתבטל ודייק לישנא דר"פ דאמר אתרע ודברי הרא"ש נכונים אבל לפי דקי"ל דלא כר"פ דבעלמא אתרע שטרא א"כ נחית חד דרגא בהך עובדא דיותר ריע טענתו של המלוה דבטל לגמרי וא"ש כן נראה ליישב לישנא דטור וסמ"ע אף כי ברמזים משמע כש"ך דהשמיט להעתיק הך דינא דדמי שור ש"מ דס"ל דלית ביה הבדל לשאר טענת סטראי דביש עדים אתרע ובאין עדים לא אתרע ולכך לא הביאו מ"מ בטור משמע כמ"ש:

(יב) לא יוכל לומר וכו'. הש"ך פקפק בזה כי לא מצאנו למהרי"ק חבר בזה וגם מהרי"ק גופיה לא אמרה לסברא זו אלא בצירוף עוד סברות אחרות והנה קצת סתירה יש לדינו של מהרי"ק מהך תשובת הרא"ש כלל פ"ו בסופו במי שקיבל אלף זהו' ואמר רע"ו זהו' על חוב זה והנשאר על חוב אחר וכתב הרא"ש אמת הדבר דיכול לטעון סטראי וה"מ בלי עדים אבל בעדים לא נאמן לומר סטראי וכאן הא יש עדים וכו' וקשה מה אריא עדים הא בלי עדים נמי כיון דהנך רע"ו זהו' היו על זה החוב נימא אידך נמי ומה אריא עדים אפילו בלי עדים נמי ואפשר לומר דשם בעובדא דהרא"ש לא היה הפרעון אחד רק קבלו לאחדים אבל שטר ההודאה היה כאחד ובזו אף מהרי"ק מודה דיכול לומר זה קבלתי בשביל חוב זה וזה בשביל חוב אחר דמה בכך דההודאה היה כאחד וכה"ג היה עובדא דהרא"ש אבל מהרי"ק מיירי דהפרעון נעשה כאחד בזו ס"ל למהרי"ק דלא מסתבר לחלק הפרעון לחצאין וצ"ע ולקמן בס"ק י"ג עשיתי סמוכי' לדברי מהרי"ק בסברא:

(יג) ולא עוד אלא אפילו אמר לו וכו'. אין להקשות דא"כ מה כתב הרא"ש דלכך טענת סטראי טענה גרוע דלא עביד אינש דפרע למלוה ע"פ ושביק שטרא דמה ה"ל לעשות הוא באמת פרעון על מלוה בשטר והמלוה קיבלם בפרעון מלוה ע"פ די"ל כיון דלוה לא שביק וכו' ונהפוך הוא המלוה יותר ברצון ליקח פרעון על מלוה ע"פ מן מלוה בשטר וא"כ הוה לי' ללוה לאסיק אדעת' אם אפרענו סתם בלי ספק יתפסם לפרעון למלוה ע"פ וזה אינו נח לי לא אפרענו עד שיחזיר לי שטרי כדי שלא יוכל לתפסו ומדלא עביד כך ש"מ דלוה היה יודע בנפשו דאין חייב לו למלוה שום חוב ולכך פרע בסתם וא"ש ולק"מ:
אך. הא קשיא לטעם הרא"ש תינח בטוען סטראי על מלוה בע"פ אבל אם טוען סטראי על מלוה בשטר אחר והחזרתי לך באמת אותו השטר מה טענה גרועה ולמה אתרע בעדים ול"ל באמת לא ס"ל הרא"ש דבכה"ג אתרע שטרא כמו שהרב בעה"ת בעצמו מתחילה היה לו ספק בזה דהא הטור בסימן ל' סתם דפרעון אחר פרעון מצטרף ולא יכול לומר סטראי מחוב בע"פ או חוב בשטר והחזרתי ובאמת בפסקי הרא"ש י"ל הא דהקשה הרא"ש למה אינו נאמן טענת סטראי בלי מגו אין הקושיא ביש עדים דלהימן דגרועה בעצמותו דה"ל לומר לפני עדים על חוב זה אני מקבלה ולא בסתם כיון דיודע דהלוה נ"ח לו בשטר ומה לו לריעותא כזו בפני עדים ואם החזיר לו שטר אחר גם כן ה"ל לומר לעדים דעו על שטר אחר אני מקבל רק קושי' הרא"ש בלישנא דגמרא דאמרינן בדליכא עדים הוה ליה מגו דלהד"ם וע"ז סובב קושית הרא"ש ל"ל מגו דלהד"ם בפשוט הל"ל דכיון דליכא עדים אם כן נאמן לומר סטראי דהא ליכא כאן ריעותא כלל ועל זה תי' דלכך אצטריך מיגו גבי טוען סטראי במלוה ע"פ דגרע טענתו דחזקה לא שביק אינש וכו' ולכך בעינן מגו ואילו היה טוען סטראי על מלוה בשטר אחר באמת אין צריך למיגו בדליכא עדים דלא איתרע ומזה הביא הרא"ש ראיה לסתור דברי ר"י הלוי דאף בעדים אין נאמן לומר מתנה דאיכא תרתי לריעותא דאין שכיח שיתן במתנה וגם בעדים הל"ל כמ"ש אך אין כל זה מספיק בתשובת הרא"ש סוף כלל פ"ו דכתב להדיא דלכך בעדים אין נאמן לומר סטראי דטענה גרועה היא וכמש"ל וקשה בשטר מא"ל ולכן נראה דבלא"ה יש לדקדק להרא"ש דס"ל אתרע שטרא היינו דלא קרעינן ליה ואיתפס אפילו בעדים לא מפקינן א"כ הא דאמרינן בגמרא וכן מבואר לעיל בסי' נ"ד דאם אין זוכרין זמן השטר וסכומו יכתבו כך פלוני פרע לפלוני על חוב בשטר סך כך ידי מה יועיל זה אם יבא אח"כ המלוה בשטרו ויתפוס ויטעון סטראי על מלוה בשטר אחר היה השובר דמ"ש שובר בכתב ומ"ש לעדים מעידים בב"ד בפרעון יהיה נאמן ואתה מפסיד ללוה טובא ולכן ברור דקושית הרא"ש לכאורה אין לו מובן במ"ש דיהיה נאמן סטראי בלי מיגו דלא היו דברים מעולם דהא י"ל ודאי אף להד"ם לא היה ראוי דהמלוה יהיה נאמן להוציא דהממע"ה רק דאם כן אף אתה עקרו כל השטרות ולעולם יטעון פרעתי מה שאין כן בסטראי דלא שייך זה מהכ"ת יהיה המלוה נאמן להוציא מעות רק כל קושית הרא"ש דאתרע טענת הלוה הואיל ולא הזכיר השטר בפרעון ורגלים לדבר דהיה בפרעון אחר ולכך סבירא ליה לרא"ש דיש מקום לומר דנאמן בלי מגו ולכך ס"ל אף דל"ל מגו בעדים מכל מקום לא אתבטל שטר לגמרי אבל בהזכיר לו שטר אף דטוען על שטר אחר תו לא מהימן כלל ואתבטל שטר לגמרי בלי פקפוק דהא ליכא ריעותא ומהכ"ת לומר סטראי וא"כ לא קשיא משובר דשם נזכר בשובר השטר וכיון דנזכר שטר תו ליכא טענת סטראי וזה ברור ומעתה גם הנ"ל מיושב דבטוען סטראי בשטר אחר בממ"נ אם הזכיר השטר הא תו אין נאמן לשטר אחר דליכא ריעותא כלל ואם לא הזכיר שטר כלל בשלמא אי טוען סטראי במלוה על פה יש רגלים לדבר דהאמת עם מלוה מדלא הזכיר השטר מה שאין כן אם חוב אחר גם כן בשטר עדיין הקושיא למה לא הזכיר השטר ואם כן אין כאן רגלים וחזר הדין דאין נאמן לומר סטראי אף דלא שייך סברא דלא שביק כיון דליכא רגלים לדבר ואתי שפיר ובזה מיושב ג"כ מה דהתחלנו להקשות וכן הקשה בס' ב"ש דמה ה"ל ללוה למעבד הוא באמת פרע על שטר רק המלוה תפסו בשביל על פה דברירה בידו כהנ"ל דהא כל ריעותא דהוה ליה להזכיר שטר ומכח זה אמרינן דדעתו היה על מלוה על פה ואם כן א"ש לא שביק וכו' ואם דבאמת היה דעתו על שטר רק המלוה לקחו עדיין ה"ל להזכיר שטר ואם כן אין כאן ריעותא וא"ש ואין להקשות אם כן בתשובה כלל פ"ו הנ"ל דשם אף רע"ו זהובים דשייכים לפרעון שטר והרי מ"מ לא הזכיר השטר ואם כן אין כאן ריעותא ומה אריא בעדים אפילו בלי עדים נמי זה אינו דכבר כתבנו דהודאה היה כאחד אבל הפרעון היה אפשר לאחדים ואז יטעון בקבלת רע"ו זהובים באמת הזכיר שטר כאשר כתב באמת פרעון ביני שיטי דשטר ע"ש ולמ"ש ראיה ג"כ למהרי"ק בפרע מקצת על אותו שטר דל"ל הנשאר על שטר אחר דהא לא אתרע הואיל ולא הזכיר השטר דהא חזינן אף במה דפרע ביה לא זכרו ואם כן לא איתרע ולא מהימן ודברי מהרי"ק ברורים:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.