שער אפרים/סג
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה סג
ע"ד הגזירה אשר גזר הרב המובהק מוהר"ר אור שרגא וייבש זצ"ל מקרתא קדישא ירושלים תו"בב אשר איזן ותיקן בחברה הקדושה דביקור חולים והלוית המת והלבשת ערומים פה ק"ק אובן שטאט יע"א וז"ל אחר שהעידו זקני העיר על הנהגת חברה קדישא ביקור חולים והלבשת ערומי' דק"ק אובן שטאט שזה כמה שנים יותר מארבעים שנה שתמיד נוהגים בני החבר' הנ"ל ביום השבת נחמו ובשבת חנוכה דורש א' מן החברה דהיינו הרב שבהם ומספר בשבח ומעלות הצדקות הנז' של בק"ח ומלביש ערומים ואח"כ מתנדבים העם מקטן ועד גדול לצורך הלבשת ערומים כל א' לפי נדבת לבו ואף שהיה תמיד הרב ואב"ד קבוע פה בקהלה יצ"ו כגון הגאונים מוהר"ר חת ואחריו מוהר"ר יששכר בערמן ז"ל אעפ"כ לא דרש הרב הקבוע כ"א הרב שבתוך החברה הנז' שכבדו אותו הגבאים מן החברה ולא הכניסו ראשם שום אב"ד ומנהיגי קהלה לבטל דבר זה אך חדשים מקרוב באו שלשה אנשים בגובה אפם וזדון לבם ובטלו בכח כבוד החבר' הנ"ל וכבוד הס"ת בשנה דאשתקד והנה עשו שלא כהוגן לעשות מעשה כזה אחר שכבר החזיקו באותו מצוה חברה קדישא הנ"ל הדין פשוט דלא כמינייהו לשאר בני הקהלה לבטל דבר זה ולטרדת הדרך לא רציתי להאריך בראיות על זה מן הפוסקים בכן גזרתינו בגזירת נח"ש ובכל קללות הכתובים בספר התורה שלא יגרע כח החברה הנז' מן היום והלאה לשנות להם דבר רק על פי ההנהגה ראשונה כן יקום והרב מן החברה הנז' ידרוש תמיד בלי שום מונע והמסרב לנגד דברינו יהיה מנודה בשני עולמות ועונשו יהי' כקרח ועדתו ולא יאבה י"י סלוח לו. כה דברי הרודף שלום ולעשות חיזוק לרודפי צדקה וחסד חבורה הנז' אשר נתחברו לעשות חסד בגופם ובממונם. נאם אור שרגא וייבש יכונה חותם פה ק"ק אובן ע"פ בקשת המנהיגים דק"ק הנז' לדון ביניהם ולתקן כל הפירצות דקהלתם יצ"ו. היום יום א' כ"ב סיון דרך עוברו לארץ קדוש"ה לפ"ק עכ"ל:
ובכן המעשה שהי' כך ה"י שבשבת חנוכה שנת תל"ד לפ"ק כבדו הגבאים בצירוף קצת אנשים מהחברה כנהוג את הרב שבק"ק הנ"ל לדרוש בבית הכנסת הגדולה כנהוג והרב הנ"ל אינו בתוך החברה ובבית הכנסת הקטנה כיבדו הגבאים בצירוף קצת אנשים מהחברה חתן א' שאינו בתוך החברה לדרוש בב"ה הנז' ועל הסעודה שעושים החברה הקדושה הנז' בשעת ההלבשה בחנוכה כנהוג כיבדו הגבאים הנז' ג"כ לחתן אחר לדרוש על הסעודה ואביו של החתן ואבי הכלה המה בתוך החברה בכן קמו קצת אנשים מתוך החברה וערערו על הגבאים ובצירוף האנשים הנ"ל שעברו על הגזירה ותיקון אשר תיקן וגזר ויסד הרב מהרא"ש וייבש הנ"ל בחרם שלא ידרוש רק הרב שבחברה והשיבו הגבאים הנ"ל שהרשות בידם ליתן לדרוש למי שירצו ועיקר התקנה של הרב זצ"ל הנז' היתה עבור אנשים אשר לא היו בחברה שרצו למעט כבוד החברה ולכבד לאיש אחר אבל הגבאים רשות בידם לכבד בדרשה למי שירצו כי זהו כבוד החברה. ועוד שטעו הגבאים שהתיקון הנ"ל נתבטל שכמה שנים לפני זה כיבדו גם כן הגבאים להרב שבק"ק אף שלא היה בתוך החברה וכמו בשנת תכ"ז לפ"ק בשבת חנוכה אף שהיה רב אחר בתוך החברה ומכ"ש היום שאין להם רב בתוך החברה ועל שכיבדו בב"ה הקטנה למי שאינו בתוך החברה השיבו על זה שעיקר התקנה היתה על ב"ה הגדולה עבור המעשה שהיה ולא על ב"ה הקטנה שעיקר דרשת הרב בב"ה הגדולה ולא בב"ה הקטנה כ"א דורש הרב שבחברה בב"ה הגדולה לא יכול לדרוש בב"ה הקטנה. והמערערים השיבו על שכיבדו בשנת תכ"ז לפ"ק לרב שאינו בתוך החברה ע"ז הסכימו כל בני החברה ומחלו על התיקון הנ"ל ומשא"כ עתה ושאל הרב אשר כיבדו הגבאים לדרוש בב"ה הגדולה אם המה מערערים עליו שלא ידרוש אזי הוא מוחל על כבודו ואינו רוצה לדרוש אף שכיבדו אותו כי לא נחשב זה בעיניו לכלום ובאם המה רוצים או שסבורים בעיניהם שעוברים על התיקון של הרב זצ"ל הנ"ל אזי יכבדו למי שירצו והשיבו המערערים חלילה לנו שאין לנו שום ערעור על הגבאים בצירוף האנשים הנ"ל אשר כיבדו להרב שידרוש בב"ה הגדולה כי הלא הרב הזה דרש דרש להם מכמה שנים בב"ה הגדולה בלי שום פוצה פה ומצפצף שתי פעמים בשנה כנהוג בשבת נחמו ובשבת חנוכה רק עיקר הערעור שלהם הוא על שכיבדו לדרוש בב"ה הקטנה למי שאינו בתוך החברה שלהם ותקנת הרב זצ"ל הנ"ל מ"ל בב"ה הגדולה ומ"ל בב"ה הקטנה הלא הרבה פעמים הרב שבחברה דרש בב"ה הגדולה וכשגמר הדרוש דרש בב"ה הקטנה ג"כ וקצתם מערערים על שכיבדו לדרוש החתן על הסעודה הנ"ל. וע"ז השיבו הגבאים אף שלפעמים היה דורש להם הרב שבחברה גם בב"ה הקטנה היינו מחמת דוחק וגם היה מרוצה לדרוש גם בב"ה הקטנה ומשא"כ הרב הזה אינו רוצה לדרוש גם בב"ה הקטנה כי מעולם לא דרש רק בב"ה הגדולה לכן אנו מוכרחים לכבד לאיש אחר בב"ה הקטנה שידרוש שם כי עיקר התקנה היתה על ב"ה הגדולה וכמבואר בתיקון וגזרת הרב מהרא"ש וייבש זצ"ל הנ"ל ועל שכיבדו לדרוש על הסעודה לאיש אחר השיבו הגבאים שלא זכר זה בתיקון הנ"ל שום דבר מזה ובכן על כולם יורנו מורינו ורבינו אם כדין עשו הגבאים בצירוף האנשים הנ"ל או לאו ושכמ"ה:
תשובה טרם אחלה לדבר ולבאר נ"ד צריכין אנו לדקדק תחלה בלשון התקנה אשר אזן וחקר ותיקן ויסד הרב המובהק כמהרא"ש וייבש ז"ל כי כבר כתבתי והארכתי בפסקים אשר לי בסוגי' הגמ' דב"מ פ' המקבל ר"מ היה דורש לשון הדיוט כו' ר"י היה דורש לשון הדיוט כו' וגם במ"ש התוס' שם דאעפ"י שלא נכתב כאלו כתב דמי וכתבתי שם ממשמעות לשון הסוגיא דאתי לאשמועינן דדורשים לשון הדיוט אפי' באיסור חמור דחשש ממזרות ומיתות ב"ד ואף שיש לפרש פי' אחר וכמבואר בנ"י שם ואפ"ה דרש לשון הדיוט והתיר א"א ולא חש לחשש ממזרות חלילה כמו כן צריכין אנו לדקדק בטופס לשון התיקון הנז' וגם צריכין אנו לחקור אחר הסיבה אשר התקנה והגזירה הנז' נעשית בעבורה שאז דנין אנו לשון התקנה אשר נעשית בעבורה וכמבואר במתני' וברייתא בנדרים פ' הנודר מן הירק קונם צמר עולה עלי כו' ואמרי' שם בברייתא רי"א הכל לפי הנודר תניא כיצד אמר ר"י הכל לפי הנודר הי' לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור להתכסות כו' ואף על פי שלשון קונם צמר עולה עלי משמעותו בין ללבוש בין לטעון ואפילו הכי הולכין אחר הסיבה אשר נדר בשבילו וכבר אנו מקובלים מפי סופרים ומפי ספרים שהתקנות והסכמות יש להם דין נדרים וא"כ בנ"ד צריכין אנו לחקור אחר הסבה אשר בשבילם גזר ויסד הגזרה והתקנה הנז' ובזה נבא להשיב על טענת הצדדים הנ"ל על ראשון ראשון כו'. ונחזור על הראשונות טענת המערערים שהגבאים בצירוף האנשים עוברים על גזירת הרב מהרא"ש זצ"ל אשר גזר בחרם כו' וזה יצא ראשונה תשובת הגבאים שהרשות בידם לכבד לכל מי שירצו כי עיקר התקנה היתה עבור ג' אנשים שלא היו בתוך החברה כו' לאפוקי הגבאים הרשות בידם לכבד למי שירצו:
הנה לכאורה דברו נכונה בזה כי באשר שהקדמנו שצריכים אנו לחקור אחר הסיבה כו' וה"ה בנ"ד וכד מעיינת בטופס הגזירה וז"ל שם ולא הכניס ראש שום אב"ד כו' אך חדשים מקרוב באו ג' אנשים בגובה אפם וזדון לבם ובמלו כבוד החברא וכבוד הס"ת כו' ועשו שלא כהוגן כו' בכן גזרתינו כו' דמשמע משם שנעשית התקנה הנז' עבור הג' אנשים בגובה אפם כו' בטלו כבוד החברה כו' והיינו ג' אנשים שלא היו בתוך החברה וכמבואר בטעמתי' ואף אם נאמר שהיו בתוך החברה אבל מ"מ לא היו גבאים וזה היה גובה אפם וזדון לבם שבטלו בכח כבוד החברה לאפוקי הגבאים שבתוך החברה רשאים לכבד למי שירצו ולא מקרי זדון לבם וגבה אף ומעולם לא גזר הרב זצ"ל על זה ומסתייע לזה ממה שמבואר בלשון התקנה הנ"ל וז"ל ואעפ"כ לא דרש הרב הקבוע כ"א הרב שבתוך החברה שכיבדו אותו הגבאים וא"כ משמע שלהגבאים ניתנה רשות לכבד שדייק שם שגם הרב שבחברה דוקא אשר כיבדו אותו הגבאים אז ידרוש משמע לאפוקי אם לא יכבדו אותו הגבאים לא ידרוש אפי' הרב שבחברה כי להגבאים לבד ניתנה רשות לכבד וא"כ בנ"ד שכיבדו הגבאים אף למי שאינו בתוך החברה הרשות בידם ודברי המערערים בטלים ומבוטלים:
אמנם כד מעיינת ותדקדק בלשון התקנה תמצא שאין זה פשוט כ"כ כי יש להסתפק בלשון המבואר בתקנה הנז' וז"ל ואעפ"כ לא דרש הרב הקבוע כ"א הרב שבתוך החברה הנז' שכיבדו אותו הגבאים ויש להסתפק אם מ"ש שלא דרש הרב הקבוע כ"א הרב שבתוך החברה הוא דוקא או מ"ש אח"כ שכיבדו אותו הגבאים הוא דוקא דמשמע שאם לא כיבדו אותו הגבאים לא ידרוש הרב שבתוך החברה ולהם ניתנה רשות לכבד למי שירצו וכן יש להסתפק במה שמסיים שם בגזירה הנז' וז"ל בכן גזרתינו כו' שלא יגרע כח החברה כו' לשנות להם דבר רק ע"פ ההנהגה ראשונה כן יקום והרב מן החברה הנ"ל הוא ידרוש תמיד בלי שום מונע כו' עכ"ל והלשון הזה משתמש לכמה אנפי אם מ"ש שלא לשנות להם דבר רק ע"פ ההנהגה ראשונה כן יקום והיינו מ"ש לפני זה שההנהגה ראשונה היה שלא דרש רק הרב שבחברה אשר כיבדו אותו הגבאים וא"כ מ"ש אח"כ והרב מן החברה הוא ידרוש תמיד קאי אמ"ש לפני זה דהיינו שהרב שבחברה ידרוש אחר אשר יכבדו אותו הגבאים או נאמר שמ"ש והרב שבחברה ידרוש תמיד בלי שום מונע דהיינו אף שיכבדו הגבאים לאיש אחר אזי הכיבוד הנ"ל הוא בטל ולא ידרוש רק הרב שבחברה:
ודוגמא לזה מצינו בגמ' דכתובות פ' הכותב רי"א לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב דין ודברים כו' ובפירי פירותיהן עד עולם ואמרי' שם בגמ' אבעי' להו פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא או דלמא תרווייהו דוקא וכמו כן בנ"ד יש להסתפק אי מ"ש והרב שבחברה ידרוש תמיד הוא דוקא היינו אף שלא יכבדו אותו הגבאים או מ"ש שע"פ הנהגה ראשונה כן יקום דהיינו דוקא שיכבדו הגבאים ולהם ניתן הרשות לכבד למי שירצו או תרוייהו דוקא שהגזירה היא על הגבאים שאינם רשאים לכבד כי אם להרב שבתוך החברה ואם הגבאים שבתוך החברה רוצים לכבד לאיש אחר אינם רשאים רק להרב שבחברה ואם כן בנידון דידן לפי זה אינם רשאים הגבאים לכבד לאיש אחר ובפרט בנידון דידן שהגזירה הנז' נעשית בחרם וקי"ל ספק חרמים להחמיר וכמבואר בתשו' הרשב"א סי' תקצ"א. ואף שי"ל דלא דמי נ"ד להא מתני' דהכותב דאף דמדקדקים בלשון התנאים הנאמר במשנה אבל בלשון השטר אין לדקדק כ"כ אבל ז"א דגם בהכותב במשנה איירי בבעל שכתב בשטר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' וע"ז מסתפק בגמ' אי תרווייהו דוקא ועוד כד מעיינת בגמ' דתמורה פ' אלו קדשים בתוס' ריש פ' הנ"ל ד"ה לא מבעיא כו' אלא אפי' עד סוף העולם לא מודינא לך דמקשי' התוס' וא"ת ליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולד ולדן וי"ל דזו אף זו קתני שכן דרך לשנויי הכי ותימא דבריש הכותב בעי פירי פירות דוקא כו' או תרוייהו דוקא כו' והכא לא הוי בעי הכי וי"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כולי האי כו' ע"ש א"כ מוכח מזה שיותר מדקדקים בלשון השטר מאשר מדקדקין בלשון המשנה וא"כ ה"ה בנ"ד:
ואף שדברי התוס' הנז' צריכין ישוב בכמה דברים ואזכיר א' מהם מה שצריך לענינינו כי יש לדקדק איך כתבו התוס' בתירוצ' וי"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך כו' וקשה ע"ז הלא אמרי' בגמ' דהכותב הנז' ריש פרקין הכותב לאשתו דין ודברים כו' ואמרי' בגמ' אח"כ תני ר' חייא האומר לאשתו ופרש"י ולא תני כותב דאשמועינן דבאמירה בעלמא נמי סליק נפשיה בלא קנין וכתיבה וכן פסקו הפוסקים ועיין בא"ה סי' צ"ב דבאמירה בעלמא סגי וע"ז קאמר ר"י לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב כו' וע"ז האבעיא בגמ' אי תרוייהו דוקא כו' דמיירי אף באומר כן ולאו דוקא כותב וא"כ איך מחלקין התוס' בתמורה הנ"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך כו' הלא לפי מאי דקי"ל דהכותב לאו דוקא אלא אפילו באמירה בעלמא סגי אין שייך לומר דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך הלא לא איירי בכתוב בשטר רק אפי' בע"פ:
ויש ליישב דמ"ש התוס' דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך היינו לפי משמעות לשון המשנה דאיירי בכתיבה ובאמת לפי מה שמפרש ר' חייא דאיירי באמירה בעלמא ג"כ הכי פירושו שיותר יש לדקדק בלשון הנאמר בע"פ הואיל וראויים לכתוב בשטר דברים האלה אם נאמרו בפני עדים ובקשו הצדדים מהעדים שיכתבו עדותן בשטר ואז מחוייבים העדים לדקדק מה שנאמר בפניהם ויכתבו בשטר ואז מדקדקים יותר באלה הדברים מאשר מדקדקים בלשון המשנה. ועיין בתשו' הרב מהר"א ן' ששון סימן מ"ח שמביא דברי התוס' בתמורה הנ"ל דבלשון השטר יש לדקדק יותר מבלשון המשנה כו' ומסיים שם וז"ל ואע"פ שבלשון התוס' אלו כו' צריך להתישב כו' ע"ש ואולי כיונתי בקושיא הנז' לדעת הרב הנ"ל בתשובה הנ"ל ובאמת יש עוד כמה דברים הצריכים ישוב בתוס' הנ"ל ולא אאריך פה ועכ"פ נשמע מדברי הרב מהרא"ש הנ"ל שמביא תירוצו של התוס' לראיה לפסק הלכה שלו שיש לדקדק בלשון השטר יותר מבלשון המשנה וה"ה בנ"ד לפי מאי שיש לדקדק בלשון התקנה יש להסתפק כנז' לעיל. ואע"פ שיש לחלק בין שטר הנז' בתוס' דתמורה לשטר דנ"ד כי השטר הנז' בתוס' דהיינו בהכותב דין ודברים כו' איירי בשטר חיוב שהתחייב עצמו נגד אשתו אז אמרי' שמדקדקין בו יותר מבלשון המשנה משא"כ בנ"ד איירי בלשון טופס הגזירה ותיקון הנ"ל די"ל דלא דייקינן כולי האי אבל כד מעיינת בתשו' הרב מהרא"ש בתשו' הנ"ל תמצא קצת ראיה משם דאין חילוק ומכ"ש בנ"ד שיש ספק חרמים והולכים להחמיר וכמ"ש לעיל וא"כ בנ"ד מצד הטענה הזאת שטענו הגבאים שהרשות בידם לכבד למי שירצו כי עיקר התקנה וגזירת הרב זצ"ל היה עבור האנשים שלא היו מבני החברה שרצו למעט כבוד החברה בגובה אפם כו' וכנז' לעיל לאפוקי הגבאים לפי טענתם רשאים לכבד למי שירצו הטענה הזאת בטלה ומבוטלת ודברי המערערים קיימים כי יפה דברו וערערו על זה מכח הטענה הזאת שלא יפה עשו הגבאים שכיבדו לאנשים אחרים שאינם בתוך החברה מאחר שיש לספק בלשון התקנה ואז יש לו דין ספק חרמים והולכין להחמיר, כי הגזרה והתיקון הנז' נעשה בחרמות וספק חרם להחמיר וכמ"ש לעיל:
ולכאורה היה נראה למצוא זכות להגבאים מצד הטענה הזאת כפי מ"ש לעיל שההסכמות והתקנות יש להם דין נדרים וגבי נדרים הקדמנו לעיל מתני' וברייתא דפ' הנודר מן הירק דאר"י הכל לפי הנודר גבי היה לבוש צמר והוצר לו כו' אסור ללבוש ומותר לטעון וגבי היה טעון פשתן אמרי' איפכא כו' והטעם הוא שהכל הולכין אחר מקור הסיבה אשר בשבילה נדר וא"כ ה"ה בנ"ד אם באנו לילך אחר הסיבה היה הדין עם הגבאים וכמ"ש לעיל כי דוקא עבור הג' אנשים שאינם מבני החברה שרצו לבטל כבוד החברה בגובה לבם כו' ואף אם היו מבני החברה מ"מ לא היו גבאים אבל להגבאים הרשות נתונה לכבד למי שירצו:
אמנם נלע"ד שז"א דלא דמי נ"ד להא דנדרים גבי היה לבוש צמר והיה טעון פשתן כו' כי כד מעיינת ברי"בש סי' קצ"ה שכתב וז"ל ולא דמי לההיא דתנן בפ' הנודר כו' היה טעון והזיע והיה ריחו קשה כו' ותניא נמי התם היה לבוש צמר והוצר ואמר קונם כו' אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם כו' מותר ללבוש ואסור לטעון דבשלמא התם הטעינה והלבישה הם שני ענינים חלוקים וכיון שיש הוכחה גדולה על מי מהם נתכוין הולכין אחריו אלא מפני שנדר בצערו לא חש לדקדק ולפרש ומ"מ בהיה לבוש צמר והוצר אסור בכל לבישה לא שנאמר שלא יהיה אסור אלא במלבוש צר כו' אבל במי שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו כו' ע"ש באריכות וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל ג"כ דאינו ראיה מהא דהיה לבוש צמר והוצר ואמר קונם כו' שמותר לטעון כו' דהיינו לפי שהלבישה והטעינה הם שני עניינים חלוקים לכן הולכים אחר הסיבה ומותר לטעון ואסור ללבוש ומשא"כ בנ"ד שכוונת התקנה והגזרה שלא יתעקר ויתבטל כבוד החבר' ומה לי אם יתעקר ויתבטל כבוד החבר' אם לא יכבדו הגבאים את הרב שבחברה או שיתבטל כבוד החברה על ידי האנשים אחרים ודומה זה למה שמסיים שם בריב"ש סימן קצ"ה דמ"מ בהיה לבוש צמר והוצר אסור בכל לביש' לא שנאמר שלא יהיה אסור אלא במלבוש צר וכן בטעון פשתן לא יהיה אסור אלא במשא גדול שמזיע מחמת כובדו אלא אסור בכל לבישה וטעינה כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד דברי המערערים במקומ' עומדת וטענת הגבאים בטלה מטעם זה:
אף שלכאורה יש להביא ראיה מדברי הריב"ש הנ"ל עצמו בהיפך ממ"ש לעיל כי כד מעיינת בדברי הריב"ש סי' של"א שכתב וז"ל שם בענין ב"ה שנחרב ונפל מקדם ועתה קם דון יוסף בן יחייא ומרפא בית י"י ההרוס וקצתם ערערו ע"ז בעבור שהיתה ההסכמה מקדם שהחרימו שלא יתפללו בי' כ"א בב"ה הגדולה ובשאר ב"ה המבוארים שם וכתב ע"ז הריב"ש שם וז"ל אף בנדון זה ראוי לומר שלא היתה כוונתם לכלול בתקנתם הבתי כנסיות העתידין להבנות כו' אלא על בתי היחידים כו' עד ואף אם לא היה נזכר בלשון התקנה אלא שידענו שבסיבת הענין ההוא נעשית יש לנו לדון כן כו' כדתניא בפ' הנודר היה לבוש צמר והוצר ואמר קונם צמר כו' היה טעון פשתן כו' עד אע"פ שהלשון בעצמו כולל בין ללבוש ובין לטעון כו' אין דנין אותו אלא על הענין שבסבתו נדר כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד היינו יכולין להפך בזכות הגבאים שצדקו דבריהם מצד הטענה הזאת מכח דברי הריב"ש הנ"ל כי אין דנין אלא על הענין שבסבתו נדר והסיבה מבוארת בתיקון הנז' מחמת ג' אנשים כו' וכמבואר לעיל ולאפוקי הגבאים אינם בכלל זה:
אמנם כד מעיינת בדברי הריב"ש היטב תמצא שדברי הגבאים בטלה מצד הטענה הזאת ודברי המערערים קיימים כי לכאורה דברי הריב"ש שבסי' של"א סותרים למ"ש בסי' קצ"ה הנ"ל דמאי ראיה מייתי בסי' של"א מהבריית' דהיה לבוש צמר כו' הלא כבר פירשה הריב"ש בעצמו בסי' קצ"ה דבשלמא התם ענין הלבישה הוא דבר נפרד מענין הטעינה כו' והם שני ענינים כו' וכמ"ש לעיל בשמו ולאפוקי בנדון הריב' בסי' של"א אף על פי שההסכמה היתה נעשית בעבור שהיו מתקבצי' להתפלל בבתי איזה יחידים וכשהיו צריכים לאיזה הסכמה לא היו מתקבצים בב"ה הגדולה אפ"ה כל דאתי מחמתי' נכלל בלשון התקנה שהרי אם יתפללו חדשה גם כן אינם נמצאים בב"ה הגדולה בעת צורך הועד אם כן דמי להיכא שהיה לבוש צמר והוצר ואמר קונם כו' שאסור בכל מיני לבישה וכמ"ש לעיל בשם הריב"ש ואם כן לכאורה דבריו תמוהים:
וראיתי בתשו' הרב מהר"י לבית לוי סי' ל' שהרגיש בקושי' הנ"ל במ"ש הריב"ש בסי' של"א במה שמביא ראי' מהא דהי' לבוש צמר וכתב וזה לשונו ולענ"ד לא דמי דבשלמא התם ענין הלבישה הוא דבר נפרד מענין הטעונה כו' וע"ש במ"ש וזה לשונו ואם כן ה"נ אף על גב שההסכמה נעשית בעבור שמתקבצים להתפלל בבתי היחידים כו' וכמו שכתבתי לעיל:
איברא כד מעיינת בריב"ש תמצא שאינו קושיא כי הוא הבין דמה שכתב הריב"ש שנעשית ההסכמה עבור שהיו מתקבצים להתפלל בבתי היחידים וכשהיו צריכים לאיזה הקהל לא היו מתקבצים כו' היינו עבור שלא הלכו להתפלל בבית הכנסת הגדולה ומזה רצה ללמוד דגם בב"ה החדש יהא אסור להתפלל כיון שיתבטל הועד עבור זה:
הנה על הבנה הזאת שעיקר ההסכמה נעשית עבור שלא יתבטל הועד כשיתפללו בב"ה החדשים אם כן קשה על זה כמו שאמרו לילתא עבדי חסרת כו' וכי אין להקהל משרתים ושמשים אשר המה מוכנים ומזומנים לקבץ ולהתאסף את היחידים לשעה קלה ולישא אותם על כנפי נשרים לב"ה הגדולה כשיצטרכו לאיזה אסיפה וקיבוץ ועד ולתקן איזה תיקון או לאיזה הסכמה הלא זולת זה קשה שמבואר שם בריב"ש בהסכמת הבתי כנסיות הנ"ל שהוציאו מכלל הקנסות ונידוי כמה בתי כנסיות שרשאים להתפלל בתוכם אם כן איך יתורץ בזה עיקר התקנה אשר נעשית שלא יתקבצו לב"ה הגדול ויתבטל הועד:
אמנם לא כן אנכי עמדי בהבנת ההסכמה אשר נשאל עליה הריב"ש הנז' כי שם עיקר ההסכמה היה שלא יתפללו בבתי היחידים בעשרה כי מה שמתפללין בעשרה בבתי היחידים זה אינו מקרי קביעות כלל כי לפעמים מתפללי' בבית הזה ולפעמים בבית אחר כי הבתי יחידים לא מקרי קביעות ובפרט שמפורסם בינינו בגלות הזה שאנחנו אינם רשאים להתפלל בקביעות בבית איזה יחיד מחמת סכנת עלילות כנודע לכל ומה שמתפללי' לפעמים בבית איזה יחיד הוא רק דרך ארעי ואם כן לא יהיה להם קביעות לידע באיזה מקום הם מתפללי' ואם כן עבור זה יתבטל קיבוץ ועד שלהם כי אף בכמה משרתים ושמשי' אינם יכולים לקבץ אותם כשיתפללו בבתי היחידים שלא בקביעות ועל זה כתב הריב"ש אף בנדון זה ראוי לומר שלא היתה כוונתם לכלול בתקנתם הבתי כנסיות שעתידי' להבנות והמוקדשי' לכל יבא אלא על בתי יחידים לבד כו' ומביא ראי' מהא דלבוש צמר כו' או טעון פשתן כו' ואינו קשה הלא התם אסור בכל מיני לבישה וגבי פשתן אסור בכל מיני טעינה ומה שאינו נאסר בלבוש צמר בטעינת צמר וה"ה בטעון פשתן שאינו נאסר בלבישת פשתן לפי שהוא דבר נפרד כו' וכמ"ש הריב"ש ומה שאין כן בב"ה החדשה אינו דבר נפרד ויהא אסור וכהבנת הרב מהר"י הלוי הנ"ל דהלא זהו ממש דומה למי שנודר צמר עולה עלי כולל לבישה וטעינה ואם כן כשאינם יודעים הטעם והסיבה למה נדר אסור בכולם וכשיודעים הטעם והסיבה למה נדר אינו אסור בכולם אלא בא' מהם בלבישה או בטעינה ואף שנאסר בכל מיני לבישה ובכל מיני טעינה אפי' שאינו דומה ממש להטעם והסיבה אשר נדר בשבילה מכל מקום בנ"ד אינו נאסר בשאר בתי כנסיות החדשים שז"א סיבה כלל להתבטל הקיבוץ דאטו אם אותם האנשים הראוים להתקבץ בב"ה החדשה אף שיאסרו עליהם מלילך לב"ה החדש אשר בנו מחדש ולא ירצו אותם האנשים לילך להתפלל בב"ה הגדולה רק לשאר בתי כנסיות שמותרים להתאסף שם כי הלא אין שום אדם יכול למחות בהם לילך לשאר בתי כנסיות שלא היו בכלל ההסכמה והחרם ואם כן הלא יתבטל מ"מ הקיבוץ אלא צ"ל שלא יתבטל הקיבוץ וכמו שכתבתי לעיל כי בודאי יש להפרנסים כמה משרתים ושמשים שיכולים להתאסף אותם לשעת קלה רק כשיודעים באיזה ב"ה קבוע הם מתפללים והעיקר הסכמה וגזירה הי' על בתי היחידים שאין להם קביעות ואינם יכולים להתאסף ולקבץ אותם אף על ידי משרתים ושמשי' כשאינם יודעים מקום קבוע לבעלי בתים בתפלתם ואינו דומה כלל להא דנודר בשביל שהי' לבוש צר שאסור אף בלבוש רחב דהתם מקרי לבוש מכל מקום אבל בנדון דהרי"בש לא גזרו כלל על בתי כנסיות הקבועי' רק על בתי היחידים ודומה ללבישה וטעינה ומה שלא גזרו בקיצור שלא יתפללו בבתי היחידי' רק בבתי כנסיות הקבועים כו' זה אינו קושי' כי כבר הרי"בש בעצמו מרגיש בזה ומתרץ דחששו דאם כן יאסר אף במ"ד האורגים. וראיתי בדברי הרב מהר"י לבית לוי שם שכתב וזה לשונו וראיתי לאחד המיוחד מגדולים שכתב על דברי' האלו כו' ע"ש והוא גם כן מעין מה שכתבתי לעיל ובכלל דבריי דבריו אמנם מה שהשיג עליו הרב מהר"י לבית לוי וכתב וז"ל ואחר המחילה לא יתורץ בזה כו' ע"ש מה שהקשה על דברי א' מגדולים הנ"ל ובמ"ש לעיל יתורץ קושייתו הנז':
כלל העולה דבנ"ד פשיט' לדברי הריב"ש שבסי' קצ"ה שהטעינה והלביש' הם ב' עניני' חלוקי' לכן גבי קונם צמר כו' אסור בלבישה ומותר בטעינה וגבי קונם פשתן כו' אסור בטעינה ומותר בלבישה לפי שהם עניני' חלוקים ומשא"כ בנ"ד אסורים הגבאי' לכבד לאיש נכרי שבזה יתבטל כבוד החברה וכמ"ש לעיל ואין כאן ב' ענינים חלוקים אלא אפי' לדברי הריב"ש בסי' של"א שכתב דאף אם לא נזכר בלשון התקנה אלא שידענו שבאיזה סיבה נעשית התקנה יש לנו לדון כן כדתניא היה לבוש צמר כו' דאין דנין אותו אלא על הענין שבסבתו נדר ואם כן הוי אמינא דבנ"ד יש זכות להגבאים שרשאים לכבד למי שירצו בעבור שעיקר התקנה הי' עבור ג' אנשים אשר בגובה אפם בטלו כבוד החברה ומשא"כ הגבאים להם הרשות נתונה כו' וכמו שכתבתי לעיל בטענת הגבאים אבל זה אינו וכמ"ש לעיל דמה לי אם יתבטל כבוד החברה על ידי אנשים אחרים או על ידי הגבאים כנז' לעיל. ואם כן לפי טענה הזאת דברי הגבאים בטלים ודברי המערערים קיימים:
ומעתה נבוא לבאר דברי מי קיימים מצד הטענה השנית שטועני' הגבאי' שכבר נתבטל התיקון שבשנת תכ"ז לפ"ק כיבדו הגבאים להרב שבק"ק אף שהיה להם רב בתוך החברה וגם כן כיבדו כמה פעמים לדרוש בשבת נחמו ובשבת חנוכה להרב שבק"ק כשלא הי' להם רב בתוך החברה ועל זה השיבו המערערים שבאותו פעם הסכימו כל בני החברה ע"ז ומחלו על התיקון הנ"ל משא"כ עתה:
הנה מצד הטענה הזאת יש למצוא זכות להגבאים עבור שנתבטל התיקון הנ"ל על ידי כל בני החברה כפי תשובת כת המערערים שבאותו זמן הסכימו כל בני החברה לכבד את הרב שבק"ק ומחלו על התיקון אף שהי' להם רב בתוך החברה וכבר כתבו הפוסקים דדין הסכמות ותקנות דין נדרים יש להם וכמבואר ברי"בש ובשאר פוסקים ואנן קיי"ל גבי נדרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו ומכל שכן בנ"ד שלא הותר מקצתו כי באמת הותר כולו לפי שמחלו על כל התיקון לפי שעה כפי תשובת כת המערערים רק שטענתם הוא שבאותו פעם מחלו אבל לא עתה ומצד תשובה זאת אין הערעור שלהם כלום:
ונדמה נ"ד למה שכתב הרשב"א בתשוב' הנשבע לפרוע לחבירו ממון לזמן יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם שיאמר לו הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' כו' ע"ש והובא גם כן בשלחן הטהור סי' רכ"ח סעיף ל"ט ואם כן ה"ה בנ"ד מאחר שמחלו על התיקון לפי שעה נתבטל לגמרי ואם כן מצד הטענה הזאת נתבטל התיקון לגמרי וטענת כת המערערים בטלה. אבל אין לבטל טענת כת המערערים ולהפך בזכות הגבאים באשר שגם עתה שאל להם הרב דק"ק אם הם מערערים עליו שלא ידרוש אזי הוא מוחל להם ואינו רוצה לדרוש ובאם שסבורים בעיניהם שעוברים על התיקון של הרב מהרא"ש וייבש זצ"ל אזי הוא מוחל להם ויכבדו למי שירצו והשיבו חלילה שאין להם שום ערעור על הגבאי' על אשר כיבדו להרב שבק"ק בב"ה הגדולה שידרוש והמה מוחלים על התיקון הנ"ל רק עיקר הערעור שלהם הוא על שכיבדו לדרוש בב"ה קטנה למי שאינו בתוך החברה כו' וכמבואר בטענותיהם ואם כן י"ל שנתבטל טענת כת המערערים הואיל והמה מוחלים עתה על קצת התיקון ונתבטל כולו דומיא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. אבל זה אינו דבשלמא עתה המה מתנים בפירוש שנגד הרב הנ"ל התיקון מחול אבל לא נגד מה שכיבדו הגבאים בב"ה הקטנה ודומה למ"ש שם מרן הקדיש הב"י ז"ל על מ"ש הרשב"א אבל להאריכו ושיעמיד בחיובו לאו כל כמיניה כו' ומסיים שם הב"י וז"ל ותיקון דבר זה שיאמר והריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרעני לזמן פלוני כו' ואם כן ה"ה בנ"ד הוי להו כאלו התנו ואם כן מצד זה הטענה של המערערים קיימת אבל מצד שמחלו התיקון בשנת תכ"ז מוכח שנתבטל התיקון והוי דומיא למ"ש הרשב"א הנ"ל אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה והיינו שאינו יכול להאריך לו זמן ושיעמוד אחר כך בחיוב שבועה כי השבועה הראשונה לא נתבטלה ומחויב לפרוע לו לזמן ראשון או שיאמר הריני כאלו התקבלתי והשבועה נתבטלה לגמרי (ועיין בט"ז ס"ק מ"ח מ"ש שם שהעולם נכשלים בזה כו' ע"ש) ואם כן בנ"ד שמחלו על התיקון בשנת תכ"ז לפ"ק וחזקה על בני חבורה הקדושה שלא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן ובודאי מחלו לגמרי על התיקון דאם לא כן לא יצאו ידי החרם של הרב מהרא"ש וייבש זצ"ל:
ואין לדחות ולומר דלא דמי נ"ד להא דתשו' הרשב"א דבשלמא התם בנדון דהרשב"א איירי בנשבע לחבירו לפרוע לזמן פלוני כו' ואז אינו יכול לבטל מקצת ולקיים מקצת ומשא"כ בבני חבורה שיש להם דין צבור בענייני החברה שלהם וכתב הריב"ש בתשוב' סי' קפ"ה וז"ל ודע שהקהל יכולים להתיר קודם שיחול עליהם כו' וכן יכולים להתיר מקצתו והשאר נשאר באיסורו ואין אומרים בו נדר שהותר מקצתו הותר כולו כו' וכ"כ בעל המפה סי' רכ"ח סכ"ז ואם כן נ"ד לא דמי להא דרשב"א דאיירי ביחיד כנ"ל ונ"ד דומה לציבור ויכולין למחול מקצת התיקון דהיינו לפי שעה ושמ"מ יהיה האיסור והחרם קיים אח"כ:
אבל כד מעיינת בתשו' הריב"ש תמצא שהדחייה הזאת היא דחוי מעיקרא ואינה נראית ונידחית שכתב הריב"ש שם הטעם שאין אומרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא בחכם שעוקר הנדר מעיקרו על ידי פתח אבל ציבור הוי כבעל בנדרי אשתו שמפר לחצאין דמיגז גייז כו' ע"ש וכשתעיין בתשובת הרשב"א הנ"ל גבי יחיד שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני כו' דלא איירי שם בעקירת חכם השבועה מעיקרו ע"י פתח וחרטה רק חבירו מתיר לו וחבירו אינו עוקר השבועה מעיקרו דומיא דבעל ואפ"ה כתב הרשב"א שאינו יכול להאריכו ושיעמוד בחיובו והארכת הזמן אינו מועיל אא"כ מוחל על השבועה לגמרי דומיא דרישא דאומר הריני כאלו התקבלתי והטעם דאף דאמרי' גבי הפרת בעל דהבעל מיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו כמו חכם וה"ה חבירו גם כן אינו עוקר הנדר מעיקרו כמו החכם מכל מקום אינו יכול להאריכו ושיעמוד בחיובו בשבועתו בשלמא מ"ש דבעל מיגז גייז בהפרתו היינו שאינו עוקר הנדר לגמרי אבל מכל מקום מה שהוא מפר מפר לגמרי דומיא מ"ש בגמ' נדרה מתאנים וענבים והפר לתאנים מופר אף שלא הפר לענבי' מ"מ לתאנים הפר לגמרי וה"ה בחבירו אם הי' לו חוב אצלו בשבועה שישלם לו ק' זהובים לזמן ומחל לו חמשים זהובים לגמרי אז השבועה במקומה עומדת על חמשים הנותרי' שמחויב לשלם לו לזמן שנדר לו ומה שאין כן בנידון דהרשב"א שרוצה בשבועתו כמקדם על כל החוב ואינו מבטל השבועה רק לענין הזמן ואז לא מקרי הפרה כלל ואינו יכול להאריכו ושיעמוד בחיוב שבועתו ולא הותרה השבועה כלל ואז השבועה ראשונה במקומה עומדת וה"ה בנ"ד כשמחלו על התיקון בשנת תכ"ז לפ"ק מוכח שנתבטלה השבועה לגמרי וכמ"ש לעיל:
אמנם מ"מ קשיא לי לפי מ"ש בריב"ש שהטעם שאין אומרין נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא דוקא בחכם כו' משא"כ בצבור משום דהוי כבעל בנדרי אשתו כו' ועיין בבעל המפה סי' רכ"ח סכ"ז שכתב וז"ל ויכולים להתיר קצתו ולהניח קצתו עכ"ל. ודברי' אלו לקוחי' מדברי הריב"ש בסי' קפ"ה הנ"ל והיינו גם כן מטעם שכתבנו לעיל בשם הריב"ש דהסכמת צבור הוי כמו בעל בנדרי אשתו ומפר קצתו ומקיים קצתו וכמבואר שם ואם כן קשה על זה הלא לקמן בסי' רל"ד מביא הב"י בספרו הקצר סעיף ל"ו אסרה עצמה בתאנים וענבים קיים לענבי' והפר לתאנים או איפכא מה שהפר הפר כו' ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו ואם כן תינח לפי דעת הב"י שסבר דלא אמרי' בהפרת הבעל הופר מקצתו הופר כולו יפה כתב בעל המפה בסי' רכ"ח גבי הסכמת ציבור דיכולים להתיר מקצתו ולהניח קצתו דומיא דהפרת הבעל אבל לפי מה שמסיק שם וכתב ויש חולקי' דאם הפר קצתו אינו מופר כלל וזהו דעת הרא"ש והטור וא"כ ג"כ גבי צבור דינא הכי שאינם יכולים להתיר קצתו כו' ואם כן קשה דדברי בעל המפה סותרי' זא"ז דלמה סתים בסי' רכ"ח דיכולין להתיר מקצת ובאמת לפי מה שמביא דברי הרא"ש והטור בסי' רל"ד דין זה ליתא וצ"ע:
ונחזור על הראשונות למה שכתבנו שאף אם אמרי' גבי הנשבע לחבירו כו' ומוחל לו מקצת החוב מחול ועל המותר השבועה במקומה עומדת ואפילו הכי יפה כתב הרשב"א שאינו יכול להאריכו ושיעמוד בשבועתו כו'. ובזה מיושב גם כן מה שקשה לכאורה בב"י בשלחנו הטהור שכתב בסימן רכ"ח סל"ט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו כו' באומר כאלו התקבלתי אבל להאריכו כו' לאו כל כמיניה כו' והיינו כדעת הרשב"א הנז' ובסי' רכ"ט כתב הב"י בשלחנו הטהור ס"א אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו כו' והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר כולו דמשמע אבל המקצת הותר לו וזהו דעת רי"ו שהביא הב"י ושהסכים עמו הרמב"ן וזהו סותר מ"ש בסי' רכ"ח שאינו יכול להתיר לו מקצת אא"כ שמחל לו השבועה לגמרי דהיינו שיאמר הריני כאלו התקבלתי לאפוקי להאריכו הזמן דהיינו להתיר מקצת אינו יכול ולאפוקי לפי מ"ש לא קשה מידי דמ"ש בסי' רכ"ט דהיינו רי"ו והרמב"ן איירי דנשבע לפרוע לחבירו לזמן ומחל לו על מקצת החוב אז אמרי' דהותר מקצתו אף דלא הותר כולו שעל מקצתו הותר לו לגמרי ומשא"כ בסי' רכ"ח מ"ש בשם הרשב"א שאינו יכול להאריך לו זמן ושיעמוד בחובו דהיינו שאינו רוצה למחול לו השבועה וגם לא למחול לו החוב רק שירויח לו זמן ורוצה לתפוס החבל בתרין ראשין לכך כתב הרשב"א שאינו יכול כי בזה אפי' מקצת לא הותר לו שהרי על כל החוב השבועה במקומה עומדת רק בהארכת זמן ואז אפי' מקצת לא הותר לו ואינו יכול להאריכו כו' ועיין מ"ש הב"י בס' בדק הבית בסי' רכ"ח בשם הא"ח וז"ל ובא"ח כתב נדר שהותר מקצתו הותר כולו וה"ה בשבועה לפיכך אם ראובן חייב לשמעון מנה בתוך שבוע ידוע ובשבועה ובאותו הזמן ידוע בא ראובן ובקש לו שיאריך לו עד זמן אחר לא יהיה ראובן עוד חייב באותו שבועה וכן נראה מפשט תשובת הרא"ש כו' וכן נראה מתשובת הרמב"ן דלקמן ומ"מ ראוי לחוש לדברי הרשב"א עכ"ל בדק הבית והיינו שראוי לחוש לדברי הרשב"א שכתב הב"י בספרו הקצר דאינו יכול להאריכו ושיעמוד בחיובו דלא הותר השבועה כלל ומחויב לשלם לו תיכף ושלא כדעת הא"ח שסבר דהותרה השבועה ואם כן לפי מ"ש בב"ה שכן דעת הרמב"ן כדעת הא"ח דהיינו שהותרה השבועה ומטעם דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ואם כן זהו סותר מ"ש הב"י בסי' רכ"ט בשם רי"ו הנ"ל וז"ל וכתב עוד ויראה לי דכ"ש מי שנודר או נשבע לחבירו כו' לפרוע לו חוב והתיר לו חבירו מקצתו דלא הותר השאר וכ"כ הרמב"ן בתשו' כו' ע"ש דמשמע מכאן שהרמב"ן סובר דבנשבע לחבירו לפרוע והתיר לו מקצתו אז לא הותר כולו ובסי' רכ"ח כתב בספר בדק הבית בשם הרמב"ן בתשו' דמי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן ידוע כו' דהותר כולו ואם כן לפ"ז דברי הרמב"ן סותרים זה את זה. אמנם לפי מ"ש הוא נכון דמ"ש רי"ו בשם הרמב"ן דלא הותר כולו היינו כשמוחל לו מקצת החוב אז הותר מקצתו ולא הותר כולו ומשא"כ הב"י בס' בדק הבית מ"ש שכן נראה מדברי הרמב"ן איירי ג"כ כמו הנדון של הא"ח שחולק על הרשב"א וסובר דגם כשמאריך לו זמן אז הוי בכלל נדר שהותר מקצתו הותר כולו ואז השבועה בטלה לגמרי לפי שחולק על הרשב"א בזה שהרשב"א סבר שאינו יכול להאריכו ושיעמוד בשבועתו רק השבועה ראשונה אינה בטלה ומחויב לשלם לו לזמן ראשון תיכף והא"ח סבר דאף שאינו יכול להאריכו שיעמוד בשבועתו ולפי דעת הרשב"א אא"כ באומר לו התקבלתי ואז בטלה שבועתו הראשונה ובלא התקבלתי שבועתו הראשונה קיימת לאפוקי הא"ח סבר בלא התקבלתי כשהוא מאריך לו זמן אז השבועה ראשונה בטלה ומטעם שסבר שזהו מקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו ושיתפס החבל בתרין ראשין וזהו שאינו יכול להאריכו ושיעמוד בשבועתו דודאי כשמאריך לו זמן אז ממילא השבועה ראשונה בטלה ודלא כהרשב"א והרמב"ן גם כן סבר כהא"ח ואינו סותר למ"ש הרי"ו בשם הרמב"ן:
וראיתי מ"ש עמיתי הרב בעל ש"ך בסי' רכ"ח ס"ק ק"א וז"ל ולהאריכו כו' ובא"ח כתב כו' עד ומ"מ ראוי לחוש לדברי הרשב"א עכ"ל ב"ה והשיג עליו הש"ך ודברי הא"ח צ"ע דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו הותר כולו דהא קי"ל בעל מיגז גייז כו' וה"נ חבירו ודאי אינו עוקר מעיקרו אלא דבדידי' תליא מילת' וכן משמע מרי"ו והמחבר בסי' רכ"ט כו' ומסיק דהא"ח מיירי בהתקבלתי דבכה"ג הותר כולו ואינו חולק על הרשב"א עכ"ל ע"ש. ודבריו תמוהים מ"ש דהא זהו דומיא דבעל מיגז גייז וה"ה חבירו ומביא ראיה מב"י מ"ש בשם רי"ו בסי' רכ"ט הנ"ל הלא לפי דבריו קשה ג"כ מה שהקשינו לעיל דדברי הב"י בשלחנו סי' רכ"ח ורכ"ט סותרים זא"ז וכמ"ש לעיל ולאפוקי לפי מה שכתבתי לעיל יתיישב הכל על נכון דדברי הב"י בב"ה נכונים הם ואינו ענין לבעל מיגז גייז והרשב"א חולק על הא"ח דהא"ח סבר שזהו מקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו לכן בהארכת הזמן השבועה ראשונה בטלה ומשא"כ הרשב"א סבר שאינו יכול להאריכו ושיעמוד בשבועתו דלא מקרי זה נדר שהותר מקצתו לפי שהשבועה ראשונה במקומה עומדת ולא הותרה כלל ומשא"כ הב"י בשם הרמב"ן בב"ה שסבר כהא"ח היינו גם כן בזה האופן ואינו סותר למ"ש הרי"ו בשם הרמב"ן בסי' רכ"ט דשם הותר מקצת החוב ולא הותר כולו וכאן בסימן רכ"ח מה שסבר הרמב"ן כהא"ח שלא הותר מקצת השבועה רק כל השבועה בהארכת הזמן ואז הותר כולו. ומה שהשיג הש"ך על הבית יוסף בב"ה במה שכתב דמדברי הרא"ש בתשו' לא משמע מידי (גבי מי שנשבע לאשתו שלא יצא שלא ברשותה) הנה עיין בתשובת הרא"ש כלל י' סי' א' דמשמע מדבריו ממש כדברי הב"י בב"ה וזהו שדקדק הב"י בב"ה דמפשט דברי הרא"ש משמע כן גבי מי שנשבע לאשתו שלא יצא בלי רשותה ור"ל אף שיש לו לדחות קצת אבל מפשט דבריו משמע כן:
ואחר קצת חיפוש ראיתי מ"ש הרב מהר"י לבית לוי בתשו' הפשוטים סי' י' שמביא תשו' הרא"ש הנז' כלל י' סי' א' על מי שנשבע לאשתו שלא יצא בלי רשותה כו' ומביא ג"כ הא דתשו' הרשב"א שמביא הב"י בסי' רכ"ח שמקשה שתשובת הרשב"א סותר לתשובת הרא"ש הנז' וגם בב"י בח"מ סי' ל"ד הביא שני התשו' הנז' ומקשה שם ג"כ שסותרים זא"ז ומביא תירוצו של הב"י דשאני התם שהיו שני עדים וכתב ע"ז הרב הר"י לבית לוי תירוץ א' וז"ל ולענד"ן דאין שום סתירה והחילוק מבואר כו' דמ"ש הרא"ש איירי שהמשפט הוא על השבועה ואם נתבטל השבועה נתבטל כל התביעה ומשא"כ הרשב"א איירי בתביעת ממון שלא נתבטלה עבור השבועה כו' ע"ש:
והנה בוודאי מ"ש שדברי הרא"ש אינם סותרים להא דהרשב"א הנז' דבריו נכונים דהיינו לפי מאי דמקשה הב"י בח"מ סי' ל"ד אבל לפי מאי דמקשה הב"י בטי"ד סי' רכ"ח וז"ל הב"י ודבר פשוט הוא שאין זה סותר לא לתשובת הרא"ש ולא לתשובת בנו דשאני הכא ששני עדים מעידים עליו שעבר על שבועתו עכ"ל ומ"ש הב"י ולא לתשובת בנו לפי שלפני זה העתיק הב"י תשובת הרא"ש הנ"ל על מי שנשבע לאשתו כו' עד וכיוצא בזה כתב בתשו' בנו הר' יהודה על מי שחייב מנה לחבירו בשטר וכתוב בו שנשבע לפורעו ביום פלוני ועבר היום והוא טוען שעבר על שבועתו שלא פרעו והלה טוען שפרעו בזמנו והשיב שאם אין כתוב בשטר שלא יוכל לטעון שפרעו אין אנו יכולין לפוסלו מחמת השבועה אע"פ שחייב לפורעו עכ"ל וא"כ לפ"ז אינו עולה יפה חלוקו שמחלק הר"י לבית לוי בתשו' דבתשו' הר"י בן הרא"ש לא איירי בתביעה לענין שבועה רק עיקר התביעה הוא תביעת ממון ואף אם יתבטל התביעה לענין שבועה מ"מ לענין ממון קיים לכן מוכרח הב"י לתרץ דשאני הכא ששני עדים מעידים ומה שמתרץ הב"י זה התירוץ גם בסי' ל"ד בח"מ אף שלא הביא הב"י שם תשו' הר"י ן' הרא"ש דהיינו ע"פ ההנחה שכבר תירץ זה התירוץ בסי' רכ"ח בי"ד ושם א"א לתרץ בענין אחר בתירוץ א' תשו' הרא"ש ותשובת בנו הר"י ובאמת לפי מה שהביא הב"י בסי' ל"ד תשובת הרא"ש לבד ולא תשובת בנו היה יכול לתרץ דשאני הנדון של הרא"ש דמיירי באשה שתבעה את בעלה ואשה פסולה להעיד ואפשר שזהו תירוצו של הב"י אבל תשובת בנו הר"י ז"ל מוכרח לתרץ התירוץ של הב"י ולא התירוץ של הר"י לבית לוי:
עוד ראיתי בתשובת הר"י לבית לוי הנ"ל שמקשה עוד וז"ל ואמנם מאי דקשיא לי הוא בדברי עצמו שנראים כסותרים זא"ז בהדיא לדברי תשו' האחרת שהביא שם הב"י (בסי' ל"ד בח"מ) בסמוך לה וז"ל ולא עוד אלא אפילו העידו המלוים שלא האריכו המלוה והם שנים אינו נפסל על פיהם דנוגעי' בעדותן הם וכו' דנראה בהדיא דחולק על תשו' האחרת עכ"ל והנה כפי הנראה שלא תירץ הר"י לבית לוי כלום לקושיא הזאת. ובאמת כד מעיינת שם בב"י סי' ל"ד שהביא תשובת הרשב"א הנז' תמצא שקושיתו מעיקרא ליתא כי מ"ש הרשב"א בסי' ל"ד בסמוך לה איירי שאין ביד המלוים התובעים שטר רק תובעי' בע"פ ולכן אינו נפסל על פיהם דנוגעים בעדותן הם כו' והיינו לפי שאין שם שטר בידם ומשא"כ בתשובה האחרת של הרשב"א שמביא הרב הב"י איירי שחייב להם מנה בשטר לכן אינם נוגעים בעדות וכמבואר בהדיא בשני תשו' הרשב"א הנז' שהראשונה איירי בלא שטר והשניה בשטר וא"כ קושי' הר"י לבית לוי מעיקרא ליתא כלל. העולה ממ"ש לעיל דבנ"ד כשמחלו על התיקון בשנת תכ"ז לפ"ק מוכח שנתבטל לגמרי ואינם יכולים המערערים לטעון שמחלו על התיקון לפי שעה וא"כ טענת הגבאים נכונה במה שטוענים שהתיקון נתבטל מקדם בעבור שכיבדו לרב שאינו בחברה אף שהיה להם רב בחברה וחזקה על בני החברה שלא יצא מתחת ידיהם דבר שאינו מתוקן:
אבל אין להפך בזכות ולהוכיח שנתבטל התיקון בידיעת כל בני החברה מאחר שמכמה שנים דרש הרב שאינו בתוך החבר' בשבת נחמו ובשבת חנוכה זה ערך ג' שנים רצופים זה אחר זה ולא ערער שום אדם בעולם ע"ז ובודאי מחלו על התיקון אבל ז"א ראי' כלל ומכח זה לא נתבטל טענת כת המערערים דאף שדרש הרב שאינו בחברה ערך ג' שנים היינו לפי שלא הי' רב בחברה ועל זה לא הית' גזררת הרב מהרא"ש ווייבש זצ"ל וכמבואר בתיקון הרב הנ"ל ומשא"כ מה שכיבדו להרב בשנת תכ"ז לפ"ק שאינו בתוך החברה מזה מוכח שמחלו ונתבטל התיקון באשר שהי' להם רב בחברה א"כ מכח זה טענת הגבאים נכונה שלא מעלו בחרם כלל:
ואם יתעקש המתעקש אעיקרא דדינא דהיאך נאמר כמ"ש לעיל שאנו רואים שמחלו על התיקון מאחר שכיבדו לרב שאינו בחברה בשנת תכ"ז לפ"ק וגם עתה וכמבואר לעיל מנא לן שיכולין בני החברה לוותר על התיקון הנ"ל דבשלמא אם הי' התיקון הנ"ל מהסכמת בני החבר' אז פשוט הוא בפוסקים שיכולים לבטלו דהם אמרו והם אמרו הפה שאסר הוא הפה שהתיר וגם מטעם שכתבו הפוסקים הנז' דזה דומה להפרת נדר אשה דא"ר פינחס כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וכמבואר בריב"ש ובשאר פוסקים אמנם נ"ד אינו הסכמה מבני החבורה רק גזרת הרב ז"ל שגזר עליהם בחרם שיתנהגו כנז' וא"כ מנ"ל שיכולין לבטל אף כל בני החברה אבל ז"א שהרי אמרי' בב"ק פ"ק דף ח' ובכתובות דף פ"ג ובכמה מקומות בתלמוד גבי טעמא מאי אמרו רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדין כו' משום תקנתא דידי אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדאמר רב הונא כו' דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה כו' וא"כ ה"ה בנ"ד יכולין לומר כל בני החברה ג"כ לא ניחא לן בהאי תקנתא כו' וכנז' לעיל:
[הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל וזאת ליהודה ויאמר. מה שאמ"ו הגאון זצ"ל מביא ראיה מגמרא דב"ק וכתובות שיכולין בני החברה לומר לא ניחא לן בהאי תקנתא כו'. הנה על זה יש לבעל דין לחלוק ולומר בשלמא בתקנתה דרבנן האמור בגמ' יכולין לומר לא ניחא לן בהאי תקנתא מאחר שלא נעשה בחרם ומשא"כ התקנה של החברה קדושה הנז' תיקן להם הרב מהרא"ש וייבש ז"ל בחרם וכמבואר בשאלה הנ"ל ואינם יכולין לומר אי איפשי בתקנה זו אם לא ע"י התרה כשאר היתר הסכמות הנעשים בחרמות. אמנם נלע"ד שראייתו נכונ' בזה מאחר שדבריהם כגחלי אש והרי הוא כאלו נעשה בחרם ואפ"ה יכולה לומר אי איפשי בתקנתם וה"ה בנ"ד וק"ל:]
ואין לפקפק בזה ולומר שאף כל בני החברה אינם יכולין לבטל התיקון מטעם אחר ונדמה זה למגדר מילתא שכתב הריב"ש בסי' קע"ח וקפ"ה דאם היתה ההסכמה גדר לרבי' אפי' כולם כא' אינם יכולין לבטל ועיין בש"ע סי' רכ"ח סכ"ח וה"ה בתיקון של בני החברה גם כן הוא מיגדר מילתא אמנם כד מעיינת בגוף הגזר' תמצא שזה לא מקרי מגדר מילתא פשיטא לדברי מוהריק"ו שור' ק"פ דלא מקרי מיגדר מלתא כי אם במילי דשמיא לאפרושי מאיסור פשיט' דזה לא מקרי מגדר מילתא דתיקון הלז לא נעשה כ"א מפני כבוד החברה ואין זה מילי דשמיא לאפרושי מאיסורא ואף שמבואר בתיקון הנז' וז"ל אך מקרוב חדשים באו ג' אנשים ובטלו בכח כבוד החברה וכבוד הס"ת כו' וא"כ י"ל דכבוד הס"ת הוא מיגדר מילתא משום אפרושי מאיסורא אבל כד מעיינת במקור התיקון וגזירה תמצא שעיקר התיקון נעשה שלא לבטל כבוד החברה כו' ע"ש ואפי' לפי דברי הרא"ש בתשו' כלל ז' דמשמע משם בסי' א' כלל ו' ובסי' כ"ו כלל ז' שהביא תוך התשו' הנז' ההיא דרשאין בני העיר להסיע על קיצותן וסיים בלשונו משום מיגדר מילתא כו' דמשמע משם שחולק על סברת מהרי"קו הנז' וסבר שאפי' בדבר שאינו נוגע במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא אפ"ה מקרי מיגדר מלת' ועיין בזה בתשו' הרב בעל פני משה ח"ב סימן צ"ג שמביא שם בשם מוהריב"ע בספר משא מלך המחלוקת שבין הרא"ש ומוהריק"ו הנז' בענין אי מקרי מגדר מילתא דוקא במילי דשמיא או אף בשאר דברים כו' הנה גוף הספר משא מלך אינו בידי כעת ועיין במ"ש בזה קצת באריכות בא' מהפסקי' שלי ומ"מ נלע"ד דאף לדעת הרא"ש דמקרי מגדר מילתא אף בשאר דברים:
אמנם נלע"ד דלענין זה שלא יהיה היתר להתקנה זו אף אם יסכימו כולם כ"ע מודים דלא מקרי מגדר מילתא אלא דוקא בדבר הנוגע במילי דשמיא כי באמת מקור מוצא דין זה הוא בריב"ש סי' קע"ח ומביא ראיה מהירושלמי חד בר נש אתא לקמיה דר' יודן כו' א"ל אישתבעאי דלא מרווחנא א"ל וכן בר נש עביד א"ל לקוביוסטוס קאמינא כו' ע"ש וא"כ דון מינה ואוקי באתריה דדוקא במילי דשמיא כגון דומיא דנדר של שחוק אז אינם יכולים להתיר ומשא"כ במגדר מילתא בדבר שאינו במילי דשמיא אז יכולין להתיר וזה שמסיים שם בריב"ש סי' קע"ח וסי' קפ"ה ומ"מ אם היה הנדר גדר לרבי' או סייג לתור' ולדבר מצוה אין רשאי' להתיר ואפי' אם יסכימו כולם מההוא דאמרי' בירושלמי הנז' כו' ואין לומר שכיון שעל דעתם נשבעו שהם יתירו לעצמם אפי' לדבר איסור שאין לומר שהיתה דעת הקהל שיתקבצו למישרי איסורא כו' עכ"ל וא"כ מוכח מהנ"ל שחלילה לומר שיתקבצו למשרי איסורא דמשמע אבל דבר שאינו דבר איסור יכולין להתיר ואף שכתב הריב"ש ומ"מ אם היה הנדר גדר לרבים או סייג לתורה כו' דמשמע שאם הוא גדר לרבים אף שאינו נוגע במילי דשמיא כו' אמנם ז"א שזהו דבר הלמד מענינו דומה להא דירושלמי הנז' ומ"ש או שהיה גדר לרבים כו' איירי במקום שיש חשש סכנה כבנדון דהריב"ש הנז' שעשו הסכמה לבל יוציאו שום חטים לשלחם לארצות הערלי' כו' ומשום חשש סכנה כו' בזה מיקרי גדר לרבים משום חשש סכנה כו' ומקרי ג"כ מילי דשמיא כו'. א"כ זכינו לדין מכל הנז' דלא מקרי בנ"ד מיגדר מילתא בזה שנאמ' שמטעם זה לא יוכלו כל בני החברה למחול על התיקון הנז' וא"כ אין לפקפק בזה:
וזולת כל הנז' יש להפך בזכות הגבאים שלא עברו על תקנת וגזרת הרב הנז' מצד הטענה השלישית שהרי כת המערערי' טוענים שעיקר ערעור שלהם על שכיבדו בב"ה הקטנה לדרוש למי שאינו בחברה והגבאים השיבו שמעולם לא גזר הרב על ב"ה הקטנה ועל זה טענו כת המערערים דתקנת הרב הנז' הוא מה לי בב"ה הגדול' ומה לי בב"ה הקטנ' הלא הרבה פעמים דרש הרב שבחבר' בשתי בתי כנסיות כו' והשיבו הגבאים ע"ז דדוקא אם היה מרוצה הרב שבחבר' ע"ז ומשא"כ עתה הרב שכבדנו כו' מעול' לא דרש בב"ה הקטנה וגם עתה אינו רוצה כו' וכמבוא' בטענותיהם:
הנה כד מעיינת במקור גזירת ותיקון הרב הנז' תמצא שהגבאי' יוצאים זכאים בדין לפי שגזרתו היה על ב"ה הגדול' ולא על ב"ה הקטנה שהרי התחלת התקנה של הרב הנז' הוא מאחר שהעידו זקני העיר כו' שבשבת נחמו ובשבת חנוכה היה דורש א' מן החבר' דהיינו הרב שבהם כו' וזהו העדות מוכרח שהוא על ב"ה הגדולה ולא על ב"ה הקטנ' שהרי הכל מודים שלא דרש הרב שבחבר' בקביעות בשתי ב"ה ובסיום דברי הרב הגוזר הנ"ל אומר שע"פ ההנהגה ראשונה כן יקום והרב שבחברה ידרוש תמיד כו' וזהו דוקא בב"ה הגדולה כי בב"ה הקטנה לא הי' דורש תמיד וגם אם באנו לחקור אחר הסיבה אשר בעבורה נגזר הגזרה הנ"ל היה עבור הג' אנשים אשר בגובה אפם בטלו כבוד החברה כו' וזה הי' ג"כ בב"ה הגדולה כידוע לכל זקני העיר ולבני החבר' וא"כ הן מצד דקדוק גזרת הרב הנ"ל הן מצד הסיבה אשר נגזר הגזרה הגבאי' הנז' נקיים וזכאים בדין שמשמעות התקנ' ומשמעות הסיבה הולך וסובב אל מקום אחד הכל היה עבור ב"ה הגדולה ולא עבור ב"ה הקטנה:
אך צריכין אנו לדקדק בזה אם יכולין אנו להוסיף על לשון ההסכמה מחמת האומדנא כד מעיינת בתשו' הרשב"ץ הביאו הב"י בסי' רי"ח על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור כו' מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים ויש לו יין שנעשה מקודם שנשבע ופסק שאסור למוכרו אע"פ שלא נשבע אלא שלא יעשה יין כו' הנה משמע מזה שמוסיפין על נדרו ושבועתו מחמת האומדנא וה"ה בנ"ד נאמר ג"כ להוסיף על לשון הגזר' והתקנה של הרב הנ"ל ונאמ' שגזרתו הי' גם על ב"ה הקטנ' אף שאין מבואר בגזרתו ועיין בתשו' הרב מהרי"ט ח"א מה שמקשה שם בסי' ז' על תשו' הרשב"ץ הנז' וכבר ישבתי הכל בטוב טעם ודעת במקום אחר בפסקי וגם מה שנשאתי ונתתי בדברי מהרי"ט הנז' וגם ע"ש מה שלכאורה דברי הרשב"ץ בסימן רי"ח סותרים לדברי הרשב"ץ שהביא הב"י בסי' ר"ח ע"ש ועכ"פ נשמע מזה שיכולי' להוסיף על התקנ' וה"ה בנ"ד:
אמנם כד מעיינת בפוסקים תמצא שזה מחלוקת ישינה בין הפוסקים אי מוסיפין על לשון ההסכמ' והתקנה מחמת אומדנא הנה הרב הגדול מהר"י טייטצאק הובא דבריו בתשו' שארית יהודה דף ע"ו בענין ראובן שמשכן לו גוי חנות ובשאלוניקו יש תקנה בחרם שכל מי שישכור בית מתוגר שלא יהיה רשאי שום יהודי ליכנס בו כו' ושאל השואל אם ראובן זכה בחנות הנ"ל מכח התיקון כו' וכתב דהעיקר גדול אצלינו בתקנות הבו דלא לוסיף עלה כו' ואין להוסיף על התקנה מחמת האומדנא והרב הגדול מהרד"ך בתשו' בית ל"ב. חולק עליו וכתב דבהסכמות ותקנות אנו הולכין אחר האומדנא אף להוסיף על התקנ' מה שאינו מבואר בה וכשם שהחרם חל על לשון המבואר כך חל על התוספת מאומד הדעת ועיין בזה בתשו' הרשד"ם חלק ח"מ סי' רכ"ח שהביא ג"כ פלוגתת הפוסקי' הנז' מהרי"ט והרד"ך וכתב מי יכניס ראשו להכריע בין הגדולי' האלה וכ"ש בענין חרם דהוי איסורא דאורייתא כו' וכתב ג"כ הא דרשב"ץ הנ"ל וגם בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' פ' הביא ג"כ דברי מהרד"ך הנ"ל והאריך בזה ומסקנת דבריו שהם סברות חלוקות כו' ע"ש. ובאמת אם לדין יש תשובה במה שכתב הרב מהרד"ך הנ"ל ברוב הראיות שלו. והארכתי בדברים האלה במקום אחר מה שיש לדקדק על דבריו וכאן אין מקום להאריך. אמנם מי יבא אחרי המלכים האלה את אשר כבר עשהו ולא הכריעו ומכ"ש אנן יתמי דיתמי וא"כ בנ"ד לפי דברי מהרד"ך יש להוסיף על התקנה מכח האומדנא ונאמר שגם על ב"ה הקטנ' הית' הגזרה של הרב הנ"ל ואף שאין מבואר בתקנה בהדיא ובפרט שגזרתו היה בחרם וספק חרמות להחמיר וכמ"ש לעיל וא"כ לא יפה עשו הגבאים שכבדו למי שאינו בחברה לדרוש בב"ה הקטנ'. אבל אחר עיון קצת תמצא שלא דמי כלל לנ"ד הא דמחלוקת הפוסקים הנז' ופשיטא לפי דעת הרב מהרי"ט וסיעתו שסברי דאין להוסיף על לשון ההסכמות מכח האומדנא פשיטא שיפה עשו הגבאים אלא אפילו לדעת הרב מהרד"ך וסיעתו שסברי שנוכל להוסיף על ההסכמות מכח האומדנא כו' מ"מ בנ"ד מודים שהרשות נתונה ביד הגבאים לכבד למי שירצו שידרוש בב"ה הקטנה דע"כ לא קאמר מהרד"ך שיש להוסיף על ההסכמות מכח האומדנא אלא בנידון שלו גבי מי שירד בתורת משכנתא שזכה בחנות מכח ההסכמ' אף שלא נזכר בהסכמ' רק שכירות דהיינו כל מי שישכור בית מתוגר שלא יהיה אחר רשאי ליכנס באותו בית לדור כו' ולא נזכר באותו ההסכמ' משכנתא מ"מ משכנתא נכנסת ג"כ בסוג ההסכמה הנ"ל וכמבואר שם והטעם שלא יסיג שום בר ישראל את גבול חבירו ומה לי משכנתא ומה לי שכירות ומשא"כ בנ"ד גזרתו של הרב מהרא"ש וייבש הנ"ל היתה שיתנהגו כמקדם והרב שבחברה ידרוש תמיד בלי שום מונע א"כ מחדא נשמע תרתי שגזרתו היתה שהרב שבחבר' ידרוש נשמע מזה שלא הקפיד כ"א על הרב שבחבר' שהוא ידרוש משמע אם אין להם רב בחבר' שידרוש אז אפי' מי שאינו בחבר' ונתפרדה החבילה והרשות ביד הגבאים לכבד למי שירצו אף למי שאינו בחברה שהרי מעולם לא הוזכר בתקנה שלא יכבדו לאיש אחר למי שאינו בחבר' רק עיקר הקפידה שלו על הרב שבחבר' וע"ז גזר והחרים הרב הנ"ל ולאפוקי כשאין להם רב בחבר' אז הגזרה בטלה אפי' בב"ה הגדולה וגם נשמע ממ"ש בתוך גזרתו שהרב שבחבר' ידרוש תמיד דהיינו במקום שהוא דורש תמיד דהיינו בב"ה הגדול' לאפוקי במקום שאינו דורש תמיד כעין מעשה דנ"ד בב"ה הקטנ' ע"ז לא הית' הגזרה והחרם שלו מעולם ולא שייך בזה להוסיף על התקנה מחמת האומדנא מאחר שעיקר התקנ' והגזרה סותר האומדנא הנ"ל וכמו שהוכחתי כנ"ל. ועיין מ"ש במקום אחר בפסקי והוכחתי מגמ' דכתובו' פ' אע"ף בר"פ אם רצה להוסיף כו' ראב"עא בתולה גובה מאתים כו' שלא כתב אלא ע"מ לכונס' ואמרי' בגמ' שם רב אמר אין הלכה כר"א ב"ע כו' ורב לא אזיל בתר אומדנא וכו' והוכחתי מגמ' הנז' כשיש אומדנא אחרת שסותר האומדנא ראשונה אז לא אמרינן אומדנ' להוסיף על התקנ' וע"ש בפסקי ועיין מ"ש הרב מהרד"ך בזה) וא"כ ה"ה בנ"ד אף מהרד"ך מודה בזה שלא שייך אומדנא להוסיף על התקנ' מאחר שעיקר התקנה והגזר' סותר האומדנא הנז' וכמבואר לעיל וכבר כתבנו לעיל בטענת הצדדים שהרב שבחברה לא הי' דורש בקביעות גם בב"ה הקטנה רק בב"ה הגדול' שם הי' עיקר הקביעות של הרב שבחבר' שידרוש שם ומכ"ש כפי מ"ש לעיל בטענת הגבאים בנ"ד שהרב הנ"ל אשר כיבדו לו הגבאים לדרוש בב"ה הגדול' לא רצה לדרוש בב"ה הקטנ' ומעולם לא דרש שם אף שדרש כמה שנים זה אחר זה בב"ה הגדול' ומכ"ש עתה שלא קיבלו עליהם שום רב בחבר':
ואין לספק בזה מה שמבואר בגזרת הרב הנז' שלא ידרוש רק הרב שבחבר' פירושו מי שמכונה בשם חבר והוא בתוך החבר' וזהו הפי' של הרב שבחבר' אבל ז"א שהרי עיקר התיקון וגזר' מהרא"ש וייבש הנ"ל הי' שלא יתעקר ויתבטל כבוד החבר' והרב שבחברה ידרוש תמיד ואי פירושו של הרב שבחברה היינו מי שהוא מכונה בשם חבר א"כ זהו דבר תמוה שעבור שמכונה בשם חבר והוא בחבר' יתבטל כבוד החברה אם לא ידרוש בשבתות הנז' הלא אפשר שהדרש' שלו יהי' גנאי לכל בני החבר' ולא שנאמר שיתבטל עבורו כבוד החבר':
ועוד הלא הדבר למד מענינו שמבואר בהתחלת התקנ' וגזרת הרב הנז' אחר שהעידו זקני העיר כו' שבשבת נחמו ושבת חנוכה דורש א' מן החברה דהיינו הרב שבהם ומפרש אח"כ אעפ"כ לא דרש הרב הקבוע דהיינו האב"ד שבק"ק כ"א הרב שבחבר' וא"כ דבר הלמד מענינו הוא כמו האב"ד מקרי רב שבק"ק וכמו כן מקרי זה הרב שבחבר' ואף שגבי הרב אומר הרב הקבוע וגבי הרב שבחבר' אומר הרב סתם היינו לפי ששם האי על כל בני הק"ק וזהו שכת' בריש דבריו אחר שהעידו זקני העיר כו' שבשבת נחמו כו' דורש א' מן החברה והדר מפרש דהיינו הרב שבהם היינו הרב ממש ולא עבור שיהי' מכונה בשם חבר שיתקרי עבור זה הרב שבהם וא"כ מכל הנז' יוצאים הגבאים בצירוף האנשים הנז' נקיים וזכאים בדין שלא מעלו מעל בחרם של הרב מהרא"ש וייבש ז"ל ולא נכוו בגחלת אש הנז' מכמה טעמים שכתבנו לעיל. ועל שמערערים קצת מבני החבר' אשר כיבדו הגבאים לדרוש על הסעודה לחתן אחד בודאי הערעור שלהם אינו כלום מאחר שאינו מבואר בגזרת הרב הנז' מזה כלל. ואין לומר בזה כלל אומדנא להוסיף על לשון התקנ' כי אינו מבואר שם רק שידרוש הרב שבחברה בב"ה ולא על הסעוד' ולכאורה היה עולה על הדעת להוסיף על לשון התקנה ב"ה הקטנה ולא עלתה בידינו ובטלנו אומדנא הזאת מן הטעמים המבוארים לעיל ומכ"ש שלא ידרוש על הסעודה כ"א הרב שבחברה מזה לא הוזכר כלל ולא נכנס' בגדר גזרת הרב הנז' אף שיש ג"כ סברא לומר שזהו ג"כ מקרי כבוד החבר' אם דורש איזה רב על הסעודה אבל כד מעיינת בגזרה של הרב הנז' הסיבה אשר בעבורה גזר ותיקן הגזרה הנ"ל עבור ג' אנשים אשר בגובה אפם רצו לבטל כבוד החבר' וכבוד הס"ת כו' וזהו דוקא שייך בב"ה ולא על הסעודה שאין שייך שם לומר כבוד הס"ת וכבר הוכחנו לעיל וכתבנו ג"כ בשם הריב"ש שההסכמות והתקנות יש להם דין נדרים שאנו הולכין אחר הסיבה אשר בעבור' נדר וה"ה בענין התקנות ומכ"ש שמכמה טעמים הנ"ל נתבטל ג"כ הערעור הזה ולמי שאשר לו השלום ישים ביניהם אהבה ואחוה ריעות ושלום בעבור שמקיימים ג' מצות אשר הקרן קיימת לעה"ב ומפירותיהן אוכלין בזה העולם הנלע"ד כתבתי אנכי עפר ואפרי"ם הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |