תומים/חושן משפט/כז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט כז

(א) משום לא תקלל חרש כו'. אמרינן בגמ' דסנהדרין דף ס"ו ע"א אזהרה למקלל אביו ילפינן מן דיין ונשיא וחרש. דמה לדיין ונשיא שגדולתן גרמה חרש יוכיח מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו פי רש"י מתוך שהוא שפל הזהירה התורה מבלי לצערו דיין ונשיא יוכיחו וכו' ופריך הגמ' מה להנך שכן משונים ואסיק הגמ' דנפיק ליה מן אלקים לא תקלל דאינו צריך לדיין דיליף ליה מנשיא וחרש ואם אינו ענין לדיין תנהו למקלל אביו ואפילו למ"ד אלקי' קודש מ"מ מדכתיב לא תקלל ולא כתיב תקל ש"מ תרתי. וכתבו התו' ד"ה מאי לא תקלל כו' דמקלל חבירו ילפינן מן בנין אב דקללת אביו וחרש דל"ל שהן משונים דאב אין משונה וכו' עכ"ל והרמב"ם פכ"ו מהל' סנהדרין כתב למה נאמר חרש שאפילו זה שאינו שומע ואינו מדבר ולא נצטער בקללת זה לוקה על הקללה זו וכ"כ הטור והקשה הכ"מ והב"ח אדרבא הא אמרינן בגמ' מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו הרי דיותר מסתבר לחייב על קללת חרש מן קללת כל אדם. ותי' הב"ח דבאמת קללת כל אדם לאסור ילפינן מבנין אב מאביו וחרש כמ"ש התו' רק א"כ דבאמת חייב על קללת כל אדם למה נאמר חרש אלא כמ"ש דאפילו חרש דלא נצטער בקללה מ"מ חייב. ויפה תי' הב"ח בכוונת הטור די"ל דס"ל כתו' דקללת אביו ילפינן מן אלקים לא תקלל והדר ילפינן קללת כל אדם מן בנין אב מאביו וחרש אבל אין זה עולה ישוב בדברי רמב"ם דכתב בהלכות ממרים פ"ה הלכה ד' דקללת אביו ואמו נלמד ג"כ מן לא תקלל חרש ולא מן אלקי' לא תקלל. וא"כ אין כאן בנין אב דאביו וחרש וגם קשה למה סותר דברי הגמ' דמשמע בגמ' דא"א למילף מחרש וצריך לומר דיליף מן אלקי' לא תקלל והוא כתב דיליף מן חרש ונראה ליישב דבלא"ה עמד הכסף משנה במה דאמרינן במס' שבועות דף ל"ו בסתמא דמקלל חבירו ילפינן מן מקלל חרש גרידא ואילו בגמ' דסנהדרין אמרינן דא"א ללמוד ממנו שכן חרשותו גרם ליה וצריך בנין אב וכן כתבו התו' בד"ה הנ"ל דגמ' דשבועות נראה כסותר. ולכן נראה לרמב"ם דהתו' הקשה ניליף ממקלל חרש ומקלל עצמו דמוזהר מן קרא השמר לך ושמור נפשך ותו ל"ל שכן חרשותו גרמ' לי' דמקלל עצמו יוכיח וכו' וע"ש שדחקו וס"ל לרמב"ם במה שהקשה התו' בשבועות דף ל"ו הנ"ל ד"ה ושמור וכו' איך אמרינן מקלל עצמו דברי הכל חייב דכתיב שמור נפשך וכו' הא חובל עצמו דג"כ נכלל בשמור נפשך ומ"מ אמרינן בב"ק דף צ' דאית ביה פלוגתא דתנאי וס"ל לרמב"ם בזה דבאמת הא דאמרינן דברי הכל אין פירושו דליכא שום תנא דחולק בזה רק הכוונה ר' מאיר וחכמים דפליגי במשנה בקללת אב ואם אם בעינן שם מיוחד דוקא וע"ז אמרינן דבהך לא פליגי וכן משמע להדיא שם ברש"י ועיי' מהרש"א אבל באמת מ"ד בב"ק דחובל בעצמו רשאי אף מקלל בעצמו ס"ל דרשאי כקושית התו' דמ"ש. וא"כ קושיא התו' הנ"ל דהא דאמרינן בסנהדרין דדרשינן מן אלקי' לא תקלל ולא אמרינן כקושית התו' ניליף מן מקלל חרש ומקלל עצמו ניחא דבגמ' ביקש לומר אוקומת' לכל תנאי דאין בזה באזהרת למקלל אביו ואמו חולק כלל ואילו הוה אמרינן דיליף מן מקלל עצמו הוה קשה הניחא למ"ד דחייב אבל למ"ד חובל בעצמו רשאי וה"ה למקלל מא"ל מנא ליה אזהרה למקלל אביו ואמו ולכך ילפינן מן אלקי' לא תקלל וכו' אבל בסוגי' דשבועות דקאי על המשנה דכ"ע מקלל עצמו חייב ואתיא כהך תנא בב"ק דהוא תנא דר"ע במשנה דחובל בעצמו חייב מן שמור נפשך וכו' וה"ה למקלל א"כ שפיר אמרינן דילפינן מחרש דל"ל מה לחרש שכן חרשותו גרמה ליה דהא מקלל עצמו יוכיח כקושית התו' וגם הרמב"ם בהלכות חובל ובהלכות סנהדרין פסק דחובל בעצמו חייב וה"ה למקלל עצמו א"כ שפיר ילפינן מחרש ולכך כתב בהלכות ממרים דילפינן מחרש וא"ש. וא"כ השתא דילפינן מחרש קללת כל אדם קשה למה נכתב באמת חרש וצ"ל לכ"ש אפי' חרש שאינו מצטער בקללה וכו' וכמ"ש הב"ח וא"ש:

(ב) ואם היה דיין וכו'. מחייב רבינו הרמב"ם ואחריו נמשך המחבר מלקות אהך קללות הדיין דנפיק ליה מן אלקי' לא תקלל אף דהאי קרא אתיא נמי למברך השם דהיינו מגדף כמ"ש הרמב"ם להדיא בהלכו' עכו"ם מ"מ לא הוי לדעת הרמב"ם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דבהך נפיק לדיין ליכא אזהרת מיתת ב"ד לא קרוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועיי' בהלכות שבת במחמר אחר בהמתו מ"ש המ"מ לשם דלא הוי אזהר' מיתת ב"ד בכה"ג וא"ש ועיי' מהרש"א סנהדרין דף ס"ו דחשיב ליה לפשיטא דהוי אזהרת מיתת ב"ד ולא עיין במ"מ הנ"ל בהלכ' שבת ולק"מ ואפשר הטור דלא כתב אם מקלל דיין חייב שתי' כמ"ש הש"ע וכתב הסמ"ע בס"ק ה' דמשמע דלא ס"ל וכתב ועיי' בפרישה ולא זכינו לאורו בסימני' הללו דס"ל כנ"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ לית ביה מלקות וא"כ מה נ"מ לחייב שתי' הא לית ביה בקללת דיין מלקות. אך זהו דוחק דהא כתבתי באורים דנ"מ לענין פסול עדות וא"כ מה בכך דאין בו מלקות משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד בשביל כך מ"מ קרוי לאו שיש בו מלקות לפוסלו לעדות דאטו חומרו קולו וכמ"ש באריכות לקמן סי' ל"ד ע"ש ויותר היה נראה כי אני תמה כי משמע' הפוסקים דאף בזה"ז המקלל דיין עובר בלאו והא כל עיקרו מן אלקי' לא תקלל ואלקים פירושו דיין סמוך ומומחה כדאמרינן להדיא בגמ' אלקים כתיב בפרשה ופי' סמוך וזה פשוט וא"כ אין כאן רק על קללת דיין סמוך ומומחה אבל דייני זמנינו אשר אין לנו סמוכים בעו"ה רק שליח' קעבדינן ומה ענין זה לקללה. ולכן נראה דהטור דהתחיל אסור לקלל דיין בא להודיענו שיש איסור והיינו לדיין מומחה אבל באמת בזמן הזה אינו כי אם לאו דכל אדם דאסור בלאו לקלל שום איש ישראלי ומכל שכן דיין אבל אין כאן חיוב שתי' דאין לנו סמוכים וזהו נר' ברור ונפקא מינה לענין פסול עדות כמ"ש באורים ותמהני שלא נזכר זה במחברי' כי לענ"ד הדבר פשוט ונכון. ודע הא דכתב הש"ע בשם או בכינוי נגרר אחר דעת הרמב"ם אבל הראב"ד בפכ"ו מהלכות סנהדרין חולק וכתב א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי עכ"ל והבין הכ"מ דנתכוון להך ירושלמי דאמרינן המקלל עצמו ומקלל חבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרו אינו לוקה א"ל ר' יוסי למה שהוא לאו שאין בו מעשה והרי המימר ונשבע לשקר לאו שאין בו מעשה עכ"ל ומשמע ליה לראב"ד דהא דחבריי' אמרו אינו לוקה היינו בכינוי אבל בשם מיוחד לוקה ור"י הקשה דלא ה"ל ללקות בכלל אפי' בשם מיוחד דהא לי' ביה מעשה והם השיבו דאף במימר ונשבע לוקין בכה"ג וכתב הכ"מ דאין הפי' כך דאדרבא חבריי' אמרו דאין מלקות משום דלית ביה מעשה ור' יוסי הקשה כן מ"ט אי דלית ביה מעשה מימר ונשבע יוכיח דלוקין אעפ"י דלית ביה מעשה. ובאמת פשיטא דדברי הכ"מ בפי' ירושלמי הזה פשוטי' וח"ו לומר שנתכוון הראב"ד לירושלמי זה דלית ביה זכר ורמיזא לחלק בין שם לכינוי ולכן נראה ברור דנתכוון הראב"ד לירושלמי אחר ודברים ברורים והוא דבשילהי שבועות העדות על הך קושיא דתנן במשנה אל יככה ויברכך וכו' ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ופריך הגמ' והא ר"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומשני הגמ' איפוך ר"מ פוטר וכו' ופריך הגמ' א"כ דבאיסור נמי ל"ל לר"מ מכלל לאו וכו' א"כ שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה ונפיק לן מכלל לאו וכו' ה"נ דלית ליה והתנן ואלו במיתה שתויי יין וכו'. ומשני אלא לעולם לא תיפוך כי לית ליה בממונא אבל באסורא אית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממון הוא כך היה גירסת ספרים קדמונים והקשה רש"י על גי' זו דא"כ רבנן דפטרי כאן אף באיסורי' לית להו מכלל לאו כו' למה שתויי יין במיתה ולכך מחק רש"י גי' זו והתו' מקיימו הגי' ובקושית רש"י תי' דהא דפטרי רבנן לא דס"ל דלא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן רק ס"ל דאין מלקות בכינוי ובשם מיוחד אף רבנן ס"ל דלוקה וס"ל לסתמא דגמ' דלא כרב ינאי דאמר לעיל דלית בזה מחלוקת ע"ש בתו' ובמהרש"א ולפי' גי' ותי' זה הא רבנן חולקין אר"מ וס"ל דאינו חייב בכינוי מלקות א"כ ידוע ר"מ ורבנן הלכה כרבנן אבל לגי' רש"י לעולם איפוך דר"מ פוטר דכאן הוי כעין ממון ופליגי אי כאן אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן א"כ ליתא להך. ואף רבנן מודים בזו בכינוי חייב אמנם מאן מוכח הירושלמי דבירושלמי נאמר להדיא על הך אל יככה וכו' ר"י בשם ר' יוחנן אמר ר"מ היא דאמר מכלל לאו אתה שומע הן והיינו כגי' ישינה דר"מ מחייב דס"ל מכלל לאו וכו' באיסור וזה קמ"ל ר"י דר"מ מחייב ולא תימא איפוך כס"ד בגמ' וזהו דלא כגי' רש"י דלרש"י ר"מ פוטר ולא ס"ל כאן מכלל לאו אתה שומע הן וזה ברור וא"כ דגי' ישינה מוכח אף הדין מוכח דרבנן דס"ל בכינוי לית מלקות והלכה כוותי' וזהו כוונת הראב"ד ולק"מ:

(ג) אל יהי' פלוני ברוך אינו לוקה. היינו דקיי"ל כר"מ דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ויש להבין לפי מ"ש רש"י שם דגי' דאיפוך דר"מ פוטר כי ל"ל ר"מ בממון אבל באיסורא אית ליה ופירש"י בשבועת עדות הוי איסורא דאית ביה ממון כמו סוטה וזהו בעדות אבל סתם המקלל חבירו לית ביה ממון כלל והרי זו איסור ומכ"ש מקלל לדיין והל"ל למימר מכלל לאו אתה שומע הן וצ"ל דס"ל לרמב"ם דלא כתי' רש"י רק כתי' תו' דבאיסור חמור ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן אבל לא באיסור דבמלקות דהוי איסורא קל כמ"ש התו' ולפ"ז בקלל אביו ואמו אפילו מכלל הן אתה שומע לאו דהא התם יש בו איסור מיתה וצריך עיון דה"ל לרמב"ם בהלכות ממרים לבאר דבהו אפילו אל יברכך יש בהו מיתה ול"ל מה בכך דאיסור חמור בקללת אביו מ"מ הא לדעת הרמב"ם נפיק קללת אב באזהרה מן מקלל חרש ואין לנו להוסיף באזהרה כמו גבי חרש גופי' דהוא איסור קל ולא אמרינן ביה מכלל לאו כו' ה"ה אביו נמי דא"כ אף לאחר מיתה של אביו אין כאן אזהרה דחרש לאחר מיתה פטור ובאביו ואמו חייב:

(ד) וה"ה המקלל המת פטור. הסמ"ע נמשך אחרי דברי ב"י וכ"מ שכתב דנפקי לן מדאצטריך קרא לרבות המקלל אביו ואמו לאחר מיתה דחייב ש"מ בעלמא אדם מת אינו בכלל איסור קללה וסיי' דבסמ"ג הביא ת"כ דדריש מה חרש בחיים אף כל אדם בחיים עכ"ל ורבי' ראו וכן תמהו דנעלם מרבינו הגדול גמ' ערוכה סנהדרין דף פ"ה היוצא ליהרג ובא בנו וקללו חייב אדם אחר פטור וקאמר הגמ' אעפ"י שעשה תשובה ועושה מעשה עמך מ"מ פטור משום דכתיב בעמך במקוים שבעמך פירש"י הראוי להתקיים ולא שנגמר דינו אבל בנו חייב מידי דהוי לאחר מיתה וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהלכות ממרים ע"ש וא"כ השתא בעומד למות אעפ"י דעודנו חי פטור על קללתו מכ"ש במת לגמרי וצ"ע. ומה שיש בו מהישוב מהדוחק דגם בהך ברייתא דמביא סמ"ג קש' ל"ל ילפותא מחרש הא כתיב להדיא בעמך כהנ"ל ודוחק לומר דהך ברייתא דת"כ פליג. ולכן י"ל דהא דהקפידה התורה מבלי לקלל חרש שאינו שומע ויודע ואינו מתבייש כלל בקללתו ודאי דאין הטעם דקללתו ח"ו עושה רושם וחל על המקולל דהיה לא תהיה קללת חנם לא תבא ועיי' מכות דף י"א רק צ"ל טעם האיסור משום רוע לבב ושנאת חבירו והתורה מזהיר ואהבת לרעך וכו' וזהו כלל גדול לעיקרי התורה. וא"כ י"ל ודאי המקלל למת או לעומד למות מה רוע לבב יש כאן ומה זו שנאה או אהבה גם שנאתו וגם קנאתו אבדה ולכך פטור אבל המקלל חבירו בחשבו שהוא חי וטעה כי באמת כבר מת והוא לא ידע א"כ מחשבתו הרעה וזממו המגונה נעשה ויתחייב ולכך קאמר בת"כ דילפינן בנין אב מחרש מה חרש באמת חי אף חבירו צריך להיות חי באמת וכן יליף ליה רבינו הב"י מהא דאיצטרך קרא למקלל אביו ואמו לאחר מיתה דלא תימא מה מכה פטור אף מקלל פטור הרי בעלמא ילפינן מקלל מן מכה רק באביו ואמו רבי' קרא וא"כ המכה חבירו בחשבו שהוא חי ובאמת היה מת פטור אף מקלל כיוצא בו דהא מדמי' מקלל למכה וזהו מה שי"ל בישוב דבריו וצ"ע:

(ה) אבל איסורא מיהא איכא. כתב הבדק הבית דמשמע דלא פליגי ר"מ ורבנן אלא לפוטרו ממלקות אבל איסורא איכא ויש לדקדק דא"כ בפ"א מהלכות נדרים דפסק הרמב"ם האומר לא קרבן לא אוכל לך מותר ופי' הגמ' להדיא דאפילו לא בחולם דמשמע לא יהיה קרבן אם לא אוכל אבל כשאוכל יהיה קרבן מ"מ מותר דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן וקשה הא איסורא מיהא איכא כמ"ש כאן ואיך התיר שם לגמרי וצ"ל דס"ל באיסור קל כגון נדרים ויש בו ממון ג"כ מותר לכתחילה ונדרים ס"ל כמ"ש הר"ן דהוה איסור שיש בו ממון דאסר חפצי' עלי' ואי קשה א"כ מנלן לחלק בין איסור קל לאיסור חמור דכל התי' זה הכריחו התו' דקשיא ליה מנדרים דלא אמרינן מכלל לאו וכו' ולשיטת הר"ן דהוי ממון בלא"ה לק"מ די"ל דהרמב"ם הכריח חילוק תו' דס"ל הא דנחלקו ר"מ וחכמים אל יככה וכו' מוסב במשנ' אשלפניו דקתני המקלל חבירו וכו' וכ"כ בפי' המשנה והא התם איסור דלית ביה ממון ועכצ"ל לחלק ורבנן אמרו פטור משמע אבל אסור דלא אמרו מותר ולכך פסק אסורא מיהא איכא ועיי' בחדושי לא"ה דשם כתבתי דס"ל לרמב"ם נדרים משבוע' ילפינן דכתיב כל אשר יבטא האדם ולא מהני דברים שבלב לא אמרינן מכלל הן וכו' ומיושב קושית התוספת וע"ש שהארכתי בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.