תומים/חושן משפט/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט ה

(א) אסור לדון בשבת וי"ט וכו'. בגמ' דביצה דף ל"ו ע"ב פרכינן אין דנין והא מצוה קעביד לא צריכה דאיכא דעדיף מיני' ופירשו תו' לשיטת רש"י דהקושי' רק למה קחשבו בין אלו שאסרו משום רשות אבל באמת אף דליכא דעדיף אסור. ור"ת פי' דהקושיא למה באמת יהיה אסור הא ישנו מצוה ומשני דאיכא דעדיף אבל אי ליכא דעדיף באמת מותר. וכן פיר"ת גבי אין מקדשין ע"ש ולפ"ז בא"ח סי' של"ט הביא רמ"א דעת ר"ת ופסק בעת הצורך יש לסמוך ואפי' בכניסה לחופה יש להתיר כשאין לו אשה ובנים דהוא מצות פ"ו וא"כ ה"ה לענין דין בעת הדחק שעדי' חולין בשבת וי"ט ונוטין למות דמותר לקבל עדות אף דהוי כדין ודוקא ב"ד הגדול שבאותו עיר דליכא דעדיף מנייהו ואדרבה דעת רמ"א בתשו' סי' קכ"ד דבדין רש"י ג"כ מודה לפיר"ת ע"ש. (כי נוסח' שלו בגמ' לא היה כנוסח' שלנו דדייק דרש"י לא פי' בקושי' הגמ' על אין דנין והא מצוה קעביד ולמה קחשב ליה רשות כמו שפי' על קושית גמ' גבי אין מקדשין. ואלו בנוסח' שלפנינו באמת פירש"י כן ע"ש) וגם באמת התם יש להחמיר טובא דמלבד חשש שמא יכתוב יש חשש קונה קנין בשבת ע"ש משא"כ כאן:

(ב) אין דנין בע"ש וי"ט. כתב הסמ"ע בשם הר"ן דוקא לדון אבל לקבל טענות ולפסוק אחר שבת שרי. ולא ידעתי למה כתבו בשם הר"ן כי הם דברי תו' ורא"ש והטור בא"ע סי' ס"ד דכתבו מה שנהגו האידנא לכנוס ביום הששי משום דאין לנו ב"ד קבועים ומי שיש לו עסק מקבץ שלשה ומסדר טענתם לפניהם וזה יכול לעשות אפי' בשבת. ואם כן כ"ש בע"ש כמו שנראה דהטור כתב שם דנשאת בכל יום וכאן פסק דאין דנין בע"ש אלא דהטעם שכתב' בשבת מכ"ש בע"ש. אלא דיפה תמה לכאורה בעל ש"ג בפ' ז"ב דע"כ יש גם צד שכנגדו לפני ב"ד דאיך ישמעו טענות א' בלתי חברו שמוע בין אחיכם כתיב ואם כן הא יש חשש דשמא יכתבו הטענות. וצ"ל דלא כסמ"ע דכתב דחוששין שיכתבו הטענות כי זה לא חיישינן רק שמא יכתבו הפס"ד וכ"כ רש"י להדיא בביצה ולא כתב דיכתבו הטענות ואם כן כיון שאין שומעין רק הטענות ליכא חששא כלל. ואעפ"י שהתו' כתבו דגם בד"נ יש חשש שמא יכתבו ואילו התם לא כתבו פס"ד לק"מ בד"נ הוצרכו לכתוב דברי מזכין ודברי מחייבין כמבואר במשנה ופשיטא דיש חשש כתיבה אבל בד"מ דא"צ לזה דהוא יכול לחזור מזכות לחובה כ"ז שלא גמרו הדין ליכא חשש כתיבה. אך מ"מ פקפק בעל ש"ג איך אפשר לקבל טענות בשבת איך יטענו בשבת מילתא דממון הלא הוא בגדר ממצוא חפציך וכו' וצ"ל לדבריו אף דבגמ' קחשבו למצוה ופריך מצוה קעביד ולפי' ר"ת בדליכא עדיף מיניה מותר לדונו מ"מ שם אפשר דכבר טענו מע"ש וא"כ לגבי דיין הוי חפצי שמים אבל דיטענו בע"ד בשבת טענתם בדבר ממון הא חפצי רשות הוא. ונראה דבאמת אם היה המשפט כבר למתמול שלשם פשיטא דאסור אבל אם נתחדש עכשיו בשבת והוא צורך שעה היום דאפשר דלמחר ילמוד טענות שקרים וכדומה מותר בשבת דכמה דברים כה"ג התירו בשבת ולכך מותר לטעון ט"ב בשבת דבשבת בעל וא"כ לא היה אפשר לו לטעון מקודם וגם אם יתמהמה יתקרר דעתו והיא תלמוד לשקר לומר מוכת עץ אני וכדומה ולכך מותר לסדר טענותיהם בשבת. וכתב הסמ"ע דאף דיכולים לקבל טענות בע"ש מ"מ אין יכול לכוף לשכנגדו שיבא לב"ד וכדאמרינן אין מזמנין לא בע"ש ולא בעי"ט. וקשה לדבריו עדיין קושי' הר"ן במקומו איך נושאים בה' בשבת הלא למחר א"י לבא לב"ד ואי דיבא לסדר טענתו הלא א"י כי אם במעמד האשה כהנ"ל דשמוע בין אחיכם כתיב ומהיכי תיתי תבא היא לב"ד כיון שאינה מחויב' והיא תרצה שיתמהמה הדבר כדי לפייסו ולקרר דעתו בשביל חשש זה היה עיקר תקנה להנשא בד'. ולכן נראה בדבר שנתחדש בע"ש ולא היה אתמול והוא צורך שעה אף מזמנין וכופין לבא לב"ד לשמוע הטענות ולכן ט"ב שנתחדש היום לאחר בעילה ואין להמתין פן יקרר דעתו מזמנין והראיה הא דקי"ל אין מזמנין בימי ניסן ותשרי אם כן אף אשה לא תנשא לא בחודש ניסן ותשרי א"ו בכה"ג דהוא צורך שעה ולא היה אפשר לדון בו מקודם דנין וה"ה בע"ש וע"יט דבהדדי קתני ליה בגמרא בפ' הגוזל ע"ש:

(ג) אין דנין בלילה. כתב הסמ"ע ס"ק ד' דיליף ליה דכתיב ביום הנחילו את בניו וכתיב ושפטו העם בכל עת חד לתחלת דין וחד לגמר דין. וכן הוא באמת שם סנהדרין דף ל"ד ע"ב עכ"ל. אבל הרמב"ם בפ"ג מהל' סנהדרין הל' ג' ז"ל אין מתחילין הדין בלילה מפי שמועה למדנו שהנגעים כדינים שנאמר ע"פ יהיה כל ריב וכל נגע מה נגעי' ביום אף ריבי' ביום וכו': והקשה הכ"מ דר' מאיר הוא דס"ל הך היקיש' ולר"מ אפי' גמר דין פסול בלילה אבל לדידן דקי"ל כרבנן לא ילפינן הך היקישא רק מן ביום הנחילו את בניו ומן ושפטו העם בכל עת דכך אמרי' בגמרא רבא רמי כתיב ביום הנחילו וכו' וכתיב ושפטו העם וכו'. אלא כאן תחלת דין וכאן גמר דין. ואמרי' מתני' דלא כר"מ דיליף ליה מהיקיש' דריבי' לנגעים דלר"מ אפי' גמר דין פסול. ותי' הכ"מ דבגמ' אמרינן ור"מ האי ביום הנחילו את בניו מה דריש בי' מוקי ליה לשלשה שנכנסו כו' שלשה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין כו' א"כ לפי דקי"ל הך דינ' בג' שנכנסו וכו' א"כ הך ביום הנחילו באמת לכך אתא אם כן מנ"ל דתחלת דין ביום ש"מ דמהך היקישא דר"מ ילפינן רק הואיל וכתיב ושפטו וכו' ש"מ דגמר דין אפי' בלילה כשר עכ"ל. ודבריו באמת אמתי' בכוונת רמב"ם אך עדיין לא נתישב דרבא דרמי קרא ביום הנחילו וכו' וקרא דושפטו ומוקי ליה חד לתחילת דין וחד לגמר דין ולמה לא משני כפי האמת לשיטת רמב"ם מהיקיש' וקרא דושפטו וכו' כמו שכתב הרמב"ם וגם מנ"ל לגמ' דהך משנה דא' דיני ממונו' דקתני דיני ממונות גומרין בלילה דלא כר"מ דלמא אף ר"מ ור"מ גופי' לא יליף הך היקישא דמה נגעים ביום רק לתחילת דין הואיל וכתיב ושפטו העם וכו' כמ"ש הרמב"ם. והא דמקשינן לפסול סומין היינו בשתי עיניו דבעין א' אף דבאמת בנגעים פסול מ"מ כאן אתרבי מן ושפטו דסומא בא' מעיניו לא גרע מגמר דין בלילה כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש ועכצ"ל כך לרמב"ם דס"ל הך היקיש' לתחלת דין ומכשיר בסומא מא' מעיניו לתחלת דין ש"מ דאתרבי מן ושפטו כמו גמר דין בלילה. וכן דעת הגהת מיימוני דכתב טעמו של רמב"ם דסומא בב' עיניו דפסול דס"ל כר"מ וכוונתו הקישא דר"מ ריבי' לנגעים והא דמכשיר בעין אחת ההוא בכלל ושפטו כו' דמכשיר גמר דין וכ"כ הלח"מ דסומא בא' מעיניו בכלל קרא ושפטו כו' דמכשיר גמר דין ע"ש. וא"כ יהיה הך משנה כר"מ נמי. ודוחק לומר דא"כ הך משנה בנדה כל הכשר לדון וכו' דפוסל מיתורא סומא בא' מעיניו כמאן אתי' כיון דגם ר"מ מכשיר דלפי משמעות הגמרא לא מטעם זה אוקמינן כרבנן ולא כר"מ. אך קושי' זו יש לדחות. דבלא"ה יש לדקדק דאם ס"ל לרמב"ם הך הקיש' א"כ אין היקש למחצה ונימא כהיקיש' דר"מ מה ריבי' שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים והרמב"ם בהל' נגעים פוסק כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו הרי דמכשיר קרובים לראיית נגעים. ולכן נר' דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל בהל' סנהדרין פ' י"א הלכה ז' דבד"מ אב ובנו מונין להם שנים והראב"ד השיג דה"ל קרובים וכתב הכ"מ וי"ל שדעת רבינו כי פסלינן קרובים לדין היינו דוקא שעומדים שם בשעת גמר דין כשאומרים איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני זכאי אבל קודם לכן נושאים ונותנים עמהם וכו' עכ"ל ואע"ג דהכ"מ נתן טעם לרמב"ם דלכך מכשיר בתחילת דין בקרובים משום דד"ת חד כשר צ"ל לאו דוקא דהא הך גי' היה לרמב"ם בברייתא דד"מ מונין לאב ובנו לשנים וא"כ יקשה לרבא דס"ל ד"מ בשלשה ד"ת לשיטתו אלא צ"ל לאו דוקא הך טעמא. וא"כ ר"מ דמקיש נגעים לריבים לפסול קרובים ע"כ לגמר דין מקיש דתחלת דין אף בריבים גופא קרובים כשרים וא"כ שפיר אמרינן דמתני' דלא כר"מ דל"ל דמודה ר"מ דגמר דין כשר בלילה רק כל היקישא לתחלת דין דא"כ דקרא מיירי בתחלת דין איך יליף לפסול קרובים בנגעים דהא הקיש' איירי בתחלת דין ואף בריבים כשרים קרובים. וע"כ דס"ל ר"מ דההיקש לגמר דין קאתי. ולכך הרמב"ם דס"ל כמסקנא דלא אתי' הקישא רק לתחלת דין באמת מכשיר קרובים בראית נגעים דל"ל מהקישא דריבי' כהנ"ל דאף בריבים כשרים קרובים בתחלת דין וא"ש ודוק: ואין להקשות לשיטת הרמב"ם מה פריך הגמ' ולר"מ ביום הנחילו כו' ל"ל דילמא אף ר"מ ס"ל דמהיקש ריבי' הוה ילפינן רק לתחלת דין כמו לרבנן ולכך איצטריך ביום הנחילו וכו'. א"כ תרתי ל"ל אלא אף לג"ד דפסולי. די"ל קושי' הגמ' כך א"כ דלר"מ ההיקש לאו הן לג"ד והן לתחלת דין קאתי רק למחצה א"כ אף השתא דכתיב ביום הנחילו וכו' דמוכח אף לג"ד צריך יום מ"מ דילמא הא דהקישן הקרא ריבי' לנגעים לאו לג"ד הקישן רק לתחילת דין הקישן ונ"מ דאין קרובים פסולים בננעים ומנ"ל דנימא מקיש נגעים לריבים לג"ד דילמא מקיש נגעים לריבים לתחלת דין וא"כ אף קרובים כשרים וביום הנחילו קאתי לגמר דין. ומשני הגמ' ההיא לדר"י וכו' דשלשה שנכנסו לבקר וכו' וא"כ דקרא אתי לקבלת עדות ש"מ דלתחלת דין קאתי כמ"ש התו' להדיא שם ד"ה יום. ולכך כתיב אצל הנחילו דמורה על עדות (וכצ"ל לתו' שם) וא"כ דאתי יום הנחילו על תחלת דין ש"מ דריבים לנגעים קאתי על גמר דין לפסול בלילה וא"כ אף להיפוך מקשינן נגעים לריבים דג"ד דפוסל קרובי' וא"ש דדברי הגמ' מיושבים:
אך. אין זה מעלה ארוכה לקושיא ראשונה דלמה קאמר רבא מהך קרא דביום הנחילו וכו' ולא מהך היקישא וקרא ושפטו כדברי הרמב"ם. ונראה דאם אמרינן כדעת הרשב"א וכ"מ לעיל בסי' ג' דס"ל לרבא דלא כר' אחי דד"ת חד כשר כפשטא דלישנא דגמ' ועיין מש"ל היה לנו תי' מרווח. דהא יש להבין באמת למה ס"ל לרבא דהיקישא דריבים לנגעים קאי על גמר דין ואיצטריך לדחוק דהך קרא ושפטו כו' לאתויי יום מעונן ולא דריש כפשוטי' דאתא להורות דגמר דין בלילה כשר דכיון דחזינ' לשיטת הרמב"ם אף לרבנן ס"ל היקישא ומ"מ דרשו רק לכתחלה ולמה דרשו ר"מ לגמר דין ובמה קמיפלגי. ונראה לומר דהתו' בב"ב הקשו לר"מ דפוסל דין בלילה מהיקיש' ל"ל קרא ביום הנחילו ולשיטת הרמב"ם לק"מ דלולי קרא ביום הנחילו ה"א היקישא אתא לתחילת דין וכן ביום הנחילו בניו לבד ג"כ ה"א לתחלת דין אבל השתא דאיתנהו לתרווייהו חד לתחלת דין וחד לגמר דין אתיא ובכולם צ"ל ביום וכמ"ש כי כך היה קושי' הגמ' דלמא ביום הנחילו לג"ד וריבי' לנגעים לתחילת דין ומנ"ל לפסול קרובים בנגעים ומשני הגמרא דקאי על ביום אתה מפיל נחלו' דקאי בעדו' כמ"ש התו' וע"כ איירי בתחילת דין והיקישא בג"ד ושפיר מקשינן נגעים לריבים לפסול קרובים. אבל הרמב"ן בחידושיו תי' דקרא אתיא להורות דאין עד נעשה דיין כדאמרי' ביום הם יכולים להנחיל כי לא תהיה ראיה גדולה משמיעה אבל בלילה הם א"י להנחיל שאין עד נעשה דיין וכתב דהא דאמרינן בכל דוכת' אין עד נעשה דיין מהך קרא ילפינן. אבל הרשב"ם וכן התו' ס"ל דאין עד נעשה דיין נפקא לן מהך קרא ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפניהם דבעדים משתעי קרא וקאמר שהם יעמדו לפני דיינים ולא שיהיו הם העדים דיינים משום דאין עד נעשה דיין. אך א"כ לכאורה קשה עדיין ביום הנחילו ל"ל ואי להורות דאין דנין בלילה בתחילת דין הא מהך קרא דועמדו מוכח דאל"כ איך יתכן דהעדים אינן יכולים להעיד הא לא תהיה ראיה גדולה מן שמיעה ואי אתה מוצא רק שראהו בשעה שא"י לדון ואי דנין אף בלילה אין כאן שעה במציאות שאין יכולים לדון והוי תמיד לא תהיה ראיה גדולה משמיעה ואין עד נעשה דיין היכי משכחת ליה וע"כ צ"ל דתחילת דין בלילה פסול ושפיר ישנו במציאות דראוהו בלילה. אך י"ל דלעולם בלילה כשר לדין אילו ראו שלשה באמת אף בלילה נעשים דיינים רק מיירי ששנים ראו העדות וא"כ אף אם ראו ביום כיון דצריכין להעיד בפני השלישי הוי ליה עד המעיד ואינם נעשים דיינים כדאמרינן בשנים אפי' ביום כותבין ואין עושין דין. וקמ"ל הך קרא דאין עד נעשה דיין. אך זהו אם ד"ת בעינן שלשה אבל אי ד"ת חד נמי כשר לדון הדר' קושי' לדוכתא דאיך אפשר דשנים לא ידונו לא תהיה ראיה גדולה משמיעה (ואי אינם סמוכים בלא"ה א"י להיות דיינים ואין ענין לעד נעשה דיין דהא ד"ת בעינן סמוכים) והנה ר"מ דאמר אי מה ריבי' בג' יכול אף נגעים בג' ת"ל אל אחד מבניו ש"מ דס"ל מהתורה בעינן שלשה דיינים ודלא כר' אחי ופשוט וא"כ א"ש דר"מ ס"ל דאין עד נעשה דיין ילפינן ליה כפי' רשב"ם מהך קרא ועמדו שני אנשים וביום הנחילו אתא להורות דדין צ"ל ביום ולא קשה הא מהך דועמדו כו' ג"כ מוכח דעכ"פ תחילת דין צ"ל ביום דאל"כ לא תהיה ראיה גדולה משמיעה ואם כן ביום הנחילו ל"ל דהא ישנו במציאות בשנים שראו עדות וד"ת בעינן ג' דיינים וכיון דהם צריכין להעיד לג' ה"ל עד המעיד ואינו דיין וא"כ קשה ל"ל הקישא וע"כ אף על גמר דין דפסול בלילה ולכך ס"ל לר"מ דגמר דין נמי פסול והקישא לגמר דין אתא. אבל אנן דקי"ל כר' אחי וכמו שפסק הרמב"ם דד"ת חד כשר א"כ ל"ל דקרא דועמדו מורה דאין עד נעשה דיין כפי' רשב"ם דא"כ ביום הנחילו מיותר דהא מהך דועמדו מוכח דבלילה פסול תחילת דין דאל"כ לא תהא ראיה גדולה וכו' ושנים יכולים להיות דיינים ומהקישה נילף גמר דין וא"כ ביום הנחילו מיותר ועכצ"ל דלא כפי' רשב"ם דלא ילפינן כלל מהך ועמדו כו' דאין עד נעשה דיין רק מקרא ביום הנחילו כפי' הרמב"ן וא"כ שפיר אמרינן דהקישא אתא לתחילת דין וביום הנחילו אתי ללמד דאין עד נעשה דיין. ואילו לא הוה הקישא הוה דרשינן ביום הנחילו לכפשוט' דאין דנין תחילה בלילה ואין עד נעשה דיין לא הוה ידעינן ולכך תרווייהו צריכי. אבל לעולם גמר דין כשר דכתיב ושפטו בכל עת. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל ולא קשי' מידי:
ומעתה. גם דברי רבא נכונים דרבא ס"ל דלא כר' אחי כהנ"ל וס"ל דד"ת בעינן שלשה וא"כ אילו דרשינן הקישא אף לדידן קשה תרתי ל"ל דגם רבא ס"ל דעד נעשה דיין נפקא לן מועמדו כנ"ל לר"מ ולכך ס"ל לרבא דרבנן לא דרשו הקישא ובהא נחלקו ר"מ וחכמים אלו דרשו הקישא ואלו לא דרשו דאילו גם חכמים דרשוהו במה קמיפלגי ר"מ ורבנן כמש"ל בקושיא דל"ל כמ"ש דפליגי אי חד כשר דלרבא לכ"ע חד פסול ד"ת ולכך ס"ל דנחלקו בעיקר דרש' הקישא. ולרבנן לא מקשינן כלל ולכך אמר רבא מהך ב' קרא ביום הנחילו ושפטו בכל עת ולא הזכיר כלל הקיש' דריבים לנגעים דלרבנן ס"ל לא אמרינן הקישא כלל. אבל לדידן דקי"ל דלא כרבא ס"ל לרמב"ם הך הקישא לעיקר מטעם שכתב הלח"מ דבספרי נשנה הך הקישא בלי מחלוקת. ועוד יש לומר בדרך יותר קצר ופשוט והוא דלתי' הרמב"ן דפי' דקרא ביום הנחילו אתי להורות דאין עד נעשה דיין וכך פירושו של מקרא ביום עידי צוואה מנחילין כי המה דיינים ובלילה אינם מנחילין כי א"א להם לדון ודבר זה לכאורה בלתי מובן וכי פסיקא לי' לקרא דעידי צוואה הן שלשה שנאמר בי' דביום הם מנחילין כי המה נעשו דיינים ואולי יהיו עידי צוואה רק שנים וא"כ אף ביום לא יהיו רשאים להיות דיינים כדאמרינן שנים אפי' ביום כותבין ואין עושין דין. וא"כ איך כתבה התורה סתם ביום ינחלו וידונו אולי הם רק שנים דאטו תלתא כתיב בי' בהך ענינא. אמנם צ"ל דדברי רמב"ן סובבים והולכים למ"ד דד"ת חד כשר כר"א וא"כ שפיר נכתב ביום לעולם אתה מנחיל דאין בעדים בפחות משנים והן הן דיינים (ומיירי מראוי להיות דיינים ולמ"ד ע"פ מיירי מומחי' כי לולי זה בלא"ה פסול וזה פשוט) דאפי' חד כשר לדון ומכ"ש שנים אבל בלילה לא דאין עד נעשה דיין ופשוט. וא"כ א"ש דר"מ דס"ל דד"ת צריך להיות ג' כהנ"ל וא"כ ל"ל דקרא ביום הנחילו אתי' לדרש' דרמב"ן דקשיא איך פסיקא ליה דביום ידונו אולי העידי צוואה הם רק שנים ועכצ"ל דלא כרמב"ן רק אתי כפשוטיה דבלילה תחילת דין פסול וקשה א"כ הקישא ל"ל אלא להורות דאף גמר דין בלילה פסול וכן רבא דס"ל ד"ת בעינן שלשה ג"כ לא ס"ל כפי' הרמב"ן וא"כ א"א לחכמים דפליגי אר"מ דידרשו הקישא לתחילת דין דיקשה ביום הנחילו ל"ל וע"כ דלא ס"ל הקישא כלל. אבל לדידן דקי"ל דד"ת חד כשר כר"א וא"כ שפיר י"ל כסברת הרמב"ן דביום הנחילו מורה דאין עד נעשה דיין דביום ודאי ידונו אפי' הן שנים כמש"ל ושפיר אמרינן דרבנן אית נלהו הקישא רק אתי' לתחלת דין ולא קשי' ביום הנחילו ל"ל דאיצטריך להורות דאין עד נעשה דיין ולק"מ:
אך. לפמש"ל בסי' ג' דאף רבא ס"ל כר' אחי דחד כשר בד"מ. נסתר מש"ל בישוב דברי רבא אף שמ"ש בישוב ר"מ דלמה הוא ס"ל דכל הקיש הוא בגמר דין נמי יש לו מקום ופנים בהלכה אבל בדברי רבא א"א לאמרו. והיה נראה בדרך אחר והוא דדעת רשב"ם בב"ב דהך דעד נעשה דיין תלוי בהך דאמרינן גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול דכל העדות בטל דתלי' אי נתכוונו להעיד או לא אף זהו כמוהו דאם נתכוון להעיד הרי זה עד ופסול לדין אפי' ראהו ביום. והתו' ויתר מחברים השיגו עליו דהקושיא לא תהיה ראיה גדולה משמיעה במקומו ולכך העלו דלענין עד נעשה דיין אף בנתכוון להעיד אינו פסול לדון בראה ביום כי לא תהיה ראיה גדולה וכו'. ועיין לקמן סי' ז' בב"י. אך עדיין יש מקום טעות לומר בהפוך כמו לענין קרוב או פסול אף דראה הפסול והעיד בב"ד מ"מ כל שלא נתכוון להעיד אינו פוסל הכשרים ש"מ דלא קרוי עד הואיל ולא נתכוון לעדותו אף דהעיד בב"ד וא"כ נימא אף לענין זה כי אין עד המעיד פסול לדון אלא כשנתכוון להעיד דקרוי עד אבל כשלא נתכוון להעיד דאינו קרוי עד כלל אף דהעיד בב"ד אף לענין זה אינו קרוי עד דיכול לדון דמ"ש וכמ"ש הרשב"ם דזה בזה תלי' אמנם מהא דכתיב ביום הנחילו וכו' דהורה לנו התורה דבלילה א"א להנחיל כמ"ש הרמב"ן בחדושיו לב"ב הנ"ל ש"מ דבכל גוונא אפי' לא נתכוונו להעיד אין נעשה דיין דאל"כ אף בלילה יכולים להנחיל כשנכנסו לבקר כמבואר בגמ' וכמ"ש הרשב"ם. ועיין שם ברמב"ן דדעת רבו דביום בנתכוונו להעיד ואין שם עדים אחרים לא הוו דיינים וא"כ מכ"ש די"ל בהפוך דבלילה הוא דפסולים בנתכוונו להעיד אבל לא זולת ובהכי יתיישב מה שדייק הרשב"ם למה נאמר נכנסו לבקר ולא סתמא ולשיט' החולקים על רשב"ם לא מצינו ישוב על דקדוק זה אבל לפמ"ש אפשר ליישבו דקמ"ל אפי' לא נתכוונו להעיד רק לבקר מ"מ בלילה דלא שייך בי' לא תהא ראיה גדולה וכו' פסולין לדון ולא תטעה דכ"ז דלא נתכוונו אין כאן עדות. אך זהו לרבי דמחלק בין כוונו לעדות או לא גבי נמצא קרוב או פסול אבל לר' יוסי החולק וס"ל דעד הרואה פסול ואין חילוק בין כוונתו למחזי או להעיד א"כ אין כאן מקום טעות דמ"ש לבקר או להעיד או דמכשר בכלל או דמפסל בכלל. וא"כ ליכא למימר דקרא לכך אתא (ומ"מ בדברי ר"י יש ליישב כן דנקט לבקר להורות דלא נטעה כהנ"ל אע"פ דס"ל לר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי מ"מ הך מלתא רב אמרה ואע"פ דהתו' הקשו כן היינו לרשב"ם דקאמר לדינא כן א"כ לא ה"ל לר"י לומר כן כיון דאיהו לא ס"ל. אבל כאן דנקט לבקר דלא נטעה שפיר י"ל כן דנקט לרב דס"ל הלכתא כרבי כנ"ל) והנה בסנהדרין דף ל"ט ע"ב מוקי רבינא דהוא בתרא ר"מ כר' יוסי ורבנן כרבי ע"ש. ולפ"ז א"ש דרבי מאיר ס"ל דל"ל הקיש' דריבים לנגעים אתי' לכתחילה. דביום הנחילו ל"ל. ול"ל דאתיא להורות דאין עד נעשה דיין דהא שמעינן ליה מועמדו וכו'. ול"ל כהנ"ל דה"א דוקא בנתכוון להעיד. דלר"מ דס"ל כר"י ליכא הבדל בין נתכוון לשאינו נתכוון כהנ"ל אבל אנן דקיי"ל כרבי דבעינן דוקא לאסהודי שפיר יש מקום לטעות כנ"ל ואיצטריך קרא דביום הנחילו להורות בכל גוונא עד אינו נעשה דיין בראהו בלילה. ואם כן לאו מיותר ואמרינן דהקישא דריבי' אתא להורות על תחלת דין. ומעתה גם דברי רבא נכונים דרבא מוקי בדף הנ"ל פלוגתא דר"מ ורבנן בחוששין ללעז אבל לא פליגי כלל בפלוגתא דר' יוסי ורבי. וא"כ אי ס"ד דיש לומר ההיקש לתחלת דין מ"ט דר"מ ובהא לא יחלוק ר"מ וחכמים אלא ע"כ דרבנן לא ס"ל הקיש כלל ואם כן שפיר קאמר דרמי קרא ביום הנחילו את בניו. ושפטו העם בכל עת ולק"מ. דאנן קי"ל כרבינא דהוא בתרא דר"מ וחכמים פליגי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן ושפיר י"ל כהנ"ל. ובהא י"ל מה דקשיא ליה לרמב"ם כמ"ש הלח"מ ובני שמואל מהך דפרק מצות חליצה דף ק"ד מחלוקת ת"ק ור' אלעזר אי חליצה בלילה פסולה או כשרה וקאמר הגמ' לימא דקמפלגי אי מקשינן ריבים לנגעים או לא לא דכ"ע לא מקשינן דאי מקשינן אפילו ג"ד נמי אלא קמיפלגי מ"ס חליצה כתחלת דין ומ"ס כסוף דין ע"כ. ולדברי הרמב"ם מה זו שהחליט הגמ' אי מקשינן אפילו גמ"ד נמי דהא רבנן מקשינן וס"ל דוקא לתחלת דין ולא לגמר דין כדעת הרמב"ם ובאמת אין זו כ"כ קושיא חזקה על הרמב"ם דבלא"ה הקשה הרשב"א בחידושיו על הגמ' דמה קאמר אי מקשינן אפילו גמר דין נמי ומה בכך דלמא באמת ס"ל לר"א דמקשינן ובאמת גמר דין ג"כ פסול בלילה וס"ל כר"מ דאף גמר דין צריך להיות ביום מהקישא דריבים לנגעים. והניחו בצ"ע ע"ש. וצ"ל בישובו דקושית הגמ' א"כ אדקמפלגי בחליצה ליפלגו בדינים דעלמא אי גומרין דיני ממונות בלילה או לא. א"ו דלא פליגי רק בחליצה וא"כ אף להרמב"ם ניחא דהגמ' ס"ל בס"ד דחליצה וודאי לג"ד דמי וא"כ קאמר בהך פליגי מ"ס מקשינן ריבים היינו אפילו על ג"ד ומ"ס לא מקשינן לג"ד רק לתחלת דין ולשון מקשינן לאו דוקא רק הרצון אי לגמרי מקשינן אפי' לג"ד. וע"ז קאמר הגמ' דלא ס"ד דא"כ. ע"כ דגם גמר דין פסול א"כ ליפלגו בדינים דעלמא כנ"ל. אך לפמ"ש י"ל בישוב קושית הרשב"א תי' נכון וחיליה דרמב"ם מהך דכבר העלנו לעיל דודאי בהך סברא אי ההיקש דריבים לנגעים לגמרי אף לג"ד או שהוא רק על תחלת דין לא יחלקו חכמים ור"מ רק ר"מ ס"ל דבשביל כך אף ג"ד פסול בלילה דביום הנחילו ג"כ ממעט לילה כנ"ל. ול"ל דאתא להורות דאין עד נעשה דיין דהא כבר נלמד מן ועמדו כנ"ל. אך לפי דעת רש"י והסכים עמו הרמב"ן וכן כתב הש"ע לקמן בסי' ז' סעיף ה' דאם הוזמנו להעיד אסורים לדון והרמב"ם נראה דלא ס"ל כן דפסק דאין עד נפסל לדיין רק בהעיד בב"ד. וא"כ לשיטתו קשה דילמא לכך איצטריך ביום הנחילו להורות דאפילו הוזמנו לעד מ"מ ביום אתה מנחיל ודלא כרש"י וסייעתו. אך לכאורה אין לזה מקום דהיכי רמיזי דאיירי בכה"ג דהוזמנו ואף דכתיב ביום הנחילו עדיין לא שמענו דאם באמת הוזמנו דיכולים להנחיל אפי' ביום אך התו' בב"ב דף קי"ג ע"ב ד"ה אורעה כו' כתבו דהתורה ע"כ לא איירי אלא בקנין או לריב"ב דאמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ואם איירי בקנין ע"כ הם העדים המנחילים שקבלו הקנין דאי איכא עדי קנין אחרים עדים אחרים צריכין להעיד כי המה שקבלו הקנין וא"כ אין המה עדים ופשוט בלישנא דהן הן העדים והם נעשים ביום דיינים וא"כ הם שקבלו קנין הלא הם מזומנים והשתא באומר להם א"ע ס"ל לרש"י דהוו מזומנים ומזה הוכיח רש"י דש"מ אצ"ל א"ע ע"ש ברשב"ם ורמב"ן ומכ"ש בקנו מאתו וא"כ שפיר נשמע מקרא דאף דקבלו קנין והן מזומנים מ"מ ביום מנחילין ועושין דין ומוכח דלא כרש"י. אך עדיין אין בקרא הכרע די"ל כריב"ב וא"צ קנין ואמרינן בב"ב וגם בגמ' דגיטין דף י"ד ע"ב המחלק נכסיו ע"פ ר"א אומר א' בריא וא' ש"מ נכסים שיש להם אחריות בכסף ושטר וחזקה ושאין להם אחריות במשיכה וכו' ופי' רש"י על פיו ע"פ צוואתו מחלק נכסיו לבניו ולא כשאר מורשים שחולקים היורשים בשוה עכ"ל. מזה מבואר דלא ס"ל לר"א כריב"ב דלריב"ב המחלק נכסיו לבניו אפילו הרבה לאחד ד"ת מתנתו קיימת ופשוט (וע"ש בתו' דהעלו דגרסי' ר' אלעזר ולא ר' אליעזר ע"ש. ולפ"ז א"ש דגמ' ס"ד דבהך הקישא פליגי ת"ק ור' אלעזר אי מקשינן ריבים לגמרי אף לג"ד או לא וקאמר הגמ' לא דכ"ע ת"ק ור"א ס"ל דלא מקשינן לענין ג"ד דאי ס"ל לר"א מקשינן א"כ לכ"ע יהיה ג"ד פסול דהא בהך סברא אי ההיקש אף לג"ד או לא לא יחלקו חכמים ור"א כלל. ול"ל דלכך ס"ל דאף ג"ד פסול משום יתורא דביום הנחילו דהא איצטריך לאפוקי מדעת רש"י דבהזמינו אף ביום לא ידונו ול"ל היכי רמיזי דהא שפיר הדבר כמעט מוכרח דהא הם עדי קנין ול"ל כריב"ב דהא ר' אלעזר לא ס"ל כריב"ב כהנ"ל בשלמא ר"מ ס"ל כריב"ב וא"כ לא יוכרע מהקרא דאיירי בהזמינו וא"כ ביום הנחילו מיותר כנ"ל משא"כ לר"א וא"ש. ומיושב כל הקושיות ודוק:
מכל. הנ"ל נראה דכיון דתחלת דין ילפינן מהקישא דריבים לנגעים דאין להכשיר בתחלת דין בהדלקת נרות כמ"ש הסמ"ע דהא פסולים לראיית נגעים וכבר השיגו הש"ך בס"ק ד' ובאמת לא מצאתי לדברי הסמ"ע סעד ועזר זולת בהלכות מגילה שהביא הב"י בשם מ"כ דהא קיי"ל סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח דכתיב ימי משתה ושמחה אם מדליק נרות בלילה הוי כעין יממא מותר לאכול בלילה הרי דזה נקרא יום דהא כתיב ימי משתה כו'. אבל גם לזה אין שרש בגמ' ועיין מ"ש שם:

(ד) וי"א אם עברו וכו'. זהו דעת רשב"ם דיליף לי' מירושלמי סנהדרין וז"ל דנין ביום וכו' מנלן דכתיב ושפטו העם בכל עת ואית קרא לשעבר אלא אם טעו ודנו בלילה דיניהם דין וכו' עכ"ל ומזה יליף רשב"ם דינו והתו' בפ' מצות חליצה כתבו דהקושיא אינו מובן אלא צריך להפוך דמתחלה אמר שאם דנו בלילה בטעות הוי דין וע"ז קאי הקרא ושפטו וכו' וע"ז פריך ואית קרא לשעבר הרצון וכי ידבר הקרא בעברו וטעו ועשו שלא כדין. ולכך חזר בו ומוקי לי' בג"ד דכשר בלילה כסוגיא דגמ' דידן. וא"כ ליתא לדינו של רשב"ם ועוד טעם אחר דאף דנימא כן ס"ל לירושלמי כיון דסוגי' דגמ' דידן מוקי לי' לג"ד בלילה דברי תלמוד שלנו עיקר. ועוד הקשו עליו מהך דפ' מצות חליצה דאמרינן לר"א חלצה בלילה פסולה משום דלתחלת דין מדמי לי' ולדברי הרשב"ם הא גם זה בדיעבד כשר. ונראה ליישב דבקרא דפ' יתרו כתיב ב"פ ושפטו את העם בכל עת א' באמירת יתרו לברר דיינים ואמר ושפטו וכו' ואח"כ במעשה שעשה כן משה ושפטו העם בכל עת ועל הך א"ש דכתיב ושפטו בקמץ ולא כתיב ישפטו דהתורה אמר דכך עשו דשפטו העם בכל עת זולת דבר קשה דהביאו אל משה אבל על ושפטו הראשון שאמר יתרו דפי' שישפטו כאשר יברר אותן משה כמ"ש רש"י וידונון א"כ אם לא נאמר ושפטו לשון עבר ה"ל למימר לשון להבא וישפטו בכל עת ולא בלשון עבר וע"ז משני דלכך כתיב בהך לישנא להורות דאי טעו ושפטו בכל עת אפילו תחלת דין דכשר. אמנם הא דילפינן דג"ד כשר ילפינן מן ושפטו העם בכל עת שני'. וא"ש דלא תיקשי תרתי ל"ל אלא חד לג"ד וחד לענין אם טעו ואין כאן סתירה לדברי תלמוד שלנו כלל. מה שהקשה הרמב"ן מפ' מצות חליצה ג"כ לק"מ דכיון דחליצה דמי לתחלת דין ומהתורה בעי דוקא יום א"כ הוי כאילו נכתב בחליצה שיהיה ביום וא"כ אף דבדין בטעה כשר מ"מ בחליצה כתיב ככה דכל מעשה באיש מעכב כמבואר במשנה וא"כ אף זו מן המעכבים. אף דבדינים בדיעבד כשר ולק"מ. ויש קצת ראיה לדברי רשב"ם מהא דטרח רבא בסנהדרין דף פ"ז ע"ב למצא בד"מ מחלוקת שהיה הזקן ממרא מחולק עם ב"ד הגדול שיהיה זדונו כרת וכו'. וקאמר מחלוקת בין ר"א לשמואל שהוא מחלוקת אמוראין ולא קאמר בפשוט בהך פליגתא דר"מ וחכמים שדנו גמר דין בלילה והוציאו ממון בפסקם ונתנו לבע"ד והוא קידש בו אשה לר"מ הוי גזל ולרבנן הוי ממון מעליא. א"ו דזהו בדיעבד לכ"ע הוי דינו דין. ומדר"מ בגמ"ד נשמע לחכמים בתחילת דין. ויש לדחות דהא הוא ביקש ליישב הבריית' אליבא דר"מ עיי"ש:

(ה) ואם ישבו סמוך למנחה קטנה מפסיקין. צ"ע דכאן סתם הרמ"א כן ובא"ח סימן רל"ב הביא דעת הרז"ה דאפילו סעודה גדולה מותר סמוך למ"ג וא"כ הא דתנן במשנ' לא לאכול ולא לדון היינו סמוך למ"ק ומ"מ תנן במשנה ואם התחילו אי"מ ש"מ אפי' סמוך למ"ק אי"מ ואיך סת' הרמ"א כאן וצ"ע:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.