שרשי הים/נחלות/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ נחלות ב

יד

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

שורש נאמנות האב על בנו

ג' נאמנים כו' אביו לעולם כו'. פ' י"נ דף קכ"ז ע"פ יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה ובן חלוצה. וכתב רשב"ם נאמן לומר זה בני בכור כך ואעפ"י שהיינו מוחזקים באחר בבכור האב מוציאו מחזקתו וכשם שנאמן לענין בכורה מקרא דיכיר כך נאמן לפוסלו דמה לי בכור מה לי לד"א. וחכ"א אינו נאמן לא בבכור ולא בחלל להוציאו מחזקתו ופרכי' בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא וכתב רשב"ם כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקים בהם מי הבכור ומי הפשוט התם ודאי אב מהימן. ופרכי' למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיהב ליה במתנה מי לא יהיב ליה וא"כ קרא למה לי. ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן הא דאצטריך קרא הוא לנכסים שנפלו לאחר מכאן שאין לו מיגו דאפ"ה מהימנינן לאב. ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל איצטריך קרא לנכסים שנפלו כשהוא גוסס שאין לו כח ליתן באות' שעה ואפ"ה מהימן. ושם בדקל"ד ע"מ ששנינו האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן אמרי' בגמ' למאי הלכתא ליורשו ולפטור אשתו מן היבום. ופרכינן ליורשו פשיטא ותריץ לפטור אשתו מן היבום אצטריכא ליה. ופריך הא נמי תנינן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן. ומשנינן התם דלא מוחזק לן באח הכא אע"ג דמוחזק לן באח. וכתב רשב"ם פשיטא דמיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא וירשני נאמן ואי משום נכסים הבאים לאחר מכאן אתא לאשמו' דאע"ג דאין יכול להקנותו נאמן הא לאו מילתא דודאי אינו נאמן דהא ליכא למימ' מיגו ואע"ג דדרשי' לעי' יכיר בשצריך היכרא ואוקימנא דאב נאמן אפי' לנכסים הבאים לאחר מכאן א"נ כשנפלו כשהוא גוסס הנ"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו נאמן לומר בכורי הוא אבל היכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לא לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למימר מיגו.
וראיתי למרן ב"י בה' נחלות ר"סי רע"ט שכתב בשם הר"ן שהרשב"א הק' על פי' רשב"ם מדאמרי' לעיל בברייתא דאם אמר בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן אלמא נאמן האב לומר בני הוא ומדקתני סתמא משמע דאפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן נאמן דאי לא הו"ל לפרושי. אלא ודאי נאמן האב לומר בני הוא ואפי' לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ומש"ה מקשינן פשיטא כיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בשצריך היכרא וכ"ש לר"י ונפ"ל מדכתיב יכיר ה"נ לכ"ע נאמן לומר זה בני עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמה עדיפות מצא הרב ז"ל לומר בההוא לישנא דהאומר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן טפי מלישנא דמתני' דקתני סתמא דהאומר זה בני נאמן ואפ"ה קמפרש רשב"ם דלא מהימנינן ליורשו אלא לנכסים דאית ליה השתא דאית ליה מיגו ולא לנכסים שיפלו לו לאחר מכאן. וא"כ התם נמי כי קאמר דאינו נאמן כי חזר ואמר עבדי היינו לענין שלא ירשנו אפי' בנכסים דאית ליה השתא. גם מ"ש דמאי דמקשינן פשיטא הוא משום דכיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בשצריך היכרא וכ"ש לר"י ונפ"ל מדכתיב דיכיר ה"נ לכ"ע נאמן לומר זה בני כו' הדבר ק' דמאחר דהאי מילתא לא שמעינן לה אלא מקרא דיכיר פשיטא אטו לא סגי דאשמועינן מתני' מילתא דאתייא מדרשא דיכיר וזהו שכתב רשב"ם ואי משום נכסי' הבאים לאחר מכאן אתא לאשמועינן כו' כלומר ואין כאן מילתא דפשיטותא דהיא גופא אתא לאשמועי' מתני' מדרשא דיכיר והיותר ק' דמה לו להרשב"א להוכיח מההיא דהאומר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דאינו נאמן מדקתני סתמא דמשמ' אפי' לנכסי' שיפלו לאח' מכאן שזה אינו הכרח כמדובר דטפי הי"ל להכריח דאם אית' דכי אמר זה בני אינו נאמן ליורשו אלא נכסי' דאית ליה השת' ומשום מיגו א"כ כי חזר ואמר עבדי הוא אמאי לא מהימן השתא נמי משום דאי בעי יהיב להו לכולהו נכסי במתנה שאר היורשים דבשלמא דכי אמר זה בני לא מטעם מיגו הוא דנאמן אלא משום דרחמנ' הימניה בקרא דיכיר ולאו דוקא בבכור הימניה אלא אף בשאר בנים ניחא וכמ"ש רשב"ם שם דמשו"ה לא מהימן כי חזר ואמר עבדי משום דהודאתו ראשונה האמינו התורה בקרא דיכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל לפי מ"ש רשב"ם שם דבאומר זה בני אינו נאמן אלא בנכסים דהשתא ומשום מיגו וקרא דיכיר לא נאמ' אלא גבי הכרת בכור ולא לגבי הכרת שאר בנים תו ליכא הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמדובר וזו היא שקשה טובא ע"ד רשב"ם שדבריו סותרים זה לזה כי שם בדקכ"ז כתב דבאומר זה בני נאמן מקרא דיכיר וכאן בדקל"ד כתב דקרא דיכיר לא נאמר אלא גבי הכרת בכור דידענו שהוא בנו.
ונראה לע"ד דט"ס נפל בדברי הר"ן שהביא מרן ב"י דמ"ש שהרשב"א הקשה על פי' רשב"ם מדאמרינן לעיל בברייתא דאם אמר בני הוא כו' ומדקתני סתמא ובמקום דאמרינן לעיל בבריית' צ"ל מדאמרינן לעיל דאם אמר בני הוא כו' דהא לאו ברייתא הוא אלא מימרת דר"י היא כדאיתא התם וכוונתו להקשות מימרת ר"י הלזו מה שהקשינו דמינה מוכח דלא כפי' רשב"ם מדלא מהימן כשחזר ואמ' עבדי הוא וכמדובר ובתר הכי מדקתני סתמא משמע דאפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן מהימן דאי לא הוה ליה לפרש כו' וכוונתו בזה להכריח מלישנא דמתני' דקתני סתמא האומר זה בני נאמן דמדקתני סתמא מהימן משמע דנאמן לגמרי דאלו לנכסים דהשתא דוקא הוא דמהימן כל כי הא הו"ל לפרושי למתני' ולא למסתם סתומי דמהימן אפילו לנכסים דאחר מכאן וכעין מה שתמה הרא"ש בשם מוהר"ם כנ"ל ברור בכוונת דברי הרשב"א ז"ל.
ואי לאו דמסתפינא היה נלע"ד ליישב דברי רשב"ם ז"ל דאיהו ז"ל ק"ל מאי דק"ל לש"ס פשיטא דמאי פשיטותא איכא הכא דאי משום מאי דכתב הרא"ש דפריך פשיטא מכח מתני' דפ' האומר דקידושין מדתנן יש לי בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמא בליורשו כו' כיע"ש כבר הקשה ע"ז הר"ב מקור ברוך ר"סי מ"ח דאדרבא פי' רשב"ם נראה יותר מדלא הקשה תלמוד' בחדא מחתא אילימא ליורשו ולפטור אשתו מן היבום תנינן כו' דודאי תרתי משמע ממתני' דפרק האומר דאחר דההכרח הוא דמיירי באיסורא מכח סיפא כ"ש דנאמן ברישא ליורשו אלא ודאי מדלא הדרינהו משמע דקושייא קמייתא מכח סברא ושניה מכח תנינן כו' יע"ש ואי משום מאי דכתב הר"ן בשם הרשב"א ומשו"ה פריך פשיטא כיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בצריך היכרא וכ"ש לד"י כו' כבר כתבנו דלרשב"ם ז"ל משמע ליה דאין כאן פשיטות' דהיא היא אשמועינן מתני' וכמדובר ומשו"ה הוצרך רשב"ם ז"ל דתלמודא משמע ליה דודאי לר"י דדריש קרא דיכיר יכירנו לאחרים דאפי' נגד חזקה נאמן האב על בנו בכורו ומיניה יליף דהאב נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה לדידיה ודאי אין לחלק בין בנו הבכור לשאר הבנים דבכלהו נאמן האב מקרא דיכיר וכדאמר בהדיא ר"י כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה הרי דלר"י נאמן אפילו לענין שאינו בכורה אמנם לרבנן דר"י דלא דרשי היכרא דיכיר אלא בשצריך היכרא ולא מהימן האב נגד חזקה לדידהו משמע ליה לרשב"ם ז"ל דכל היכא דאית לן למעט בהימנותיה דאב ממעטינן ודוקא גבי בכור האמינתה תורה כיון דידעינן דבנו הוא אבל כי לא ידעינן דבנו הוא ואמר זה בני אפי' בדלא מוחזק לן שהוא בכור וצריך היכרא לא מהימן משום דקי"ל סתם משנה ר"מ והוא רבנן דר"י וסתמא דמתני' קתני האומר זה בני נאמן להכי כי פריך הש"ס עלה ליורשו פשיטא דהיינו משום מיגו כדפירש רשב"ם ז"ל ובנכסים דאית ליה השתא דאלו בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן לא מהימן לרבנן דר"י אלא גבי בכור דוקא דכתי' ביה יכיר ולא באומר זה בני. אמנם במימרת דר"י דלעיל דקכ"ז גבי אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דמייתי לה הש"ס עלה דברייתא דיכיר יכירנו כו' דעכ"ל דאזלא כותיה דר"י דלדידיה אפילו באומר זה בני נאמן מקרא דיכיר להכי הוצרך רשב"ם לפרש דלהכי לא מהימן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ותו לק"מ ע"ד רשב"ם מהכא לדהתם כנלע"ד ליישב דברי רשב"ם ז"ל ועיין בתשו' מוהרימ"ט ז"ל הובאה בספר בני אהרן סי' נ"ו דס"ו ע"ד ד"ה אלא מה שנדחק ביישו' דברי רשב"ם ז"ל ולפי האמור ומדובר ביישו' דברי רשב"ם ז"ל שפיר איכא למימר דלענין הלכה למאי דאפסיקא הילכתא לעיל דקכ"ז כר"י אף רשב"ם ז"ל אזיל ומודה דהאומר זה בני נאמן אף בנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דלדידיה קרא דיכיר אתמר אף לאומר זה בני אפילו נגד חזקה.
ואולם מדברי הרשב"א והר"ן ז"ל שכתבנו גם מדברי הרא"ש והטור סימן רע"ט ורבינו ירוחם בח"א נתיב כ"ד שהביאו דברי רשב"ם הללו ונחלקו עליו מבואר דס"ל דרשב"ם לפום קושטא דמילתא הכי ס"ל גם מוהרשד"ם חח"מ סי' ש"ו והר"ב מ"ץ בח"א סימן מ"ה והרב מקור ברוך סי' מ"ח כתבו דיכולים הודאים לומר קי"ל כרשב"א והתוס' ורי"ו דאינו נאמן האב לומר זה בני אלא לנכסים דאית ליה השתא ומשום מיגו ולא לנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וכ"כ מוהר"א ששון בתשו' סימן צ"ב שכתב שעוד נתחדש לו עוד בדברי רשב"ם במעשה שהיה בראובן שהיה שכ"מ ולא היה לו בן רק בן קטן ומוטל בערש ושאלו את פיו אחר אותו קטן מי ירש נכסיו ואמר ששמעון היה יורש ופסקנו מתוך דברי רשב"ם הללו שאין בדברי ראובן כלום שהרי מאי דקאמר הרב ז"ל הוא מטעם מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו הקטן לא היה רוצה ליתן נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליכא מיגו ודמייא למאי דקאמר הרב דנכסים דבאים לאחר מכאן דליכא למימר מיגו את"ד ז"ל.
וראיתי למוה"ר בספר שער המלך דפרקין עמד מתמיה ע"ד מוהר"ש ז"ל הללו דאכתי אית ליה מיגו דאי בעי אמר נכסי לבני ואחריו לשמעון ואף ע"ג דקי"ל דמי שאמר כן על מי שראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק כבר כתב רשב"ם דהיינו דוקא באומר נכסי סתם אבל באומר בפי' שנותנה לו במתנה לכ"ע מהני ולדעת הרמב"ם כל דאמר בפי' במתנה ולא בירושה מהני וא"כ ה"נ יכול ראובן ליתנן לאותו קטן בלשון מתנה בפי' ולא בירושה ואחריו לשמעון והניח דבריו בצ"ע.
ולק"ד אי מהא לא אירייא מאחר דקי"ל דהאומר נכסי לך ואחריך לפ' שאין לשני אלא מה ששייר ראשון מ"מ לכתחילה אסור לו לראשון למכור הגוף שלא לשנות מדעת הנותן ולהכי הנותן לו עצה למכור בנכסי' אלו נקרא רשע ערום וכמו שפסק הטור בסי' רמ"ח ס"ז שכיון שכן לא חשיב מיגו משום דראובן זה רוצה שירשנו בנו לגמרי ויעשה בנכסיו כרצונו ואינו רוצה לאוסרו ולא למכור נכסיו וכעין זה כתב מוהרימ"ט ז"ל בחח"מ סי' פ"א דפ"ה ד"ה והא דק"ל למו' כו' יע"ש. אלא אכתי ק' דיכול לומר לבני במתנה ולא בירושה ומה שישייר בני אחריו לשמעון מעכשיו וצ"ע. ודרך אגב ראיתי להמבי"ט בח"א סי' פ"ז דמ"ג ע"ב ד"ה ומה שחילק הריב"ה שדקדק מתוך דברי רשב"ם הפך מה שדקדק מהרא"ש ודבריו סתומים לא יכולתי להולמם ואולי כונתו מה שהק' מוה"ר וכעת צ"ע.
ודע שכתב הנ"י בפ' י"ן עלה דאמר ר"י אמר זה עבדי וחזר ואמר זה בני כו' דלא אמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים וכ"כ הריב"ש סי' קצ"ג ומרן הח'ביב בסי' פ"ב בכללי הקי"ל הביא דברי מהריב"ל בח"ג סי' ע"ט דס"ל דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים מדאמרינן דיכול לחזור ולטעון מפיטור לפיטור בשם מוהר"י ן' מיגאש יע"ש ואי מהא לא מכרעא כאשר יראה המעיין. ואולם הא קשיא על הריב"ש דהרי הרמב"ן בפ' חזקת דג"ל גבי ההיא דלפירות הורדתיו כתב דאמרי' מיגו להכחיש דבריו ראשונים וגבי זה אומר בני ואח"כ אומר עבדי אינו נאמן כתב דה"ט דהוי מיגו גרוע דרוצה לפסול אותו בקהל. ולדברי הרמב"ן צ"ל דה"ט נמי דאם אמר עבדי ואח"כ אמר בני אינו נאמן בעבדי מצד מגו משום דהוי מיגו גרוע דרוצה להכשירו בקהל ואע"ג דיכול להכשירו למפרע ולהכי חשיב מיגו גרוע ואפי' גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי ואמרי' בפ' י"ן דקל"ד דלמ"ד אינו נאמן אפי' להבא ואפי' למ"ד דלהבא נאמן היינו משו' דפלגינן דבוריה אפי' בחד גופא אבל היכא דלא שייך לומ' פלגינן דבורי' מיגו גרוע הוא כיון דרוצה להכשירו למפרע. ומהתימא על הריב"ש איך הביא ראיה לדבריו מהא דאמר עבדי ואח"כ בני דלפי האמור אין ראיה כלל.
ואולם הא קשיא לס' הרמב"ן מהא דאמרינן יכיר למה לי כו' דהא שפיר אצטריך יכיר לומר שאינו יכול לחזור בו ולומר שאינו בכור במיגו דהיה יכול ליתן נכסיו לאחר מהיום אם לא יחזור בו עד לאחר מיתה. ולסברת הריב"ש ניחא דבלאו קרא לא היה יכול לחזור בו דאינו נאמן לסתור דבריו הראשונים. אמנם לסברת הרמב"ן קשיא.
וראיתי להרב מהריט"א נר"ו בס' שמחת י"ט סי' כ"ב דפ"ה הביא דברי המבי"ט בח"א סי' פ"ז שכתב וז"ל ולתירוץ זה אני אומר דמ"ש רשב"ם לנכסים הבאים לאחר מכאן דאינו נאמן דליכא מיגו היינו שבאו אחר מיתת אביו וכיון שלא היה יכול לתקן לזה שאומר עליו שהוא בנו שלא היה בידו קודם שמת לא ירש עמהם אבל אם אחר שאמר על זה שהוא בנו באו לו נכסים שהרויח או שנפלו לו בירושה פשיטא שבן זה שאומר עליו שהוא בנו יורש חלקו עם אחיו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדיבורו שאמר מתחילה שהוא בנו והיה יכול בשעת מיתה ליתן לו במתנה כל מה שהוא מוריש עתה בכלל אחיו עכ"ל המבי"ט. והרב החבי'ב בסי' רע"ט תמה עליו מסוגיא זו דהאומר זה בני בכור דאמרי' דלרבנן יכיר אצטריך לנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן למ"ד א"א מקנה דשלב"ל. ואם איתא לס' המבי"ט למה לי קרא ת"ל דכיון דעמד בדיבורו שאמר זה בני בכור עד שעת מיתה מהימן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה קודם מותו. והרב מוהריט"א נר"ו כתב ע"ז וז"ל ולע"ד י"ל דהתם אצטריך קרא דיכיר לכשלא עמד בדיבורו עד שעת מיתה וחזר ואמר שאינו בנו בכורו אמרי' דלאו כל כמיניה כו' וכיון דאמר זה בני בכור לא מצי למיהדר ובכה"ג בנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו להאמינו כיון שאינו יכול לה להקנותן בשעה שאמ' זה בני בכור ואי אפשר להאמינו במיגו זה עד שיעמוד בדבורו לאחר שנפלו לו הנכסים דנאמן במיגו דאי בעי הוה ליה קודם מותו. וא"ת א"כ מאי פריך לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מאי א"ל כו' הא קי"ל דאפי' למ"ד אדם מקנה דשב"ל מ"מ עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו וא"כ אפי' לר"מ אצטריך קרא דיכיר לאשמועינן דלאו כל כמיניה למיהדר ביה משא"כ אי יהיב במתנה דיכול לחזור בו וי"ל דמאי דפריך לר"מ היינו שיכול לתת לו במתנה הנכסים שיפלו לו מעכשיו לכשיפלו לו דבכה"ג אהני לן מעכשיו שלא יוכל לחזור בו עד מ"ש באופן ואפשר דמאי דפריך תלמודא לר"מ היינו באומר מעכשיו דלכ"ע א"י לחזור בו כו' יע"ש.
ואם קושיתו שהקשה קושיא דא"כ מאי פריך ולר"מ וכמו שהאריך בקושייתו תירוצו אינו תירוץ שהרי כתב מהרימ"ט הביא דבריו הרב עצמו דפ"ה ע"ג דהא דפריך הש"ס דאי בעי יהיב ליה במתנה היינו דייתיקי דאומר דהיום אי לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי לאו הכי אין כאן מיגו כלל וכמבואר. ומעתה אף למרן דס"ל דקנין אגב מדרבנן וס"ל דמעכשיו מהני אפי' אם אין השטר קיים באותה שעה או אם הקנה בקנין סודר וסוגיין במעכשיו מיירי ע"כ צ"ל דמיירי במעכשיו ואם לא אחזור בי ומעתה הדרא קושית הרב נר"ו דאצטריך קרא דיכיר לומר שאינו יכול לחזור בו דאי משום מיגו יכול לחזור בו ועוד אעיקרא דמילתא אי כל עיקר תירוץ הש"ץ דלא צריכא לנכסים שנפלו לו אח"כ הוא במוכח כדי שלא יוכל לחזור בו קודם שיפלו דאי משום מיגו ליכא כיון שאפש' להקנותן בשעה שאומר זה בני א"כ גם לנכסים שיש לו עכשיו אצטריך קרא לאשמועינן דלאו כל כמיניה למיהדר ביה דאי משום מיגו היה יכול לחזור בו דהמיגו אינו אלא דאי בעי יהיב במתנה במעכשיו אם לא אחזור בי ולדעת הריב"ש דלא אמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים ניחא דבלאו קרא דיכיר כיון שאמר זה בני ויש לנו להאמינו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי שוב א"י לחזור בו ולומר זה איני בני אף דאית ליה מיגו דיהיב נכסיה לאחריני וכדאמרינן גבי אמר זה בני וחזר ואמר זה עבדי אינו נאמן ולא אמרי' מיגו לסתור דבריו ראשונים ולפי דברי הריב"ש הללו לנכסים שיש לו עכשיו לא אצטריך קרא דיכיר לומר דלאו כל כמיניה למיהדר ביה דבלא"ה ידעינן ליה וה"נ לר"מ דיכול להקנו' נכסים שיפלו לאח"כ לכשיבואו למ"ד או מעכשיו אם לא אחזו' בלאו קרא דיכיר כיון דמהימנינן ליה במיגו שוב לא מצי למיהדר ביה. אמנם לרבנן דאין אמדשלב"ל אצטריך קרא דיכיר לנכסים שיפלו לו אח"כ שפיר אצטריך קרא דיכיר דכל עיקר טעמו של המבי"ט שכתב דבנכסים שנפלו לו אח"כ בעודו חי דיורש הבן הבן הזה שאמר עליו שהוא בנו עם אחיו הוא משום דכיון שעמד בדיבורו שאמר מקודם שהוא בנו משום דהיה יכול ליתנם לו במתנה בשעה שנפלו לו ומאחר שכן שפיר אצטריך קרא דיכיר דאי לא"ה אי חזר ואמר שאינו בכור לא הוה ירית חלקו בנכסים שנפלו לו אח"כ דאעיקרא כשאמר זה בני בכור אין בידינו להאמינו אלא בנכסים שיש לו עכשיו ולנכסים שיפלו אם יעמוד בדיבורו והו"ל כאומר זה בני לאחר שנפלו וכיון שכן אם חזר בו אינו נוטל בנכסים שנפלו לאחר שאמר שאינו בכור להכי אצטריך קרא דיכיר וזהו עיקר תירוצו של מהרי"ט בס' בני אהרן סי' נ"ו שכתב ליישב דברי אביו המבי"ט ז"ל.
ואמנם לסברת הרמב"ן בלא"ה זו היא שקשה לדבריו דמאי פריך אעיקרא לרבנן יכיר למה לי לימא דאצטריך קרא לומר שאינו יכול לחזור בו ולומר שאינו בנו בכורו דאי משום מיגו היה יכול לחזור בו דאמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים. ולסברתו צ"ל דאה"ן ועדיפא מינה קמשני לאצטריך קרא אפי' היכא דלא הדר ביה וה"נ לר"מ אצטריך קרא אפי' היכא דלא הדר ביה וכמובן. ועוד י"ל והוא האמת לע"ד דרבנן משמע להו דאי קרא אתי למימר דא"י לחזור בו ודאי דאלומי כח הבכור הוא שלא יוכל אביו לאבד כח ירושתו הוא דאתו וכיון שביד אביו לאבד כחו ע"י לשון מתנה שמשוה הבכור עם שאר בניו בלשון מתנה למאי נ"מ אתא קרא דיכיר לאשמועינן שאם הכירו לבכור שא"י לחזור בו ולומר שאינו בכור אי שלא להפסידו חלק בכורתו אכתי בידו להפסידו חלק בכורתו.
והנה בדברי רשב"ם שכתבנו לעיל דהיכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לאו לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למי' מיגו ע"כ מפשטן של דברים נראה שאם יש לו נכסים עכשיו ויש לו לבא מאחד ממורישיו לא מהימן אלא לנכסים שיש לו עכשיו אבל לא לנכסים שיבואו לו אח"כ וכ"כ הטור בשם רשב"ם בח"מ סימן רע"ט וז"ל ורשב"ם פי' שאינו נאמן אלא להורישו נכסים שיש לו עתה בידו אבל לא שיבואו לו אח"ך עכ"ל. וק"ל שהרי רשב"ם ז"ל באותו פרק דקל"ה ע"א גבי ההוא דהוה קשכיב ואמר חזיא לכהנא רבה. כתב שם שהרי גרוש' אסורה לכהן וזו אינה נפטרת בטענת יש לי בנים דהא מוחזק לן כו' עכ"ל נראה ברור מדבריו שאם היה טוען טענת יש לי בנים מותרת נמי לכהן במיגו דהיה מגרשה ואף ע"ג דלגבי כהן ליכא מיגו אפי"ה מהימן בטענת יש לי בנים כיון דאיכא מיגו לגבי ישראל וא"כ ה"נ נימא דאע"ג דליכא מיגו לגבי שאר נכסים שיפלו לו אח"כ כיון דאיכא מיגו לגבי הנכסים שיש לו השתא יהיה נאמן אף לנכסים שיפלו לו אח"ך. ותי' מורי הרב נר"ו דיש לחלק דבשלמא גבי היתר להשיאה לכהן דאף דליכא מיגו גביה מ"מ הרי היא מותרת לו בטענת יש לי בנים וכמ"ש הרמב"ן דאיהו לא אתא אלא לפוטרה מן היבום ואין כוונתו להשיא אותה לכהן וכיון שטענת יש לי בנים טענת אמיתי היא משום מיגו מותרת נמי להשיאה לכהן בטענה זו אף דליכא מיגו גביה אבל גבי יורש עביד איניש אדעתיה להוריש לו נכסים שיפלו לו אח"ך וכיון דלגבי הנהו נכסי' ליכא מיגו לא מהימן.
אלא שלפ"ז קשה טובא דא"כ אף לגבי נכסים שיש לו עכשיו לא יהא מהימן דהא כיון שאין הטענות שוות ליכא מיגו דמשו"ה קאמר זה בני דלא יהיב ליה במתנה כדי להורישו אף לנכסים שיפלו לו אח"כ דלא מצי יהיב להו במתנה לדידן דקי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל.
וראיתי להרב בני אהרן סימן ס"א שכתב שם משם הרב י"ט ן' יעי"ש ב' תשובות בדבר חדא ע"פ מ"ש התוס' דאע"ג דלגבי כהן ליכא מיגו לגבי יבם חשיב מיגו יע"ש וא"כ ה"נ אע"ג דלנכסים שיפלו לו אח"כ ליכא מיגו מ"מ חשיב מיגו לגבי נכסי' של עכשיו וה"ט דלא אסיק אדעתיה אלא לנכסים שיש לו עתה בידו ולא מה שיבא לו אח"ך עוד תירץ דמשו"ה חשיב מיגו דאע"ג דבטענת יש לי בנים מותר לו אף נכסים שיפלו לו אח"כ מ"מ כיון שאם ימצא שקרן בדבריו מפסיד אף נכסים שיש לו עכשיו משום יתור זה אינו טוען טענה זו שבזה אפשר שיפסיד הכל ואדרבא היה נותנן לו במתנה כדי שלא יפסיד גם את הכל. וא"כ כשטוען טענת יש לי בנים טענת אמת היא משום מיגו כאמור ולפי הדברים הניתנין למעלה אין מקום יישוב לדברי רשב"ם דא"כ אף בנכסים שיפלו אח"ך נמי זוכה בהם דכיון דלא אסיק אדעתיה אלא אנכסי' שיש לו עכשיו א"כ גם לנכסים שיפלו אח"ך נמי מהימן וכמ"ש רשב"ם לקמן גבי ההוא דהוה קשכיב.
ודע שהרא"ש שם בפ' י"נ דחה דברי רשב"ם הללו וכתב ע"ש הרמ"ה ופליאה גדולה היא לומר שאם בא אדם ממ"ה הוא ובנו ואמר זה בני שלא יהא נאמן בנכסים שיפלו אח"כ כו' ופי' הוא ליורשו פשיטא דמכח מתני' דפרק האומר דמייתי לקמן פריך פשיטא דתנן יש לו בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמה בליורשו דאפילו את"ל דלענין התירה לא מהימן לפוטר' מן היבום לכל הפחות מוקמינן להא מתני לענין ממון אלא לפטור אשתו מן היבום אצטריכא ליה דלא שמעי' ליה ממתני' הא נמי תנינן וע"כ לפטור אשתו מן היבום קאמר דאי ליורשו מ"ש דאי אמר יש לי בנים מאם אמר יש לי אחים עכ"ל ודבריו הללו נתקשו אצלנו טובא שאם כוונת הרמ"ה להקשות ע"ד רשב"ם מכח הסברא דאמאי לא יהא נאמן כשבא הוא ובנו ממ"ה אף דליכ' טענ' מגו ומשו"ה הפלא על דבריו זה הפלא הגדול. לכאורה יש להפליא הפלאתו הפלא ופלא שהרי רבנן דר"י דרשי ליה לקרא דיכיר בצריך היכרא ולנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וא"כ תמיהתו היא שעמדה לדבריהם דרבנן ואמאי אצטריך קרא דיכיר לזה הא מכח הסברא הוה ידעינן ליה וכמו שתמה ע"ד רשב"ם ז"ל ותו קשה שאם זו היא כוונתו אמאי הוצרך הרב ז"ל לומר דמאי דפריך בגמרא פשיטא היינו מכח מתני' דהאומר כו' דכיון דהס' נותנת לזה נימא דהיא היא מאי דבעי תלמודא פשיטא. אבל הנראה לומר בכוונתו דאיהו לא ניחא ליה במה שחילק רשב"ם ולההיא דלעיל דאמרינן דהאב נאמן על בנו בכורו לומר זהו בכורי דהיינו דוקא בבכור דידעינן שהוא בנו אבל בזה בני לא מהימן כל היכא דליכא מיגו כו' דזו פליאה גדולה היא דאמאי לא יהא נאמן דכיון דגלי לן קרא בבכור ה"ה ודאי לבנו למר אפילו נגד חזקה ולמר שלא כנגד חזקה ואין טעם לחלק ביניהם כיון דלא אשכחן לתלמודא שחילק בזה דכל כי האי ודאי הו"ל לאשמועי' דפליאה גדולה היא ובהכי ניחא מה שהוצרך לומ' דמההיא מתני' דפרק האומר הוא דפריך פשיטא דאלת"ה קשה דבין לר"י ובין לרבנן אשמועינן מתני' שפיר כיון דאצטריך קרא דיכיר לאשמועינן היא גופיה אלא ודאי דמאי דבעי תלמודא פשיטא היינו מכח אידך מתני' דפרק האומר דכבר אשמועינן לה התם א"נ אפשר לומר דאף הרמ"ה אזיל ומודה למה דחילק רשב"ם בין ההיא דבכור להך דהכא והיינו דוקא לרבנן דאצטריך להו קרא דיכיר אף היכא דליכא חזקה היפך דבריו מהימן אף בלא קרא דאי לא אמאי אוקי ליה לקרא דיכיר בדאיכא חזקה היפך דבריו ולא אוקי ליה כדמוקי ליה רבנן אלא ודאי דלדידיה פשיטא האי מכח הסברא וא"כ לדידן דקי"ל כר"י בדליכא חזקה היפך דבריו ודאי מהימן אף באומר זה בני ואלו מדברי רשב"ם משמע דאף ר"י לא קאמר אלא גבי בכור אבל גבי זה בני אף דאיכ' חזקה היפך דבריו מהימן דאי ס"ל הכי א"כ מאי בעי פשיטא כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דר"י ואצטריך להו קרא דיכיר בצריך היכרא והא קמ"ל מתני' דבאומר זה בני נאמן בנכסים שנפלו כר"י ומשו"ה הוצרך הרמ"ה לומר דמאידך מתני' דפ' האומר שמעינן דאי לנכסים של עכשיו אתא לאשמועי' ההיא מתני' הא ודאי פשיטא מכח הסברא דמיגו אלא ודאי דלנכסים שיפלו לו קאי וא"כ הך מתני' פשיט' היא זה אפשר לומר בכוונת הרמה ז"ל בדוחק אלא שאף לפי"ז אכתי קשה דמאי בעי תלמודא מההיא דפ' האומר וכתב הרמ"ה דהכי פריך דלכל הפחות מתוקמא בליורשו וכ"ש אי מיירי ההיא מתני' בענין יבום כו' דאכתי נימא דהא קמ"ל מתני' כר"י דאפילו בנכסי' שיפלו לו מהימן אף דליכא מיגו וכדאמרן וההיא מתני' אי מיירי לענין יבום לא שמעינן מינה לענין ירושה להיכא דליכא מיגו דשאני התם דאיכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיטה ומשו"ה נאמן לומר זה בני אבל לענין גרושה דליכא מיגו לא מהימן ומשו"ה איצטריך הך מתני' דהכא ולזה י"ל שהרמ"ה ז"ל סבור כמ"ש התוס' ז"ל שם בפ' האומר דמאי דנקט ההי' מתני' האומ' בשע' מיתתו יש לי בני' כו' דמיירי אפי' בדליכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיט' דבשעת מיתה אין לו כח ליתן גט יע"ש בסוף דבריהם. וא"כ פריך השתא תלמודא שפיר דמההיא מתני' שמעינן נמי אפי' בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן דליכא מיגו דומיא דיבום שכתבנו ואכתי צריכין אנו למודע"י מ"ש עוד הרא"ש שם הא נמי תנינן דע"כ לפטור מן היבום קאמר כו' דאי ליורשו מ"ש בנים מאחים עכ"ל ולכאורה קשה דשאני בנים דמהימן אפי' נגד חזקה כדכתיב יכיר לר"י או לרבנן שלא כנגד חזקה גלי לן קרא דהאב מהימן אבל גבי אחים דלית לן קרא דיכיר מש"ה אינו נאמן. וי"ל דכיון דמתני' סתמא מתנייא ומשמע אפי' לנכסים שיש לו עכשיו בידו דאיכא בהו מיגו לא מהימן לומר זה אחי מש"ה הוקשה לו שפיר דבזה מ"ש בנים מאחים וברור וע"ע שם בדברי הגהות אשירי שדבריו צ"ע לישבם במ"ש לבד מקרובי אחוה הקודם אחר האם נתן ינתן לו וצ"ע ועיין להרב לח"מ בפרקי' במה שהק' ע"ד מרן ב"י שם מדברי רבינו שם והוא כעין קושייתנו יע"ש.
ובמ"ש רבינו ואפי'

אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי הוא נאמן. כתב ה"ה דלר"י אעפ"י שלא הוחזק בבנו נאמן האב כדמוכח התם ובדוכתא אחרינא עכ"ל ואיכא למידק דאמאי לא כתב שרשב"ם חלוק ע"ז כדרכו הטוב והרי רשב"ם ז"ל שם בפי"ן דקל"ד ע"ב כתב דבאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה בידו דאית לאב מיגו ולא לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דאע"ג דדרשינן יכיר יכירנו בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' בנכסים דלאחר מכאן ה"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו דנאמן לומר שהוא בכורי אבל היכא דלא ידעינן שהוא בנו לא מהימנינן ליה אלא בנכסים שיש לו עתה לא בנכסים דלאחר מכאן עכ"ל ועיין במ"ש לעיל. הרי שכתב דגבי בני בכור לא מהימנינן ליה אלא כשידוע שהוא בנו דוקא. ומדעתי כי קשה נ"ל שאף רשב"ם אזיל ומודה דלר"י דנאמן האב אפי' נגד חזקה דמוחזק לן באחיו הגדול שהוא הבכור ואמר על הקטן שהוא הבכור ואחיו הגדול הוא ממזר דמהימן כה"ג נאמן לומ' שהוא בנו להורישו נכסים שיפלו לו לאחר מכאן ואפי' דלית ליה מיגו וכסברת הי"א שהביא הנ"י ז"ל שם יע"ש. ורשב"ם לא כתב דבנכסים שלאחר מכאן לא מהימן אלא לרבנן דר"י דלא מהימן גבי בכור נגד חזקה וזהו שדקדק בדבריו וכתב ואע"ג דדרשינן קרא דיכיר יכירנו בצריך היכרא כו' והיינו לרבנן דר"י כדאיתא התם אבל לר"י דדרשינן יכיר לנגד חזקה יע"ש. ואי ק"ל דא"כ תיקשי ליה אמאי לא משני תלמודא דמתני' דזה בני נאמן אתיא כר"י ואשמועינן דאפילו נכסים דלאחר מכאן דלית ליה מיגו דנאמן איכ' למימר דאי כר"י עדיפא מינה שמעינן ליה דאפי' זה בני ממזר נאמן כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ואי לפוסלו נאמן כ"ש כשמעיד לטובתו דודאי נאמן ועוד דבאומר זה בני ממזר איהו לא קים ליה שמאחר נתעברה כדאיתא התם בפ' עשרה יוחסין ורוב בעילות נמי אחר הבעל כ"ש דנאמן באומר זה בני והדחיה שדחה הנ"י לא שמיע להו לרוב הפוסקים.
והרא"ש ג"כ בתשובה כלל ב' סי' י"א הביאה החבי"ב סי' רע"ט הגב"י אות א' כתב באומר על א' שבא ממ"ה ואמר זה בני דלרבנן מהימן בנכסים שיש לו עתה במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ולר"י אפילו בנכסים הבאים לאחר מכאן וכתב החבי"ב דה"ט דלרבנן לא מהימן בנכסים דלאחר מכאן משום דלדידהו לא מהימן האב נגד חזקה יע"ש וכ"כ בס' בני אהרן ולק"ד יש מקום עוד לומר דטעמם כיון דחזינן דר"י יליף מענין הבכורה לדברים אחרים דקאמר כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה דלא ס"ל לחלק בין בכורה לענין אחר אלא דכשם שהאמינו לאב לומר שהוא הבכור ה"נ נאמן לומר זה ממזר א"כ לדידיה ה"נ דנאמן לומר זה בני בלי טעם מיגו משא"כ לרבנן דלא מהימן האב לפסול את הבן דדוקא גבי חלק בכורה דגלי גלי ה"נ לדידהו לא מהימן לענין ירושה לומר שהוא בנו אם לא בטענת מיגו וכמ"ש רשב"ם ז"ל ומ"מ ממ"ש הרא"ש בפסקיו שם בפרק י"ן ע"ד רשב"ם וז"ל וכתב הרמ"ה ופליאה היא לומ' שאם בא הוא ובנו ממ"ה שלא יהא נאמן בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן כו' משמע דס"ל דדברי רשב"ם הם אפילו לר"י דדריש ליכיר בדמוחזק לן שאינו בכור דאי הוה ס"ל כמ"ש דאף רשב"ם לא אמרה אלא לרבנן דר"י מה מקום יש להרא"ש להביא דברי רשב"ם ולחלוק עליהם כיון דלא נ"מ מידי לענין דינא ועוד שאם בא לחלוק ע"ד אליבא דרבנן הוו דברי שבתשובה היפך מ"ש בפסקיו שהרי כתבנו משמו דלרבנן לא מהימן אלא בנכסי' שיש לו עתה בידו אלא ודאי כדאמרן והרשב"א ג"כ הבין כן בדעת רשב"ם וכמ"ש מב"י בר"סי רע"ט גם הרב הנמקי באותה סוגיא דהאומר זה בני הבין כן וכמ"ש יע"ש אבל לדעתי הקצר לא כן עלה בדעת רשב"ם וכמו שדייקנו מתוך דבריו גם ממה שלא כתב ה"ה שרשב"ם ז"ל חולק בדבר משמע דה"ה לא משמע ליה בדעת רשב"ם כסב' הראשוני' אבל הוא סבור כסברתינו דאיכא למדחי דחיה גמורה ומסתברא כוותה טובא דאף רשב"ם ז"ל לא אמרה אלא לרבנן דר"י וכמ"ש כנלע"ד.
והנה בדברי המבי"ט ח"א סימן פ"ז שכתבתי דבריו לעיל והא דכתב רשב"ם דבנכסים שיפלו לאחר מכאן אינו נאמן היינו נכסי' שנפלו לאחר מיתת אביו אבל אם אחר שאמר בני באו לו נכסים ואח"ך מת פשיטא שבן זה שאמר עליו שהוא בנו יורש עמהם שהרי הוא עומד בדבורו והיה יכול לתתם לו במתנה כל מה שמוריש עתה עם אחיו כו' וכתב ע"ז מרן החבי"ב בסימן רע"ט הג"הט אות ו' אמת שהמעיין בנ"י שם בפר' י"ן ימצא בפי' קצת גילוי לזה אבל הדברים תמוהים ממה שנראה מסוגייא הגמרא ומדברי הפוסקי' ע"ע ובהכרח צ"ל דט"ס נפל בדברי הרב הנמקי עכ"ל ואם הרב דיבר בסוד הרב מוהרי"ט ן' יעי'ש הובא בספר בני אהרן סימן ס"א דע"ב ע"ב הולך רכיל ומגלה סוד ותמה עליו דאם כדבריו איך חילק רשב"ם בין בכור לאומר זה בני דבבכור נאמן אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן משום דידוע לנו שזה בנו משא"כ באומר זה בני ואם נכסים שנפלו לאחר מיתה הרי הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק ועוד דא"כ מאי פריך בגמ' בנכסי' שנפלו לאחר מכאן ולר"מ דאמר מקנה אדם דשלב"ע מאי איכא למימר ומאי קושייא וכי ר"ם אמר אדם מקנה דברים שנפלו לאחר מיתה ולדעת הרב הוא מוכרח דכשאמרו בגמרא בנכסים שנפלו לאחר מכאן דאיירי בנכסי' שנפלו לאחר מיתה דליכא מיגו ולהכי איצטריך קרא דיכיר דלנכסים שנפלו אח"כ קודם מיתה לא צריך קרא דהרי נאמן דאי בעי יהיב להו במתנה קודם מיתה וע"ש במה שנדחק בתירוצו.
ולע"ד דברי המבי"ט נכונים בטעמם ונימוקם עמם ואחר שאלת המחילה מהרבנים הנז' אשתמיט מינייהו מ"ש רש"י בפרק עשרה יוחסין וז"ל לנכסי' שנפלו לאחר מכאן לאחר שאמר בפנינו בכור הוא נפלו לו נכסי' והוא רוצה לילך בדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו נכסים של אב או של אחד ממורישיו לפניו בחיי יטול זה בהם חלק בכורה כו' יע"ש הרי רש"י תיקן קו' הרבנים במ"ש שהוא רוצה לילך בדרך רחוקה וכוונתו לומר דכיון שהוא בדרך רחוקה והוא לא ידע מנפילת הנכסים הנז' לא יוכל להקנותם אז במתנה לבן הזה שהרי הוא לא ידע אז שיש לו נכסים ואף אזיל ומודה דבכה"ג שאם נפלו לו נכסים והוא לא ידע אע"פ שנפלו לו בחייו דכנפלו לו לאחר מיתה דמי שהרי עיקר טעמו דכיון שנפלו לו בחייו והוא עומד בדבורו הו"ל כאומר בפירוש זה בני באותה שעה וכשלא ידע מנפילתם ודאי דליכא האי טעמ' ומה שלא כתב המבי"ט דמ"ש רשב"ם לאחר מכאן היינו בכה"ג ולמה ליה למימר שנפלו לאחר מיתה הא לא ק' ול"מ דגבי זה בני למה לן למדחק ולפרש בכה"ג ועדיפא מינה פי' ורש"י ז"ל לא פי' כן אלא משום דאיירי בבכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק ואי אפשר לפרש כן בלאחר מכאן אבל בזה בני למה לן למדחק ולפרש דלאחר מכאן היינו שהלך בדרך רחוקה כיון דמצינן לפרש אפי' בלאחר מיתה ובהכי ניחא נמי מה שהק' עוד עמ"ש תוספי הרא"ש ז"ל עמ"ש בגמ' לא צריכא אלא בנכסים שנפלו לאחר מכאן וז"ל וא"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו וכ"ת שמא יכנס לו דעת אחרת ולא ירצה לתתם לו באותה שעה הלא השתא נמי אע"פ שאמ' שהוא בנו יכול להעבירם מתחת ידו וליתנם לאחרים וי"ל דנ"מ בנכסים שנפלו לו לאח' מכאן ולא הספיק ליתנם לו עד שמת עכ"ל ותמה ע"ז הרב הנז' דא"כ היינו גוסס ומאי פריך לר"מ דאמר כו' וכ"ת שמ"ש שלא היה לו שעת הכושר היינו שהיה יכול ליתנם אלא שלא הספיק גם זה תימא שהרי הנותן הזה כוונתו היתה להורישו לאחר מיתתו שבחייו לא היה נותן כלום וכיון שנפלו לו הנכסים בשעת שהיה לו שעת הכושר ליתנם זכה בהם מדין מיגו ואם לא הספיק השעה מה בכך יע"ש וע"פ האמור כונת הרא"ש היא כמ"ש דמיירי באופן שלא היה יכול ליתנם לו במתנה כגון שהוא בדרך רחוקה ולא יש לו אופן ליתנם עד שיבא ויתנם ואז מת דאז ליכא מיגו ומ"ש ולא הספיק כוונתו לומר שלא הספיק ליתנם מחמת ריחוק הדרך או מתוך סיבה אחרת ולא שהיה יכול ליתנם ולא נתנם כמו שהבין הרב ז"ל ודוק.
ולענין נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אם נוטל בהם הבכור פ"ש הטור ז"ל בסי' רע"ט סי"ו כתב שנוטל וכתב מרן ב"י שטעמו דכיון דלרבנן אוקמינן לקרא דיכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ונוטל בהם פ"ש מכ"ש לר"י דנאמן האב אפי' נגד חזקה דודאי מהני להנחילו הנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וכתב עוד כהרב הנמקי כתב דהשתא דקי"ל כר"י ולא קי"ל כרבנן דקרא דיכיר אצטריך כשהוא גוסס הילכך הבכור אינו נוחל פ"ש לנכסים שנפלו לו כשהו' גוסס אבל בחלק פשיטותו נוטל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס עכ"ל. ומרן החבי"ב שם בהג"הט אות ד' תמה על הטור ז"ל שנראה שתפס שלא כדברי הרא"ש דמדלא הביא הרא"ש ז"ל אוקמתא זו בפ' י"ן משמע דס"ל כהרב הנמקי דלמאי דקי"ל כר"י אין הבכור נוטל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס יע"ש. ואשתמיט מיניה דברי הרא"ש בפ' עשרה יוחסין ששם הביאה בהדיא הך אוקמתא ובלא"ה אין זה הכרח דלא הביאה משום דבלא"ה ניחא לר"י אבל מנ"ל דפליג לענין דינא גם מדברי הרב ז"ל נראה דהנ"י ז"ל מיירי בבכור זה שהכירו האב לומר שהוא בכור אבל בבכור דעלמא שהוחזק לן שהוא בכור ע"פ עדים נוטל ודאי וכן הבין בדבריו הרב בני יעקב בדק"ס ע"ג שהביא שם דברי הרב הנמקי ותמה עליו דמנ"ל לומר דפליגי בהא ר"י ורבנן דכיון דלר"י האב מהימן אפילו נגד חזקה למה יהא נאמן להנחילו נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס יע"ש ועיין להרב מוהרי"ט ן' יעיש בתשו' הנז' דנ"ד ע"ג שהביא ג"כ דברי הנ"י והבין כן בכוונתו יע"ש. והרואה יראה שאם זו היתה כוונתו שיש לדקדק על דבריו דא"כ למה ליה לומר למאי דקי"ל כר"י דקרא דיכיר אצטריך לומר דאפילו נגד חזקה מהימן לא קי"ל דנכסים שנפלו כשהוא גוסס נוטל בהם חלק בכורה דאפילו אי לא קי"ל כר"י דינא הוא דלא יהא נאמן בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס למאי דקי"ל כרבנן דר"י דאין אדם מקנה דשלב"ל ולר"מ הוא דאוקמינן ליה לקרא דיכיר כשהוא גוסס דוקא ואף שהרב החביב יישב זה מיהו אין בדבריו כדי שביעה. ואני שמעתי מפי מורי הרב נר"ו דכוונת הנ"י ז"ל לומר דלמאי דקי"ל כר"י אין שום בכור דעלמא נוטל פ"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ולאו משום דכיון דקרא אצטריך לאשמועינן דאפילו נגד חזקה מהימן לא שמעינן מיניה דיהא נאמן האב אפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דהא בסתם בכור דעלמא מיירי הכא שטעמו דכיון דקי"ל כרבנן דרבי דאמרו בפרק י"ן דקכ"ד גבי שבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם שאין לבכור חלק בכורה וטעמייהו דרבנן דאמר קרא לתת לו פ"ש מתנה קרייה רחמנא מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטא לידיה ופי' רשב"ם עד דמטייא לידיה דנותן ואינו יכול ליתנם לאחרים דאין אדם מקנה דשלב"ל יע"ש וקי"ל כוותייהו להכי הוא דכתב שאין לבכור חלק בכורה דכיון דנכסים שנפלו כשהוא גוסס לא מצי יהיב להו במתנה גם הבכור אין לו בהם חלק בבכורה כיון דמתנה קרייה רחמנא וזהו שסיים הנ"י אבל חלק פשיטותו יטול כו' דחלק הפשיטות מדין ירושה זכי ליה עכ"ל כלומר דלא הוי כחלק בכורה דקרייה רחמנא מתנה והשתא משו"ה לא כתב דלמאי דקי"ל כרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל אינו נוטל בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס דודאי לרבנן דמוקמי לקרא בנכסים שנפלו לאחר מכאן ה"נ לדידהו מהימן לנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמ"ש דבהא לא פליגי. אבל לר"י דלא שמעינן מהאי קרא שיהא נאמן בדשלב"ל הדר דינא למאי דקי"ל בעלמא שאין הבכור נוטל חלק בשבח הנכסים משום דמתנה קרייה רחמנא ה"נ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ור"מ ורבנן דמוקי לקרא בהכי אפשר דאית להו כרבי דאמר דאף חלק בכורה ירושה קרייה רחמנא אלא שעל הטור ז"ל קשה דפסק התם כרבנן דרבי והכא פסק דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס נוטל בהם חלק בכורה. ואפשר לומ' דס"ל דשאני התם שבא המניעה מחמת הנכסים שלא באו לעולם ולהכי הוא דקרייה רחמנא מתנה משא"כ הכא דהמניעה בא מחמת הנותן והו"ל כמת הבכור קודם אביו שיורשיו נוטלים חלק הבכורה אע"ג דלא מטי לידי בכור ולא אמרינן דלהכי קרייה רחמנ' מתנה עד דמטא לידיה משום דהנכסים היו ראוים ליתנם במתנה אלא שהמניעה בא מחמת המקבל ודוק.
והנה בעיקר סוגייא זו דפרק עשרה יוחסין דפריך תלמודא לרבנן דר"י דמוקי לקרא דיכיר בשצריך היכרא דמה אלו בעי למיתן ליה פ"ש במתנה מי לא מצי יהיב ומשני בנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן דלא מצי יהיב להו במתנה דאין אדם מקנה דבר שלב"ל הקשה מוהרימ"ט ז"ל בסימן הנז' דס"ז ע"ב וז"ל ועוד שאל אחד חכם מחבירנו דאפילו לרבנן לא אצטריך דמה אלו בעי למיתב ליה פ"ש בירושה מי לא מצי יהיב הא קי"ל כריב"ב שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים נהי דרבינו האיי והרי"ף והרא"ש דפסקו דוקא בש"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר"ח ורשב"ם דאפי' בברי' יכול להנחיל ק' וכ' ע"ז מורימ"ט וז"ל ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר"ח דוקא והלא אף לרבינו האיי ושאר דכוות' דפסקו דוקא בש"מ קשייא דהך מילת' בעייא דרבא הוא דבעי בבריא האיך כי אמר ריב"ב בש"מ דבר אוריתי הוא אבל בברי' לא א"ד אפי' בבריא כו' וא"כ ק' דתיפשוט רבא מהכא דדוקא בש"מ אבל בבריא לא מצי להנחיל דאל"כ יכיר למה לי עכ"ל. ותמה על דבריו הרב מהר"י נוניש הי"ו דבבעיא דרב' נמי מאי קושיא איכא מש"ה לא פשיט לה מהך בריית' משום דאיכא למימר דרבנן דר"י דדרשי דקרא ד >>>>

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.