שער המלך/איסורי ביאה/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ איסורי ביאה ג

ו

באו עליה י' והיא בתולה כו'. כתב ה"ה ז"ל וקי"ל כחכמים דפליגי עליה דר' ומבואר הוא שהוא גורס בדברי רבינו ז"ל בד"א שבאו עליה כדרכה כו' אמנם המאירי ז"ל אינו גורס בד"א שבאו עליה כדרכה כו' וס"ל שדעת רבי' לפסוק כר' ועיין בשיטה מקובצת למסכת כתובות פ' אלו נערות שהביא דברי המאירי הלזו באורך ולגי' זו קשה דהי"ל לרבינו לפסוק דלענין קנס לר"ע בעולה היא כדאמרינן פ"ק דקיד' אר"י מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי גם לגי' ה"ג שפוסק כרבנן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כדאי' התם וצ"ע ועיין בתוספות דפרק אלו נערות ד"ה ועל הכותית שהק' בס"ד וז"ל אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה כו' וכתב הרב ח"ה ז"ל שם דהוצרכו לזה דר"י ן' כיפ' דסביר' ליה דאינו אסור מחזיר גרושתו אלא משנשאת ונבעלה כדכתיב אחרי אשר הוטמאה ודבריהם תמוהים שהרי בפ"ק דקיד' אמרינן דאפילו לרבנן דר' דס"ל דבעולה שלא כדרכה לא חשיב בעולה בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואמרינן התם דלר' קרא דבעולת בעל אצטריך לאשמועינן דבעל עושה אות' בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה לענין קנס יעיין שם ובדוחק יש ליישב דבריהם דס"ל ז"ל דכיון דטעמא דבעל עושה אותה בעולה ש"כ הוא משום דכיון דאהנייא ביאתו לקנותה אהנייא לאחשובה בעולה גמורה כמו שכ' הריטב"א ז"ל שם איכא למימר דדוקא כשמקדשה בביאה אמרינן מיגו דחשיבה ביאה לקנותה חשיבא נמי בעולה לדונה בחנק ולענין קנס וכן מאי דפריך עליו התם ע"כ ל"פ רבנן אלא באחר אבל בבעל כו' מה"ט הוא דפריך דכיון דכסף גרידא ל"ק עד דמקדש והדר בעיל א"כ מגו דחשיבא ביאה לקנותה חשיב' נמי בעולה לדונה בחנק אמנם לפי האמת בכסף לחוד קונה אם קידשה בכסף ובא עליה שלא כדרכה לא חשיבא בעולה כיון דליכא מיגו כך נראה לי. ואולם מדברי התו' פרק נערה דמ"ח ע"ב ד"ה היינו כר' סותר לזה שכתבו ועי"ל דס"ל ז"ל כשי' הרב בעל החידושין דשלא כדרכה דאיתמר התם היינו בלא השרת בתולים אבל שלא כדרכה ממש אפי' בעל אינו עושה אותה בעולה ובר מן דין דברי התוס' הללו סותרין למ"ש פרק נערה דף מ"ט ע"א דבור המתחיל ואימא דנשואין משוה לה בעולה לכל דבר אעפ"י שלא נבעלה וצ"ע:

טו

המערה בשפחה כו' פטור וכן אם בא עליה שלא כדרכה פטור כו' שנאמר שכבת זרע כו'. כתב ה"ה בגמרא מימרא שם ומבואר שם דמתיבת ש"ז נפ"ל תרוייהו שלא כדרכה והעראה וכן מבואר מדברי התוס' בפרק הבע"י דנ"ה ע"ב ד"ה אינו חייב שכתבו וז"ל ונראה דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמינן קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה יע"ש וק"ל טובא מהא דגרסינן בפ' ד' אחין דל"ד ע"ב ת"ר אותה פרט לכלה דברי ר"י וחכ"א פרט לשלא כדרכה כו' במאי קמיפלגי רבנן סברי ש"ז פרט להעראה אותה פרט לשלא כדרכה והערא' ור"י סבר שלא כדרכה והעראה מש"ז נפקא אותה פרט לכלה יע"ש הרי דלרבנן מתיבת ש"ז לא נפ"ל אלא הערא' גריד' וא"כ הדבר קשה מ"ש גבי שפחה חרופה דנפ"ל מתיב' ש"ז תרוייהו והנראה ודאי דסוגיא דכריתו' דתני תנא קמי' דרב ששת אתיא אליבא דר"י דנפקא ליה העראה ושלא כדרכה מתיבת ש"ז אכן לרבנן ה"נ דבשפחה חרופה לא ממעטינן מש"ז אלא העראה גריד' ושלא כדרכה בשפחה חרופה חיובי מיחייב ודברי התוס' דפ' הבע"י מתישבים לפי זה דא"א דבהעראה הראויה להתעבר היכי מוקמינן קרא אליבא דר"י למעוטי ב' אדרבא טפי מסתבר לאוקמי אשלא כדרכה גרידא ומכ"ש דק' נמי אליבא דרבנן דלא ממעטינן אלא הערא' דאם איתא דראויה להתעבר איפכא היה לנו לו' דאהעראה מחייב ואשלא כדרכה פטור ויש סעד למה שכתבתי ממתני' דכריתות דקתני התם מה בין שפחה לבין כל העריו' כו' כל העריו' עשה בהם מערה כגומר כו' וק' אמאי לא חשיב שלא כדרכה דבכל העריות עשה בהם שלא כדרכה ככדרכה ובשפחה חרופה אינו חייב אלא בכדרכה אלא משמע דמתני' אתיא כרבנן דר"י דסבירא להו דאשלא כדרכה חיובי מיחייב ובת"כ סדר קדשים איתא התם ש"ז פרט למערה ואילו שלא כדרכה לא קתני התם מכל הני נר' כמו שכתבתי ושוב מצאתי הדבר מפורש בחי' הרשב"א ז"ל פרק הבע"י דף הנזכר ע"א אההיא דאמרי' התם העראה דחייבי לאוין מנ"ל מדגלי רחמנא ש"ז גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה אדרבא מדגלי רחמנא העראה בחייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה אמר ר"א אם כן לישתוק קרא משפחה חרופה כו' וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ואיכא למידק היכי אמר ר"א לישתוק קרא משפחה חרופה והא צריך הוא לשלא כדרכה כדאיתא בכריתות תני תנא קמיה דר"ש כו' וי"ל דההיא אליבא דר"י היא דאמר לעיל בשלהי ד' אחין דמערה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא אבל לרבנן דלא מפקי התם שלא כדרכה משכבת זרע אלא מאותה ה"נ אשלא כדרכה בשפחה חרופה חייב וסוגייא דהכא כרבנן א"ד וכן כתב הריטב"א ז"ל בשיטה כ"י משם התוס' יע"ש הן אמת דקשה לכאורה על תי' ז"ל במ"ש דסוגייא דפ' הבע"י אתי' כרבנן דאכתי תקשי אליבא דר"י העראה דחייבי לאוין מנ"ל והי"ל לתלמודא להקשות הניחא לרבנן אלא לר"י מנא לן וכ"ת דה"נ לר"י אינו חייב על העראה בחייבי לאוין הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דבכוליה תלמודא מיפשט פשיטא לן דאהעראה מיחייב ולא מישתמיט לומר דר"י פליג בהא ותו דברייתא דכריתות דתני קמיה דר"ש עשו גומר שלא כדרכה כהמער' בכדרכה דפטור בשפחה חרופה כר"י אתיא וקתני דדוקא בשפחה חרופה אינו חייב על העראה מכלל דחייבי לאוין בעלמא בהעראה מיחייב והנראה פשוט דכוונ' הריטב"א משום דבתר הכי פרכינן התם העראה דחייבי לאוין דכהונה מנ"ל אתיא קיחה קיחה מעריות וא"כ לר"י העראה בחייבי לאוין מג"ש דקיחה קיחה דכיון דאפילו בחייבי לאוין דכהונה מיחייב בהעראה כ"ש שאר חייבי לאוין אלא דרב אשי אליבא דרבנן משני שפיר דלחייבי לאוין דעלמא בלאו ג"ש דקיחה קיחה נפ"ל שפיר משפחה חרופה אבל לר"י חייבי לאוין דעלמא וחייבי לאוין דכהונה תרוייהו נפ"ל מג"ש דקיחה קיחה וזה פשוט ואיך שיהיה זאת תורת העולה דלרבנן דר"י בשפחה חרופה אשלא כדרכה מחייב ומעתה יש לתמוה על רבינו דפסק כמימרא דר"ש דתרוייהו ממעטינן מש"ז כנרא' שדעתו ז"ל לפסוק כר"י ואילו בפ"ה מה' שאר אבות הטומאה דין ט' וי' פסק דהבועל שלא כדרכה והמער' אין בו טומאת ב"ק הנה מבואר שדעתו ז"ל לפסוק כרבנן דר"י דאותה למעוטי שלא כדרכה וש"ז למעוטי העראה שאילו היה דעתו לפסוק כר"י הי"ל להביא דין פרט לכלה דאינה מטמאה וכן מבואר מד' מרן כ"מ שם ע"ש והדבר תמוה מ"ש דבש"ח ממעטינן תרווייהו מש"ז ובר מן דין לא ידעתי מה יענה לההיא דפרק הבע"י שהקשה הרשב"א ז"ל דעכ"ל דלרבנן דר"י בשפחה חרופה חייב אשלא כדרכה ומצאתי בשט"מ כ"י תי' לקו' הרשב"א הלזו משם הר"ם מאיב"רא וז"ל וי"ל דמתרוייהו פריך מעיקרא וה"ק העראה ושלא כדרכה דחייבי לאוין מנ"ל ע"כ ולקו' קמייתא אפשר לומר דס"ל לרבינו דכיון דבכריתות מייתי הא דר"ש בסתמא משמע דאליבא דכ"ע היא ואפילו לרבנן דילפי מב"ק מה ב"ק עשה שלא כדרכה כמערה ה"נ בשפחה חרופה שלא כדרכה כמערה וזה ודאי דוחק דאיסור מטומאה לא ילפינן וצ"ע:
ודע שרש"י ז"ל שם בפ"ד אחים ד"ה להעראה כתב וז"ל להעראה שלא הזריע אי למ"ד נשיקה אי למ"ד הכנסת עטרה וכ"כ סמוך ונראה וז"ל שלא כדרכה והעראה מש"ז נפקא שלא כדרכה אינו מקום זרע כו' נראה מבואר דס"ל דאם הזריע היא טמאה וכן מבואר מדברי רבינו ז"ל בפ' הנזכר יע"ש והנראה ודאי דס"ל דבהעראה ראויה להתעבר ושלא כדעת התוס' דפרק הבע"י שכתבנו לעיל דאי ס"ל דאינה ראויה להתעבר אפילו הזריע אינה טמאה כיון שאינו ראוי להזריע והרי ביאה ראשונה לר"י אינה טמאה מטעמא דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ובעינן ש"ז הראוי להזריע וא"כ איך כתב רש"י ז"ל דלר"י העראה אינה מטמאה אלא דוקא בשלא הזריע גם גבי שפחה חרופה דאמרינן התם דאם אינו מתכוין כגון שנפל מן הגג ונתקע אינו חייב כתב רש"י ז"ל שם דה"ט משום דכשאינו מתכוין אינו ראוי להזריע הרי דמתיב' ש"ז ממעטינן ש"ז דאינו ראוי להזריע וא"כ אלו היה דעתו ז"ל דבהעראה אינה מתעברת הי"ל לומר דאפילו הזריע אינה טמאה והר"ב מש"ל ז"ל פרק ט"ו מהלכות אישות הלכה ך' כתב בפשיטות דהעראה אינה ראויה להתעבר והוכיח כן מדברי התוס' שכתבנו וכתב עוד וז"ל שוב ראיתי הדבר מפורש בפרק עשרה יוחסין דע"ח דאמרינן התם אמר ר"י כ"ג באלמנה לוקה ב' כו' ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו הרי מבואר דמהעראה אינה ראויה להתעבר ועל פי זה כתב דה"ט דכל הפוסקים ז"ל שהשמיטו ההיא דבן זומא דפ"ב דחגיגה דאמרינן התם חיישינן שמא באמבטי נתעברה משום דהוי דלא כהלכתא דכיון דבהעראה אינה מתעברת כ"ש באמבטי את"ד יע"ש:
ולדעתי נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דמדברי רש"י ז"ל מבואר דס"ל דראויה להתעבר ומה שהביא ראיה מההיא דפרק עשרה יוחסין נראה דאין ראיה כלל דמ"ש שם בשלא גמר ביאתו לאו היינו מרוק הגיד ובשהזריע אלא ה"ק בשלא גמר ביאתו שלא הזריע ותדע דבפ"ב דנדה דף ט"ו פרכינן התם לר"י בנו של ריב"ז דאמר בעלה נכנס להיכל להקטיר קטורת ות"ל משום ב"ק ומשני בשלא גמר ביאתו והתם ודאי עכ"ל דשלא גמר ביאתו דקאמר היינו שלא הזריע ואם כן דכוותה נמי ההוא דפ' הבע"י הכי נמי מתפרשא וזה פשוט ועיין בתוספות פרק קמא דיבמות דף י"ב עמוד ב' דבור המתחיל ואפילו שכתבו בסוף דבור דמשכחת לה חמות' ממאנת כגון שעברה באמבטי יעיין שם מבואר דס"ל דההיא דבן זומא הלכתא היא ודו"ק ודע שמדברי רש"י ורבינו שכתבו דמעוטא דהעראה היינו בשלא הזריע נראה מבואר דס"ל דכל שגמר ביאתו אע"פ שלא הוציא ש"ז טמא משום ב"ק דאל"כ מאי איכא בין העראה לגמר ביאה והרב בעל מש"ל ז"ל פ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה ג' הוכיח כן מפשט' דשמעתתא דההיא דפ"ב דנדה שכתבנו לעיל ולא זכר ש"ר דברי רש"י ורבינו הללו ואע"ג דקרא כתיב ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז כבר כתבו התוס' פ' הב"עי ד"ה הנז' גבי שפחה חרופה וז"ל נראה דמחייב אפי' בלא הוצאת זרע דלא בעינן אלא ביאה הראויה להזריע כמו בא"א דלא בעינן הוצאת זרע אע"ג דכתיב ביה ש"ז כו' יע"ש הן אמת שדבריהם ז"ל אינם מובנים במה שהביאו ראי' מא"א דהתם שאני דאפי' בהעראה דהיינו נשיקה למ"ד או הכנסת עטרה למ"ד מחייב כשאר חייבי מיתות דעלמא דילפינן לה מהיקש' דרבי יונה כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ דש"ז אתא למעוטי משמש מתה וש"ז לאו דוקא ממש משא"כ בשפחה חרופה דדרשינן ש"ז למעוטי העראה איכא למימר דבגמר ביאה נמי כל שלא הוציא ש"ז פטור דאהוצאת זרע הוא דקפיד קרא ויש ליישב בדוחק:
ואולם הא ק"ל מאותה שאמרו בפרק יוצא דופן דמ"א ורחצו במים וטמאו עד הערב אמר ר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לענין נוגע בש"ז הרי כבר נאמר למטה או איש אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה אלא שגזרת הכתוב היא ופרש"י וז"ל מה בא זה ללמדנו הא משום טבילה דידי' לא אצטריך דהא כתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו ש"ז ואם ללמד עליה שצריכה טבילה כו' יע"ש והשתא אמאי ל"ק עדיפא מינה דקרא אצטריך למשמע דביאה משוי להו ב"ק ואפילו בלא הוצאת זרע והתוס' ז"ל ד"ה וסבר כתבו וז"ל ואע"ג דקרא במשמש' איירי סבר המקשה דמטעם משמש' לא היתה טמאה אי לאו משום שהזרע נפלט לבית החיצון וא"ת לרבנן נמי תקשי כו' וי"ל כו' ואצטריך קרא למשמש' אף שנכנס הזרע מתחילה לבית הפנימי ולא יצא לבית החיצון כו' א"נ שמא לרבנן מטמא אלא כשהיה הזרע בבית הפנימי ויצא לחוץ כו' יע"ש:
והשתא קשה טובא דאיך אפשר לומר דסבר המק' דמטעם משמשת לא היתה טמאה אי לאו משום פליטת הזרע שהרי כל דאיכא גמר ביאה אפילו בלא הוצאת זרע טמאים הם משום טומא' ב"ק א"כ ע"כ לומר דגזיר' הכתוב הוא במשמשת דביאה משוי להו כב"ק וליכא למימר דס"ל למקשה דבגמר ביאה אינו טמא משום ב"ק אלא בהוצאת זרע דאם כן תיקשי ליה מעוטא דש"ז למעוטי מערה היכי משכחת לה ותו ק' דאמאי הוצרכו לידחק אליב' דרבנן דאצטריך קרא במשמשת אפילו לא יצא לחוץ עדיפא מינה הי"ל לומר דאצטריך קרא במשמשת אפילו בלא הוצאת זרע אלא מבואר דס"ל דבגמר ביאה גרידא אינו טמא משום ב"ק הפך דברי הרב מש"ל ז"ל ודו"ק וכן ראיתי להרב בעל קרבן אהרן דף קנ"ו ע"ב ד"ה פרט למערה שכ' בפשיטו' דכל שלא הוציא ש"ז אפי' גמר ביאתו אינו מטמא יע"ש ויש להסתפק במי שאסר עצמו הנאת תשמישי אשתו עליו אי מחייב עלה בהעראה גרידא מי נימא דכיון דקיימא עלויה בבל יחל הרי אשה זו נאסרה עליו כשאר חייבי לאוין בעלמא דמחייב אהעראה א"ד בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ויש לי להוכיח דקאי עלי' בבל יחל אהעראה גרידא ממ"ש הר"ן בפ"ב דנדרים דט"ו ע"ב גבי ההיא דאמרינן באומר הנאת תשמישך עלי הקשה וז"ל וא"ת הא האי גדרא דרבנן היא דהנאת תשמיש לית ביה ממשא והיכי אתי בל יחל דרבנן ועקר למצות עונה דאוריית' ותירץ דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה א"ד יע"ש וקשה ממה שכתב הרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג בה' שופר דרס"ד ד"ה אין תוקעין וז"ל אך קשה דא"כ בלא גזירה דרבה נמי לא היה להם לתקוע כו' דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת וי"ל דלא אמרינן שו"את שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כגון ההיא דאין מפקחין עליו את הגל דבעידנא דקמעקר שבות של דבריהם לא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל היכא דבעידנא דקעקר איסורא דרבנן מקיים עשה דשופר לית להו כח לחכמים להעמיד דבריהם אפי' בש"ואת א"ד יע"ש ודבריהם הללו הפך דברי הר"ן שכתבנו שהרי הכא בעידנא דעובר על איסור דרבנן הוא מקיים מצות עונה שהוא ד"ת ואפי"ה כתב הר"ן דיש כח ביד חכמים כו' וכבר ראיתי בספר קול יעקב בלשון הרמב"ם דל"ו ע"ג תמה בזה והניחה בצ"ע ואולם אם כנים אנחנו לומר דבהעראה גרידא קאי בבל יחל כשאר חייבי לאוין דעלמא איכא למימר דה"נ בעידנא דעבר אאיסורא דרבנן דהיינו אהעראה לא מקיים מ"ע דעונה דפשיטא ודאי דמצות עונה היינו בגמר ביאה כדרך גבר בעלמה ודוגמא לדבר כתבו התוספות גבי ההיא דמי שחציו עבד דלא אתי עשה דפ"ו ודחי ל"ת דלא יהיה קדש משום דמשעת העראה עבר אלאו ולא מקיים עשה אלא בגמר ביאה יע"ש ודו"ק:
מעשה חושב (רצג) ויש להסתפק במי שאסר עצמו הנאת תשמישי אשתו עליו אי מיחייב עלה בהעראה גרדאי כו'. גם אני נסתפקתי בזה והראה לי ב"ג ה"ח ר' העשיל שכבר קדמני בזה הגאון המחבר ז"ל והנה היה פשיטא לי ג"כ דבכל חייבי לאוין מיחייב בהעראה אע"ג דליכא ריבוי אך מצאתי דאתא לידי ספר ישועות יעקב אה"ע וראיתי שכתב בסי' כ"ו דלאו דלא תהיה קדשה אינו אלא בגמר ביאה ושמצא כן בתשובה אחת ע"ש: ותמהני דהא בפירוש כתבו התוס' בפשיטות בג' מקומות דאלאו דלא יהיה קדש מיחייב בהעראה עיין בתוס' חגיגה דף ב' ע"ב בד"ה כופין כו' ובגיטין דף מ"א ע"א בד"ה ליומא כו' ובב"ב דף י"ג ע"א בד"ה כופין כו' והתם נמי ליכא ילפותא ואפ"ה כתבו התוס' כן בפשיטות וא"כ מאי שנא ל"ת דלא תהיה קדשה מלאו דלא יהיה קדש ואמרתי לחלק בזה דאיסור דקדשה הוא רק מחששא דאח ישא אחותו וזה לא שייך אלא בגמר ביאה: ואם כנים דברינו בסברא זו היה נראה ראיה לזה מדברי הרמב"ם עצמו וליישב בזה קושיא גדולה שהקשיתי עליו מחייבי כריתות דחייב עליהן בביאה בלי קדושין איך חל איסור חמותו למשל על לאו דלא תהיה קדשה דאין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא איסור בת אחת אע"כ דאלאו דל"ת קדשה אינו חייב אלא בגמר ביאה ועל איסור חמותו חייב בהעראה: שוב ראיתי שגם ס' המקנה בריש הלכות קדושין כתב דקדשה היא רק בגמר ביאה משום דלית בה ריבויא להעראה ותמהני שלא הזכיר כלל מדברי התוס' שבג' מקומות הנ"ל שהמה כנגדו אבל הנאני שכתב בשם הרמב"ם פ"ב הלכה י"ז מהלכות נערה הטעם לחלק בין שאר חייבי לאוין ללאו דקדשה אך מהסס הייתי בזה דהא אנן קיי"ל כת"ק דר' שמעון דלא דרשינן טעמא דקרא אלא די"ל דלא דמי להא דר"ש וע"ש: אבל הנך רואה דמ"ש ס' המקנה ובעל ישועות יעקב הנ"ל דמשום דליכא ריבויא דקדשה להוי בהעראה אינה אלא בגמר ביאה הרי מדברי התוס' שבג' מקומות הנ"ל מבואר דליתא וכן מוכח מהגאון המחבר הזה דפשיטא לי' דלאו דלא יחל חיובי' נמי בהעראה ולא נסתפק אלא משום דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וגם ספיקו פשוט לאיסורא אפי' בהעראה: ואני לעצמי הוכחתי בצדוד למיפשט ספיקא דידן לחומרא דבהעראה נמי חייב בבל יחל והיינו דלמ"ש הרא"ם דאכילה סתם היא בכל שהוא אפי' בלשון תורה אלא דהלכה למשה מסיני באה דלהוי בכזית אפ"ה קיי"ל בנשבע שלא יאכל כת"ק דרע"ק דאינו חייב בכל שהוא ולהרא"ם קשה אמאי ומה דקאמר לרע"ק היכן מצינו כו' אע"כ צ"ל דדעת הנשבע לאסור עליו הלאו דבל יחל באיסור שבדה מלבו כמו באיסור שאסרה עליו רחמנא וכיון דכל איסורי תורה אינו חייב עליהן אלא בכזית הוא אסור נמי בכזית וא"כ הרי ממילא כן הוא באוסר התשמיש עליו דכיון דבשאר חייבי לאוין חייב אהעראה הוא נמי אסר עליו אפי' העראה. ולפ"ז אפי' אם נימא דבלאו דקדשה אינו חייב אלא בגמר ביאה מ"מ כיון דבכל שאר חייבי לאוין א"צ גמר ביאה א"כ דעת הנודר למאי שהוא ברוב איסורי תורה ולא כדין קדשה ושפחה חרופה דוקא דהרי גם התם הא משכחת איסורי אכילה שחייב עליהן בכ"ש וגם משכחת שאינו חייב עליהן אלא בככותבת ואפ"ה בנשבע שלא יאכל היום פטור בשאכל חצי שיעור וגם א"צ שיאכל ככותבת דוקא כמו ביוה"כ אלא דחייב בכזית כמו ברוב איסורי תורה וא"כ הרי מדברי הר"ן אין ראיה לומר דכל לאו אע"פ דלא נתרבה חייב בהעראה משום די"ל דבל יחל שאני משום דדעת הנודר כרוב לאוי תורה: והנה בטעמא דיהיב הרמב"ם בהלכות נערה הנ"ל אלאו דלא תהיה קדשה משום דשמא ישא אח את אחותו אשר מזה למד הגאון בעל ס' המקנה דאינו חייב על לאו זה אלא בגמר ביאה וכנ"ל קשה דא"כ אביאה הראשונה באשה שלא נבעלה אמאי חייב הא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואי נימא דבאמת מודה הרמב"ם דאינו חייב אלאו דקדשה אלא בביאה שניה א"כ הרי לא צריך המקנה לחלק לאו דקדשה משאר חייבי לאוין דחיובו בהעראה ליישב בזה תמיהת הראב"ד על הרמב"ם ממה דמשלם קנס דהא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם שהרי בפשיטות ניחא דכיון דקנס אינו חייב אלא בביאה הראשונה ע"י השרת בתולים א"כ ממילא אינו לוקה משום לאו דלא תהיה קדשה כיון דאינה מתעברת מב"ר: (ועוד יש לתמוה על הרב המקנה דא"כ לא ילקה אלאו דלא תהיה קדשה בבא עליה שלא כדרכה):
שוב ראיתי בהר"ן בפ"ק דקדושין בהאבעיא אי תחלת ביאה קונה שכתב שם דיבמה נקנית בהעראה ואפ"ה אמרינן בטעמא דאין עשה דיבום דוחה לל"ת דאלמנה לא יקח בכ"ג משום גזירה ביאה ראשונה אטו שניה ולא משום גזירה תחילת ביאה אטו סוף היינו משום דבעינן להקים לאחיו שם וזה רק בגמר ביאה ואע"ג דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה מ"מ זמנין דמתעברה וע"ש וא"כ לפ"ז יש ליישב קצת האי דקדשה ודוק: אבל דברי הר"ן הללו קשה להבינם דא"כ מאי פריך ביבמות דף ל"ד והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וע"ש הא אמרת דזמנין דמתעברה ולפיכך מפרישין כדי לברר הדבר ויש ליישב בזה דבאמת דרוב אינן מתעברות מביאה ראשונה: [אמר נ"ה המבלבה"ד בלשון "אין" שאמרו חז"ל אם הוא רק על הרוב ומיעוט שכיח כמו שכתב הר"ן שהביא מו"ז זצ"ל צ"ע דבשבת נ"ה ע"א אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא וכו' עיי"ש ומקשה שם מד' שמתו בעטיו של נחש עי"ש ומסיים ש"מ יש מיתה בלא חטא וכו' עיי"ש ואם נאמר דלשון "אין" הוא רק על הרוב ל"ה תיובתא דר' אמי ועיין בתוס' שם ד"ה דמתו וכו' שכתבו והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וכו' ברוב בני אדם קאמר משמע "דאין" הוא רק על הרוב וממקומו הוא מכרע שם להפך וצריכים לומר דלשון מקרא לחוד ולשון חז"ל לחוד מכ"מ צ"ע במלת "אין" עוד ע"כ הגה"ה] וס"ל להש"ס ביבמות דא"צ לחוש להמיעוט ולהפרישן כדי שלא לבטלן מפ"ו ג' חדשים דהבחנה (שוב ראיתי בנוב"י מה"ת חאה"ע סימן קל"ט שהקשה לו הגאון או"ח לפי המבואר ביבמות דף ל"ט דהכרת העיבור לשליש ימים הוא רק מצד רוב א"כ אמאי מותרת היבמה להתייבם אחר ג' חדשים הא במקום דאיכא לברורי אין הולכין אחר הרוב ויבמה נמי תמתין עד ה' חדשים ויום אחד ע"ש והשיב לו הנוב"י כמ"ש לעיל דזה לא מיקרי איכא לברורי לאסור עליה כל ביאות של שני חדשים ויום אחד ע"ש) אבל לענין יבום כיון דקיי"ל גם בזקן וזקינה דיש יבום בהו כיון שמצינו שנפקדו על זה ומשום הכי אע"ג דלהקים זרע ע"י ביאה ראשונה לא שייך מ"מ לא גרע זה מזקן וזקינה ואע"פ שי"ל למה נאסור ביאה השני' ואמאי לא ניזול בתר רובא (כדאזלינן בכל מקום) ונימא דלא נתעברה מביאה ראשונה מ"מ י"ל דלענין יבום די במציאות הקמת זרע בלבד כמו בזקן וזקנה דאל"כ נימא דכל זמן שלא נתעברה אפי' לעולם יחול עליה עדיין מ"ע דיבום: גם י"ל דהא דפריך ביבמות אהאי דמפרישין הנ"ל והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אע"ג דיש לחוש למיעוט במקום שיש לו מתירין מ"מ למ"ש הנוב"י לענין דשיל"מ בספק מניקת חבירו דכיון דמדרבנן הוא הולכין בספיקו להקל אע"ג דיש לו מתירין לאחר כ"ד חודש משום דבכה"ג ל"ש דשיל"מ כמ"ש בצל"ח לענין טלטול מוקצה דבעי לטלטל היום ומחר וא"כ ה"נ בנ"ד ויהיה ראיה מזה לדבריו אלו דאל"כ מאי פריך הכא והא אין אשה כו' נימא דלא אזלינן בתר רוב דאינן מתעברות מב"ר משום דיש לה מתירין לאחר הפרשה אע"כ דליכא למימר הכי וכמ"ש וא"כ הרי מדברי הר"ן אלו ראיה להנוב"י הנ"ל לכאורה: אולם באמת להר"ן לשיטתי' דמספקא לי' בפ' אין צדין דלמא הא דקיי"ל דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא היינו דוקא בתערובות כיון דאתחזק איסורא אבל לא בנכרי שהביא ביצים ביו"ט די"ל כיון דרובא לאו בני יומן נינהו מותרין אע"ג דהוי דשיל"מ וע"ש ולהאי צד אין ראיה ועיין במל"מ פ"י מהלכות מעילה ובמ"א הארכתי ובר מן דין י"ל דאין ראיה מזה לסברת הצל"ח הנ"ל די"ל דגם בל"ז לא הוי דשיל"מ משום דאין ההיתר עתיד לבוא בודאי ועיין מ"ש הט"ז ביו"ד סי' ט"ו ומ"ש הנקודות הכסף שם ודוק:
אפריון שלמה בסופו. מה שהביא בשם הרא"ם שהעלה דאין כח ביד רבנן לעקור דבר מן התורה בשוא"ת רק אם אינו עושה המצו' תומ"י רק לאח"ז אבל אם הוי בעידנא שמקיים המצוה תיכף אין להם כח לעקור דבר אפי' בשוא"ת עיי"ש עפ"ד הנ"ל יש ליישב מ"ש המג"א בסי' תמ"ו בשם השל"ה ומה שהקש' עליו עיי"ש ולפי הנ"ל דברי השל"ה נכונים דודאי האמת כדברי הר"ן שמה שאין נדחה בשופר היינו מטעם דהוי עשה ול"ת דאל"ה הוי דחי אף דלא הוי בעידנא כיון דהוי עשה דרבים ולא בעינן בעידנא כמ"ש המג"א רק מכח דהוי עשה ול"ת לכך לא דחי מיהו אעפ"כ נצרך לטעם דלא הוי בעידנא כיון דעכ"פ אינו עושה המצו' מיד נהי דלענין דחיית העשה כיון דהוי דרבים לא בעינן בעידנא מ"מ כיון דלא הוי בעידנא יש כח לחז"ל לעקור דבר מן התורה לעשותו כשל תורה ובשל תורה לא דחה דהוי עשה ול"ת אבל אם הוי בעידנא כגון גבי חמץ לא שייך לומר דהוי עשה ול"ת כיון דהוי דרבנן ואין כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת אף בשוא"ת כיון דתיכף מקיים העשה לכך בהא אוקמוהו אדאורייתא והוי היתר ממש ואין כאן עשה ול"ת וז"ב כוונת השל"ה ולפ"ז נרא' דמ"ש בש"ע שם סעיף ב' די"א דיו"ט שני דינו כחוה"מ לענין זה ומשמע מדברי האחרונים דיותר יש להקל לטלטלו להשליכו לים מלשרפו עיי"ש. ולדידי נראה איפכא דדוקא לשרפו במקומו מתירין הי"א כיון דבזה מקיים המצוה תיכף בעידנא לכך כיון דיו"ט שני דרבנן אין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת אבל לטלטלו לים כיון דלא הוי בעידנא ממש שעושה איסור טרם קיום המצוה בזה יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת ואסור לבערו כנלפענ"ד. ואין להקשות ע"ד הרא"ם הנ"ל ממה דאמרינן בש"ס דשניות מד"ס חולצת ולא מתייבמת ואף למ"ד דמצות יבום קודם משמע דהוי כן דליכא פלוגתא בהא מלתא כלל ואמאי לא נימא איך בטלו חז"ל מצות יבום למ"ד דקודם הרי הוי בעידנא דמעקר לאו ואין כח בידם לבטל אף בשוא"ת כמ"ש שם ביבמות כ' ע"ב דבאמת שייך בזה דעדל"ת ולכך בדעבד קנה עיי"ש אך באמת א"ש דהרי הוי מטעם גזרה ביאה ראשונ' אטו שני' והיכי דהוי גזרה אף הרא"מ מודה דאסרו אף בעידנא כמו דאסור באמת בשופר מטעם שמא יעבירנו ד"א ברה"ר מיהו באמת אין לדמות זה לזה ועדיין יהי' צ"ע על הרא"ם דבשלמא בשופר דהוי הגזרה מכח שמא יעבירנו ויעשה איסור תור' לכך שפיר העמידו דבריהם אבל כאן הרי אף ביאה שני' הוי אסור רק מדרבנן וא"כ אף אם גזרו ביאה ראשונ' אטו שני' הוי הכל רק מכח איסור דדבריהם ואיך העמידו דבריהם לעקור דבר מן התור' מה דהוי בעידנא וצ"ע ואפשר דלא אמר הרא"ם כלל זה רק היכי דהוי גזרת חכמים רק במקום מצוה לבד בזה אין להם כח לגזור לבטל המצוה אם הוי בעידנא אבל אם גזרו גזרה בדבר הרשות שזה יש כח בידם לעשות כעין דאורייתא אז נעשה כדאורייתא ממש ושוב אף אם אירע במקום מצוה אינו כדאורייתא כיון דהוי בשוא"ת וזה שפיר יש כח בידם והרא"ם מיירי רק כעין שופר דהוי רק במקום מצוה אבל בשניות הוי הגזרה בעלמא ובהיות כן יש לדחות דברי השעה"מ שרוצה להוכיח מהר"ן בנדרים דאם נדר מתשמיש אשה אסור אף בהעראה דאל"כ סתרי דברי הר"ן להרא"ם הללו עיי"ש ולפמ"ש ליכא ראי' דהתם בדברי הר"ן תקנת רבנן דחל הנדר דבל יחל מדרבנן משכחת לה גם שלא במקום מצוה בנדר מאשה שאינה אשתו עדיין או בשאר דבר שאין בו ממש וכדומה או אם היא נדרה וכדומה בכמה ענינים וכיון דחל האיסור בדבר הרשות חל אף במקום מצוה אף דהוי בעידנא כמו בשניות ויבום ועדיין צ"ע בכל זה. אך קשה על הרא"ם מתוס' פסחים ס"ב ד"ה כי לית לי' הואיל וכו' ודברי הרמב"ן במלחמות בסוגיא דאופה מיו"ט לחול שהעלו שניהם דהואיל זה הוי רק דרבנן דמה"ת אין לחלק בין לחומרא בין לקולא והנה התוס' שם הרגישו איך יביא פסח שני ויביא חולין בעזרה וכוונתם דבשלמא מה שפסלו הראשון זה הוי בשוא"ת ויש כח בידם לעקור ד"ת בשוא"ת אך מה שיביא פסח שני הוי בקום ועשה ואין כח בידם לעקור ד"ת בקום ועשה וע"ז תירצו כיון דלא יזרוק הדם שוב חייב מה"ת בפ"ש כלומר וא"כ ליכא כאן עקירה בקום ועשה ומה שלא יזרוק זה הוי שוא"ת ויש כח בידם אבל לדעת הרא"מ קשה טובא שהרי בפסח הוי השחיטה והזריקה והאכילה כולן מ"ע ממש והוי בעידנא ממש ואיך כח בידם לעקור ד"ת בשוא"ת ובהא נשאר קו' התוס' במקומה דאיך פסלוהו מדרבנן שלא יזרוק הדם ונראה מוכח מדבריהם דהם לא ס"ל כדעת הרא"ם והרא"ם אפשר דסובר כדעת הבעה"מ שם דס"ל דהואיל זה הוי מה"ת לחומרא נמצא דין זה במחלוקת שנוי' וצ"ע ובדיקה בש"ס ופוסקים אם יסבול כלל זה של הרא"ם או לא:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.