תומים/חושן משפט/כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט כד

(א) אין נזקקין כו'. הרמב"ם השמיט הך דינא דנזקקין לתובע תחילה והגאון מהור"ר בועז ז"ל בקבעו לש"ס עין משפט תמה בגליון הש"ס על השמטה זו. והש"ס שנדפס מחדש באמשטרדם ופ"פ דמיין נדפס בעין משפט כי הרמב"ם מפרשו כפי י"מ של התו' דפי' נזקקין לתובע תחילה בחבלות והביאו הרמב"ם בהל' חבלות ובאמתלא דק המגיה ההוא כי הרמב"ם לא העתיק בהל' חובל ומזיק רק דאין נותנים זמן לחבלות והוא האמור בגמרא בפ' החובל להדיא אבל אם תבעו הנחבל והחובל טוען יש לי עדים שיש לי כנגדו בידך דהוא הפי' של נזקקין לתובע תחילה זהו לא נזכר ברמב"ם כלל ועוד אם כן ה"ל להביא בהעתיקו אין נותנים זמן לחבלות דבזילי נכסי נותנים דהא נהרדעי אמרו בזילי נכסי נזקקין. ויפה תמה הגאון מהור"ר בועז הנ"ל ורבים אומרים דהא מתחילה ביקש הגמרא לפרש קרא דמי בעל דברים להממע"ה ופריך הגמרא פשיטא ומשני אלא דנזקקין לתובע תחילה. ויש להבין מה פריך פשיטא דלמא קרא איירי בהך גוונא דהספק לב"ד בלא טענתם ואם כן הא איכא סומכוס דסבירא ליה דלא הממע"ה רק יחלוקו ואיצטריך קרא דמ"מ אמרינן הממע"ה וצ"ל דקושית הגמרא באמת קאי לסומכוס בממ"נ אי בספק כי האי הא באמת ל"א הממע"ה רק יחלוקו ואי בספק שאינו לב"ד פשיטא וע"ז הוצרך הגמרא לשנות דקאי לנזקקין לתובע כו' אבל לדידן דקי"ל כרבנן י"ל דפסוק מי בעל דברים כו' אתיא על הך ספק הנראה לב"ד דמ"מ אמרינן הממע"ה דלא כסומכוס ואין כאן ראיה כלל על הך דנזקקין לתובע כו' ולכך כיון דקי"ל כחכמים דפליגי אסומכוס השמיטו הרמב"ם. ודברים כאלה המה רק פלפולא בעלמא דא"כ כל מימרא דר"נ ורבה בר אבוה ונהרדעי יהיה הכל שלא אליבא דהלכתא וכאפס ואין ואדרבה אם כל הני אמוראים אמרו למילתיי' בסתם והוא אליבא דסומכוס ה"ל לקבוע הלכה כסומכוס כסוגי' בכל הש"ס וגם בסנהדרין דף ל"ה ילפינן הך דנזקקין לתובע מפסוק אשרו חמוץ כמ"ש רש"י ותו' שם ואם כן הך קרא אין לו ענין למחלוקת סומכוס ורבנן. ומה שנראה דיש להבין ל"ל קרא דאשרו חמוץ כו' כיון דנלמוד מקרא דאוריי' מי בע"ד יגש כו' ותרתי ל"ל. וצריך לומר דהא דאמרי נהרדעי דאי זילי נכסי נזקקין לנתבע ודאי דלא עינו מלבם כיון דהך נזקקין לתובע ילפינן מקרא מנ"ל לחלוק בסברא אשר אין זכר לסברא זו בקרא. אלא דהם ילפי מהך קרא אשרו חמוץ והך קרא להך אתא דדוקא דליכא פסידא לנתבע ואם כן הוא אינו חמוץ ואז אין לאשר אותו כי אם לתובע אבל במקום פסידא הוא הנתבע חמוץ דמגיע לו היזק ואף אותו יש לאשר ולחזק כושל ואף לנתבע נזקקין כמילתא דנהרדעי וילפי ליה מהך קראי וא"ש. ולפ"ז י"ל דסבירא ליה לרמב"ם דכל הני אמוראים אמרו לדבריהם למסבר קרא. אבל לדידן לא קאי ולא נ"מ לדינא דהא לפי דברי נהרדעי בכ"מ דיש פסידא נזקקין לנתבע ג"כ דהוא חמוץ ג"כ. ואם כן אם התובע תבעו והנתבע טוען יש לי כנגדו בידו והדבר ניכר לב"ד דלאו לדחותו קמכוון ונכרים הדברים שאמת בפיו כמ"ש התו' להדיא ומכ"ש לשיטת המרדכי בריש ב"מ דמיירי דהודה התובע לנתבע בזה רק אין שומת' ידוע מתביעתו ע"ש איך יהיה הב"ד נזקקין לתובע להוציא מידו של נתבע קרקע או מטלטלין לפרעון אולי ימכרם או יתנם הוא התובע לאחר ואם אחר כך יבא הנתבע בתביעתו לא ימצא מקום לגבות כי קרקע או מטלטלין שלו נמכר ותביעתו מלוה ע"פ ואינו גובה ממשעבדי מה שאין כן אילו היה הב"ד מתון מבלי לגבות מהלוה עד שיברר בעדים איך ומה וכמה חייב לו היה מנכה תביעתו מן מה שבידו ליתנם להתובע ואם כי התובע אמוד ומוחזק לעשיר הלא אין אדם יודע מטמוניות של חבירו עד שלקמן בסי' ל"ז אמרינן שא"י להעיד מפני שמעמידו לפני בע"ח אעפ"י שהוא מוחזק לעשיר גבר עתיר נכסי מכל מקום אמרינן אולי רבו נושיו ואין ידוע לב"ד ועיין לקמן סי' ל"ז כמה חששות חששו גבי עדות וחששו שבשביל זה יעיד ח"ו עדות שקר מכ"ש דיש לחוש בכה"ג לפסידא דנתבע ואם חששו לזילי נכסי שהוא הפסד מועט מכ"ש לזה שיכול להיות שיפסיד הנתבע כל תביעתו. ולכן סבירא ליה לרמב"ם דר"נ לא אתא אלא לפרושי קרא מי בעל דברים דאתא לנזקקין לתובע תחילה ודבר תורה שעבוד' אפילו למלוה ע"פ דאוריי' הן קרקעו' והן מטלטלין כמ"ש הרשב"א בחדושיו בסוף קדושין ע"ש וכן הרמב"ן סוף ב"ב ואם כן אין כאן מקום פסידא דאף דימכור התובע אם אחר כך יביא הנתבע בירור שלו ולא ימצא אצל התובע יגבה מן לקוחות שקנאו חפצים שלו והרי הוא מוקדם לקונס ואין כאן פסידא כלל ולכך כתיב מי בעל דברים. וכן נהרדעי דביקשו ליישב קרא דאשרו חמוץ וכו' כנ"ל לא מצי לפרש בפסידא כה"ג דהא מדין תורה אין זה פסידא ולכך מפרשים ליה על זילי נכסי וזהו הכל למסבר קראי אבל עכשיו דקי"ל מלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי ומטלטלין לא משתעבדי כלל אפילו מיתמי אם כן בכ"מ יש פסידא לנתבע כמ"ש דאיך נוציא קרקע אולי ימכרן והוא באמת גברא דלית ליה ויפסיד הנתבע תביעתו ומכ"ש להגבות מטלטלין דאולי ימות ולא יניח קרקעות ומטלטלין אלו אין ביד הנתבע לגבות דלא משתעבדי הואיל והם של יתומים. ואם כן נפל הך דינא דנזקקין לתובע כו' בבירא דבכ"מ יש חשש הפסד ונותנים זמן להנתבע להביא ראיה כפי הנראה לב"ד ולכך השמיטו הרמב"ם. ועכ"פ נלמד מזה דודאי אם אין התובע מוחזק לאמוד ועשיר דלכ"ע אין נזקקין דהא זה פסידא יותר מזילי נכסי כמ"ש דאולי ימכרן וכו' כהנ"ל:

(ב) משלי כ"כ. הסמ"ע הביא בשם ד"מ שהביא בשם מרדכי דאם הנתבע טוען היה לי משכון בידך ונפחת והתובע מודה בפחת רק נחלקו כמה נפחת אפ"ה דינא דנזקקין לתובע תחילה ואמת שכ"כ המרדכי ריש ב"מ דהכי דייק ליה מפירש"י על נזקקין לתובע תחילה. ובאמת ברש"י בב"ק לא נזכר רק שהנתבע טוען שנפחת המשכון אצלו אבל לא כתב שהתובע מודה בעצם הפחת. וצ"ל דדייק ליה המרדכי מכח קושיא דאם אין התובע מודה עד זמן ל' יום פשיטא דנותנים לעולם ויותר מל' יום מהיכי תיתי ליתן ואפילו בזילי נכסי אין ליתן דאם כן אין לדבר סוף ולכך פירש הוא דמלוה מודה רק שהמה מחולקים בשיעור הפחת. אך באמת נראה דמרדכי פי' זה משום דאזיל לשיטתו דסבירא ליה אם תבעו חפץ או מנה ואין לו עדים רק חבירו מודה ואומר יש לי כנגדו תביעות אחרות צריך לשלם זה שמודה ועל תביעות אחרות יתבענו בב"ד ומביא ראי' בשם ירושלמי דתבעו קיתונא והוא הודה ליה רק אמר דיש לו דינר לתבוע בו ופסק ר"מ הואיל והודה בקיתונא יתן ליה ועל הדינר יתבענו. ולכך פי' ברש"י דפחת ענין נפרד הוא מתביעתו שחייב לו מנה ולכך נזקקין תחילה לשלם לו המנה ועל הפחת ידונו אבל לפי דעת רוב פוסקים החולקים בזה אמרדכי וסבירא להו כרבינו יואל שכתב שם המרדכי דיש לו מגו ויכול להחזיק והך דירושלמי איירי ביש לו עדים על הקיתונא באופן דל"ל מגו וכמ"ש הגה"ת מרדכי וכמ"ש הסמ"ע גופי' בס"ק ב' וכ"כ באורים אם כן אף הך דינא ליתא דאם מודה בפחת אם כן מודה דחייב כנגדו לנתבע למה ישלם יבררו טענתו. והמעיין במרדכי יראה דחד דינא מישך שייכי בדחבריה ואם הא ליתא הא נמי ליתא. ולכן התו' ורשב"א והרא"ש דהקשו על רש"י קשיא זו מהכ"ת ליתן זמן יותר ואין לדבר סוף ותי' דהב"ד יודעים דהיו עדים במעמד ההוא וכמ"ש הרמ"א ולא תי' דמודה המלוה בפחת כמ"ש המרדכי א"ו דלא סבירא ליה תי' של מרדכי כלל ולכך הוצרכו לכנוס בדוחק והיינו כמ"ש דאזלו לשיטתן דדין הראשון של מרדכי ג"כ לא סבירא ליה רק כרבינו יואל במקום דיש לו מגו יכול לתפוס מטענה לטענה ואם כן אף זהו כיוצא בו כיון דמודה בפחת מה בכך דהוי טענה אחרת סוף כל סוף הרי צריך בירור כמה נתבע חייב כיון דמודה בפחת וכמ"ש כי המרדכי גופי' תלה הדינים זה בזה ע"ש ויפה עשה הרמ"א שהשמיט דין זה בהגהה אף דהביאו בשם מרדכי בד"מ והסמ"ע לרב עיונו לא עיין בזה כל הצורך:

(ג) צריך לשלם מיד כו'. הקשה הב"ח דמשמע כאן אף דידוע דיש עדים בדבר ואינם פה ולא זילי נכסי אין נותנים לו זמן יותר מל' יום שהוא זמן הקבוע בלא"ה ואילו לעיל סי' ט"ז ס"א פסק המחבר והוא מתשובת הרא"ש כשיודעים שהיו עדים בדבר והרחיקו נדוד דנותנים לו זמן הנראה לב"ד. ונאמר סתם מבלי הבדל אם זילי נכסי או לא. ותי' מהרש"ל דאם אומר על אותו תביעה ד"מ תבעו בק' והוא אומר פרעתיך בפני עדים והם הרחיקו נדוד אז נותנים לו זמן כפי הנראה לב"ד מה שאין כן במודה לו בק' רק טוען יש לי עדים שחייב אתה לי ממקום אחר בזו אין נותנים זמן עכ"ל וצ"ל טעם לדבריו דבאומר פרעתי לך מנה דתביעה אם כן לדבריו אין שם תובע עליו ולא שייך נזקקין לתובע תחילה מה שאין כן במודה בהך תביעה רק יש לו תביעה אחרת אם כן מכל מקום על הך תביעה שם תובע עליו והרי זה בכלל נזקקין לתובע תחילה ודוחק. והב"ח תי' לחלק בין תביעה בשטר לבע"פ. והסמ"ע רמז בזה על הפרישה ואיננו כי חסר בדפוס. ואולי יש לחלק דבסתם דאין העדים פה אבל לא יודעין אם הרחיקו נדוד או לא אמרינן מסתמא יכולים לבוא תוך ל' יום ואין קובעים זמן יותר אבל כשידוע שהם בארץ רחוקה שא"א לבוא תוך ל' יום פשיטא דנותנים זמן יותר דל' יום מה עבידתא הא ידוע לנו דא"א לבוא תוך הזמן ל' יום. או יש לחלק דלעיל סי' ט"ז איירי בתובע דהנתבע דוחק על הב"ד שיגמרו דינו כי זילי נכסי והתובע אמר שהעדים במרחקים והב"ד יודעים מזה נותנים לו זמן כפי ראות עיניהם דיד התובע על עליונה בזה דנזקקין לתובע תחילה אבל אם הנתבע מבקש זמן אין נותנים לו זמן רק ל' יום דנזקקין לתובע ולא לנתבע:
כה. בסימן הזה הרב הש"ך האריך בעוצם פלפול עמוק כדרכו לברר ולפרוק ולקרב ולרחק בזרוע עיונו בין דעת הפוסקים הראשונים והאחרונים ולהכריע ככהן שדעתו יפה ושפתי כהן ישמרו דעת ומי כמוהו מורה ובזמני חיבר שארי הגאון מהורר חיים יונה תאומים ז"ל קונטרס אחד על סימן זה והשיג בכמה דברים על הש"ך ואמת שבכמה דברים היטב אשר דיבר ואם כי הגאון אלוף נעורי המנוח מוהר"ר מאיר ז"ל בספרו ובחדושיו על בבא קמא ירד להציל וחשב לעשות לש"ך מסגרת מ"מ מעט אשר הציל. אלא להיות שהיה אב בחכמה ורך בשנים והרחיב פיו בלשון מדברת גדולות על רבינו הש"ך ולא חס על כבודו אשר באורו נראה אור לכל בני הגולה ומטובו חיינו. וכמו כן שם ידו להכריע בין הרים הגדולים רבותינו הקדמונים והרחיב פיו על הרי"ף ורמב"ן והרא"ש שמועה זו נאה וזו אינו נאה ולא בעוצם הראיה כי אם בסברות דקות וברוב פעמים אשר חשב לתשובה נוצחת היא נדחת במזרה ורחת וכאבק פורחת ובפרט שבדד ישב ולא העמיק הענין בדיבוק חברים ופלפול תלמידים כי אם ענה מלבו לבד והיה לו ללמוד מסימן הזה אשר עמקו בו שאמרו יחיד מומחה שטעה חייב לשלם כי הוא גרם לנפשו שלא היה לו לדון יחידי כי שכיחי הטעות באחד ומזה היה לו ללמוד שאין ליחיד להכריע בין פוסקים קדמונים כי אם בדיבוק ועד חכמים:
ובאמת. החרשתי כי היה חכם גדול והלך למנוחתו מנוחתו כבוד רק שלא ילמדו ממנו אחרים לעשות במתכנתו ורע עלי המעשה ואין פתח זה פתוח לחכמי זמננו להכריע כי בעוה"ר משך עלינו חשכת השכל והטעות ומי לנו גדול מרבינו מהר"י קארו ז"ל אשר ממש מיום רבה ור' יוסף לא קם כיוסף הזה סיני ועוקר הרים זקן ויושב בישיבה ומכל מקום אמר בהקדמתו כי אין בידו להכריע בכח הראיה בין הפוסקים רק אחרי רבים בבנין ובמנין להטות וכך יפה לנו וגלל כן אף אני אשים לפי מחסום מבלי להאריך בסימן הזה בענין דיעות הפוסקים ז"ל רק אבא בקצרה מה שנוגע לדינא הנזכר במחבר והגהה ומה שנ"ל ליישב בקושיא שיש על הקדמונים ולמסבר טעמם ותו לא מידי כי מכיר אני מך ערכי וחלילה לי להכריע ולדחות שום דעת קדמון בקושיא ופירוקא רק בדרך שאלה וספק וה' יאזרני חיל למען כבוד שמו הגדול. והנה הרב הש"ך העתיק מתחלה דברי סוגית הגמרא ריש פרק אחד ד"מ ואני רואה כי עם כל זה מי שאינו מעיין בתוספות הרי"ף הרמב"ן והרז"ה והרא"ש לא ירד לסוף דעת הש"ך וסייעתו ואם כן העתקת דברי הגמרא ללא צורך וכל מעיין יעיין במקומו הגמרא ופוסקים השייכים לזה ואחר כך לו משפט הקריאה והעיון:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.