אבן האזל/נחלות/ב

אבן האזל ‏ נחלות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

מי שהיו לו שני בנים בכור ופשוט ומתו שניהם בחייו והניחו בנים, הבכור הניח בת והפשוט הניח בן, הרי בן הפשוט יירש בנכסי הזקן שליש שהוא חלק אביו ובת הבכור יורשת שני שלישים שהוא חלק אביה, וכן הדין בבני האחין ובבני אחי האב ובכל היורשין, אם היה אבי אחד מן היורשין בכור נוטל חלק בכורה שלו, זה היורש מחמתו.

וכן הדין בבני האחין וכו' כתב המ"מ מה שהזכיר רבינו כאן בבני האחין א"א לפרש כגון ביעקב שמת ולא היו לו בנים, וירושה חוזרת ליצחק אביו, ולא היה יצחק חי, ונמצא נכסי יעקב חוזרים לאחיו או לזרעם, והיה אחד מאחיו בכור יצחק ובניו באין לירש שיירשו חלק בכורה בנכסי יעקב, שאם כן יהי' כונת רבינו יהי' דבר מתמיה, שהרי אפי' היה בכור יצחק קיים, כשמת יעקב אחר מיתת אביו לא היה נוטל פי שנים בנכסי יעקב אחיו. שאע"פ שהאחין באין לירש מכח יצחק אביהן מ"מ נכסי יעקב ראויין היו ליצחק ולא מוחזקין, אלא ודאי כונת רבינו שמת יעקב בלא בנים ואח"כ מת יצחק אביו, ואם כן הוא כונתו יש לעיין למה הוצרך לכתוב בן, שהרי כיון שמת הבן באו הנכסים ליד האב, ופשוט הוא שאם מת האב אחר כן והיה לו בן בכור שהוא יורש חלק בכורה בכל נכסי אביו, ונשאר המ"מ בצריך עיון, גם הטור כתב על דברי הרמב"ם ואיני מבין דבריו דלא שייך בכורה אלא בבן היורש את אביו ולא בשאר היורשין.

ונראה בדעת הרמב"ם דבפ"ג מהל' סנהדרין כתב הנחלות כדינים שנאמר בהן לחוקת משפט, לפיכך אין מפילין נחלות בלילה, וכתב הכ"מ הקשה הרמ"ך דלמה מביא לשון שסותר אותו בגמ' והל"ל לפיכך אין דיני נחלות בלילה, והנה סוגיא זו היא בב"ב דף קי"ג ע"ב דאמר שם תני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות, ואי אתה מפיל נחלות בלילה, א"ל אביי אלא מעתה מאן דשכיב ביממא ירתין לו בניה, מאן דשכיב בלילה לא ירתין ליה בניה, דילמא דין נחלות קא אמרת דתניא והיה לבני ישראל לחוקת משפט, אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין וכו' ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום, אבל בלילה אפי' שלשה כותבין ואין עושין דין אמר ליה ה"נ קאמינא, ופי' הרשב"ם דילמא דין נחלות קא אמרת שאין דנין אותן אלא ביום כשאר דיני ממונות, דהא כל שאר נחלות נמי מיקרו משפט כדתניא והיתה לבני ישראל לחוקת משפט וכו' דתניא וכו' כלומר דה"נ אשכחן ברייתא אחריתא דמשוי לכל נחלות דין, דסד"א חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא ולא חשוב דין קמ"ל, ומבואר מדברי הרשב"ם דמפרש כדעת הרמב"ם שלא נסתרה דרשא הקודמת והפלת נחלות הוא חלוקת הירושה ואשמעינן דלא נימא דהוי כחלוקת שותפין, וצריך באור דבאמת איזה חילוק יש בין חלוקת נחלות לחלוקת שותפין, ואם מדדו הקרקעות בב"ד ובהסכמתם למה צריך לזה ב"ד, ואם ב"ד עשו החלוקה שלא מדעת כל האחין אלא אחד או שנים תבעו החלוקה והשאר לא רצו להתחלק, מה נ"מ בין אחין ושותפין, ואם נאמר דכיון דאין בזה טענות והכחשות, אלא דב"ד פוסקין שיש רשות לכל אחד לתבוע לכולם להתחלק, א"כ מה נ"מ בין אחין לשותפין, ובפי' רבינו הלל על הספרי במה דאיתא שם בפ' תצא על הך קרא דוהיה ביום הנחילו דרשה זו, ביום אתה מפיל נחלות, ואין אתה מפיל נחלות בלילה, ופירש שם רבינו הלל אתה מפיל נחלות הוא גורלות לנחלות, ועדיין אינו מיושב דאם גורלות הוא דבר הצריך ב"ד שיפיל הגורל מי יטול שדה זו ומי שדה זו כששתיהן שוות, א"כ אם צריך ב"ד לגורלות ה"נ יהי' צריך ב"ד להטלת גורלות בחלוקת שותפין.

ונראה דזהו באמת החדוש בדין נחלות, וזהו מה שכתב הרמב"ם הנחלות כדינין שנאמר בהם לחוקת משפט, והיינו דעיקר הנחלת הנחלות הוא דבר הצריך ב"ד, ולא דמי לחלוקת שותפין, שבעת שקנו השדה קנו באופן זה דכל זמן שיסכמו להיות בשותפות יהיו בשותפות, וכשיחפוץ אחד מהם להתחלק מחוייב גם השני להסכים ולהתחלק, וכמובן בשומא ובמדידה, ואם צריך גם גורל יחלקו בגורל, אבל לא צריך בזה דין ב"ד, וזהו דוקא בשותפין, אבל ירושת הנחלות עיקר ההנחלה צריך ב"ד, דאף דודאי גם במקום שאין ב"ד זכה כל יורש בירושתו ממילא מ"מ במקום שיש ב"ד מחויבין לחלק הנכסים ע"פ ב"ד אם החלוקה לא נעשית בהסכמת כל היורשין.

ויש להוסיף בזה דיש לומר דהרמב"ם אינו סובר כהרשב"ם דדין נחלות היינו חלוקת נחלות, אבל הרמב"ם כתב רק כלשון הגמ', ואפשר דאין כונתו לדין חלוקת נחלות אלא לעיקר דין הנחלת הנחלות, והיינו אם אחד מת והניח אחין ובן והאחין אין מכירין את הבן, ויש להבן עדים שהוא בנו של המת והיה סברא לומר שזהו רק גילוי מילתא בעלמא ואין זה דבר הצריך ב"ד ועדים שאין מקבלין עדים אלא ביום שזהו על מעשה שיש בזה הכחשה שזה לוה מזה או זה הזיק את זה, אבל כאן אינו אלא לגלות הדבר הידוע במקומו ולכן כתב הנחלות כדינים, והיינו להנחיל ולפסוק שזהו בנו של המת ויורשו הוא לבדו ואין האחין יורשין זהו דינין, וכמו שאין דנין אלא ביום, ואין מקבלין עדות אלא ביום כן אין מפילין נחלות אלא ביום.

ובדברינו נוכל למצא עוד חדוש להלכה בדין שצריך ב"ד לנחלות, דאם מת אחד והניח יורשין, ואחד הוא היורש היותר קרוב, ויורש זה יודע שהוא היותר קרוב ויש לו עדים על זה, הרי בכל שאר ענינים כאלו אינו מחויב הבעלים האמיתי שלא לעשות שום דבר בלא ב"ד, אלא כיון שהוא יודע ויש לו עדים שהוא קנה השדה יכול לירד בהשדה, ואם יתבעו היורשין מראה להם השטר שקנה השדה, אבל בנחלות אינו כן, אלא הנחלות כדינים שאין רשות ליורש אם יש עוד יורשין, אף שהוא יודע שהוא היותר קרוב לירד לנכסים בלא ב"ד שהנחלות כדינים, וב"ד צריכים להוציא המשפט ולברר שהוא היורש האמיתי.

ועכשיו נוכל לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב וכן הדין בבני האחין, ונפרש כמו שפי' המ"מ שיעקב מת בלא בנים, ונפלו הנכסים ליצחק אביו, ויצחק חי ואח"כ מת ויש בני אחים של יעקב שאחד מהם הי' בכור, אף שהוא מת קודם שמת יצחק, נוטלים בני הבכור חלק בכורה, ומה שהקשה המ"מ דכיון שמת יעקב בחיי יצחק אביו הרי זכה בכל נכסי יעקב, ופשיטא שבנו הבכור של יצחק נוטל פי שנים בירושת הנכסים של יעקב, כמו בכל נכסי יצחק, ולמה קורא לזה בני האחין, אך כפי"מ שבארנו הי' מקום לומר שכל זמן שלא נתברר שיצחק יורש נכסי יעקב, אף שע"פ דין תורה הוא יורש, מ"מ יש לומר דלא מיקרי יצחק מוחזק בנכסי יעקב ואינו נוטל הבכור מהם פי שנים, לכן השמיענו הרמב"ם דכיון דמעיקר הדין שייך ירושת יעקב ליצחק, אף שב"ד צריכים לפסוק זה מ"מ לא מיקרי זה ראוי, והוי מוחזק לדין זה שיטול הבכור פי שנים.

יג

היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה, ואין צריך לומר אם היה בן גרושה או בן חלוצה.

זו ששנואה בנישואיה, הלח"מ הקשה דאין ממזר אלא מחייבי כריתות דלא תפסי בה קדושין, והך קרא דשנואה בנישואיה איירי בחייבי לאוין דתפסי בהו קדושין כדאמרינן בפ' כיצד ביבמות דף כ"ג ואימא פרט לחייבי לאוין אמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, שנאמר כי תהיינה לאיש שתי נשים, וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום, אלא אהובה בנישואיה ושנואה בנישואיה, ואמר רחמנא כי תהיינה, ואחר שהאריך קצת בזה כתב ונראה דדייק ליה מבן השנואה תנינא, דדי להכתוב שיאמר כי את הבכור יכיר למה אמר בן השנואה, לרבות ממזר דחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין ולא נפקא מרישא דקרא דקאמר כי תהיינה, ומ"מ דוחק הוא זה דלא מצינו דרשא זו בגמ' עכ"ל.

והנה דברי הרמב"ם מבוארים בספרי פ' תצא על קרא דכי תהיינה דאמר שם לפי הגהת הגר"א מנין אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ת"ל שנואה שנואה ריבה את אלה שהן בל"ת לא ארבה את העריות שחייבין עליהן כרת בי"ש ת"ל שנואה שנואה יכול אפי' שפחה וכנענית ת"ל כי תהיינה כל שיש בה הויה הולדות שלו, אלא דגירסתנו בספרי וכן גורס הגר"א אינה מובנה, דאיך למד הספרי שמקודם על חייבי לאוין ת"ל שנואה שנואה, ואח"כ אמר ריבה את אלה שהן בל"ת לא ארבה את העריות שחייבין עליהן כרת בי"ש ת"ל שנואה שנואה, ע"כ נראה דצריך להגיה, וגם בהגהת הגר"א צריך להגיה, דהא בגמ' ביבמות דף כ"ג למד ר"פ משנואה קמא דהוא שנואה בנישואיה ותפסי בהו קדושין, וכמו שהביא הלח"ם, ע"כ פשוט דכשלמד הספרי על חייבי לאוין צ"ל רק ת"ל שנואה, ואח"כ כשלמד על חייבי כריתות צ"ל ת"ל שנואה שנואה, והלח"מ נתכוין בעצמו כן ולא ראה הספרי, והחילוק משפחה ונכרית משום דלאחריני תפסי בהו קדושין כדאמר הגמ' ביבמות שם, ודברי הרמב"ם מבוארים.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.