שרשי הים/איסורי ביאה/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ איסורי ביאה ג

ו

שורש נערה בעולה שלא כדרכה

באו עליה עשרה והיא בתולה ברשות אביה זה אחר זה כו'. הנה במס' קדושין ד"ט ע"ב בעי ומי אית ליה לר' האי סברא כו' אמר ר' זירא מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי כו' הנה מבואר יוצא מתוך שמעתין דלענין קנס בעל עושה אותה בעול' שלא כדרכה כלומר שאם נתארסה ובא עליה שלא כדרכ' וגרשה ועדיין היא בתולה ואנסו או פיתו אות' אינן משלמין לה קנס דכיון שבא עלי' בעל' שלא כדרכ' הר"ז בעולה ולא קרינן בה נערה בתול' ומתוך כך שמעתי מקשי' על מ"ש התוס' בר"פ אלו נערות ד"ה ועל הכותית כו' וז"ל אבל ק' דלתני מחזיר גרושתו משנשאת ונבעל' שלא כדרכה כו' וי"ל דתנא ושייר עכ"ל וכונת קושייתם מבוארת בדברי הרב ח"ה שהוק' להם אמאי לא תני בהדי אלו נערות פסולות מחזיר גרושתו משנשאת ונבעל' שלא כדרכה כלומר דאחר שנשאת לשני ובא עלי' שלא כדרכה גרשה ובא עלי' באונס או בפיתוי הבעל הראשון שזו היא פסולה אצלו כיון שהלכ' ונשאת לאחר ואיכא עלי' לאו דלא יוכל בעלה הראשון ומפני דלר"י ן' כיפר ליכא לאו דלא יוכל אלא כשנשאת לשני כדאיתא בפ"ק דיבמות די"א ע"ב לכך נקטו קושייתם בשנשאת ובא עליה שני שלא כדרכה דאיכא לאו דלא יוכל ועדיין היא בתולה ועיין בס' אסיפת זקנים להר"ב שם יע"ש והשתא לפום שמעתין דקאמר דבעל עושה אותה בעול' שלא כדרכה אין מקום לקושייתם דכיון שהלכה ונשאת לשני ובא עלי' שלא כדרכה תו לא משכחת לה שיהיה לה קנס שהרי נעשית בעולה והיכי מצי תנא למתני מחזיר גרושתו בהדי נערות פסולות שיש להם קנס והדבר מתמיה:
איברא כי לפי מ"ש הריטב"א בחידו' בשמעתין יש מקום ליישב דבריהם שכתב דהיינו טעמא דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה דכיון דאהני ביאתו לקנותה אהנייא לעשותה בעולה גמור' ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן עכ"ל ומשמע מדבריו דדוקא כשקונה אותה הבעל על ידי ביאה הוא דאהני ביאתו לעשותה בעול' מטעמא דכיון דאהנייא ביאתו לקנותה אהניא נמי לעשות' בעולה אבל כשקנה אותה ע"י כסף או שטר ואח"כ בא עליה שלא כדרכה דלא אהני ביאתו לקנותה אף ביאת בעל נמי אינו עושה אותה בעולה שלא כדרכה וכן הבין בכוונת דבריו הר"ב בספר אסיפת זקנים בפ' נערה דמ"ח ע"ב עלה דאמרי' התם היינו בתולה ולא בעול' כו' עיין בחידושיו דקכ"ז ע"א והשתא אפשר דכונת דבריהם היתה בשנשאת לשני ובא עליה שלא כדרכה ולא כיוין לקנותה באותה ביאה דהשתא לא עביד לה בעול' אפי' בעל מיהו מדברי התוס' שם דמ"ח ע"ב משמע דלא שני להו בהכי אלא כל לגבי בעל הוייא בעול' אפי' בשלא כיוין לקנות' באותה ביא' וכמ"ש שם הר"ב ז"ל יע"ש ולפ"ז אין מקום לקו' ועוד היה אפשר לומר ע"פ מ"ש בשמעתין בשיטה חדשה לא נודעה למי מקדושים דהא דאמרינן דבביאה משלם קנס היינו בשבא עליה במקום בתולים אלא שלא הסיר בתוליה אלא שהטה ובהא הוא דמחייב קנס הבא עליה אבל שלא כדרכה ממש שלא שמש במקום בתולים פטור ובהכי ניחא ליה ההיא דאלו נערות דאמרינן משכחת לה כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דמשמע דדוקא בכדרכה חייב קנס מדלא אמר וחזר ובא עליה של"כ יע"ש והשתא משמע דאף בעל אינו עושה אותה בעולה בביא' שלא כדרכ' אלא בביאה זו שבא עליה במקום בתולים אבל שלא כדרכה ממש אינו עושה אותה בתולה ואפשר דבכה"ג דשלא כדרכ' דברו התוס' ז"ל שם בריש א"נ:
אבל קשה דמדבריהם שם בפרק נערה דמ"ח ע"ב משמע דלא ס"ל כדברי השיטה הנז' דאם איתא אכתי לא הועילו בתירוצם כלום האמנם הנלע"ד בכונתם ז"ל דעיקר קושייתם אמאי לא תני מחזיר גרושתו אינה אלא למאי דס"ד דתלמודא הכא בשמעתין דאפי' בעל אינו עושה אותה בעולה כדאמרינן אמרוה רבנן קמיה דאביי משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה עד דחדית להו אביי דע"כ לא פליגי ר' ורבנן אלא באחר אבל בעל ד"ה עושה אותה בעולה והשתא לפום מאי דס"ד דהנהו רבנן קשיא להו להתוס' ז"ל מה יענו אמאי לא תני במתני' בהדי אלו נערות מחזיר גרושתו ותירצו דהוה משמע להו דתנא ושייר אבל אה"נ דלאביי דקאמר הכא דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה לא קשיא כלל כנ"ל:
והנה רבינו ז"ל בפ"א מה' נערה ה"ח כתב שאין האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה וזה הפך סוגיין דשמעתין וכבר דחו דבריו הרא"ש בפ' א"נ ובס' אסיפת זקנים שם כתב שכל הראשוני' חלוקים עליו בזה יע"ש ובשיט' החדשה כתב שסמך על אותה סוגיא דפרק בן סורר דע"ג דמשני תלמודא משכח' לה כגון שבא עליה של"כ וחזר ובא עליה כדרכה יע"ש והן הן הדברים שכתב המ"ל בפי"ז מה' א"ב די"ג ה"ה והיכא דאנס אשה שלא כדרכה כו' יע"ש וסוגיא דשמעתין אפשר דמפרש לה כמו שפירש הרב השיט' הנז' דהיינו שבא עליה במקום בתולים ובדרך הטיה אלא שא"כ הי"ל להביא דין זה בה' נערה שאם באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה כולן משלמין קנס אלא ודאי שהרב ז"ל דחה לזה מקמי ההיא דפ' בן סורר ומ"מ לא ידעתי אמאי לא ביאר הרב ז"ל בה' נערה דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואם באו עליה אח"כ אפי' כדרכה אינן משלמין קנס כמבואר בשמעתין וכעת צ"ע:
ובסברת ר' הלזו דקאמר הראשון בסקילה וכולן בחנק ראיתי להרב מ"ל ז"ל בפי"ז מה' א"ב די"ג ה"ה והיכא דנבעלה שלא כדרכה שכתב וז"ל ואני מסתפק בסברת ר' הלזו אם מאי דפליג הוא היכא דנבעלה אחר שנתארסה ובאו עליה שנים שלא כדרכה דהב' בחנק אף שהיא בתולה מגזרת הכתוב אבל אם נבעלה שלא כדרכה קודם שנתארסה ושוב נתארסה אפשר דמודה ר' דהבא עליה בסקילה שהרי בתולה היא ומעוטא דלבדו לא שייך הכא ואפשר דכיון דגלי קרא ואמר לבדו למעט שאם באו עליה עשרה הראשון דוקא הוא בסקילה גילה לנו הכתוב דגבי נערה המאורסה כל שנבעלה אפי' שלא כדרכה תו לא מקרייא בתולה וא"כ אפילו נבעלה קודם שנתארס' שלא כדרכה ואח"כ נתארסה הבא עליה הוא בחנק עכ"ל ולע"ד יש להכריח קצת סברא זו דלא שנא ליה לר' בין בא עליה הראשון קודם אירוסין בין לאחר אירוסין ולעולם השני בחנק מהא דפריך תלמודא בשמעתין עלה דקאמר ר' בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה ומי אית ליה לר' האי סברא והא אמר ר' הראשון בסקילה וכולן בחנק כו' והשתא אם איתא דכשבא עליה אחר קודם אירוסין אינו עושה אותה בעולה אמאי לא משני תלמודא דהא דקאמר ר' שאין אחר עושה אותה בעולה היינו קודם אירוסין ומ"ש הראשון בסקילה וכולן בחנק מיירי בבא עליה ראשון אחר אירוסין אלא ומאי דלא שנא ואין לדחות דאי אפשר לומר דכי קאמר ר' בעל עושה אותה בעולה ואין אחר עושה אותה בעולה מיירי קודם אירוסין דהא דומיא דבעל קתני דמיירי לאחר אירוסין דהא לא קשיא דהא כדאיתא והא כדאית' דבעל לא משכחת לה בלא אירוסין והיינו דקאמר ר' דאחר משכחת לה שבא עליה בלא אירוסין ואינו עושה אותה בעולה משא"כ בבעל דכיון דלא משכחת לה בלא אירוסין הילכך עושה אותה בעולה לעולם:

טו

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

שורש העראה המערה בשפחה חרופה כו'. זה לי ימים שכתבתי לאחד מתלמידי בענין זה ה"ה החכם השלם יאודה ש'אקי יצ"ו בראשית מאמר הנה הבאת בדברי קדשך לשון רבינו בפ"ג מה' איסורי ביא' הל' ט"ו גבי המערה בשפחה חרופה וכן אם בא עליה של"ך דפטור והבאת על זה דברי התוס' שבפ' הבע"י דנ"ה ד"ה אינו שכתבו דמשום שאין האשה ראוייה להתעבר בהעראה משום הכי ממעטינן לה מש"ז שאילו הית' ראויה להתעבר לא הוה ממעיט אלא שלא כדרכה דוקא והבאת ע"ז דברי הרב משנה למלך בפט"ו מה' אישות ה"ד שכתב שקש' לדבריהם סוגייא דפרק ד' אחים דל"ד וכת' כת"ר בכונת דבריו שקושיתו היא דבסוגייא זו דכריתו' ממעטי' העראה ושל"כ ממילת ש"ז ואילו בפ"ד אחין דל"ד מבואר דדוקא לר' יאודה ס"ל דממעטינן של"ך ממילת ש"ז אבל לרבנן דר"י לא ממעטינן אלא הערא' אבל של"ך לא ממעטי' ממילת ש"ז כי אם ממילת אותה כדאיתא התם את"ד, והעלה כת"ר ישוב קו' זו ע"פ דברי הרשב"א ז"ל בחי' ליבמות ככתוב בדברי קדשך יע"ש דע ידידי כי גם אנכי בתחילת העיון דנתי כי זו היתה כונת קוש' הר"ב משנה למלך ז"ל ואולם חזרתי לאחורי כי אם זו היתה כונתו מה לו להרב ז"ל אצל התוס' דלדידיה תקשי ליה סוגייא זו דכריתות עם הסוגייא דיבמות דל"ד כי התוס' ז"ל שפיר הכריחו מאותה סוגייא דכריתות דאין האשה מתעברת בהעראה בין אם נאמר דאותה סוגייא דכריתו' אזל' כותיה דר' יאודה או אזלא כוותייהו דרבנן דאי אזלא כר' יאודה דוקא אכתי מיניה נשמע לרבנן נמי דאין האשה מתעברת בהעראה דאי הוה מתעברת לא הוה מוקי ר' יאודה קרא למעט ג"כ העראה כי אם של"ך דוקא ומיני' נשמע לרבנן דבהא לא אשכחן דפליגי רבנן עלי' ואי אותה סוגיי' מצי אתיא כרבנן אתי שפיר טפי באופן שאין מקום לקושיית הרב מ"ל ז"ל לפי מה שכתב כת"ר עם דברי התוספות כלל:
כי על כן נלע"ד דכונת קו' הרב ז"ל הית' דלפום מאי דמשמע להו להתוס' ז"ל דמילת ש"ז האמור גבי ש"ח אין הכונה הוצאת זרע ממש כי אם שכיבה הראוייה לזרע כלומר לעיבור וכי ממעטינן העראה היינו משום דאינה ראויה להתעבר בהעראה אבל במירוק גיד כיון שראויה להתעבר בו אם יש הוצאת זרע אפי' כי ליכ' הוצאת זרע מחייב וביאה הראוייה לעיבור קרינן ביה, א"כ גבי קרא דאיש אשר ישכב את אשה ש"ז ורחצו במים נימא נמי דהכונה היא שכיבה הראוייה להזריע ואע"ג דליכא הוצאת זרע יהו צריכין טביל' מגזיר' הכתוב וליכא למימר דלדברי התוס' ז"ל הללו ה"נ נפרש התם דהא ודאי ליתא דאם כן כי ממעטינן העראה מהאי קרא בפ' ד' אחין דל"ד ע"כ לפרש כמו שפירשו התוס' הכא דמשום דע"י העראה אינה ראויה לעיבור משום הכי ממעטינן לה וזה אי אפשר לפרש באותה סוגייא דא"כ למה להו לרבנן למעט של"ך ממילת אותה דנמעוט לה מהיכא דאמעיט העראה דחד טעמא להו דכי היכי דממעטינן העראה ממילת שכב' זרע משום דעל ידי שכיבה זו אינה ראויה לעיבור הכא נמי ממעיט של"ך מפני שאינה ראויה לעיבור'. אלא עכ"ל דמילת ש"ז האמור שם לרבנן דר"י הוא הוצאת זרע ממש וכי ממעטי' העראה מיניה לאו משום דהוי שכיב' שאינה ראויה לעיבור הוא דממעטינן אלא משום דע"י העראה מסתמא ליכא הוצאת זרע ואנן הוצאת זרע בעינן משום הכי ממעטינן העראה וכמ"ש שם רש"י ז"ל ד"ה להערא' שלא הזריע ומשום הכי הוצרכו רבנן למעט של"ך ממילת אותה דממילת ש"ז לא אמעיט אלא ביאה שאין בה זרע ובשל"כ הא איכא זרע משו"ה הוצרכו למעט של"ך ממילת אותה ור"י דממעט אף של"ך ממילת ש"ז הוא משו' דדריש ש"ז הן ש"ז ממש והן שכיב' הראויה לעיבור, ובכן זו היתה כונת קושיית הרב מ"ל ז"ל לדברי התוספו' מאותה סוגייא דפ"ד אחין שפירושם שפירשו הכא לא יתכן לפרש באות' סוגייא וכמדובר וא"כ היה להם לפרש סוגייא זו נמי כפירוש אותה סוגייא דכי ממעטינן הערא' ממילת ש"ז היינו משום דבעינן הוצאת זרע ממש ובהערא' ליכא הוצאת זרע כנלע"ד:
ואם כנים אנחנו בכונת הרב ז"ל נרא' לע"ד לישב קושייתו דהתוס' ז"ל הוצרכו לחלק פי' השמועות ולפרש דפירוש ש"ז האמור גבי שפחה חרופ' אינו כפי' ש"ז האמור גבי טומאת קרי דאם לת"ה אלא דגם בש"ז האמור בש"ח הכונ' לומר הוצאת זרע ממש דומיא דש"ז האמור גבי טומאת קרי א"כ כי היכי דהתם לא ממעטינן לרבנן דר"י אלא הערא' לבד ה"נ לדידהו לא ממעטינן מניה כי אם הערא' לבד ובשל"כ מחייב משום דליכא מיעוט' למעט וכמ"ש הרשב"א ז"ל ואות' סוגייא דכריתות כוותיה דר"י אזלא וכל כי האי מילתא דחיקא להו טובא להתוס' ז"ל לומר דסוגייא דכריתות כוותי' דר"י דוקא אזלא ולא כרבנן דהלכתא כוותייהו ומשום הכי הוצרכו לומר דפירוש ש"ז האמור גבי ש"ח אין הכונה הוצאת זרע ממש דהשתא לא אמעיט מיני' כי אם הערא' לבד אלא דפי' ש"ז האמור גבי שפחה חרופ' הכונה שכיב' הראויה להזריע ולעיבו' והשתא אמעיטו הערא' ושל"כ שפיר כיון דשניהם אינן ראוייות לעיבור:
ואין להקשות דכיון דבש"ח ובטומאת קרי כתיב ש"ז איך אנו מפרשים כל אחד לעצמו זה הפך מזה הא לא קשיא דהא אשכחן דיש חילוק בין ש"ז האמור גבי אשת איש ובסוט' לש"ז האמור גבי טומאת קרי והאמור גבי ש"ח דהא גבי אשת איש וסוט' אי אפשר למעט ממילת ש"ז הערא' ושל"כ דהא גלי בהו קרא דמחייבי בהעראה ושל"ך כדאמרינן בפרק הבע"י דנ"ה וא"כ ע"כ לפרש מילת ש"ז דידהו דהכי קאמר שכיב' באש' הראויה להזריע לאפוקי מתה כדאמרינן התם ואפי' שהשכיב' אינה ראויה להזריע כיון דהאשה ראויה להזריע ולעבר מחייב, וש"ז האמור גבי סוטה שבא למעט דרך אברים כדאמרינן התם הכי פירושו שכיבה שהיא כדרך הנעשה להזריע לאפוקי דרך אברים, וא"כ הכא נמי איכא למימר דיש חילוק בין ש"ז האמור גבי ש"ח להאמור גבי טומאת קרי דזה פי' שכיבה הראוי להזריע ולעבר וזה פירושו שכיבה שיש בו זרע ע"ד הכתוב ואיש כי תצא ממנו ש"ז ובכן כיון דפי' ש"ז האמור גבי ש"ח הכונה לומר שכיבה הראוי' להזריע ולעבר ממילא אמעיטו מיניה הערא' ושל"ך ואות' סוגיי' דכריתות אזלא אליבא דכ"ע ואפי' כרבנן דר"י וממילא נוחים ג"כ פיסקי רבינו ז"ל דגבי ש"ח פסק דלא מחייב בהעראה ושל"ך וגבי טומאת קרי פסק כרבנן דר"י דממיעוטא דאותה ממעטינן של"ך ומשום הכי לא אמעט כ"א העראה לבד ולדברי הרשב"א ז"ל הנה הרב תבריה לגזזיה מהכא להתם אמנם ע"פ האמור הנה נכון:
וכ"ת אלי לפי האמור בשיטת תוס' ורבינו דס"ל דההיא דכריתות דממעטינן העראה ושל"ך מש"ח אתי אפי' כרבנן דר"י א"כ תיקשי להו סוגייא דפ' הבע"י דנ"ה דקאמר הש"ס א"כ לשתוק קרא מש"ח וכו' דמאי קושיא דהא אצטריך קרא לשל"ך והדרא קושיין מנ"ל העראה גבי שאר עריות עד שמתוך קושיי' זו הוצרך הרשב"א ז"ל לומר דסוגייא דכריתות אזלא כר"י וסוגייא דיבמות דנ"ה אזלא כרבנן דר"י והשתא לשיטת התוספות ורבינו מה נענה לזו אי מהא לא איריא דכיון דשכב' זרע האמור גבי ש"ח פירושו הוא שכיבה הראוי' לעיבור ומה"ט אמעיטו מיניה העראה ושל"ך א"כ שקולין הן ויבואו שניהן ואיך תיסק אדעתין לומר דבהעראה מחייב ובשל"ך תפטר וכי אתא ש"ז למעט של"ך דוקא דכיון דאמעיט של"ך וע"כ דטעמא הוא מפני שאינ' ראויה להתעב' מהיכא תיתי לומר דבהעראה תתחייב כיון דבהערא' נמי אינה ראויה להתעבר ואדרבא גבי אשת איש דאיכ' קרא דמשכבי אשה לחייב של"ך שקיל וטרי הש"ס דמנ"ל דבהעראה מחייב דאיכא למימר דדוקא בשל"ך מחייב דחשיבא ביאה גמור' כדכתיב משכבי אשה אבל העראה לא חשיבה ביאה ולא ליחייב אבל איפכא ודאי ליכא למעט וברור. ועיקר התירוץ הזה שתירץ הרשב"א לקושייתו לא יכולתי הלום דאכתי מה יענה הרב לדעת ר"י דממעט העראה ושל"ך ממילת ש"ז מנ"ל דגבי חייבי לאוין מחייבי בהערא' ובגמרא לא אשכחו פתרי להא כי אם באמר' מדגלי רחמנא הערא' בש"ח והשתא כי אקשינן לדעת ר"י דדילמא ש"ז דש"ח אצטריך לשל"ך ובהעראה מחייב תו ליכא לשנויי מידי וליכא למימר דאה"נ דלדעת ר"י לא מחייבי חייבי לאוין בהעראה דזו לא שמענו בשום דוכתא דר"י פליג בדב' זה ולא הוה משתמיט הש"ס למימר דאיכא פלוגתא בהכי אמנם לפי מ"ש אנן יד עניי הנה נכון ודברי הרשב"א ז"ל לדידי צ"ע ומצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל ליבמות שכתב ג"כ כדברי הרשב"א והוא תימה בעיני:
וראיתי בד"ק העלית לישב פסקי רבינו ז"ל דלכאורה סתרי אהדדי לפי דברי הרשב"א באומרך דדוקא גבי טומאת קרי לא ממעטו רבנן דר"י העראה ושל"ך ממילת ש"ז משום דכי ממעטי' לשניהם מש"ז אייתר להו מילת אותה משא"כ במיל' ש"ז האמור גבי ש"ח דכיון דליכא יתור' דאותה ממעטי' לשניה' ממלת ש"ז ולפ"ז אותה סוגיי' דכריתות אזלא ככולי עלמא דלא כהרשב"א ז"ל ומה שהוקשה לו להרשב"א במאי דפריך הש"ס ביבמות א"כ לשתוק קרא מש"ח כו' דהא אצטריך לשל"ך העלת מהישוב באומרך דאפשר דהתם קים להו לרבנן דש"ז האמור שם אתא למעוטי שתיהן את"ד, דע ידידי שדברים אלו לא ניתנו ליאמר לקע"ד דאם איתא דלרבנן דר"י ס"ל דהיכא דמצינן למעוטי ממילת שכבת זרע העראה ושל"ך ממעטינן א"כ תיקשי להו למה לי דכ' רחמנא אותה גבי טומאת קרי כיון דבמילת שכבת זרע הא ממעטינן לשניהם דומייא דש"ח ומ"ש תוך דברי קדשך דגם גבי סוטה אייתר מילת אותה התם נמי הא דרשינן לה דשכיבתה פוסלת אות' ואין שכיב' אחרת פוסל' אותה כמעשה בשתי אחיות וכמ"ש רש"י בפי' התורה יע"ש, גם מ"ש כת"ר לקושיית הרשב"א דהתם קים להו לרבנן דמלת ש"ז אתא למעט שתיהן דע ידידי כי לא זו הדרך בדרכי העיון דא"כ לא הנחת קושיא בעולם דבכל הדברים נתלה הדבר דקים להו הכי לרבנן:
עוד ראיתי בד"ק כתוב לאמר דרבנן לא משמע להו למעט ביאת כלה ממילת אותה משום דאשכחן ביא' קטנה מבת ג' שנים ויום א' דחשיב' ביאה לענין זה אעפ"י שאינה ראויה לעיבור שאין האש' מתעב' עד שתהיה בת י"ב שנה כדאיתא בפרק יוצא דופן דמ"א את"ד דע ידידי שמצינו בדורות הראשונים שהיו מולידין בת שש כדאשכחן בבת שבע אם שלמה כדאיתא בפר' בן סורר דס"ט ע"ב והרב נחלת יעקב בפרשת תולדות כתב דלמ"ד דרבקה בת שלש שנים היית' כשנשאת ליצחק אבינו לכך נשאה באותו זמן אולי תמהר ללדת בארבע' יע"ש, וא"כ היה אפשר לחלק מביאת כלה לביאת קטנה בת שלש שנים אלא שדבר זה לא ניתן ליאמר מפני שאין למדין מדורות הראשונים כדאיתא התם בפרק בן סורר בפלוגתא דב"ש וב"ה יע"ש, והאי הלכתא דבת ג' שנים ויום אחד שמטמא' בביא' לא לדורות הראשונים דוקא איתמ' וכמובן:
ובכן מה שעמדת מתמיה על סברת רבי יאודה דממעט ביאת כלה ממילת אות' מפני שאינה ראויה לעיבור דלדידיה תיקשי ההיא הלכתא דביא' קטנה בת ג' שנים ויום אחד שמטמאה בביא' אעפ"י שאינ' ראויה לעיבור היא תמיה רבה לכאורה ושאלתך צריכ' לפני' ולפני ולפנים, וראיתי בדברי קדשך שרצית לישב זה באומרך דאפשר דר' יאודה פליג אאותה הלכה וס"ל דאין קטנ' בת שלש שנים מטמאת בביאה אמנם לא נחה דעתך בזה שהרי כתבו התוס' בפר' הערל דע"ז דבהלמ"מ ליכא מאן דפליג.
דע ידידי שיסוד זה אשר בנית בשם התוס' ז"ל דפ' הערל דס"ל דבהלמ"מ ליכ' מאן דפליג יש לדחותו דמ"ש שם התו' ז"ל דאותה הלכה אינה הלמ"מ דא"כ לא הוה פליג ר"י עליה יע"ש אין הכונה לומר משום דבהלמ"מ ליכא מאן דפליג אבל כונתם לומר דכאן אי אפשר לומר דפליגי אהלמ"מ וקאמ' ר"י דאין זו הלמ"מ דכיון שהם אמרו לר"ש אם הלכה נקבל משמע שהם לא ידעו אם יש הלמ"מ בדבר זה או לאו שאם היה בדבר הלמ"מ לא הוו פליגי עליה וא"כ כשאמר ר"ש הלכ' אני אומר היכי פליגי עלי' אלא ודאי דכשהשיב ר"ש הלכ' אני אומר הכי קאמר הלכה זו מקובלת מרבותי ומשו"ה פליג עליה ר"י וכמ"ש הרב יבין שמועה ז"ל דכ"ז ע"א בכונת דבריה' ויפה הכריח לזה שזו היתה כונתם שהרי מצינו שהקשו ביומא דע"ט דאמאי לא קאמר הש"ס דב"ש וב"ה גבי שיעור דשאור וחמץ פליגי בהלמ"מ דמר סבר הכי גמירי ומר סבר הכי גמירי אלמא דס"ל דאיכא פלוגתא בהלמ"מ אלא ודאי דכוונתם הכא ביבמות כמ"ש:
ומה שדחה כת"ר בעיקר ראי' זו שהביא הרב מדברי התוס' במסכת יומא דאינה ראיה לדבריהם דהתם ליכא תברא לדבריהם דהכא דהתם כי פליגי בהלמ"מ ליכא למ"ד דנעקרת ההלכ' לגמרי כי אם למר ההלכ' היא בכזית ולמר בככותבת אבל הכא אי פליגי בהלמ"מ לדעת ר"י דאמר בנים ואפי' בנות נעקרת ההלכה לגמרי דלר"ש היא ההלכ' להפך בנים ולא בנות את"ד, אף שיש לדחות ראיית הרב ז"ל בזה מ"מ עיקר הפי' שפירש בדברי התוס' דפרק הערל הוא יפה אף נעים וכן ראיתי שפירש הרב קול הרמ"ז בכונת דבריהם וימין מקרבת דבריהם שביומא דע"ט דחי דחיה זו שכתב כת"ר אף שעשה לו כת"ר סמוכו' מדברי רבינו שבפי' המשנה בסוף עדויות ואחריו החזיק הרב תי"ט שם ובפ"ב דמס' סוטה מ"ב הנה הרב חוות יאיר בסימן קצ"ב כתב שאין טעם לחילוק זה דמה לי אי פליגי בכוליה מלתא דהלמ"מ או במקצתה ומ"מ אעפ"י שמדברי התוס' שבפ' הערל אין ראיה לומר דבהלמ"מ ליכא פלוגתא הנה מדברי רבינו בהקדמתו לסדר זרעים מבואר בהדיא דס"ל דבהלכה למ"מ אי אפשר שיפול בו מחלוקת ואחריו החזיק התי"ט בפ"ג דתמורה מ"ג ובפ"ק דזבחים מ"ז ובפ' ב' דסוטה מ"ב ופ"ד דסוכה מ"ט ופ"ח דיבמות מ"ג, גם הרב קרבן אהרן בספר מידות אהרן דל"ו החזיק במידה זו וכבר יצא לקראת נשק הרב חוות יאיר בסימן קצ"ב ואסף וקבץ כל הלמ"מ שבש"ס ושנחלקו בהם התנאים יע"ש:
וראיתי בד"ק העלית קושיא זו מן הישוב באומרך דר' יאודה ס"ל דאתא קרא יתירא דאותה ועקרא הלכתא לגמרי דע"כ ל"א בפ' משקין דלא אתא ג"ש ועקרא הלכתא אלא כשהג"ש אנו דנין אותה מעצמינו ומפני שאין אדם דן ג"ש מעצמו כמ"ש רש"י שם אבל הכא דקא דריש ר"י מילת אותה יתירא אתי קרא ועקר הלכ' את"ד, דע ידידי שישוב זה לא נכנס באזני שגם גבי מצרי ואדומי קא דריש ר"י קרא יתירא דאשר יולדו להם דבלידה תלי רחמנא ואפ"ה קאמר אם הלכה נקבל ש"מ שאין הדבר תלוי בדרשא דקרא דאיכא לאוקומי קרא למילתא אחריתי וכשאני לעצמי סבור הייתי לומר דרבינו ודעימיה ס"ל דאותה שאמרו בפ' בנות כותים דף ל"ב דתנוקת בת ג' שנים דמטמאה בביאה הלכתא היא לאו הלמ"מ קאמר וכמ"ש רש"י ז"ל כי אם הלכתא פסוקה ומקובלת בידי סופרים היא על דרך שפירשו התוס' בפרק הערל בהלכה אני אומר דקאמר ר"ש וכי היכי דהתם פליג עליה ר"י ה"נ פליג ויש סעד לזה מדברי רבי' פ"ה מה' אבות הטומאה ה"ט שכשהביא דין זה דתנוקת בת ג"ש לא זכר שהיא הלמ"מ כדרכו בכל המקומ' משמע דס"ל שאין זה הלמ"מ אמנם אף אם יהיה הדבר כן לא נחה דעתי לומר דר"י פליג אאותה הלכ' כיון דלא מצינו בש"ס דקאי בשום דוכתא דר"י פליג אאותה הלכ' ותו דחזינן בת"כ גבי קרא דואשה אשר ישכב איש אותה כו' שדרשו לרבות קטנ' בת ג' שנים ויום א' וסתם ספרא ר"י היא כדאית' בסנהד' דפ"ו כי ע"כ נלע"ד שיש חילוק בין ביאת קטנה לביאת כלה דביאת קטנ' אעפ"י שהיא אינה ראויה לעיבור לאו מצד הביאה בעצמ' היא שאינה ראויה אלא מצד גופה וקטנותה שאינה ראויה לכך אבל גבי כלה מה שאינה ראויה לעיבור הוא מצד הביאה בעצמה שלא זרק הזרע למקום הראוי להזריע דכיון שלא הסיר בתוליה מקודם היה המקו' צר וראיה לדבר שאם מעכה בתוליה קודם ראויה להריון ולכן גבי קטנ' נקרא ביאה ראויה להריון שהרי בגדולה כה"ג ראויה להריון משא"כ גבי ביאת כלה שהביאה היא שאינה ראויה להריון ודוק ואם יש בזה מן הדוחק שבקיה כי אגרא דכלה דוחקא ואולם אם תתיישב בזה ראה גם ראה שחילוק זה יפה אף נעים וקלורית לעין השכל ודוק:
עוד ראיתי בד"ק עמדת דרך אגב במ"ש התוס' בפ"ק דמ"ק ד"ג ע"ב ד"ה ניסוך המים וז"ל והא דאמרינן בעלמא מים לרבות ניסוך המים מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא כן פירש ר"ח עכ"ל והקשית לשאול דבפ"ק דתענית ד"ב וד"ג מוכח דלהך תנא דדריש מים לית ליה הלמ"מ בניסוך המים דאם לא כן אמאי לא אוקי מתני' דניסוך המים כל ז' כוותיה ולזה דחית דלעולם דלהך תנא נמי אית ליה הלמ"מ ג"כ מיהו לדידי' ס"ל דהלמ"מ היא שיתא יומי ולא ז' ומשו"ה לא מוקי מתני' כהך תנא ומ"מ עמדת מתמיה כי מי הכריח לר"ח לומר דהך תנא ל"פ אהלמ"מ וס"ל דלא מהלכה גמרינן לה כי אם מקראי ודוקא שיתא יומי ולא ז' וה"נ מוכחא הסוגיא דפרק השוחט והמעלה דק"י לדעת כ"ע דאמרינן התם דלכ"ע לית ליה הלמ"מ גבי ניסוך המים וא"כ ה"נ איכא למימר לדעת ריב"ב דדריש מים את"ד דע ידידי כי לא על התוס' לבד תלונותיך שגם רבינו בפירוש המשנה בפרק לולב וערבה והביא דבריו הרב מגילת אסתר בשרש הא' ד"ז ע"א בשיטת התוספו' הלזו קאי דהכי כתב שם וז"ל וניסוך המים הלמ"מ ויש לו רמזים נסתרים בתורה עכ"ל, מבואר מדבריו דס"ל דמאן דמפיק לניסוך מים מאותם רמזים ס"ל ג"כ דהלמ"מ היא ומי ששנה זו שנה זו ונלע"ד דאותה סוגיא דתענית לא תברא לדידהו שהם ז"ל מפרשים דכי קאמר הש"ס התם אלא לעולם ר"י היא לאו למימרא דוקא ר"י היא אלא לחידושא טפי נקטו ר"י דאף לדידי' דס"ל דבי"ט האחרון דוקא הוא מזכיר אפ"ה ניסוך המים היה כל ז' וכ"ש דאתי שפיר מתני' כריב"ב ור"ע דלדידהו מזכירין שיתא יומי לריב"ב וכן לר"ע תרי יומי וכ"כ רש"י למאי דלא אוקי מתני' כר"א ורש"י שלא פירש כן לדעת ריב"ב ור"ע משום דס"ל דדרשתם מן התורה בענין ניסוך המים היא דרשא גמור' ולא אסמכתא וא"כ עכ"ל דפליגי אהלמ"מ ומתני' דפרק לולב וערבה לא מצי אתי כוותייהו אמנם לשיטת ר"ח ורבינו יתפרש הסוגיא כן דלרבותא טפי קאמר לעולם ר"י וכ"ש דאתי שפיר כר"א וכריב"ב וכר"ע דלכ"ע מהלמ"מ גמרי שניסוך המים כל ז' ואינהו רמז בעלמא קא דרשי:
גם אות' סוגיא דפרק השוחט והמעלה דק"י דקאמר אשתמטי' הא דאמר ר"י ניסוך המים הלמ"מ לשיטתם יפורש כן אשתמיטתי' לר"ל ההיא דקאמר ר"י דניסוך המים הלמ"מ היא דאי הוה שמיע ליה לא הוה מקש' לר"י אי מה להלן ג' לוגין כו' דאע"ג דר"ע מפיק ליה מקרא דונסכיה עיקרא דמילתא מהלמ"מ היא וקרא רמז בעלמא וא"כ תו ליכא לאותובי' אי מה להלן ג' לוגין כו' דכיון דגמרא גמיר לה כי גמירי לוג הוא דגמירי או כל שהוא גמירי כמ"ש רש"י ולפי זה ההיא דקאמ' ר"י התם ר"א בשיטת ר"ע רבו אמר' דאמר ניסוך המים דאורייתא לאפוקי ממ"ד שהיא מדרבנן וליכא הלמ"מ ולא רמז בקרא הוא דאתי וכמ"ש שם התוס' ודוק ואולם זו היא שק' אצלי טובא לשיטת ר"ח ורבינו הלזו דבפרק הבונה דק"ג חזינן דדייק הש"ס דהך תנא דריב"ב דדריש רמז לניסוך המים מכתרי אותיות דמים ס"ל דפתוח ועשאו סתום כשר ואם איתא דהך דרשא אינה אלא רמז בעלמא ועיקרא דמלתא מהלמ"מ שמעינן לה היאך דייק הש"ס הך דינא דפתוח ועשאו סתום דכשר כיון שאין כאן אלא רמז בעלמא והוא מהרמזים הנסתרים ודבר זה לא יכולתי להלום כעת וצל"ע ומהתימא אצלי איך לא נתעורר כת"ר בדבר זה ועיין עוד במה שכתבתי בשורשי המצוות שורש הא':
עוד ראיתי בד"ק שהוקש' לך מסוגיא זו דפ"ד אחין דל"ד דקאמ' ר"י שאין כלה מטמאה בביאה מפני שאינה מתעברת בביאה ראשונ' על מ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין גבי סוגיא דתחילת ביאה קונה כו' דגבי יבמה חשבינן לביאה ראשונ' ביאה הראויה להקמת שם משום שיכול' היא להתעבר בביא' זו וכו' וכתבת שכונ' דבריו ז"ל לו' דכיון שאם מיעכה באצבע יכול' להתעבר בביאה משו"ה חשיבה ראויה להקמת שם אפי' כי לא מיעכה וכיון שכן הוקשה לך דמ"ש גבי טומאת קרי לא חשיב ג"כ ביאה ראשונה ראויה לעיבור מה"ט ותהיה טמאה בביאה ראשונה אף לדעת ר"י ודחית לזה דקרא דאות' יתירא גלי לן דלא נימא הכי גבי טומאת קרי את"ד דע בני ידידי כי בדברי הר"ן ז"ל הללו הוק' לי טובא דאיך הפה יכולה לדבר דמשום דאפשר לה למעך באצבע חשיב' ביאה ראשונה ביאה הראויה להקמת שם והותרה ביאה ראשונה אף לכ"ג והלא אם מיעכה באצבע והסיר בתוליה נעשית מוכת עץ כדמוכח מדברי התוס' בפ"ק דכתובות די"א ע"ב ומוכת עץ אסורא לכ"ג משום איסור עשה דכי אם בתולה ולא מוכת עץ וכמו ששנינו ביבמות דף מ"ט מוכת עץ לא ישא אלא שאם נשא לא יוציא מהטעם שאמרו שם מפני שסופה להיות מוכת עץ תחתיו כדאיתא התם ואולם כיון דלכתחילה איתיה באיסור עשה איך אפשר שנתירנה לכהן גדול בביאה ראשונה מפני שאפשר לה למעך באצבע ולהיות מוכת עץ:
וראיתי להרמב"ן ז"ל בחי' ליבמות ד"ך שכתב וז"ל גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה ב' פי' שאין מצות יבמה יבא עליה אלא על ביאה ראשונה ואעפ"י שאין אשה מתעברת בביאה ראשונה ולא מקיים להקים לאחיו שם כו' כיון שאפשר למעך כתמר מצוה בביאה ראשונ' איתיה בין בבתולה בין בבעולה בין שנתעבר' ובין שלא נתעבר' ולפיכך ביאה ראשונ' מותר' לו דמשעת העראה קונה את יבימתו וכשנעשית בעולה אשתו היא כבר ואעפ"י שאמרו בקדושין כל הבועל דעתו ע"ג ביאה ואסור לכ"ג לקנות בביאה שאני יבמה שאין הולכין בה אחר דעתו שבפירוש ריבתה תורה ביאת שוגג כמזיד והעראה כגמר ביאה כדאיתא לקמן ואף עפ"י שמשעה שהערה בה קנאה מ"מ איתיה למצוה עד גמר ביאה דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע אלא שריבה בה הכתוב אף הערא' עכ"ל ולכאורה זה שכתב הרב ז"ל דביאה ראשונ' איתיה בין בבתולה בין בבעולה כו' אין לו מובן שהרי בהדיא אמרו בגמרא דבבעולה איכא עשה ול"ת ואין עשה דוח' ל"ת ועשה:
גם מ"ש עוד לפיכך ביאה ראשונ' מותרת לו כו' ק' דאיך נקשר זה עם הקודם שכתב לפיכך אבל המבואר בכונת דבריו ז"ל דמצות ביאה ראשונ' איתיה בכל יבם דעלמא שאינו כ"ג בין שתהיה בעול' כבר הראויה לעיבור בביאה זו בין שתהיה בתול' ואינה ראויה לעיבור אפי"ה מצוה בביא' ראשונ' דוקא דאעפ"י שהבתול' אינה ראויה לעיבור כיון שאם מעכה כתמר ראויה לעיבור נקראת ביאה זו ביאה ראויה לעיבור ומפני שהוק' לו דגבי כ"ג לא שייך האי טעמא דמעכה באצבע מפני שנעשית מוכת עץ כתב לפיכך ביאה ראשונ' מותרת לו כלומר לכ"ג דמשעת הערא' קונה את יבמתו ואם ימעך אח"כ באצבע ונעשית בעול' אין כאן איסור שהרי אשתו היא כבר כנלע"ד ביאור דבריו ז"ל אף שיש בזה מן הדוחק כי לשון בעול' ולשון לפיכך עדיין אינו מדוקדק כל הצורך ומ"מ אנן בדידן אפשר לומר דהאי טעמא דאפשר למעך באצבע איתיה גבי כהן גדול נמי אחר העראה דאחר שקנאה בהעראה אם תהיה מוכת עץ אין כאן קפידא כמדובר תו ק"ל טובא לפי דברי הר"ן והרמב"ן דמשמע להו דבעינן ביאה ראשונה להקמת שם וביאת כלה לא חשיב' ביאה אלא מפני שראוי' למעך כתמר א"כ ביאה של"ך שאינ' ראויה להקמת שם היאך היבמה ניקנית בה ואולם נאמר דאע"פי שנקנית בביאת של"ך לדעתם ז"ל עדיין לא קיים מצוה להקים לאחיו וצריך לבא עליה ביאה כדרכה ומ"ש גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה ב' לא אמרו אלא בביאה כדרכה אבל שלא כדרכה ליכא גזירה זו ודרך זה רחוק בעיני וצריך להתיישב בזה ועיין להתוס' בפ' כיצד ד"ך ע"א ד"ה יבא ובר"פ הבע"י ד"ה שאנסוהו:
עוד בד"ק כתוב לאמר ולפי דרכנו למדנו דהתוס' דיבמות דנ"ה והר"ן בפ"ק דקידושין ורש"י ז"ל בכריתות ס"ל דאין אשה מתעברת בהערא' אך מדברי רש"י בפ"ד אחין דל"ד מוכח דאשה מתעברת בהעראה שכתב שם עלה דממעטינן העראה ממילת ש"ז וז"ל פרט להעראה שלא הזריע העראה לאו ש"ז הוא דאין כאן זרע ומדלא כתב דטעמא דממעטי' העראה הוא מפני שאינה ראויה לעיבור שמעינן דס"ל דראויה להזריע כי איכא זרע וכתבת שדבר זה תלוי בפלוגתא דשמואל ור"י בפרק הבע"י דנ"ה גבי העראה הוא נשיקה או הכנסת עטרה את"ד דע ידידי שמדברי רש"י ז"ל שבפ"ד אחין ליכא שום ראיה לומר דס"ל דראויה לעיבור היא בהעראה דהתם אי אפשר לפרש דטעמא דממעטינן הערא' מש"ז הוא מפני שאינה ראויה לעיבור דא"כ אייתר מילת אותה דממעטי' מינה של"ך דהא כי היכי דממעטינן העראה מפני שאינה ראויה לעיבור הכי נמי נמעט של"ך כיון שאינה ראויה לעיבור אמנם אי מיעוט העראה הוא מפני שאין כאן זרע אצטריך שפיר אותה למעט של"ך ובכריתות דממעטי' העראה ושל"ך ממלת ש"ז הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהערא' אמעיט מפני שאינה ראויה לעיבור ומשום הכי אמעיט נמי של"ך ואפשר דמ"ש שם דבהעראה אינה ראוי' לעיבו' היינו משום דליכא הוצאת זרע בהעראה ומה"ט אינה ראוי' לעיבור אמנם מדברי תוס' ביבמות דנ"ה שכתבו דגבי ש"ח לא בעינן הוצאת זרע א"כ עכ"ל דכי ממעטינן העראה היינו משום דאפי' איכא הוצאת זרע אינה ראויה לעיבור להך מ"ד ומשו"ה אמעיט העראה ושל"ך שדקדק הרב מ"ל מדבריהם דס"ל דבהעראה והכנסת עטר' אינה ראויה לעיבו' ודחה דברי הפוסקים וההיא דבן זומא דפ"ב דחגיגה דאמרו דחיישינן שבאמבטי מתעברת יע"ש:
איברא כי לע"ד אין מדברי התוס' הללו שום ראיה לדחות ההיא דבן זומא דמ"ש התו' הכא דאין האשה ראויה להתעבר בהכנסת עטרה למ"ד הערא' זו הכנסת עטרה היינו משום דבהכנסת עטר' לבד לא יוכל לבא הזרע מיד למקום הראוי לעיבור אם לא שהאש' בעצמה אח"כ יכניסנו ויניחנו לפנים למקום הראוי לעיבור והו"ל כמי שהשחית זרעו באמבטי ובאתה אשת איש ונכנס לתוך האמבטי והכניס הזרע למקום הראוי לעיבור דכל כה"ג אפילו שנתעברה ממנו לא מחייב בעל הזרע דאין כאן ביאה כלל ה"נ למ"ד העראה זו הכנסת עטר' שסובר שאין זו ביאה מפני שאין האשה מתעברת מחמת ביאתו שהביא' כזו אינה ראוי' לעיבור מצד הביאה מפני שיפול הזרע לחוץ ולא תתעבר ונהי שאם האשה מכניסו אח"כ למקומו הראוי לו תתעבר אמנם מצד הביאה אינה ראוי' להתעבר דהוי כאלו נתנו במקום שאינו ראוי לעיבור כנלע"ד כוונת דבריהם והוכרחתי לזה מפני שראיתי להתוס' ז"ל עצמן בפ"ק דיבמות די"ב ע"ב ד"ה דאפילו לר' יאודה שכתבו וז"ל דאי לאו דבנים עדיפי כסמנים משכחת לה חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי כו' יע"ש הרי שעשו עיקר התוס' ז"ל מההיא חששא דשמא עיברה ודלא כהרב מ"ל דנידחה קרי לה לההיא חששא ומה שהביא עוד ראיה הרב ז"ל דאין האשה מתעברת בהערא' מההיא דפ' עשרה יוחסין דע"ח ודחית לזה דמשם אין ראיה דמ"ש בשלא גמר ביאתו אפשר לפרש או שלא הכניס העטר' או שלא הוציא זרע יפה כח הדוח' ובאותה סוגיא דפ"ד אחין דל"ד מבואר ג"כ דכל שלא הוציא זרע הערא' קרי לה וכמ"ש רש"י שם וכמדובר לעיל ועיין עוד בסנהדרין פ"ן סורר דע"ג ע"ב במ"ש רש"י ד"ה משעת העראה כו' שכתב דהכנסת עטרה גמר ביאה קרי לה יע"ש ועיין בתשו' הרב בני יעקב סימן קכ"ב דשקיל וטרי בענין זה דאמבטי אם ראויה להתעבר האשה בכה"ג יע"ש:
עוד ראיתי בד"ק שהבאת ראיה לדברי התוס' דפרק הבע"י דגבי ש"ח לא בעינן הוצאת זרע כי אם שתהא ביאה ראויה לעיבור ולהזריע מאות' שאמרו בכריתו' די"א שאינו חייב בש"ח עד שתהיה בעול' מקודם ומפקי לה מדכתיב נחרפת לאיש והאי נחרפת לישנא דשנויי הוא כדאיתא התם והוכיח כת"ר דאין צריך שיהיה בעול' מהע"ע עצמו שהיא מאורסת לו מדקרו לה מאורסת לע"ע ואם צריך שתהיה בעול' ממנו נקראת נשואה לא ארוסה והשתא אם איתא דגבי ש"ח בעינן שיהיה הוצאת זרע ממש א"כ אף ביאה ראשו' של כלה לא מחייבינן בה כיון שאינ' ראויה לעיבור בביאה זו וכיון שכן ל"ל לר"י למילף להך מילתא דצריך שתהיה בעול' מדכתיב נחרפת דתיפוק ליה מדכתיב ש"ז וביאת כלה לא קרינן בה ש"ז כיון שאינ' ראויה לעיבור את"ד, דע ידידי כי דברים אלו אף שהן מעשה מדודין אמנם לא ישרו בעיני כי מעיקר' יסוד זה אשר בנית דאין צריך שתהיה בעולה מהע"ע עצמו שהיא מאורסת לו מדקרי לה מאורסת ולא נשואה זו אינה ראיה כלל דאפשר שקדשה בביאה וביאה אירוסין עושה ולא נשואין כדאיתא בפ"ק דקדושין וכמ"ש ה"ה ברפ"י מה' אישות, ועוד דלישנא דמאורסת היא מיוחדת כדקאמר רב ששת בפ' השולח דמ"ג וכ"כ רש"י בפי' התורה ואף אי יהיבנא לך כל דילך דאין צריך שתהיה בעולה מהע"ע עצמו דהכי משמע טפי לישנא דר"י וכן הוא לשון רבינו בפ"ג מהלכו' א"ב אכתי ליכא ראיה לומר דמדבעינן הוצאת זרע בש"ח בעינן נמי שתהיה בעול' דשפיר איכא למימר דגזרת הכתוב הוא שצריך שיהיה ראויה לעיבור בביאה זו אלא דומיא דביאה לענין טומאת קרי בעי רחמנא וכי היכי דהתם בעינן הוצאת זרע ולא אמעיט ביאה ראשונה לרבנן דר"י ה"נ אע"ג דבעי' הוצאת זרע לא אמעיט ביאת כלה וכיון שכן אי אפשר למילף ממלת ש"ז שצריך שתהיה בעולה מקודם ואהכי קא מיהדר ר"י למילף לה ממילת נחרפת:
ומיהו ממ"ש רש"י שם בפ' הבע"י דנ"ה ע"ב עלה דקאמר רב ששת ש"ז אינו חייב על ביאת המירוק כו' וז"ל מירוק שמזריע כו' משמע דס"ל דגבי ש"ח בעינן הוצאת זרע ממש וכן נר' מדבריו בפ' בן סורר דע"ג ע"ב ד"ה משעת העראה יע"ש דאילו הוה משמע ליה דלא בעינן הוצאת זרע ממש וכמ"ש התוספו' הי"ל לומר דמירוק הוא הכנסת כל הגיד דהיינו גומר וכאותה ששנינו ביומא ומירוק אחר שחיט' ע"י וכ"כ רבינו בפ"א מה' א"ב ה"י דהכנסת העטרה לבד נקרא מערה ומכניס כל האבר נקרא גומר ולא כתב שצריך שיזריע יע"ש מדבריו ז"ל הללו יש להוכיח שדעתו כדעת התוס' דגבי ש"ח לא בעי' הוצאת זרע ממש שהרי לא הצריך הרב ז"ל בפ"ג מהלכות א"ב גבי ש"ח אלא שיגמור ביאתו וכבר גילה דעתו בפ"א דגמר ביאה הוא הכנסת כל האבר לבד ולא שיזריע ג"כ כנלע"ד:
עוד ראיתי בד"ק יצאת לידון בדבר חדש דסריס אדם וסריס חמה שבאו על ש"ח וכן אם הש"ח היתה עקרה או זקנ' או איילונית דלא מחייבי כיון דאין כאן ביא' הראוי' לעיבור ככתוב בד"ק דע ידידי כי מילתא דפשי' לך ספוקי מספקא לי טובא דשפיר איכ' למימר דדוק' העראה ושל"ך הוא דממעטינן ממלת ש"ז דלמקום שכיבה הראוי לעיבור קפיד רחמנא לאפוקי הני הערא' ושל"ך דאין מקו' שכיב' זו ראוי לעיבור אבל אם השוכב אינו ראוי לעיבור שאינו יורה כחץ וכן אם האשה הנשכבת אינה ראויה לעיבור בשכיב' זו שאין בה זרע וכי היכי דלענין הוצאת זרע ילפינן מש"ז האמור בסוט' ובאשת איש כמ"ש התוספות דאין צריך שיהיה בו הוצאת זרע ה"נ לענין שכיבת סריס ועקרה וזקנה ואיילונית ילפינן מהתם דלא אמעיטו ממלת ש"ז אלא אמקום שכיבה הראוי לעיבור קפיד רחמנא כמדו' וכעת אין בידי ראיה נכונה לזה זולת שלא מצינו דבר זה דסריס ועקר' ואיילונית שמיעטו בש"ס ובפוסקים וכל כי האי מילתא הן כל חדש לא הוה משמיט הש"ס והפוס' להשמיענו:
וכמו כן יש להסתפק גבי ש"ז האמור בטומא' קרי דממעטינן מיני' העראה ושל"ך לר"י והער' לרבנן ושל"ך ממילת אות' כדאיתא בפ"ד אחין דל"ד אי ממעטינן נמי ביאת סריס וביאת עקרה וזקנ' ואיילונית כיון דאין כאן ביאה הראויה לעיבור או דילמא אמקום שכיבה הראוי לעיבור קפיד רחמנא והנה לענין ביאת סריס גבי טומאת קרי היה נרא' להביא ראיה דאין כאן טומאה ואינן צריכין טבילה מאותה שאמרו בתורת כהנים פרשת מצורע דקנ"ד ע"ב גבי קרא דואיש כי תצא ממנו ש"ז ש"ז פרט למערה וכתב הרב קרבן אהרן ז"ל שאין פי' מערה זה מלשון העראה אלא לשון מערה מים מן הכלי ואנן קי"ל שאם אינו יורה כחץ שאינו ראוי להזריע אינו מטמא ולזה אמרו דאומרו ש"ז שצריך זרע ראוי להזריע ואם אינו בירייה אלא בעירוי שהוא שותת ויוצא אינו מטמא עכ"ל, וכיון שהאיש עצמו שיצא ממנו ש"ז אינו טמא עד שתצא ממנו כיורה כחץ אף שהאשה הנבעלת ממנו נמי אינה טמא' דלא תהא ביאתה עדיף מהבועל עצמו שיצא ממנו ש"ז ובכן הסריס שבעל שאין ש"ז שלו יורה כחץ אלא שותת ואינו ראוי להזריע אימעיט ממילא:
שוב ראיתי שדבר זה בפלוגתא דאמוראי תלי דבפ' יוצא דופן דמ"ג ע"א אתמר אמר שמואל כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמא' מ"ט שכב' זרע אמר רחמנא בראויה להזריע כו' לישנא אחרינ' אמר שמואל כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמא' מאי בינייהו איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצא שלא בהרגשה ואמרי' מילתא דפשיטא ליה לשמואל מבעי' ליה לרבא דבעי רבא נעקר' בהרגשה ויצא שלא בהרגש' מהו כו' לישנא אחרינא אמרי לה אמר שמואל כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינ' מזרע' אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמאה שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא [יהיה] טהור מקרה לילה אפי' קרי בעול' ע"כ והתו' ז"ל שם בד"ה בראויה להזריע כתבו וז"ל ואפילו יצאה בלא הרגשה איירי כדמוכח בסמוך ותימא דא"כ משמע דראוי להזריע אפילו אינו יורה כחץ ובשלהי נדרים ויבמו' אמרי' איהי קים לה ביורה כחץ ור"י משמע דאם אינו יורה כחץ אינו ראוי להזריע וי"ל דלהך לישנא לא מצריך רק שבתחילת עקירת ש"ז תהא ראויה להזריע אע"ג דלסוף יציאתה היא בענין שאינו ראוי להזריע א"נ ראוי להזריע הוא אלא שאינה ראויה להתעבר לפי שאינו יורה כחץ ואינו נכנס לתוך גופה אלא שותת ויוצא לחו' עכ"ל, ובלישנא בתרא דשמואל כתבו התוספו' בד"ה הא איטמויי מטמאה וז"ל פי' ואפי' נעקרה בלא הרגשה דאל"כ היינו לישנא קמא עכ"ל, מבואר יוצא לפי דברי התוספות דללישנ' קמא וללי' בתרא אפי' שאינו יורה כחץ שאין האשה ראויה להתעבר בו מטמאה ולפ"ז סריס אדם וסריס חמה אפילו שאין הזרע שלהם ראוי לעבר כל שיש להם הרגשה בשעת עקירת הזרע שלהם מטמא דמה שאינן ראויין להולי' הוא מפני שאינן יורים כחץ וכל כי האי מילתא לל"ק וללישנא בתרא מטמא למר מטעם דראוי להזריע קרינן בש"ז שלהן ולמר משום דכתיב מקרה לילה אבל ללישנא מציעא דשמואל דאמר כל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא נראה דסריס אדם וסריס חמה אין הזרע שלהם מטמא:
ולענין הלכה כתב רבינו בפ"ה מה' שאר אבות הטומאה ה"ד וז"ל וכל ש"ז שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמא' לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום ש"ז נעקרה בהרגשה אע"פ שיצאת שלא בהרגשה טמא עכ"ל נר' דפסק כלישנא קמא דשמואל דהדבר תלוי בהרגשה בשעת עקירה ובנמוקי מוהר"י קורקוס לה' שאר אבות הטומאה מכ"י מצאתי כתוב דהטעם שפסק רבי' כל"ק דשמואל הוא משום דכיון שהקשו בו לשמואל מהברייתא ורב הונא תלמידיה מתרגם לה אליביה משמע דהוא עיקר ועוד דלישנא קמא הוי מלתא מציעתא שאם באנו לפסוק דלא בעינן הרגשה כלל לא בעקירה ולא ביציאה כלישנא בתרא הא תרתי לישני פליגי עליה דהאי לישנא וסברי דבעינן הרגשה כדי שיקרא ראוי להזריע ואין הלכה כאחד במקום שנים וכ"ש דקרא הכי משמע ואם באנו לפסוק שצריך הרגשה מתחי' ועד סוף כלישנא מציעא הרי ל"ק ול"ב סברי דלא בעי הרגש' כולי האי הילכך נקטינן דבעינן הרגשה בעקירה דתרי לישני שוו בהכי ל"ק ולישנא מציעא ולא בעינן הרגש' בשעת יציאתה דתרי לישני סברי הכי ל"ק ול"ב עכ"ל וכתב עוד שם הרב הנז' דהראב"ד בהשגותיו כתב על דברי רבינו וז"ל א"א לישנא בתרא דגמ' אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמאה עכ"ל פי' ואפילו נעקרה בלא הרגשה טמא כדברי התוס' וסומך הוא ז"ל על ליש' בתרא כיון שהוא אחרון וגם דמחמיר בשל תורה ורבי' סמך על ל"ק מהטעם האמור עכ"ל:
ומכלל דברי הרב ז"ל אתה שומע דבין לדעת ר' דפסק כלישנא קמא ובין לדעת הראב"ד דפסק כלישנא בתרא לכ"ע אפילו זרע שאינו יורה כחץ הוא מטמא אלא דלרבינו ז"ל בעינן הרגשה בשעת עקיר' ולהראב"ד לא בעינן עקיר' בשעת הרגשה וזה הפך מ"ש הרב קרבן אהרן דאנן קי"ל דכל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא אבל מדברי מרן כ"מ ז"ל נרא' דרבינו פסק כמ"ד דכל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא שכתב על דבריו שם וז"ל וכתב הראב"ד על דברי רבינו כו' אבל אי קשיא הא קשיא כו' וע"ק שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעא דטמא וזה סתר מה שפסק קודם לכן כל"ק ונ"ל שפסק כלישנא מציעאה שאינו יורה כחץ בכלל אין גופו מרגיש הוא וא"כ כי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה בכלל וכ"ש שכבר ביאר בסמוך דנעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא ותו ליכ' למיטעי ואלו הוה נקט לישנא דשאינו יור' כחץ הוה אפ"ל שאם נעקר שלא בהרגש' ויצא בהרגש' ולכלול גם את זה נקט לישנא דשאין גופו מרגיש בה עכ"ל הרי שכתב דכי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה כחץ בכלל ופסק כלישנ' מציע':
איברא שעיקר דברי מרן הללו לא יכולתי הלום דמאחר שרבינו ז"ל כת' בהדיא דאם נעק' בהרגשה ויצתה שלא בהרגש' טמא מבואר דפסק כלישנא קמא דשמואל דאי כלישנא מציעא אינו טמא עד שירגיש בתחילת עקיר' וביציאה דהיינו דאיכא בינייהו בין לישנא קמא ללישנא בתרא דלל"ק טמא וללישנא מציעאה כל כה"ג אינו טמא וכמבואר מדברי התוס' בד"ה בראויה להזריע ובד"ה הא טמויי כו' וא"כ מה זה שכתב שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעא ומהיכא שמע ליה למרן שפס' בבעיא דרבא כלישנא מציעא והלא לא פסק בבעיא דרבא אלא כלי' קמא כמבואר ונר' שמרן סובר בפי' השמועה דכי אמרינן איכא בינייהו דלישנא קמא ולישנא מציעא נעקר' בהרגשה ויצתה שלא בהרגש' דה"ק דללישנא קמא אינו מטמא עד שירגיש כל גופו בין בשעת עקירה ובין בשעת יציאה ולליש' מציעא דתלי הדבר ביורה כחץ כל שיש הרגשה בשעת עקירה יורה כחץ הוא אעפ"י שאינו מרגיש בשעת יציאה מרוב מהירות היציאה והשתא הוקשה לו שפיר למרן ז"ל שדבריו סתרי זה א"ז דבתחי' דבריו כתב כל זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינו טמא נראה דפסק כל"ק דבעי' הרגש' בין בשעת עקירה ובין בשעת יציאה ואח"כ כתב שאם הרגיש בעקירה אעפ"י שלא הרגיש בשעת יציאה טמא והיינו בעיא דרבא ופסק כלישנא מציעא דטמא דתלי הדבר ביורה כחץ דהיינו שמרגיש בשעת עקירה אעפ"י שאינו מרגיש בשעת יציאה ולזה תריץ יתיב מרן דמ"ש רבינו בתחילת דבריו כל זרע שאין גופו מרגיש הכונה הוא שאינו מרגיש בתחילת עקירה והיינו שאינו יורה כחץ דאתמר בלישנא מציעא ואעפ"י שבגמ' מבואר דלל"ק דאמר כל זרע שאינו מרגיש בה אינו טמא צריך שירגיש בין בשעת עקירה ובין בשעת יציאה והיינו דאיכא בינייהו דהני תרי לישני קמאי לזה תירץ דיש חילוק בין לשון רבינו ללישנא דגמרא בזה מהטעם שכתב ז"ל באופן דלשון שאינו יורה כחץ נכלל בלשון רבינו במ"ש כל זרע שאינו מרגיש בה וע"ז הוקשה לו למרן למה לא כתב רבינו בהדיא כלשון האמור בגמ' בלישנ' מציעא כל זרע שאינו יורה כחץ ולמה זה נקט הלשון האמו' בל"ק וסמך רבינו על המבין לזה תריץ יתיב דאי' הוה נקט ל' זה הוה אפשר לומר דאף אם נעקר שלא בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא דכל שהוא מרגיש בהרגש' יורה כחץ הוא לזה נקט שאין גופו מרגיש לומר דעיקר ההרגש' הוא בשעת עקירה שזה נקרא הרגש' כל גופו זה נלע"ד כונת מרן באופן שלדעת מרן כ"מ רבינו פסק כלישנא מציעא דצריך שיהיה זרע יורה כחץ כדי שיטמא ולדעת הראב"ד אף אם אינו יורה כחץ מטמא והרב קרבן אהרן נראה דאזיל כשיטת מרן כ"מ בדעת רבינו ולכך כתב דאנן קי"ל כל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא אעפ"י שהראב"ד חלוק בזה והעיני בשר לו עיניו יחזו שפי' זה שפי' מרן כ"מ בפירוש השמועה ובדברי רבינו מפיק ודחיק ואתי מרחיק מלבד דהתוס' לא ניחא להו בפי' השמועה לפרש כדבריו ז"ל ודברי מהר"י קורקוס ז"ל נכונים כמבואר:
ודע שראיתי להרמב"ן בחי' למסכת נידה עלה דהך >>>>

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.