תולדות יוסף/שיר השירים/ז

תולדות יוסף ‏ שיר השירים ז

ז.

ואמר עוד מה יפו פעמיך וכו', יומשך עם הקודם שיאמר מן שבח כנסת ישראל שבמעשיהן הטובים יכולים לברר ולהעלות גם הניצוצין שהן בבחינת פעמי רגלים ומעוטי הערך ביותר אף כי הן קשים מאד להתברר מצד היותן מרגל"י הקדושה ונתונים ברגל"י הקליפות בתחתיות, (ועיין לעיל קפיטל ה' בפסוק שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז) מ"מ הם מבררין אותן ונעשים יפים אף שהם הם היותר נעולין במנעלי"ם ומסגרות שהם נסתרין במחשך הקליפות כמו הירך שהוא חמו"ק ונסתר ושקועים כבחפיר"ת בור עמוק נעלם מהעין של הקדושה, וגם שהיו מוחלאי"ם במיני חול"י ועגמת נפש מן הקליפות, הנה עכשיו בבירורן נעשו כמין קבוצת עדי"י זהב וחל"י כת"ם, כי עכשיו נתחברו במעשה ידי של אמ"ן שהוא הקב"ה ושכינתיה שהן סוד הוי"ה ואדנ"י שמספרם אמ"ן, (והוא עיקר כוונת אמ"ן שעונין הרומז ליחוד קב"ה ושכינתי' שהן שני שמות הוי"ה ואדנ"י), ונתקרבו גם ניצוצי' אלה לשני שמות שבקדושה, וז"ש הכתוב אחר אומרו שובי שובי השולמית ונחזה בך כנז' ביאורו בסמוך, אמר עוד כי הנה (מה יפו) ניצוצי הקדושה אחר צאתן מן הקליפות אל הקדושה אפילו אותם הנקראי' (פעמייך) שהם הניצוצין שמבחינת כף רגליך שהם פעמיי"ך, אף שהיו (בנעלים) נעולים ומסוגרים במסגר אסיר בית כלא, את (בת נדיב) ר"ל אתה כנסת ישראל שנדבה לבך לפדותן מן עקביים דקליפה הן רגלי אדם הבליעל (מה) ואיך (יפו) הן עכשיו אף שהיו (חמוקי ירכיך) ר"ל שהיו נסתרין מאד כמו יריכיך, באופן שהיו דבוקין מאד לקליפות והיו כמו (חלאים) מוחלאים בחולי רע או שקועים וחפורי"ם בבור תחתיות עמוק (כמו חוליות הבור ועיין פירש"י) הנה עכשיו נעשו הם (מעשה ידי אמן) כי נתקרבו ונתחברו ליחוד הקב"ה ושכינתי' שהוא סוד אמ"ן, כל כך נתייפו עד שעלו למעלה כזו. או יאמר מלת חלאי"ם מלשון חל"י כת"ם שהוא עדיי זהב, ויומשך אשלמטה ממנו, דהיינו שר"ל כי אף שהיו ניצוצין אלה חמוק"י יריכי"ך דהיינו נסתרין מאד, אבל אחר תיקונם נעשו כמו (חלאים) ועדי"י שהן מעשי ידי אמ"ן, שבאו למעלות דביקות הייחוד של שני שמות הנ"ל. והנה מלאכ"ת בירור ניצוצי הרגלי"ם אינה אלא בהמשך הזמן לא"ט לא"ט עד עת בוא קץ האמיתי, ואז יבואו ישראל אל הר שעיר להכריתה ויבוטל הרע וגם סמא"ל יוברר ויהיה מלאך קדוש. ולדעתי ז"ש יעקב לעשו (ואני אתנהלה לאטי לרג"ל המלאכ"ה וכו' עד אשר אבא אל אדני שעירה) והבן. ובפ' וישלח הארכתי בזה ע"ש.

ואמנם מ"ש שמלאכת בירור ניצוצי הרגלים הוא בהמשך זמן עד ימות המשיח, זהו בבחינת הרגלים של ערך כללות הקליפות כולן המכונין בשם אדם בליעל, אך בבחינת קליפת מצרים בפרט שאף היא מצטיירת בציור אדם בליעל בפרטות, הנה בה הושלמה כל העבודה ומלאכת הבירור, אף מפרסות רגליה ונשארה ריק מכל וכל, וכמ"ש בקפיטל ג' בפסוקי על משכבי בלילות בקשתי וההמשך שם, שאף ניצוצי קטני הערך מאד הובררו, והנה זהו עיקר עבודת ישרלא להוי"ה להוציא הניצוצין מהקליפה עד גמירא אף מפרסות הרגל. ולדעתי ז"ש משה לפרעה (וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את הוי"ה אלהינו ואנחנו לא נדע מה נעבוד את הוי"ה עד בואנו שמה) ור"ל שאף ניצוצי טהרה המובלעין במקננו נקח עמנו, ולא זו בלבד אלא גם אותן הניצוצין שהן מעטי הערך מאד ומאד עד שמכונין בשם (פרסה) לבד של רגל ג"כ (לא תשאר) אצלך (כי) אף (ממנו) מראש ועד הרגל עדיין (ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה') כלומר עדיין לא תתייחס לנו להשגת ידיעה התכליתית בעבודת ה' (עד בואנו) לברר גם (שמה) דייקא דהיינו בפרסות הרגל בתחתיתו והבן. עוד יתכן אופן ב' בפסוק מה יפו פעמיך ויהיה נמשך לפסוקי' שאחריו, וידבר מענין יציאת ישראל ממצרים ומן שבח משה מנהיגן של ישראל אשר שלמה המלך בעל שיר הזה הוא ניצוצו, שכן שלמה אותיות למשה וכמ"ש חכמי האמת, והענין הוא ע"פ מ"ש במכתבי האר"י על פסוק וירא ה' כי סר לראות, שמשה חשב שעדיין לא הגיע עת הגאולה, והוא כי יש שורש קדוש הנקרא בשם דע"ת, ובזמן התיקון ראוי להיות בשורש זה עשרה שמות הוי"ה שמספרם ס"ר, וגם עשרה שמות אהי"ה שמספרם רד"ו, ומספר עשרים שמות אלו הוא ע"ת, ולהיות כל שם מאלו השמות הוא בן ד' אותיות הרי עוד ד', ונמצא הן אותיות דע"ת, והנה העשרה שמות הוי"ה הן בערך חשיבות נשמה וחיות לגבי העשרה שמות אהי"ה, אמנם בגלות מצרים נתעלו אלו העשרה הויו"ת ונסתלקו מן שורש הדע"ת למרחוק, דהיינו שעלו למקורם הגנוז מעלה מעלה ונסתרו שם, ועי"ז היתה אחיזה לקליפות מצרים וינקו שפע רב מן העשרה שמות אהי"ה, (דהיינו מאחורים כזה: א' א"ה אה"י אהי"ה שהוא מספר ד"ם, וע"כ שפכו ד"ם ישראל), כי בהיות שמות הוי"ה באים עם שמות אהי"ה אז השמות אהי"ה הם בבחינת גדלות שהוא אור גדול, ומחמת האור הגדול בורחין הקליפות לנוקבא דתהומא רבא ולא ירימו ראש לינק מן השמות אהי"ה, וחשב משה שלהיות העשרה שמות הוי"ה הוכרחו להסתלק ע"כ יהיה זמן הגלות ר"ס שנה כמספרם, וזהו וירא הוי"ה כי ס"ר לראות, ס"ר דייקא, אך הקב"ה השיבו (כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם), אהי"ה דייקא כי עיקר הפגם הוא רק בשם אהי"ה שהחיצונים יונקין ממנו אך לא בשמות הוי"ה, כי הלא המה עלו למקורן הנעלם למרחוק מהדע"ת ולהם לא יעשה כלום כי נסתרו ולא יינקו מהם כלום החיצוני' ח"ו, ואדרבא הם מתעלין בעילוי יותר בהיותן במקורן, ובהיות הפגם רק בשם אהי"ה לכן אין זמן גלותן אלא רד"ו שנה, והגיע העת לגאלם ע"כ ענין דברי מכתבי הקודש. ובפ' שמות כתבתי שזה פירוש הכתוב (ותשם בסוף על שפת היאר), דקשה למה נתנו בסוף ועל שפת היאור ולא באמצעו, אלא שרמזה יוכבד בזה אשר סו"ף גלות מצרים והגאולה ע"י המושיע הזה הוא משה תהיה בכלות מספר רד"ו שנה שהוא מספר אותיות אשר על שפ"ת וקצווי מלת יא"ר שהן אותיות ר"י, והאל"ף שבאמצע המלה תרמוז על היות עיקר הפגם הוא רק בשמות אהי"ה אשר שורש כל התשעה אהי"ה הוא באהי"ה הראשון, ושורש של שם אהי"ה הראשון הוא אות אל"ף שבו שהוא כולל כל השם בכחו כידוע, א"כ אל"ף זו היא שורש של כל מספר הרד"ו, אמנם גבי מרים אמר הכתוב (ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו) לא ייחסה הכתוב אחר אמה לומר ותתצב בתה, אלא ייחסה אחר משה באומרו אחות"ו, כי סברת מרים היתה כסברת משה שעיקר הפגם הוא בשמות הוי"ה שעלו למרחו"ק מהדע"ת, וז"ש הכתוב (ותתצב אחותו מרחוק לדעה) כלומר שאחותו הציב"ה השגת שכליי שלה בזמן הקץ על מספר השמות שעלו למרחו"ק מהדע"ת, אך האמת לא כן הוא שהלא (מה יעשה לו) כלומר מה פגם יעשה לבחינת שם הוי"ה שאדרבא שם מתעלה יותר וכנז'. והנה לדברי מכתבי הקודש מוסב פסוק כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני על פסוק וירא ה' כי סר לראות, אמנם אנכי אחשבה שיהיה ענין תשובה זו של הקב"ה מרומזת גם במאמר (של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא) שהוא תיכף ומיד אחר מאמר כי סר לראות, והוא כי בחינת השמות הוי"ה הבאים אל מקום הדעת הם מבחינת מדת החכמה הנקרא קוד"ש, ושמות אהי"ה הם ממדת הבינה הנקראת אדמת קודש שהיא מושפעת מן הקודש כמו אדמ"ה המושפעת משמים כידוע, והנה מלת נעל רומז רק לבחינת שם אהי"ה שכן אהי"ה מלא אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה מספרו נעל עם המלה, ומלת רגל רומז גם לבחינת שם הוי"ה דהיינו מלא כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה"י עם עשר אותיותיו אלו הוא מספר פ"ב, ושם נע"ל עם המלה שהוא מספר קנ"א, נמצא פ"ב וקנ"א הוא מספר רג"ל, ונמצא מלת רגל כולל הבחינת שם הוי"ה ושם אהי"ה, ולכן כאשר (וירא ה' כי סר לראות) ס"ר דייקא וכנז', אז השיב לו הקב"ה (של נעליך מעל רגלך) שרמז לו בזה אשר ישיל ויסיר מספר נעל עם המלה ממספר רגל, דהיינו שיקח לו המספר נעל בידו שהוא בחינת שם אהי"ה שבו עיקר הפגם, ויהיה ידוע כי המקום אשר עומד עליו בעיונו איזה בחינה נפגמה היא רק הבחינה המתייחסת בשם (אדמת קודש) אך בבחינת ההויו"ת שהוא יתר המספר שעל מספר נעל עד תשלום מספר רגל שם אין פגם. והנה זכר הכתוב פה גם שם הוי"ה באומרו ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל (הוי"ה) וכו', ויהיה הענין אל שכתבנו שהשמות אהי"ה שיבואו למקום הדע"ת יהיו מבחינת איכות גדלות שלא תהא יניקה שוב מהם לחיצונים וזה יהיה ע"י שיחזרו לירד גם השמות הוי"ה עמהם למקום הדע"ת, ולכן זכר פה גם שם הוי"ה ועי"ז מה שהיה מקור הדעת פגום, הנה כעת בבוא שמות אהי"ה וגם בחינת שמות הוי"ה שבחינתו נזכר בפסוק ויאמר עוד אלהי' אל משה, יתוקן מקור הדעת ויחונ"ן בבחינת ח"ן נפלא. ואחשבה שלזה כיוונו רז"ל במאמרם בפרקי דר"א סוף פרק ארבעים, שכאשר אמר אלהי' אל משה (אהיה אשר אהיה), ואמר עוד (כה תאמר אל בני ישראל הוי"ה) וראו העליונים שמסר לו הקב"ה שם המפורש, אז ענו ואמרו ברוך הוי"ה חונן הדעת, ולכאורה הוא תמוה מאי שייטא דברכת חונן הדעת דווקא לפה ולא נוסח ברכה אחרת, אך לפי מה שכתבתי הנה ע"י שמות אלו נתחונ"ן בח"ן נפלא מקור הדע"ת, ולכן נתנו שבח להקב"ה על שממציא עת תיקון המקור הקדוש של הדע"ת ע"י שם המפורש הוא שם הוי"ה שעל ידו בא הגדלות והבן זה. וכלל הענין שעיקר עקירת פעמי רגלי ישראל ממצרים תלוי מחמת שנאמר שעיקר הפגם הוא רק בשמות אהי"ה שהן בחינת מספר נע"ל, והרי מצד החזקת הפגם בנע"ל הגיע הקץ, והנה משה רבינו הוא הצינור לכל ישראל שעל ידו קבלו כל התורה, ומצד זה יקרא שר"ר כי כמו השרר הזה שהוא הטיבור הוא צינור להתפרנס על ידו כל האיברי' של העובר בהיותו בבטן אמו שאז אוכלי' כל האיברים ממה שאמו אוכלת, ושותין מה שאמו שותה ע"י השרר, ונמצא השרר הוא עיקר הצינור כן משה הוא השרר והצינור לכל ישראל, (ולפי חכמי האמת משה הוא סוד שר"ר בפשיטות שרמז השרר במדות עליוני' הוא במדת התפארת שהיא בחינת משה כידוע והבן) והוא בדמיון אג"ן הסה"ר שהוא הירח שעשויה עגולה כאגן ואף שלפעמי' היא פגומה דהיינו בעת מיעוטה מ"מ בקרוב תתמלא פגימתה, כן משה רבינו אף שבעת הוציאו ישראל ממצרים עדיין לא זכה למעלה היותר גבוהה הראויה לו והיה פגום וחסר ממנה שאין ספק שעל כן לא ידע על בוריה שהגיע עת הגאולה וחשב שהמספר הוא עד ר"ס שנים, ואלו זכה למעלה היותר גבוה היה ידע זאת על בוריה, מ"מ בהגיע יום החמישים לצאתם מארץ מצרים שהוא יום קבלת התורה ששורשה כ"ב אותיות כמנין חטה, שע"כ באים השתי לחם מחטה בחג השבועות (כידוע), הנה אז נשלמה פגימתו ובא למעלה היותר גבוה והראויה לו כמו שהאריכו בזה יודעי חן ומפרשי תורה, וז"ש הכתוב (מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב) כלומר אתה כנסת ישראל הנקראת ב"ת נדי"ב מה יפו פעמי רגליך שבהם תצא ממצרים בהיות תלוי יציאתך בנעלי"ם, כלומר באשר אין עיקר הפגם רק בבחינת שמות אהי"ה שכל א' מהן הוא בחינת נע"ל, ובזה יפו פעמייך כי הגיע הקץ ואין חשש לומר שיש פגם בעשרה הויו"ת שמספרם ר"ס כמספר יריכ"ך, שהלא (חמוקי ירכיך) כלומר שהלא ההויו"ת חמק"ו ונסתרו למעלה בשורשן הנעלם (ואף שמלת יריכיך בב' יודי"ן מ"מ ע"ד הדרש יכולין אנו לגרוע יו"ד א' כידוע מדרכי הדרושים בכללי האריז"ל) ושם הם יפים (כמו חלאים) ועדיי גדול הנעשים ע"י (מעשה אומן) גדול, שהן יפים מאד, ונמצא אין זה פגם להם אלא להשמות אהי"ה שנשארו למטה וחסרים מן ההויו"ת שהיו להם כנשמה, ואל תיקל משום זה בכבוד מעלת משה רבינו הנקרא שרר"ך, שלא השיג וטעה לומר שהפגם בשמות הוי"ה ולא הגיע העת הגאולה, ואין זה אלא אשר לא זכה משה להשיג השגה הנכונה, לז"א כי (שררך) זה הוא בדוגמת (אגן הסהר) היא הירח הנקראת סה"ר שאף היותה פעמים חסרה ממעלת השלימות במעט זמן תתמלא כן שררך זה (אל יחסר המזג) ממנו בזמן היות (בטנך ערימת חטים) דהיינו בזמן יום החמישים שקבלו התורה בכ"ב אותיות כמספר חט"ה, והוא זמן הבאת שתי הלחם הנעשים מן ערימת חט"ה, אז הנה לא יחסר המזג כלל ממנו שהשיג למדרגה היותר גבוהה שהיה חסרה ממנו והיה במעלה גבוהה מאד, ואין זה כי אם שגם קודם מעמד הר סיני היה בו עכ"פ הכנה גדולה מאד אל זאת, ולכן אל תיקל בכבודו, ואם תאמר הלא (סוגה בשושנים) כלומר למה אתה מספר ומגדיל שבחו של משה שהוא נקרא שר"ר שהוא האמצעי בקבלת התורה, והיה במעלה גדולה מאד ביום החמישים שהוכן גם מתחילה למעלה זו, והלא אדרבא יש בזה גריעותא גדולה במה שהיה אמצעי. כי הלא הוא גרם סיג וחלאה גדולה בזה בישראל הנקראים שושני"ם, וסי"ג זה נתראה ונתגלה ביום החמישים עצמו שאמרת וגרם צרה גדולה והצרה היא במה אשר שני שדיך וכו' עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים וכו', ואיך עשה משה מעשה גרם חלאת סיג גדולה כזאת בישראל, אך תירוץ הענין הוא מה יפית וכו' זאת קומתך דמתה לתמר וכו'. וביאור הדברים הוא בהקדים מה שכתבתי בפ' ואתחנן בפסוק קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול בשם חכמי האמת שהשי"ת רצה ליתן התורה בבחינת אל"ף בי"ת ישר באותיותיה דהיינו מאל"ף עד תי"ו, והוא בבחינת עלמא דדוכרא ורחמים, אך ישראל לא קיבלו אותם רק בדרך תשר"ק מן תי"ו עד אל"ף שהוא בחינת עלמא דנוקבא ודין, והענין הוא כי הקב"ה רצה ליתן להם התורה מפיו ממש בלי שום אמצעי, ואז היו מקבלין התורה מפי המשפיע דהיינו מהקב"ה ממש שהוא בחינת משפיע דהיינו בחינת עלמא דדוכרא שהוא בחינת שם הוי"ה ורחמים, אך ישראל אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, ומשה בעצמו הלא הוא מקבל, ונמצא קיבלו התורה מבחינת מקבל שהוא בחינת נקבה, ולכן היתה עיקר נתינת התורה להם מבחינת עלמא דנוקבא דהיינו מבחינת שם אדנ"י שהוא בחינת שם אלהי' ודין שהם שמות של השכינה הנקראת עלמא דנוקבא מצד היותה מקבלת ההשפעה משם הוי"ה, ולכן לא הי' כח בידם לקבל רק דרך תשר"ק, כי כן דבר הנחתם המקבל צורה מהחותם הוא בבחינת מקבל, ונעשים אצלו האותיות מהופכין, ועל דוגמא הזו הנה בעלמא דנוקבא האותיות הם מהופכין דרך תשר"ק (ולכן אמרו למשה ואת תדבר אלינו, ואת דייקא לשון נוקבא ולא ואתה), ובאמרם זה שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, גרמו הפסד גדול כי מתחילה נעקר יצה"ר מלבם לגמרי וע"י אמירתם זו חזר יצה"ר למקומו כבראשונה שממנו בא חטא העגל וכל החטאים, וחזרה הזוהמ"א למקומה, והרי הוא סי"ג וחלאת זוהמ"א גדולה בישראל ע"י שמאסור ישראל לתפוס חשבון המועט לקבל התורה באותיותיה דרך א"ב שההתחלה הוא מחשבון מועט, אלא נתנו עיניהם על שער הריבו"י דהיינו דרך תשר"ק שהוא חשבון שער רב וגדול, ואף שהיו מתראים ככסף במעמד הר סיני מכל מקום היה בהן סיגים גם כן, וכן אמרו רז"ל על פסוק ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו, שבשעת מעמד הר סיני אפילו היו רבים מהם אשר אין לבם בפיהם, אך כל זה היה מצד הערב רב ולא מישראל עצמן, שהערב רב מהם הוא אשר יצא עיקר הדיבורים של דבר אתה עמנו ונשמעה ופיתו בפיהם ובלשונם יכזבו, וכמ"ש בזוהר הקדוש (עיין זוהר בראשית עמוד קל"ג והובא גם בי"ר פ' יתרו) כי הם הם מסיטרא דסמא"ל הנקרא חוב"ה שהוא משמא"ל לדמש"ק, (עיין במוהר"ר משה אלשיך ובס' פרי מגדים מכינוי זה), והנה כל עיקר הבאת הערב רב בין ישראל היה מצד משה רבינו שהוא הוא אשר העלם ממצרים, כי דעת הקב"ה לא היה מסכמת שילכו עם ישראל, והרי שכל הסי"ג והזוהמא שבא בישראל מצד מאמר דבר אתה עמנו ונשמעה הוא מחמת משה ששיתף הערב רב לישראל בצאתן ממצרים. והנה הערב רב שורש נשמותיהן הוא מאותן טיפות של אדה"ר כשפירש ק"ל שנה מאשתו שהוציא טיפות קרי, ובזה הוריד כמה ניצוצי נשמות קדושות בקליפות דהיינו בלילי"ת ומחנותיה, ותחילה היו מגולגלין בדור המבול ולהיותן מטיפות קרי לכן גם אז השחיתו זרעם ושטפם המבול וחזרו הנשמות ללילי"ת ומחנותי' ובאו בגופי מזיקים, ואח"ז באו בגלגול במצרים באותן שהיו ערב רב ואותם מל יוסף וטלטלם מערים לערים כדי לצרפן ולזככן, והמילה היתה לתקן בריתם כי נפגמו בברית קודש מאד ונטמאו בטומאה חמורה, אך מעט מהמעט הוא שהועילה להן המילה והטילטול ונשארו עדיין מטומאים בטומאה מזוהמת מאד ותגדל האשמה מאד על משה שהוציאן שעי"ז בא סי"ג וזוהמא גדולה בישראל, ונבא אל הענין שהנה התורה מכונית בשם צוואר"ך כדאיתא בתיקונים וז"ל: דבר אחר צווארך דא אורייתא וכו', וכן משמע מפירש"י פה ובקפיטל ד' פסוק ד' שפירש על לשכת הגזית שמשם תצא התורה שהתורה היא עיקר חזק"ן ומבצרן של ישראל כמגד"ל הש"ן העשוי לחוז"ק, וכל התורה כולה כלולה בעשרת הדברות שהן שתי הלוחות המכונות בשם שני שדיך שהן כשני עפרים תאמי צביה, כי הם מכוונות במדה א' חמשה דברות מול חמשה (כפירש"י פה ובקפיטל ד' פסוק ה' יעו"ש), וז"ש שהצרה של סי"ג אשר בשושנים היא כי עשרת הדברות שבלוחות הנקראין (שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה) שהם עיקר (צווארך) וחוזק"ך כמגדל השן העשוי לחוזק כי בהן כלולה כל התורה, הנה הביטו וראו איך קבלתם אותם אתם ישראל שכל עיקר הבטת (עיניך) בקבלתם הלא היו (ברכות בחשבון על שער בת רבים), כלומר שלא הביטו עיניכם רק על החשבו"ן שחשבון ההוא הוא שע"ר הריבו"י דהיינו דרך תשר"ק, ולא להתחיל מן א' שהוא דרך הישר שבזה חזר היצה"ר למקומו, ויצא ממנו העגל וכל סיג"י הזוהמא נחו בשושנים. או יאמר כמגדל השן על שיניים ממש שטבע גדילתן מתחילה אינו שיגדלו כולם יחד בריבוי אלא מעט מעט בתחילה א' או שנים, ואח,כ יותר עד שיגמרו כולם ונעשו רבים, וז"ש שהלוחות שהן עיקר (צוואר"ך) וחוזק"ך, מה שמהראוי היה שתקבל עשרת דברותיהן (כמגדל השן) שהן גדלים דרך הדרגה מעט מעט, עד שבאין לכלל ריבוי בסוף, כן היה ראוי קבלת הדברות להיות דרך א"ב שהוא דרך הדרגה מעט מעט עד שיבא לכלל ריבוי בסוף, אך (עיניך) של ישראל הם (ברכות בחשבון) אשר אינו דומה למגדל השן אלא שהוא (על שער בת רבים) דהיינו דרך תשר"ק שבזה חזר יצה"ר למקומו, ויצא ממנו העגל וכל סיגי הזוהמא נחו בישראל, ואין לי לחשוד שעשית זאת מצד עצמך, כי (אפך) של עצמך הוא (כמגדל הלבנון) של לובן עליון צח ומצוחצח מבחינת הלובן ורחמי"ם, שמצד עצמך וודאי אשר היית בוחר לקבל הדברות מבחינת עלמא דדוכרא שהוא רחמי"ם, אלא מה שקבלת דרך חשבו"ן שע"ר רבי"ם ועלמא דנוקבא שהוא בחינת דין, זהו מצד אשר (צופה) היה בקבלת הדברות אותן שהם מסיטרא של (פני דמשק) הם הערב רב שהם מסיטרא דחוב"ה שאצל דמש"ק, אבל (ראשך) של ישראל מצד עצמך הוא היה ראוי להיות מלא (ככרמל) שהוא שבולת חט"ה מליאה במילוי גמור, כן היית אתה חפץ לקבל הדברות שבהן תלוי כל התורה הניתנת בכ"ב אותיות כמני"ן חט"ה על צד היותר מלא וטוב בלי שום חסרון דהיינו דרך עלמא דדוכרא, (ודלת ראשך כארגמן) ר"ל ומה שראש"ך החשוב כארגמ"ן נעשית דל"ה ועניה בקבלתה דרך עלמא דנוקבא, (או בדרך זה, ומה אשר ראשך נעשה דל"ה ועניה במה שקיבלה הדברות דרך עלמא דנוקבא שהוא דין כבחינת ארגמ"ן שהוא אדום המרמז לדין) הלא מצד אשר (מלך) שלך הוא משה (הנקרא מלך כמד"א ויהי בישורון מלך) הוא (מלך אסור) זה היה (ברהטים) בריהוט שרהט משה אחריהם שירהטו גם הם עם ישראל ממצרים, והענין הוא שאף שנשמות הערב רב באו מירך אדה"ר, אך הלא הם מטיפות קרי שבאו ע"י משכב איסור דהיינו שאלו הטיפות באו לבטן לילי"ת הרשעה שהוא משכב איסור, ומהיכן נמשך חטא זה למשה, והיה מקום לומר שאין זה בוודאי כי אם שיש בו כח חלאת טומאה מכבר מבחינת עון זה, ואותו כח החלאה היה מגרר את משה לחטא זה, ואין זה כי אם על שגם הוא בא מאיסור משכב, כי עמרם נשא דודתו יוכבד לאשה וממנה הוליד את משה, ויש פה איסור משכב של ערות דודתו ושרתה כח טומאת איסור זה על הוולד הנולד הוא משה, וע"כ כח החלאה שבו מצד איסור המשכב גירר אותו לשיקרב גם הערב רב הבאין מאיסור משכב, כי היו בבטן לילי"ת ומחנותיה הרשעים שהוא מעין בחינת החלאה אשר במשה כי הם באים מפגם הברית קודש של אדה"ר כמו שמשה בא מפגם ברית של עמרם אביו, כן היה מקום לומר שמפאת היות משה שהוא מלך יש בו בחינת איסור בהוייתו ונקרא (מל"ך אסו"ר) בחינה זו היתה פה (ברהטים) בריהוט אחר ריהוט להכניס הערב רב בישראל ולעשות סו"ג בישראל הנקראים שושנים, אך לפי האמת אין מקום כלל לתלות זה במשה לגנאי ח"ו שבא ממקום פגום ואיסור, ואדרבא שבח הוא לו זה, שזהו סימן גדול ואמיתי שהוא יתגבר על הקליפות כולם והוא צדיק גדול, והענין הוא ע"פ מה שידענו מחכמי האמת וממכתבי הקודש טעם על ענין מלכות בית דוד אשר יצאה ממקום פגום, דהיינו מאיסור כלתו שהוא תמר. אך הענין הוא למעליותא, וכמו שכתבתי הקדמה זו היקרה והנפלאה גם בביאורי לקהלת סימן זי"ן בהצעת דברי לביאור פסוקי סבותי אני אל לבי וכו' ומוצא אני מר ממות את האשה וכו' אחת לאחת למצוא חשבון וכו', (והוא בדף כ"ג עמוד א' מריש שורה ל"א המתחלת והענין יהי' וכו' עד כלות מלות כי אם למעליותא שבדף ההוא עמוד ב' בשורה ל"ה, והיתה כתובה כל ההקדמה פה ומחמת הוצאת הדפוס לא רצינו לכפול הדברים ושלחנו במראה מקום לעיין שם), שים עיונך בהקדמה זו היטב וממוצא כל הדברים האמורים (שם יתבאר ענין התכת הכתובי' פה שאמר שאף אם תאמר מצד שמשה הוא (מלך אסור) קיבל הערב רב וגרם להכניס סוג"ה וחלאה בשושנים, ובזה יהיו שני רעות, אחת חסרון למשה היותו מל"ך אסו"ר, והשנית מה שקירב את הערב רב, ועל זה אמר שני תירוצים, האחד על בחינת היותו מלך אסור מפסוק מה יפית עד פסוק אני לדודי, ותירוץ השני על הכניסו הערב רב מפסוק אני לדודי עד סוף הקפיטל, ותחילה אמר על בחינת היותו מלך אסו"ר שלא כן הדבר, כי אדרבא זהו מעלה גדולה למשה, כי (מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים) יותר ע"י בואך מיוכבד דודתו של עמרם, כי (זאת קומתך) אשר קמת מיוכבד (דמתה לתמר) ר"ל זה הענין דומה ממש ליציאת מלכות בית דוד ומלך המשיח מן תמ"ר, אף כי היתה ביאתה עם יהודה פגומה באיסור כלתו, וכן (ושדיך) ר"ל וכן כל רועי ישראל הם פרנסיהן ומנהיגיהן שהן כדמיון שדי"ם ודדים המניקין לכל אומה הישראלית, שכל הדור מתפרנס מן פרנסו ומנהיגו, הנה כן כל שדיך אף שבאים ממקום פגום וקופה של שרצים תלויה מאחוריהם, מ"מ הן דומין (לאשכלות) ענבים המתוקים, כי אמרתי אדרבא (אעלה בתמר) כלומר עם מעשה תמר אעשה בחינת עלייה לנשמת דוד ומלך המשיח, שעל ידה יניחום הקליפות ברצונם, ועי"ז הנה (אחזה בסנסיניו) ר"ל שעי"ז אוכל לאחוז בסנסיני"ו הן מיני סנ"ה וקוצים וחוחים שהיו סובבים את השושנה היא הנשמה הקדושה, בכדי להכריתם ולהאבידם, כי מניה ובי' אבא ליזל בי' נרגא, וכן מכוון זה הוא בכל פרנסיך שהן שדי"ל, ואין חשש לשישארו ח"ו פגומין, כי (ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן) המתוקין (וריח אפך) יהיה חשוב מאד (כתפוחים) דהיינו שיתהפכו לריח טוב וקדוש כמו שדה תפוחים קדישין, וכן (וחכך) יהיה (כיין הטוב) אשר הוא (הולך לדודי למישרים) דהיינו שיתקרבו ימי המשיח שאז התורה הנקראת יין הטוב שיהגו בחיכם יהיה הולך לישראל בבחינת מישרי"ם, ר"ל בבחינת דרך היש"ר דהיינו מאל"ף עד תי"ו, ולא דרך תשר"ק שהוא דרך אחור שאז יהיה (דובב) גם (שפתי ישנים) אלו המתים שהם ישינים בקבריהן, גם הם ידברו אז כי יקומו ויחיו, שכן גם לימות המשיח הנה נשמת המשיח יהי' כלולה מנשמת משה וכנז', וכל זה הוא תירוץ על אומרו מלך אסור ברהטים, אך הנה אם תאמר אף שזה אינו פגם מה שבא מאיסור דודתו, אך עכ"פ לא יפה עשה במה שקירב את הערב רב, לז"א הנה מחמת אשר (אני) רוצה להתקרב (לדודי) זה הקב"ה וכן יודע אני אשר (ועלי) גם (תשוקתו) ורוצה להדביקני בו ביותר, ע"כ אמרתי (לכה דודי נצא השדה) ר"ל אף במקום שדה שאינה מקום דירה אלא מבחינת סיטרא אוחרא כמ"ש בזוהר, (ועיין במוהר"ר משה אלשיך על פסוק ויהי בהיותם בשדה ויקם קין) והוא דרך משל אל ניצוצי הנשמות של הערב רב שאינם זכין וצחין, אלא מעורבין עם זוהמת סיטרא אוחרא, ושם במקום שדה (נלינה) אף שהוא בבחינת יחוס (בכפרים) דהיינו שיש בהן קצת סי"ג ותערובת רע מענין כפיר"ה באחדות הבורא, כי על ידי שאקרבם (נשכימה לכרמים) ר"ל נשכימה יותר בהשכמה ומהירות לקץ האמיתי, שאז יתגלו הכרמים כרמי קדש של יין המשומר הבא מהם, כי ע"י התקרבן מהר הנה מהר יתוקנו וע"י זה מהר יבא הקץ האמיתי, ואם תאמר שעדיין לא התחילו כלל להתתקן ואין אקרבם, לז"א כי הנה (נראה אם) כבר (פרחה הגפן) אלו ישראל בוודאי, שגם (פתח הסמדר) ר"ל בוודאי גם הניצוצות הבלתי מתבשלות עדיין כבר פתחו עכ"פ והתחילו להיות סמדר, באופן אשר אף (הנצו הרימונים) ר"ל שגם בחינת הניצוצות המתייחסים בשם רימונים על היותן חסירי התיקון במאד, ע"ד שארז"ל אפילו ריקני' שבך מלאים מצות כרימון, אף הם התחילו עכ"פ להנץ באופן שהתחילו להתתקן קצת, ומאחר שכבר התחילו להתקן ע"כ גם (שם אתן את דודי לך) ר"ל אף הבחינות אשר רק התחילו לבד להתקן ויש להם שייכות ע"ם דוד"י גם אותם אתנ"ם ל"ך, כי מאחר שהתחילו להתקן בוודאי גם יוגמרו להתקן וקל יהיה תיקונם, אעפ"י שצריכין עדיין תיקון רב מ"מ הנה (הדודאים) כבר (נתנו ריח) במקצת ונעשו גם המה קלי התיקון, מאחר שכבר התחילו להתקן, ובהיות כן הנה (ועל פתחינו) ימצא (כל מגדים חדשים) שנתקן עתה בניצוצין חדשים הבאין מן הקליפות, (גם ישנים) ר"ל זולת הישנים אשר כבר הם מתוקני', באופן כי הנה (דודי) ר"ל אתה הוי"ה אף כי נראה אשר (צפנתי) ר"ל שנטיתי למעשה הצפונ"י הוא היצה"ר הנקרא צפוני (כמ"ש רז"ל במס' סוכה על פסוק ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה היצה"ר) במה שקירבתי את הערב רב כי הסוף היה שהחטיאו גם את ישראל, אך מ"מ הנה עצם כוונתי היתה (לך) דייקא, כלומר בשבילך ולטובתך שחשבתי שאקרב אותן ויקובצו ניצוצי נשמותיהן אל הקדושה, וא"כ אין האשמה גדולה כ"כ מה שקירבתי אותן, והאריך שלמה בעל השיר זה בענין המליצה עבור משה כי הוא היה ניצוץ משה שכן שלמ"ה אותיות למש"ה, וכנז' לעיל בדברינו:

והנה באמת נענש משה ע"י הערב רב שעשו העגל כמ"ש חכמי האמת שלא נשאר לו רק חלק אחד מאלף אורות שקיבל בקבלת התורה, ולכן מלת ויקרא שבריש פ' ויקרא הוא א' זעיר"א, שרומז שמעט מזעי"ר נשאר לו מהאלף אורות, אמנם הסיבה שעשו הערב רב העגל הוא מחמת שראו שהענני כבוד מקיפין לישראל והם נדחו לחוץ, וכן העמוד אש וודאי לא האיר להם רק לישראל, בזה ראו שעיקר מנהיגן הוא משה ולא הוי"ה כי ה' דוחה אותן ע"כ כשראו שבושש משה וחשבו שלא יבא עשו להם העגל למנהיג, (ועיין מזה בזוהר תשא [דף קצ"א ע"ב] ובאלשיך). ולדעתי ז"ש הכתוב (ויהי בשלח פרעה את העם) ר"ל ו"י וצרה צמחה ע"י שילוח פרעה הערב רב המכונין תמיד בשם הע"ם, והצרה היא אשר (ולא נחם אלהי') רק משה היה מנהיגן, שמחמת זה עשו העגל ובמקומו פירשתי גם יתר לשון הכתובים. וזהו ענין הסמיכות סוף פ' פקודי לריש פ' ויקרא שאמר הכתוב שלהיות מה אשר (ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו) הוא רק (לעיני כל בית ישראל) בלבד (בכל מסעיהם) ולא לעיני הע"ם שהן הערב רב, מזה נמשך אשר (ויקרא אל משה) באל"ף זעירא. והנה נדבת המשכן האמור ריש פ' תרומה ארז"ל שהוא לכפר על מעשה עגל, ומעשה עגל נמשך מחמת אשר המ"ם יום כל יום לילו עמו כפירש"י בפ' תשא ע"ש. ולדעתי זהו ענין סמיכות סוף משפטים לריש תרומה, שאמר הכתוב מחמת אשר (ויהי משה בהר ארבעים יום) וגם (וארבעים לילה) מזה נמשך שציווה הקב"ה (ויקחו לי תרומה) לנדבת המשכן.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף