תומים/חושן משפט/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט ד

(א) להכותו כו'. הרב בעל משנה למלך בהל' עבדי' פ"ג הלכה ה' נתקשה דהעתיק הרמב"ם נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה עכ"ל. והקשה הרב הנ"ל דהך תי' דמיירי ביש לו שפחה כנענית אמרינן בגמ' דב"ק דף כ"ח לישנוי' מילתא דר"י דס"ל לא עביד אינש דינ' לנפשי'. ולכך מוקי ליה ביש לו שפחה ולמנוע מאיסור כ"ע מודו דעביד דינא. אבל לפי דקיי"ל כר"ן דעביד אינש דינא לנפשי' א"צ לומר דברייתא מיירי ביש לו שפחה רק פשוט כשרבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה יכול לחבול בו ולהוציאו. ולכך העלה הרב הנ"ל דס"ל לרמב"ם כמסקנא דגמ' פ' הפרה דף מ"ח בנכנס לחצר חברו שלא ברשות דאי ידע בי' בעה"ב והזיקו דחייב בעה"ב דנהי דאי' ליה רשות לאפוקי' לאזוקי' לית לי' רשות. א"כ אע"ג דעביד אינש דינא לנפשי' היינו להוציאו אבל אין לו רשות להכותו ולחבול בו אם לא באפרושי מאיסורא כהך דיש לו שפחה ע"ש שהאריך. וא"כ לדבריו לא היה לו למחבר לסתום כאן דיכול להכותו כיון דרמב"ם חולק. ואמת מהך דנרצע אין ראיה כ"כ דיש לדחותו דלא מיירי רמב"ם באופן דהעבד ברשותו והוא רוצה להוציאו מרשותו דזה כבר נאמר במקומו בפ"ב מהל' סנהדרין דעביד אינש דינא לנפשיה רק בהל' עבדים מיירי דאינו ברשותו ובביתו רק דקשור בשפחה ואינו רוצה לקבל על עצמו חירות להפרד משפחתו וע"ז קאמר הרמב"ם דיש רשות ביד הרב לחבול בו לפרוש מאיסור אף דאינו נוגע לו כלל לממון שלו כדעת הגמ' דאף דנחלקו בפירוש הברייתא אבל הדין דין אמת לכ"ע דיש רשות ביד כל אדם אף שאינו נוגע לו לממון להכותו לפרוש מאיסורא, ולא אמרינן על הב"ד לבד מוטל להפרישו. וכן נראה שהבין מהרש"ל שכך כוונת הרמב"ם ועיין ביש"ש לב"ק בשמעת' זו ותראה כדברי. אלא הא יש לדקדק במ"ש המחבר לקמן סי' תכ"א במי שנכנס לחצר חברו שלא ברשות דיכול להוציאו אבל אין רשות לחבול בו ואם מסרב לצאת י"א שיש לו רשות לחבול בו מדכתב המחבר י"א משמע דס"ל דהואיל דרמב"ם לא כתב רק דאין לו רשות לחבול בו ולא חילק דאם מסרב דמותר לחבלו דלא ס"ל לרמב"ם זה הדין ולכך שנאה בלשון וי"א. וכ"כ המשנה למלך אלא דא"כ ק' על מחבר בסי' זה דלמה סתם וכתב דיכול להכותו ולא כתבו בלשון וי"א כדלקמן ע"כ נראה דגם במרדכי פ' המניח יש לדקדק דכ' על הך דנרצע וכו' דמותר לחבול בו ולהוציאו דה"ה משרתו אפי' קודם זמן אם חושש משום גניבה וכ"ש אדם דעלמא אם יצא שם עליו שהוא גנב עכ"ל וקשה בשלמא במשרתו צ"ל שהוא גנב דאל"כ א"י להוציאו קודם זמנו אבל באינש דעלמא מה צריך שיצא עליו שם גניבה הא עביד אינש דינא לנפשיה והיש"ש עמד בזה ותי' דבאמת לאו דוקא רק אורח' דמלתא נקט והוא דוחק. ולכן נראה דס"ל באדם אחר כיון דאם יש להוציאו באופן אחר מבלי שיצטרך להכותו צריך לעשות כן כמבואר בגמ' שאם אפשר לשומטו וכו' וא"כ כיון דאינו קפידא כ"כ דהא אינו גנב רק דאינו רוצה שיהיה בתוך ביתו למה להכותו יאסור רשותו עליו בקונם וע"כ יצא דלא נחשד לעבור על איסור תורה ואם ימאן ויעבור פשיטא דאח"כ יכול להכותו הואיל וקעביד איסור' כדלעיל בשפחה כנענית. ולכך ס"ל לרמב"ם בנכנס לרשות חבירו שלא ברשות דא"י להכותו שיצא כי הלא יכול לאסור עליו רשותו בקונם ולא נחשדו ישראל שיעברו ד"ת כמ"ש היש"ש לענין גניבה ע"ש. וכן גבי נרצע ס"ל לרמב"ם דע"כ הטעם לאו משום צאת מרשותו דהרי יכול לאסור עליו רק מיירי לצאת משפחתו ולכך קתני שכלו ימי נרצע ולא בתוך זמן כקושי' התו' ותי' התוס' דאורחא דמלתא נקט דחוק. אבל אי מיירי לצאת משפחה צ"ל לאחר זמן דבתוך זמן מותר בה ופשוט. רק הגמ' בס"ד ס"ל לר"י דלא עביד דינא לנפשי' כלל אפי' בדבר איסור לא עביד דיש לאלקים שופטים בארץ שהמ' יפרשו מאיסור'. והתרצן השיב דמודה ר"י במלתא דאיסורה אבל מ"מ צריך לומר לכ"ע דבר איסורא דאל"כ חבלה זו מה טיבו כנ"ל. וכן להך אוקימתא דמיירי בעבד גנבא א"ש ג"כ דאין צורך להדירו מרשותו כיון דיש כאן קפידא גלוי' וכל רגע בכלל חשש פסידא וגם אין להדירו דהא נחשד דיעבור בשביל חימוד גניבתו ויכנס ברשותו לגנוב וא"כ אסור להכשילו באיסור תורה שיעבור על איסור קונמות והרי זה בכלל לפני עור לא תתן מכשול ולכך מותר להכותו כדי שיצא כנ"ל. ובהך תי' ג"כ ניחא דקתני שכלו ימיו דבתוך ימיו הא איכא עליו אימת' ואינו גונב כמבואר בגמ' וא"ש. וגם דברי מרדכי ניחא דוקא ביצא עליו שם גניבה הוא דיכול להכותו ולא להדירו כמ"ש דאולי יכשילו אבל בשאר כל אדם לא ואם ימאן ידירו ולא נחשדו דיעברו על איסור קונם. וא"ש דברי המחבר דכתבו בלשון וי"א לקמן בסי' תכ"א. אבל כאן בסימן זה שרואה שלו ביד חבירו פשיט' דהוי כמו גנב דיכול להכותו ואין כאן מחלוקת כלל וצדקו דברי מחבר דמסת' סתם בלי מחלוקת כלל.

(ב) רק בחפץ המבורר כו'. לפי שדברי הסמ"ע בזה קצת מגומגמים צריך אני להאריך קצת במקור הדברים והוא במרדכי פ' המניח כ' קיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' וכתב מהר"ם דה"מ בחפץ המבורר שהוא שלו וממאן להחזירו. אבל בשאר מילי לא דודאי לא פליג ר"ן אמשנה המלוה את חבירו אין רשאי למשכנו וכו'. וכן מצא בס' יראים דר"ן אמר למלתי' בגזלן שדבר שלו בעין ורוצה לגוזלו ולא נזקף דמי גזילתו בהלואה וקרא דלא תעבוט איירי במלוה ונזקף למלוה וראי' מפ"ק דברכות בתר גנבא גניב וכו'. הקשה הר"ר קלונימוס הא מהדין לקח דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' ותי' היינו אותו דבר עצמו שלקח לו האריס מותר ליקח ממנו בכ"מ שיכול להשיגו כמו בן בג בג דאמר שלו הוא נוטל. אבל הכא לקח זמורות אחרות שלא גנב לו האריס. ומכאן הביא הר"ם ראי' לדבריו דהכא ידע ר"ה ודאי שגנב לו דח"ו לר"ה לתפוס מספק וכ"מ הלשון מי שבק לי מידי עכ"ל. והקשה מהרי"ק בשורש קס"א דודאי משמע בעובדא דר"ה דלא ידוע בעדים שגנב האריס רק לר"ה ידוע ולא לנו וכן כתב מהר"ם דהא ידע ר"ה כו'. אבל לא בעדים ומ"מ משמע להדיא מתוך דבריהם אילו היה טוען ר"ה על אותן זמורות שהן זמורות עצמן שגנבם לו האריס היה יכול ומורשה להחזיק בהן. ואילו בפ' הגוזל בדף קי"ז בהאי שותא דהוי מנצו עליה תרי כ"א אומר דידי הוא ואזיל חד ומסרינהו ביד גוים משמתינן ליה. וכתב המרדכי היאך דתקף ע"י גוים לעצמו אעפ"י שאין לו לעשות כן דהא דקיי"ל בהמניח עביד אינש דינא לנפשיה ה"מ בחפץ המבורר וידוע שהוא שלו אבל לא בד"א מ"מ אי תקף לא דינינן ליה דין מסור וכו' עכ"ל. הרי אף דטוען על אותו חפץ דאמר הך שותא שלי הוא וברור לו רק הואיל ולא איתברר בעדים לא מצי למיעבד דינא לנפשי'. וחילק מהרי"ק ע"י גוים או להכות לחבירו וכדומה בהא לא אמרינן לא עביד אינש דינא לנפשי' בכה"ג. אבל לתפוס בלי הכאה וכהנה נזק ע"י גוים הך תפיסה בעלמא נקרא כמו בזמורות הנ"ל ע"ש שהאריך. ולמדנו מדבריו בחפץ שטוען עליו שהוא שלו אי ברירה מלתא בעדים יכול לתופסו אפי' ע"י הכאה. כמו דיין שיכול להכות למסרב. ואי לא ברירה ליה בעדים רק לנפשו ברור אסור לתפוס בהכאה וכדומה אבל בלי הכאה מותר לתופסו כיון שטוען על אותו חפץ. אבל אי לא טען על אותו חפץ רק חפץ אחר ומבקש לתופסו בשביל חפץ אחר שגנב או גזל ממון בכל גוונא אסור אפי' בתפיסה גרידא כמ"ש לר"ה בתר גנבא גנב וכו'. ומדברי מהרי"ק משמע דתופס מחבירו בעדי' באופן דלית ליה מגו ומ"מ בלי הכאה יכול לתפוס וכן הוה עובדא דר"ה לדעת מהרי"ק דאילו היה בלי עדים מה צורך למהרי"ק לחלק בין תפיסה ע"י הכאה או לא ומה קשי' ליה מהך שותא דהגוזל דהתם ליכא מיגו דידוע לכל דהאי שותא מינצו עליה ופשוט. ולכך פסק המרדכי אפי' על אותו חפץ לא מהני תפיסתו משא"כ בעובדא דר"ה דיש לו מיגו ולכך באותן זמורות עצמן היה יכול לתפוס. וצ"ל דס"ל למהרי"ק אילו התפיסה של ר"ה היה שלא בעדים באופן דיש לו מגו א"כ אף על זמורות אחרים לא שייך בתר גנבא כו' דהרי תופסן כדי שיהיה לו מיגו ויהיה נאמן רק ע"כ דר"ה תפס בעדים דל"ל מגו ומ"מ כ' דאותן זמורות עצמן אשר לפי דברי ר"ה גנוב הם ביד אריס היה יכול לתפוס ולכך הקשה מהך דמרדכי גבי הך שותא וע"ז נחית לחלק בתפיסה דהכאה משא"כ בתפיסה גרידא. ועל זה השיג המהרש"ל ביש"ש דאיך ס"ד לתפוס מחבירו בעדים אפי' בלי הכאה ולומר שלי הוא ואין עדים לדבריו וא"כ לא שבקת חי' לכל חי דירבו החוטפים בעדים בלי הכאה ויאמרו ברירה לי דהאי שלי הוא. וקושי' גדולה הקשה. והרב הש"ך בספרו תקפו כהן סי' קי"ד חשב לתרץ דפשיטא דמודה מהרי"ק דכה"ג אין לתפוס ולא אמרה מהרי"ק רק בעובדא דהתם דהקהל תפסו כלי קודש וע"י יש להם טענת קים ליה בפלוגתא דרבוותא וכזה מותר לעשות למ"ד תקפו בספיקא דרבוותא אין מוציאין מידו. אבל במקום דלית ליה קים לי פשיטא דמודה מהרי"ק דאסור לתפוס כקושי' מהרש"ל. ואין זה נכון בכוונת מהרי"ק דא"כ צ"ל דעובדא דר"ה דתפס משל אריס היה שלא בעדים באופן דיש לו מיגו דהא שם לא שייך קים לי כלל. וא"כ איך ס"ד לתפוס בעדים דבר בלתי מבורר כקושי' מהרש"ל ודעת הש"ך עצמו. וא"כ מנל' למהרי"ק לומר ולחלק כלל בין תפיסה ע"י גוים והכאה או תפיסה גרידא דהא מהך דר"ה לא קשי' אהך עובדא דהאי שותא דהתם היה בעדים ור"ה שלא בעדים. ומהרי"ק סיים אבל היכי דיש לו תביעה על אותו ממון עצמו וטוען ברי ואין חבירו נפסד בהא מודו כ"ע דלא שייך עביד דינא או לא עביד מכח ההוא דרבינו קלונימוס הנ"ל אשר ממנו הביא מהר"ם ראי' כפי' לעיל. ואי איירי לשיטתו מלתא דר"ה בלי עדים מה ראי' יש מהך דר"ה לתופס בעדים. ואם יאמרו מהרי"ק מסברא דנפשו יאמרו. אבל מהך דר"ה ורבינו קלונימוס אין כאן ראי' כלל כיון שהיה שלא בעדים. ולכן ליישב דברי מהרי"ק נר' פשיטא דמודה מהרי"ק דאי תפס בעדים ואין לו ראי' שהוא שלו דלא מהני ואם יתבענו חבירו בב"ד צריך להחזירו רק אם יודע הוא התופס דחבינו לא יתבענו בב"ד דבוש מלפניו והוא יודע מורת נפשו דבאמת גזלו בזו יש ספק אי מותר לכתחלה לתפוס ממנו ולהחזיקו עד שיתבע הימנו בב"ד או מ"מ עושה איסור בתפיסתו חבל יחבול רשע משעת חבילתו נקרא רשע ובזה הכריע מהרי"ק מהך עובדא דר"ה דהיה תופס בעדים רק ר"ה ידע דלא יתבענו האריס בב"ד כלל כי בוש ממנו כמו שהיה האמת דלא תבעו כלל רק הם החכמים הוכיחו על פניו בשביל כך ולכך כתב ר"ק ז"ל דאלו היה אותן זמורות בעצמן שגנבו היה כדין עושה ר"ה לתופסן כי שלו נוטל ואף אילו היה האריס תובעו בב"ד היה צריך להחזירן היינו משום דלא מהימן אבל לנפשו כדין עושה וא"כ כ"ז דלא תובעו בב"ד שלו תופס ובהיתר עושה. רק הואיל ותופס זמורות אחרים בזו תיכף התפיסה אסורה דהיא בכלל גזילה לחטוף מחבירו ומאן שם ליה ולכך אפי' אין האריס בא לב"ד אין לו להחזיק כי מה לו בשל חבירו. ולכך אמרו ליה בתר גנבא גניב וכו'. ודייק מהרי"ק מהך דמרדכי בפ' הגוזל בהך שותא דמשמע דלא זו דאם בא לב"ד שצריך להחזיר לחבירו כיון דאין עדים ששלו לאו כל כמיניה לחטוף בזרוע רמה אלא דאף לכתחלה אסור לי' למיעבד דהא ס"ד להיות לו דין מסור רק דמרדכי כתב דאין לו דין מסור דלא נתכוין להזיק חבירו ע"ש ולכך חילק דשם דהפסיד לחבירו וכדומה כמו הכאה ודאי אסור בדלא בריר' ליה בעדים וא"ש ול"ק קושית מהרש"ל וכן בעובדא דנשאל עליה מהרי"ק לולי הך דינא דיכול לתפוס בלי הכאה לא היה הקהל רשאים לתפוס כלי קודש ולטעון קים ליה דהוא בכלל עביד אינש דינא לנפשיה כמש"ל בקונטרס הספיקו' כיון דלכתחלה התפיסה אסור. אבל כיון דהתפיסה מותר אף זו כיוצא בו. זהו דברי וכוונת מהרי"ק לענ"ד. ואין כאן קושיא כלל ובעל משנה למלך נתקשה בו. וכן בני שמואל כולם דקדקו בלשון מהרי"ק דכתב דאם אף בגוף הדבר אין לתפוס למה רבינו קלונימוס הוציא לעז על אותו צדיק שתפס זמורות אחרים ולא נימא אותן תפס מה שלקח מר"ה. ובזה כולן תמהו דכן משמע בגמ' דזמורות אחרים תפס. ואין לנו לדייק בלישניה וכוונתו דהא ר"ק הקשה הא עביד דינא לנפשי' ותי' שר"ה לקח זמורות אחרות ואילו אין נפ"מ בזה לא ה"ל לר"ק לתרץ זה ולחלק בין זמורות לזמורות. רק ה"ל לחלק בין ידוע לעדים ובין אינו ידוע וזה פשוט. ודברי מהרי"ק פשוטים. והנה הסמ"ע בס"ק ד' הקשה על הרמ"א דהעתיק דינו של מהרי"ק דאף דאינו יכול לברר שהוא שלו מ"מ למשכן בלי הכאה יוכל לעשות. והא הטור ומחבר כ' דלא עביד דינא לנפשיה רק במקום שיכול לברר ששלו הוא נוטל. ותי' הסמ"ע דאם נטלו ותפסו בטענה שאומר שגזלו הימנו דאז בלי ספק הגזלן יכפור בו אין לו לתפוס רק בשיכול לברר אבל בתופס למשכון שחייב לו ממקום אחר דאינו ברי שיכפור בו מותר לתפוס. ולדבריו נר' דס"ל דאף בחפץ אחר שאינו טוען עליו יכול לתפוס למשכון כמ"ש להדיא ודבר זה לא מבואר כלל במהרי"ק אדרבא משמע דחפץ אחר א"י לתפוס כלל ובפרט לפמ"ש בשיטת מהרי"ק דלכך תפס ר"ה אף דאין לו עדים דידע ר"ה דאריס לא יתבענו בב"ד והוא ידע דהאמת אתו ומ"מ אסרוהו ואמרו בתר גנבא גניב ולמה בתופס למשכון דלא בירור דיכפור מותר לתפסו למה בהך זמורות דתפסו למשכון על זמורות אחרים שחייב לו אחרים אסור ואי ודאי יכפור בו אדרבא הא ר"ה ידע דהאריס לא יתבענו וכמו שהיה באמת רק דחכמים הוכיחו על כך. ואף אם נדחוק ונחלק מ"מ ק' על רמ"א דהתחיל בדינו של מהרי"ק ודילג עיקר החילוק של מהרי"ק דבאותו חפץ יש חילוק בין תפיסה בהכאה לתפיסה שלא ע"י הכאה כי כזו מיירי כל הנדון של מהרי"ק והך דר"ה בזמורות ויחלק חילוק אחר בין גזילה למשכון בחוב מה שלא נזכר כלל במהרי"ק. ולכן ברור דמילת למשכון הנזכר בהגה לאו דווקא רק כוונתו כמו שכתוב באמת בד"מ והביאו הסמ"ע אבל לתפוס ממנו הדבר שגזל ממנו יכול לתפוס ונתכוון לחילוק מהרי"ק באותו חפץ בין תפיסה ע"י הכאה דאסור ובין תפיסה גרידא דשרי. ובקושי' הסמ"ע מהטור דכתב שצריך לברר היינו דהטור ומחבר מיירו הכל בתפיסה ע"י הכאה וע"ז מוסב לשון הטור ומחבר שצריך לברר אבל בתפיסה בלי הכאה א"צ בירור. ומ"ש ד"מ דתפיסה בלי הכאה יכול לעשות במקום דמהני תפיסתו אין הכוונה על תפיסה שלא בעדים שנראה שהבין כן הסמ"ע דלא מיירי מהרי"ק כלל בתפיסה שלא בעדים דאי' ליה מגו כהנ"ל רק מיירי דאם יתפוס יכול לטעון אח"כ קים ליה כהנך רבוותא כאותו נדון שדן עליו מהרי"ק וכל התשובה סובב עליה או כמ"ש בר"ה שיודע שהאריס לא יתבענו וכה"ג שיש תועלת בתפיסתו דאל"כ ל"ל התפיסה על מגן למחר יתבענו ויצטרך לחזור לו וזה פשוט וא"ש ולק"מ: והנה בררנו כי דעת מהרי"ק נראה דס"ל דבמקום מגו יש לתפוס לכתחלה וכן נר' דעת הסמ"ע והט"ז דאל"כ אין כאן קושי' כמש"ל די"ל ר"ה תפס בלי עדים ולכך הי' יכול לתפוס החפץ שטוען עליו כמש"ל באריכות. אך לפ"ז סותרים דבריו דברי תשו' הרא"ש כלל ס"ד סי' א' דכתב באשה התופס' חפץ משל בעלה אפי' לא היה שלה נהי דלא עביד דינא לנפשיה לכתחלה מ"מ אם תפס אדם חפץ משל חברו עבור תביעה שהוא חייב לו לא מיקרי גזלנא וכו' עכ"ל מבואר אפי' במגו אין לו לתפוס מתחילה. וכ"כ מהרש"ל דוקא בדיעבד לענין נאמנות מהני במקום דיש לו מגו אבל לכתחלה לא יכול לתפוס שום דבר מחבירו אם לא בחפץ המבורר ע"ש. ולכן יותר נראה דאף מהרי"ק מודה להרא"ש רק ס"ל דאם עובדא דר"ה היה בתפיסה בלי עדים אף דלכתחלה אסור מ"מ הואיל ואינו מיקרי גזלן ומותר לו מבלי להחזירו לא ה"ל למימר בתר גנבא גניב כיון דלאחר תפיסה לא מיקרי גנב ומותר להחזיק ולא יהיה עונשו כ"כ אלא וודאי דתפס בעדים דשורת הדין להחזירו. אמנם בתשו' הריב"ש סי' שצ"ו מבואר שיכול אדם לעכב פקדון חבירו ולומר שתופסו שחייב לו ממקום אחר כי עביד אינש דינא לנפשיה אפי' שיכול להציל שלו בב"ד כגון דיש לו עדים וליכא פסידא. וכן מותר לתפוס מטלטלין אם הם ברשות אחרים באופן שלא שייך ביה לא תבא אל ביתו לעבוט וכו'. והרי זה סותר לדברי הרב מהרי"ק דס"ל חפץ אחר א"י לתפוס אפי' בלי הכאה כלל. וכ"כ הד"מ להדי' דהריב"ש חולק. אך הרב הש"ך בתקפו כהן סי' קט"ו קט"ז חשב להשוות שניהם ולומר דכי מחלק הרב בין אותו דבר לשארי דברים היינו במקום ששייך בי' לא תבא אל ביתו לעבוט. ומשום לא ימשכנו הוא דאסור אבל בדברים דלא שייכי לא ימשכנו אלא בב"ד כמ"ש הריב"ש בפקדון בידו או ביד אחרים כ"ע מודו דמצי תפיס. ואין כאן מחלוק' וכבר הרגיש הש"ך גופי' דיקשה א"כ למה קאמר רבינו קלונימוס דעיכב זמורות אחרים מה בכך הא אין כאן לאו דלא תעבוט וכו' ולמה מיחו ע"י והוא חתר ליישבו דמה דגנב האריס מיד ר"ה הוה כזקף במלוה. ולא הועיל דמלבד דגוף הדבר אין שייך במה שהאריס גנב לר"ה ואמר לא פעל און באמרם בתר גנבא גניב דהאריס גנב לר"ה וא"כ איך שייך זקף במלוה וכי ירד עמו לחשבון כך וכך יש לי בידך וחייב אני לך דא"כ למה קראו רז"ל גנבא. אף גם לו היה כן מ"מ ר"ה דעיכב תחת ידו מה שהיה מגיע לחלק של אריס (כדאמרינן ל"א יהי"ב מ"ר שיבש"י לאריסי וכ"כ בני שמואל) בשביל מה שהאריס חייב לו בבירור מה לא ימשכן אלא בב"ד שייך כאן הא הוא תחת ידו ופשוט וכן בעובדא דמהרי"ק דקהל תפסו כלי קודש אשר לפי דבריהם נדבו הש"מ א"כ מה צורך מהרי"ק לכל הפלפול הא בזה לא שייך לא תבא אל ביתו. וכן בתשו' הרא"ש הנ"ל דאשה תפסה משל בעלה חפץ שאמרה שחייב לה מה לא תבוא אל ביתו יש באשה עם בעלה. ומה כל הרעש שהיה למהר"ם והרא"ש מהך דרבינו קלונימוס וכי ס"ד דב"ח יכול למשכן ללוה הא משנה שלימה הוא ומקרא מלא. והאריכות שלהם בזה יהיה הכל ללא צורך כלל דפשיטא בהך גוונא אסור. אלא ברור דדעת הרבנים האלה אפי' במקום דלא שייך לא תבוא אל ביתו מ"מ כל שאין לו טענה על גוף החפץ לא שייך בי' עביד דינא לנפשי' ומ"ש הרבני' דוקא באותו חפץ אבל בשאר מילי לא דלא יחלוק ר"ן אמשנה לא ימשכנו אלא בב"ד וכו' כך פי' דאיירי ע"כ ר"ן בחפץ מבורר דאי איירי בחפץ שאינו שלו איך סתים ר"ן דעביד דינא לנפשיה הא יש מקום לטעות בב"ח ומשכנו בביתו דעובר על לאו כדתנן לא ימשכנו וכו' ואיך מסתם קסתם אלא ודאי דאיירי בחפץ שטוען עליו א"כ אין כאן מקום טעות כלל דבזה אינו במציאות לא ימשכנו בב"ד דשלו נוטל. וכן יש לפרש דזהו רק לישב דלא תימא ר"נ דקאמר סתם עביד אינש דינ' לנפשיה איך נאמר דכוונתו רק בטוען על חפץ שהוא שלו הלא סתמא קאמר ולכך מביא ראיה דמכל מקום צ"ל סתמא לאו דוקא דהא בב"ח ודאי דאסור למשכן כדתנן לא ימשכנו וכו' ועכצ"ל דלאו בכל מילי קאמר ר"ן רק לצדדין קתני וא"כ אף אנן נימא דלא אמר ר"ן רק בחפץ שהוא שלו. וכן משמע לשון מרדכי דאחר שהביא ראי' מהמשנה לא ימשכנו וכו'. כ' וראיה מפ"ק דברכות וכו' ולכאורה יתמה מה צורך עוד לראיה כיון דיש לו ראיה מהמשנה הנ"ל ולפמ"ש ניחא דעיקר ראיה אינה מהמשנה הנ"ל רק מהך דברכות רק הראיה מהמשנה דלא תקשי הא ר"ן סתמא קאמר ואיך אפשר לחלק בדבריו. וכן משמע ביש"ש ג"כ כמ"ש ע"ש: אלא דקשי' לי איך יחלוק ריב"ש אמהר"ם ורבינו קלונימוס דהחליטו דבחפץ אחר א"י לתפוס כלל. וכן יחלוק אתשוב' הרא"ש דכתב להדי' דאין לתפוס אפי' במקום מגו. ועוד יש לי ספק במ"ש הרא"ש בתשובה דזולת חפץ המבורר שהוא שלו לא עביד דינ' לנפשיה אפי' במקום פסידא וכן נר' דס"ל למהרי"ק דאל"כ מה האריך אם יש רשות לקהל לתפוס החפצים שם הא כל זכות הקהל היו שם בטענת קים ליה וא"כ לולי היו תופסין לא היו זוכים בדין כלל ואין לך פסידא יותר מזה כמ"ש הש"ך גופי' בס' תקפו כהן בסי' הנ"ל. וא"כ קשי' לי במה דאמרינן כתובות דף פ"ה דהיו ר"פ ור"ה תופסין בשל יתומים אף דלא היה להם תביעה על חפץ שתפסו רק בשביל חוב אחר והא אסור למיעבד דינ' לנפשי' ואף כי היה במקום פסידא דזולת התפיסה לא היו יכולים לגבות משל יתומים מה בכך הא אפי' במקום פסידא אסור. ול"ל דצורב' מרבנן שאני דאמרי' מ"ק דף י"ז עביד אינש דינ' לנפשי' והיינו אפי' במקום דלאינש אחרינא אסור. דא"כ בהך דברכות בהך דזמורות איך אמרו בתר גנבא וכו' הא צורב' מדרבנן היה ועכצ"ל דס"ל הנך פוסקי' דהך דמ"ק לענין נידוי אתמר דיכול לנדות לכבודו אבל לא לענין ממון וכפי' ר"ת שם. ולכך לא העתיקו הפוסקים הך דינ' דצורבא מרבנן אלא בי"ד בהלכות נידוי ע"ש ולא בכאן כי אין נ"מ לענין ממון. ואין חילוק לת"ח לשאר אנשים. וא"כ קושי' הנ"ל במקומו. ודוחק לומר דהם תפסו ברשות ב"ד שנתנו להם רשות לתפוס דבגמ' לא משמע כן. ולכן אפשר לומר דס"ל להרא"ש וסייעתו לחלק כמ"ש מהרי"ק בתשו' הנ"ל בתחלתו בין תפיסה לעביד דינ' לנפשי' והוא דאם תפס החפץ ולא בא תיכף לב"ד לומר כך תפסתי וכך יש לי עליו ודונו לי כתורה רק מחזיק החפץ בידו הוא בכלל עביד דינא לנפשיה ואינו מותר כ"א באופנים הנ"ל אבל באם תופס ותיכף בלי עיכוב בא לב"ד ואמר מילתא כצורת' כך וכך היתי תופס ועשו אתי כתורה וכדין הראוי זהו אינו כלל בגדר עביד דינ' לנפשי' כי לא עשה דין לנפשי' רק תפס בשביל זכות שלו ותיכף בא לב"ד ובכה"ג היה תפיסה של ר"פ ור"ה הנ"ל כי תיכף לאחר תפיסה באו לב"ד ואמרו תפסנו שלא יהיה בכלל מטלטלי דיתמי ואתם דונו כד"ת. ובאופן זה מותר. וכן בעובד' דמהרי"ק דכל טענת הקהל הי' משום קי' ליה וטעמא של קי' ליה הוא משום דעביד אינש דינ' לנפשיה כמ"ש בעה"ת וכמש"ל בקונטרס הספיקות. וא"כ אילו לא מצי למיעבד דינ' לנפשי' אף טענת קים לי לא שייך בי' דכיון דלעצמו בלי הודע תיכף לב"ד לא מצי לתפוס כלל ולכך פלפל מהרי"ק דשייך בי' תפיסה. וא"כ היה אפשר לומר דגם הריב"ש מיירי בכה"ג דבא תיכף לב"ד ואמר דתפס ואין כאן מחלוקח בין הנ"ל. אבל מ"מ צ"ע כי קשה עלי לחדש סברא מה דלא מצאתי מבואר במחברי' קדמונים נבוני מדע:

(ג) אבל יחיד כנגד רבים וכו'. יש לדקדק דהרא"ש בתשובה כלל ו' דין כ"ו הוציא דין זה מהא דאמרי' ת"ח עביד דינ' לנפשי' במילתא דפסיקא ופי' רש"י דפסיק ליה הדין ידין ומוציא מב"ח בע"כ וכו' ומכ"ש דדבר דידוע לרוב ציבור דהוי כמו ת"ח. וזהו לפירש"י אבל לפי דהרא"ש גופו בפסקיו הסכים לפי' ר"ת דבמילתא דממון אין יכולת לת"ח לעשות דינא לנפשיה רק מיירי בענין נידוי וכבר העליתי לעיל דכן מוכח במהר"ם ורבינו קלונימוס דאל"כ הא ר"ה מצי למיעבד דינא לנפשיה בכל אופן. וכן הטור והמחבר לא הביאו הך דינא דצורבא מדרבנן רק בי"ד הל' נידוי ולא פה בח"מ כלל ואם כן כשל עוזר ואין לדין הנ"ל ראי' וצריך לדחוק ולומר דעיקר הטעם של הרא"ש משום מנהג דכך נהגו לפסוק ע"פ ונתן הרא"ש טעם למנהגם דסמכו על רש"י ואם כן אף דדעת הרא"ש דלא כפירש"י מ"מ אלו שקבעו לדין שלהם ביתד קבוע מפי' רש"י אין למחות כי יש להם על מה שיסמכו וצ"ע:

(ד) קודם שירדו לדין. הסמ"ע ס"ק ה' הביא בשם ד"מ דהקשה תשוב' מהרי"ק אהדדי דבשרש א' כתב דצ"ל מבני עיר ובשרש ב' כתב אעפ"י שאינו מבני עיר וכתב הש"ך בס"ק ט' דעיין במהרי"ק ובשרש א' פסק לענין עביד דינא לנפשיה צריך להיות דוקא מבני עיר. אבל לענין שהקהל נקרא מוחזקין פסק בשורש ב' דא"צ להיות מבני עיר וכו' עכ"ל. ותמהני הלא בשרש א' כתב דלא היה רשות ביד קהל ווירצבורג לנגוש שכנגדם בעש"ג דאע"ג דנהגו למסרב במסי' לנגושו בגוים הוא משום דצריך לפרוע תחילה ואחר כך לירד לדין וכו' ונמצא שזה אין רוצה לפרוע כמאן דלא צאית דין וכו' אבל בנדון זה שכבר נפרד מהם ר' משה ונתפרדה חבילתן ובטל השיתוף פשיטא שאין הדין נותן שיפרע קודם ירידתן לדין דהא לא שייך לומר בכה"ג קדר' דבי שותפי כו' דהא לא סמכי עלי' וזה א"צ אריכות וכו' עכ"ל. הרי דס"ל דא"צ לשלם תחלה קודם ירידתו לדין הואיל ונפרד מהם וכו' ואילו בשרש ב' פסק להדי' אפי' יצא מהעיר מ"מ לא בטל הדין דצריך לשלם תחלה ואח"כ ירדו עמו לדין וא"כ מה שייכו' יש לתי' הש"ך בענין עביד דינא לנפשיה בזה. אך לענ"ד נראה דבנדון השאלה בשרש ראשון כך היה כשהיה ר' משה נפרד מקהל ווירצבורג גם יושבי ווירצבורג נפרדו זה מעל זה בענין מסים וכל מה שהיה ר' משה מחויב ליתן לפי דעתם לא היה בא לתוך תיבת הקהל וקופה של ציבור רק היה נחלק לבין היחידים לכל אחד חלקו וא"כ לא שייך תו כאן קדירה דבי שותפי דכיון דיכול כל אחד לתובעו על חלקו ואין כאן חשש התרשלות. וזה נראה כשנדייק היטיב בלישני' דכת' בנדון זה שכבר נפרד ר' משה ונתפרדה חבילתן ובטל השיתוף וכך פי' שנפרד ר' משה ונתפרדה חבילתן של בני העיר שכל אחד נפרד מעל רעהו וזולת זה הפי' אין טעם לכפל הדברים אבל לפמ"ש ניחא. ולכך כתב דהא לא שייך בכה"ג קדירה דבי שותפי כו' דהא לא סמכי עלי'. ולולי פי' הדברים צריכין ביאור דלמה לא נימא קדירה דבי שותפי ולמה לא נימא דכל א' יסמוך על חבירו. מ"ש כשר"מ דר שם או נפרד אלא ברור דכיון למ"ש ושפיר קאמר הואיל ונפרדו בני עיר זה מזה לא סמיך חד אחברי' ולא מקרי קדירה דבי שותפי. אבל כשבני עיר בשותפו' מה בכך שאותו הנתבע אינו בתוך העיר מ"מ קדירה דבי שותפי היא לגבי בני עיר וצריך ליתן משכון תחילה כמ"ש בשורש ב' ונכון:

(ה) אין צריך ליתן משכון. לא הבנתי טעמו דמה בכך דפטור ממסים כיון דקיי"ל דבכל דבר ריב בין יחיד לקהל צריך יחיד ליתן משכון משום קדירה דבי שותפי וא"כ מ"ש ת"ח ומ"ש אינו ת"ח ומהר"ם מריזבורק שכ' דין זה אפשר דס"ל כדעת האומרים דכל אדם א"צ ליתן משכון רק לענין מסים וא"כ ת"ח שפטור ממסים אף משכון א"צ אבל לפי דפסק הרמ"א דבכל דברים צריך ליתן משכון. א"כ מה הבדל יש בזה בין ת"ח לשארי אנשים ודוחק לומר דכמו דיש חשש התרשלות ברבים כן יש בת"ח דטרוד בגירס' דא"כ הא דתנן אם אילן קודם קוצץ משום קדירה דבי שותפי נחלק ונימא אם שייך לת"ח לא יקוץ קודם נתינת דמי' ולכן צ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.