שער אפרים/סד

שער אפרים סד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאלה סד

מעשה שהיה כך הי' גבר חכם בעיניו שעמד ודרש ברבים ביום שבת קודש בתוך קהל גדול מישראל דרשות של דופי וגילה פנים בתורה שלא כהלכה בערבוב ובלבול דברים שבדא מלבו ודרש אצל פסוק וסמך ידו על ראש העולה שהוא עמלק וכיוצא בזה הן אלה קצות דרכיו וכאלה רבות אמנם בזה גדול הכאב מאד שפירש מאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה שר"ל שיעבדו את העגל על הר סיני ח"ו חלילה חלילה מהקב"ה לבשר את ישראל במעשה העגל ולדרוש שמו הגדול שנכתב בקדושה להוציאו לחול ומלבד חטאתו כי כבדה מאד פשתה הצרעת בפי הדיוטים ועמי הארץ לפרש דברי תורה ולהוציאן לחול ולתת לכל א' כח לברר דרך לעצמו והוא מחוסר ידיעתו וחוסר יראת שמים שבו אינו מבחין בין טוב לרע וכשהוכיחו אותו על הדבר הרע הזה כי דיבר תועה על י"י עודנו מחזיק ברשעתו הלא כה דברו כאש תבער יער כי הדרשה תדרוש ויש כח ביד החכמים לטהר את הטמא ולטמא את הטהור כי כך היה דרכן של הראשונים ופרט בשפתיו אחד מן הקדושים אשר בארץ המה תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ומעתה יורנו המורה מה הוא משפט האיש הזה וי"י יכפר בעד אכי"ר עכ"ל. והעלה החכם השואל החכם הדורש הנ"ל לנדותו ע"פ הראיות המבוארים שם:

תשובה גרסי' בגמ' דמ"ק פ' אלו מגלחין דף י"ז אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערב' מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא אימנו אשמתא עכ"ל והרא"ש הביא בפסקיו הנ"ל וכן הרי"ף ככתבם וכלשונם והרמב"ם כתב בפ"ז מהל' ת"ת וז"ל חכם וזקן בחכמה וכן אב"ד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם אא"כ עשה כירבעם וחבריו כו' וכן כל תלמיד חכם שחייב נידוי אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחים מדבר זה ונשמטים ממנו וחסידי חכמים היו משתבחים שלא נימנו מעולם לנדות ת"ח ואע"פ שנימני' להלקותו אם נתחייב מלקות ואפי' מכות מרדות נימני' עליו להלקותו ועיין בכ"מ וגם בב"י סי' של"ד שהעתיק לשון הרמב"ם הנ"ל וכת' דהא דחסידי החכמי' היו משתבחים כו' מקורו נובע מגמ' הנ"ל מהא דרב פפא כו' ומהא דבמערב' ממנין אנגידא ולא אשמתא:

[הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל וזאת ליהודה ויאמר. ולענד"ן לישב קושית אמ"ו הגאון זצוק"ל כי איכא למידק בהאי לישנא דהרמב"ם שכתב כל ת"ח שחייב נידוי אסור לב"ד כו' והל"ל סתם אסור לקפוץ ולנדותו כו' מאן דהוא אלא כוונתו הוא לב"ד הוא דאסור לנדות ומטעם דארשב"ל באלו מגלחין ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנא' וכשלת היום כו' כסהו כלילה ע"ש וכל מעשה ב"ד יש להן קול ויתפרסם הדבר ויהיה בזיון התור' ולכך כתב הרמב"ם אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו אבל רב יחידי מותר ופי' זה יש לו הוכחה קצת ברמב"ם מעובדא דמר זוטרא חסידא כי מיחייב צ"מ שמתא ברישא משמית נפשי' והדר משמית לדידיה ע"ש ולפ"ד הרמב"ם קשה שהרי אסור לנדות לצ"מ ואיך שביק מר זוטרא לחסידותי' ושמית לצ"מ וליכא למימר דהרמב"ם איירי אם אינם משמתי' נפשם ברישא כמו שעשה מר זוטרא שהרי כתב אח"כ אלא בורחים כו' ומשמע כלל לא אפילו דמשמתי' נפשם ברישא אכן נלע"ד שכוונת הרמב"ם הוא כמ"ש לעיל דדוקא לב"ד הוא דאסור לקפוץ ולנדות ומטעם שכתבתי אבל רב יחידי מותר לקפוץ ולנדות לצ"מ (ויש לחלק עוד בין קופץ לשאינו קופץ וק"ל) וזהו כוונת רב פפא שהיה משבח עצמו ואמר תיתי לי דלא שמיתי צ"מ מעולם והיינו אף שיש היתר לרב יחידי אפ"ה קידש עצמו במותר לו וכי קא מיחייב צ"מ שמתא היכי עביד כי הא דבמערב' מימנין אנגידא דבר בי רב ולא אשמתא משום דאין משמתין אלא על דבר חמור ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב שילכו חכמי העיר ולהתקבץ אל הרב להסכים על השמתא אלא משמתי' אותו מיד בלא ב"ד וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בפסחים בפ' מקום שנהגו והיינו גם כן מטעם שחוששין לכבוד התורה שאם יתקבצו אל הרב על השמתא יהיה לו קול ויהיה בזיון התורה ורב פפא אפילו שהי' חייב הצ"מ שמתא היה מאסף החבירים על המלקות ולא על השמתא וכמ"ש אמ"ו הגאון זצ"ל בסמוך והכל מפני כבוד התורה. ובזה הרי"ף והרמב"ם תלמיד תלמידו והרא"ש כולם לדבר א' נתכוונו ונראה שגם רש"י בפסחי' פ' מקום שנהגו דף נ"ב בד"ה מימנו אנגידא כו' כיון לדבריהם ע"ש וק"ל:

עוד איכא למידק בדברי הרמב"ם הנז' שכתב כל ת"ח שחייב נידוי אסור כו' ואינו אומר כל ת"ח שחייב נידוי אין קופצים לנדותו כו' ונלע"ד אפשר שנפקותא הוא לדינא אם קפץ ונידהו שיכול המנודה לומר לו אדרבה דומיא דהמנדה לצ"מ שאינו חייב נידוי וכמ"ש בב"ח ובפרישה בסי' של"ד בשם הב"י ע"ש ומשא"כ אם היה אומר אין קופצין לנדותו משמע לכתחלה הא אם קפץ ונידהו אין המנודה יכול לומר אדרבה ולכך כתב לשון אסור משמע שעושה איסור אפילו לכתחלה אף שיש לחלק קצת דא"כ מצינו חוטא נשכר אבל מ"מ נראה שכוונת הרמב"ם הוא מאחר שהמנדה עושה איסור בזה הנידוי גם המנודה יכול לומר אדרבה ודו"ק:]

ברם יש לדקדק בהרמב"ם הנ"ל איך הוציא דברים האלה מגמ' הנ"ל שהרי איתא בגמ' דפסחים פ' מקום שנהגו דף נ"ב רב נתן אסיא אזיל מבי רב (גיר' הרא"ש מבירם) לפומבדית' בי"ט שני של גליות שמתיה רב יוסף א"ל אביי ולנגדי' מר נגודי א"ל עדיפ' עבדי ליה דבמערבא ממינן אנגידא דבר בי רב ולא ממינן אשמתי' א"ד נגדיה רב יוסף א"ל אביי נשמתי' מר דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על ב' י"ט של גליות א"ל ה"מ איניש דעלמא הכא צ"מ דטבא ליה עבדי ליה דבמערבא ממינן אנגידא דבר בי רב ולא ממינן אשמתא וכתבו הרי"ף והרא"ש שם פי' ממנין אנגידא מקבצים אצל הרב ואין מלקי' עד שיסכימו כולם להלקותו ולא מימנו אשמתא משום דאין משמתין אלא בדבר החמור ובדבר החמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד עכ"ל ומוכח מדבריהם שמ"ש מימנו אנגידא ולא אשמתא היינו כשהיה מחויב שמתא בדבר החמור היו משמתין אותו מיד ולא חלקו כבוד לרב וא"כ האיך כתב הרמב"ם והוציא מגמ' הנ"ל וכן כל ת"ח שחייב נידוי אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחים מדבר זה וחסידי החכמי' היו משתבחים שלא נימנו לנדות ולפי מ"ש בשם הרי"ף והרא"ש פירושו איפכא דבדבר החמור ממנין אנגידא ולא ממנין אשמתא פי' שהיו משמתין מיד:

ואין לומר דדוקא בדבר החמור כתבו הרי"ף והרא"ש דמשמתין מיד ולאפוקי בדבר שאינו חמור אז לא היו משמתין כלל שהרי הרמב"ם כתב וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נימנו מעולם לנדות לת"ח משמע אפי' לדבר החמור שהרי כתב מעולם והוא לקוח מגמר' דרב פפא דאמר תיתי לי דלא שמיתי צ"מ מעולם ונשמע אפילו בדבר חמור שהרי מקשי' אח"כ כי קא מיחייב צ"מ שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא ממנין אנגידא כו' מוכרחים אנו לומר דאפילו בדבר החמור לא היו משמתי' דאל"כ הדר' קושיא לדוכתי' אלא כי קא מיחייב צ"מ שמתא בדבר החמור היכי עביד ולכאור' י"ל שמעול' לא בא מעשה כזה לידו שיתחייב ת"ח שמת' בדבר החמור אמנם ז"א סברא שהרי אמר תיתי לי דלא שמיתי צ"מ מעולם ולשון תיתי לי דהיינו שיקבל שכר על זה כמו הני תיתי לי דפ' כל כתבי (הג"ה לאפוקי מהני תיתי לי דפ' ר"א דמילה דף קל"ה ע"א ובי"ט פ' משילין דף ל"ו ע"ב ע"ש) וכמ"ש רש"י שם ואם איתא שלא בא לידו מעשה כזה שיתחייב שמתא וא"כ היאך קאמר תיתי לי שישולם שכרי ועל מה יחול שכרו כשלא בא מעשה לידו שיתחייב לשמתי' לצ"מ אלא ודאי שבא מעשה לידו שנתחייב צ"מ שמתא בדבר שאינו חמור אבל מ"מ נתחייב שמת' ואפ"ה משתבח עצמו שלא היה משמית אותו אף שגבי ע"ה היה משמית אותו וע"ז קאמר תיתי לי אבל בדבר החמור לא בא מעשה לידו ואלו בא מעשה לידו בדבר החמור לא הי' מחפה עליו אבל לשון הרמב"ם אינו משמע כן והיה נראה לומר דהרמב"ם סובר כפירש"י בפסחים דף נ"ב דפירש ממנים אנגידא כו' תלמיד שסרח היו נימנים להלקותו ולא לנדותו משום דשמתא חמירא וחוששין לכבוד התורה משמע דשמתא כלל לא אא"כ עשה כירבעם וכו' דזה לא נחשב בכלל ישראל:

איברא זהו דוחק לומר דהרמב"ם יחלוק על הרי"ף רבו דרבו וליכא למימר דמ"ש הרי"ף והרא"ש אבל בדבר חמור משמתינן מיד כו' היינו כירבעם כו' וכמ"ש בירושלמי שזה אינו נקרא צ"מ ואפי' בכלל ישראל אינו רק בכלל פושעים הוא נמנה וביותר ק' לפ"ז מ"ש הב"י בי"ד סי' של"ד על מ"ש הרמב"ם הנ"ל וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי כו' וז"ל בפרק אלו מגלחין מר זוטרא חסידא כי קא מיחייב צ"מ שמתא ברישא משמית נפשיה והדר משמית. כו' וכן רב יהודה דשמית לההוא צורבא מרבנן כו' וכי היכי דלא ליפלוג אדר"ל דאמר ת"ח שסרח אין מנדין אותו ואמאי דקאמר בירושלמי כו' צ"ל דר"ל ודירושלמי בחכם מופלג מיירי וההוא דמר זוטרא איירי בחכם שאינו מופלג (ולכן כתב הרמב"ם בת"ח שאינו מופלג) ולפי פי' הרי"ף והרא"ש דבדבר חמור משמתי' מיד לישני הא דמר זוטרא ורב יהודה דשמתי לההוא סני שומעניה איירי בדבר חמור וכמו שמוכח מדברי הטור ולאפוקי ר"ל איירי בדבר שאינו חמור כ"כ וליכא למימר דא"כ לפ"ז מנ"ל לתלמודא לומר דפליג ר"ל אדרב אויא דלמא ר"ל איירי בדבר שאינו חמור אין מנדין אותו ורב אויא איירי בדבר חמור אמנם ז"א קושיא דהלא ר' אויא ור"ל אמרי בחד לישנא ת"ח שסרח כו' וא"כ תרווייהו איירי בחד עניינא ואף שרב אויא אמר אב"ד שסרח כו' ור"ל אמר ת"ח שסרח כו' ולא אמר ג"כ אב"ד שסרח כמו שאמר רב אויא מ"מ אמר ופליגא דר"ל דהלא אפי' ת"ח שאינו אב"ד סבר ר"ל שאין מנדין אותו ומכ"ש אב"ד שסרח ורב אויא סבר אפי' אב"ד שסרח מנדין אותי כו' אבל על מרן הקדוש הב"י קשה שרצה להוכיח כדברי הרמב"ם מהני סוגיא דרב יהודה שהיה משמית לההוא דסני שומעני' ור"ל סבר שאין משמתין אותו כו' ולפי פי' הרי"ף והרא"ש אין להוכיח דברי הרמב"ם דיש לחלק בין דבר חמור לשאינו חמור כי במעשה דר"י ששמית לההוא גברא דסני שומעני' מוכח שאיירי בדבר חמור וכמ"ש הטור ואי סני שומעניה כגון שמתעסק בספרי המינין וש"ש מתחלל על ידו:

ואפשר לישב דברי הב"י ברמב"ם דעיקר הוכחה שלו מהא דמר זוטרא חסידא דהיה משמית נפשיה ברישא כו' ואי איירי שחטא בדבר חמור בודאי לא היה מצטער כ"כ לקבל שמתא על נפשו אם חטא הצ"מ בדבר החמור אלא שאיירי בדבר שאינו חמור וא"כ למה אמר ר"ל דת"ח שסרח אין מנדין אותו לעולם אלא מוכרחים אנו לומר דיש לחלק בין זקן מופלג כו' וג"כ בהא דירושלמי דאין מנדין זקן מוכרחים אנו לתרץ ג"כ דוקא כתירוצו של הב"י דאיירי בזקן מופלג כו' דאין לומר דאיירי בדבר שאינו חמור דא"כ למה מסיים אא"כ עשה כירבעם כו' דהיינו שנמנה בכלל פושעי ישראל שכפר בעיקר הלא בדבר חמור אף שאינו עשה כירבעם מנדין אותו אלא צ"ל דשם איירי בזקן מופלג דאז אין מנדין אלא א"כ עשה כירבעם כו'. אבל כדי לישב דברי הרמב"ם עם דברי הרי"ף והרא"ש נלע"ד דה"פ בגמ' אליבא דהרמב"ם לפי פי' דהרי"ף והרא"ש אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא ממנין אנגידא ורצה לומר דבמערבא ממנין אנגידא דצורבא מרבנן ולא ממנין אשמתא כי בדבר החמור היו משמתים תכף ולא היו נכנסים למנין כלל ורב פפא היה משבח עצמו שמעולם לא היה משמית לצ"מ רק היה מאסף חבירים להלקותו אף בדבר חמור ולא רצה לשמית לצ"מ רק שהיה מהפך בזכותו והיה המינוי שלו להלקותו ולא לשמית שהוא חמור וזש"א הרמב"ם ז"ל וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נימנו מעולם לנדות ואע"פ שנימנו להלקותו אם נתחייב מלקות והיינו אף אם היה מתחייב נידוי לפי שהרשות ביד ב"ד לשנות מנידוי למלקות וממלקות לנידוי וכמ"ש הרב מהרד"ך בתשו' בית כ"ב ח"ה והוכיח מסוגי' דגמ' דפסחים הנ"ל מהא דרב נתן אסיא אזל מבי רב לפומבדיתא כו' דהרשות ביד ב"ד לשנות מנידוי למלקות כו':

אכן נפלאה בעיני על הרב מהרד"ך שרצה להוכיח מסוגיא דגמ' הנז' מהנהו תרי לישנא דשמתי' רב יוסף לרב נתן אסיא שברשות ב"ד הדבר תלוי לשנות מנידוי למלקות וה"ה איפכא כו' וכתב דללישנא בתרא המקשן היה סובר שהדין פסוק כן מרב ושמואל כו' והוא השיב דאף דרב ושמואל מנדין אין הדין פסוק כן אלא ברשות ב"ד הדבר תלוי והואיל והוא צ"מ עשיתי היותר טוב כו' ע"ש ורצה להוכיח מזה דגם באינש דעלמא הדבר מסור לב"ד לשנות מנידוי למלקות וממלקות לנידוי כו'. ולענד"ן דאין להוכיח משם כלום דלפי דבריו קשה אם האמת הוא דבכל האסורים אף שאמרו שם בעונש שלו שהוא מכת מרדות יכולין הב"ד לשנות לשמתא וה"ה בכ"מ שאמרו שהעונש שלו הוא שמתא יכולין הב"ד לשנות למכות מרדות וא"כ למה אמרו רב ושמואל כלל דמנדין על י"ט ב' של גליות דאטו מי לא ידעינן דהעובר על האיסור של דבריהם חייב מכות מרדות וממילא רשאין הב"ד לשנות ממלקות לשמתא אלא ודאי דבכל האסורים גבי אינש דעלמא במקום שאמרו שעונשו שמתא מענישים אותו בשמתא ובמקום שעונשו מלקות אז מכין אותו מכות מרדות ואין רשאין לשנות ומשא"כ בצ"מ רשאין לשנות ולכן אמרו רב ושמואל דמנדין אותו היינו באינש דעלמא אין רשאין לשנותו אלא מנדין אותו שלא יענשו אותו בעונש הקל והיינו מכות מרדות ולאפוקי בצ"מ רשאין לשנות מחמירתא לקילתא דטבא ליה עבדי ליה אבל לא באינש דעלמא ומ"ש בגמ' דסנהדרין א"ר אלעזר ב"י שמעתי שמכין ועונשים שלא מן הדין כו' אינו סיוע לדברי הרב מהרד"ך בתשו' דהתם איירי שלא מן הדין רק כדי לעשות סייג וכמבואר שם:

ואין להקשות על דברי מהרד"ך הנ"ל מגמ' דקידושין דף פ"א דאיתא שם א"ר מלקין על היחוד כו' ופירש"י מרדות וקשה בגמ' לדברי מהרד"ך עדיפא מיניה ה"ל לאשמועינן דאפי' מנדין על היחוד לפי דבריו שהרשות ביד ב"ד לשנות משמתא למלקות אלא ודאי שאין לשנות, ובודאי מ"ש בגמ' אח"כ א"ר מלקין על לא טובה השמועה כו' אין להקשות כלום על הרב מהרד"ך דלמה אמר מלקין ולא מנדין שהוא חמור דשם איירי במלקות גמור ארבעים בכתפיים וזהו חמור מנידוי וכמ"ש רש"י מלקין דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני כי לא טובה השמועה ואתי רב לאשמועינן דמלקין על לאו מדברי הקבלה ואף שנאמ' שם בעלי אל בני כו' ואמרי' בגמ' דערובין ספ"ק תני רב חייא לוקין על ערובי תחומין ד"ת מתקיף ליה ר' יונתן וכי לוקין על לאו שבאל כו' ז"א קושיא חדא דמסיק התם דלוקין על לאו שבאל מדכתיב אל תפנו אל האובות כו' ועוד דכאן העיקר לאו הוא לא טובה השמועה וכמ"ש רש"י מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא וא"כ אין להקשות משם כלום דמלקות חמור מנידוי אבל מהא דאמר רב מלקין על היחוד קשה אליבא דמהרד"ך למה לא אמר דאפילו מנדין על היחוד ושם לא איירי במלקות:

אמנם ז"א סתירה לדברי הרב מהרד"ך דמסיק שם בגמ' אמר רב אשי לא אמרן אלא ביחוד דפנויה אבל ביחוד דא"א לא שלא תהא מוציא לעז על בניה וא"כ רב אשי שבא לפ' דברי רב דאיירי ביחוד דפנויה ולכן מוכרח רב לומ' דמלקין דוקא על היחוד דאי אמר דמנדין על היחוד והיינו על יחוד דפנויה ה"א ביחוד דפנוייה מנדין אבל לא ביחוד דא"א לפי שהוא חמור ואתה מוציא לעז על בניה לאפוקי מכות מרדות מכין אף ביחוד דא"א שהוא אינו חמור כ"כ ואין כאן משום לעז לכן בא רב לאשמועינן מלקין אף ביחוד ולדיוקא אתי לאשמועינן דביחוד דא"א אפילו מכות מרדות אינו מכין אותו שיש ג"כ לעז ואדרבה יש לסיועי מסוגיא הנ"ל למהרד"ך דאף שאמרו שם מלקין מ"מ הרשות ביד ב"ד לשנות ממכות לשמתא שהרי מסיים שם אבל לא אוסרין על היחוד ואם איתא דדוקא מלקין קאמר א"כ קשה למה אמר אבל לא אוסרים על היחוד כו' ליפלוג וליתני בדידה אבל לא מנדין על היחוד אלא ודאי דמנדין על היחוד אבל לא אוסרין. ואף שיש לדחות הסיוע הנז' דהיא גופא אתי לאשמועינן דאין אוסרים וביותר לפי מ"ש מהרי"ק שורש ק"ס שמדקדק מלישנא דתלמודא שאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד כו' על היחוד ב' זמני ל"ל הל"ל בקיצור ואין אוסרין ודייק משם דה"פ א"ר מלקין על היחוד ואפי' ביחוד כל דהו ואין אוסרין על היחוד ואפי' ביחוד אדעתא דזנות כו' וא"כ לפי דברי מהרי"ק טובא אתי רב לאשמועינן דאין אוסרים אפילו ביחוד אדעתא דזנות וא"כ מהא לא תסייע להרב מהרד"ך הנ"ל אבל מ"מ אין כאן סתירה לדבריו משמעתתיה דרב הנ"ל ואף שאין סתירה לדבריו ממימרא דרב גבי מלקין על היחוד אבל מ"מ הוכחה שלו אינו כלום במה שמוכיח מהא דמנדין על י"ט שני של גליות וכמ"ש לעיל די"ל דדוק' בצ"מ רשאין הב"ד לשנות מחמירתא לקילתא אבל לא בשאר כל אדם:

ואין להוכיח כדברי מהרד"ך מגמ' דקידושין דף ע' בעובדא דרב יהודה דביזהו ההוא גברא וקרי ליה יהודה בר שויסקל ורצה ליקח בשר מקמיה שמעיה דר"י שמתי' ר"י ואזמניה ההוא גברא לדינא קמיה דרב נחמן וא"ל מ"ט שמתיה מר לההוא גברא והשיב ליה ציער שלוחא דרבנן וא"ל ר"נ ולנגדיה מר נגידא דרב מנגיד אמאן דמצער שלוחא דרבנן והשיב לו ר"י עדיפא עבידנא ליה ופירש"י מצער שליחא דרבנן ביזה את שלוחו לפניו וחייב מלקות דרב מנגיד אמאן דמצער שליח דרבנן כדאמר בפ"ק דעדיפא מיניה חומרא ממנה עשיתי לו לקונסו וא"כ מוכח משם דהרשות ביד הב"ד לשנות ממלקות לשמתא שהרי שם היה חיוב מלקות דרב מנגיד כו' והשיב לו רב יהודא שהחמור ממנו עשיתי לו ואיך החמיר עליו אלא ודאי שהרשות ביד ב"ד לשנות גבי אינש דעלמא מקילתא לחמירתא. והיה נלע"ד לומר דמ"ש ר"י לר"נ דעדיף מיניה עבדי ליה היינו לפי שר"י סבר כלישנא קמא דסוגי' דפסחים הנ"ל ברב נתן אסיא דאזל כו' ושמתיה רב יוסף וא"ל ולינגדיה מר נגידא א"ל עדיפא עבידנא ליה משמע שהחמיר עליו וכמ"ש רש"י החמור ממנו עשיתי וזהו ג"כ מה שהשיב לו רב יהודא בעובדא הנ"ל דעדיפא מיניה עשיתי לו היינו כלישנא קמא דפסחים אבל ז"א דאנן קי"ל כלישנא בתרא דפסחים וכמ"ש הרי"ף והרא"ש שם שהשמיטו לישנא קמא וא"כ אליבא דלישנא בתרא אין הב"ד רשאין לשנות באינש דעלמא מקילתא לחמירתא רק בצ"מ הרשות ביד ב"ד לשנות מחמירתא לקילתא וא"כ דברי מהרד"ך אינם אליבא דהלכתא אליבא דלישנא בתרא וכמש"ל:

וכל זה איננו שוה לי לומר דר"י סבר כלישנא קמא דפסחים דהלא אנן קי"ל כלישנא בתרא דפסחים וכמ"ש לפני זה וכן הסכמת הפוסקים ואיך נוקי דברי ר"י דלא כהלכתא ובפרט שעמד למשפט בפני ר"נ וא"כ האיך היה לו לר"נ להוכיח אותו על פניו ולומר לו שלא יפה עשה שהחמיר לההוא גברא בר דיניה:

ועוד דגם בלישנא קמא דפסחים אין משם הוכחה שהרשות ביד ב"ד לשנות מקילתא לחמירתא דשם איתא א"ל אביי ולנגדיה מר נגידא א"ל עדיפא עבדי ליה וא"כ מה שהקשה לו אביי ולנגדיה מר נגידא כו' היינו בלי טעם לפי שאביי סבר שהדין כן שחייב נידוי וכמ"ש אביי אח"כ באמת ללישנא בתרא דמנדין על י"ט ב' של גליות ואף שתלי ר' יוסף בעצמו היינו לפי שידע שהדין כן שמימרא דרב ושמואל היה גלוי לפניו ודלא כמ"ש מהרד"ך שם שרצה להוכיח מלישנא קמא דברשות ב"ד תלוי הדבר וא"כ גם מלישנא קמא אין להוכיח דברי מהרד"ך שנאמ' שהדבר תלוי ביד ב"ד לשנות מקילת' לחמירתא באינש דעלמא:

ומעובדא דההוא גברא שציער שליחא דרב יהודא ושמתיה ר"י ג"כ אין להוכיח דברי הרב מהרד"ך במ"ש לר"נ דעדיפא מיניה עבדי ליה כי יש לדקדק בעובדא דההוא גבר' הנז' כשבא לדין עם ר"י לפני ר"נ וא"ל ר"נ מ"ט שמתי' מר לההוא גבר' וא"ל ר"י ציער שליחא דרבנן וקשה האיך המניהו ר"נ הלא לפני זה אר"נ לר"י הואיל ואתי מר לשתעי מיליה כי היכי דלא לימרי מחנפי' רבנן אהדדי וא"כ היה מתירא ר"נ שלא יחשדיהו ההוא גברא בר דיניה שמחניף לר"י ובודאי כשלקח דיסקא דהזמנותא מן ר"נ בודאי היה קובל על רב יהוד' שעשה לו שלא כדין וא"כ איך הימניה ר"נ כשא"ל שציער שליח' דרבנן ובודאי הי' מכחישו ההוא גברא בר דיניה:

וזולת הנז' יש עוד לדקדק בעובד' דההוא גברא הנ"ל שא"ל ר"נ מ"ט שמתי' מר לההוא גברא והשיב לו שציער שליח' דרבנן וקשה למה אמר שציער שליחא דרבנן הלא בעובדא דההוא גברא עם שמעי' דר"י שאמ' לשמעיה דר"י מאן יהודא בר שויסקל וא"כ אין לך ביזוי גדול מזה מה שביזה את בעצמו בגנאי גדול כזה וכמ"ש רש"י לשם לשון גנאי גרגרן אוכל כו' וע"ז שמתי' ר"י וכמ"ש רש"י שמתי' כדאשכחן דמנדין לכבוד הרב כו' וא"כ למה אמר ר"י ששמתי' עבור שציער שליחא דרבנן:

וכדי לישב סוגית התלמוד הנז' צריכין אנו לומר בודאי כשבא ר"י לדין בפני ר"נ עם ההוא גברא הביא אתו עמו שמעיה שהעיד בפני ר"נ המעשה שהי' כך היה כולה כי השליח נאמן כבי תרי וכמ"ש בהגוזל בתרא אמר רבא שליחא דבי דינא נאמן כבי תרי וה"מ לשמתא כו' ואף שבגמ' שם אמר שליחא דבי דינא וכאן לא היה שליח ב"ד אבל כבר כתבו התו' ביבמו' דף נ"ב בשמעתא דרב מנגיד ד"ה דמתפקר בשליחא דבי דינא כו' ויש ספרים שכתב בהם מאן דמצער שליחא דרבנן כו' ונראה דבכל שלוחי דרבנן יש להלקות אע"ג דלא הוי שליח ב"ד ואם כן בודאי העיד שמעי' דר"י כל העובדא מרישא לסיפא ושאמר מאן הוא יהודא בר שוויסקל וביזה את ר"י וגם שלוחו ובתחלה כשבא לדון ר"י עם ההוא גברא בפני ר"נ אמר ר"י שציער שליחא ולא הי' רוצה לתלות הכבוד בעצמו ולומר לפני ר"נ שנידה אותו לכבודו ואמר שציער שליח' דרבנן ואז העיד שמעי' דר"י לפני ר"נ וסיפר לו המאורע ושביזה את אדונו וקרא אותו יהודה בר שויסקל וא"ל ר"נ דלינגדי' מר לפי דברי ר"י שנידה אותו על שציער שליחא דרבנן והשיב לו ר"י דעדיפא מיניה עבדי ליה שהחמיר עליו לקונסו דהיינו עבור שציער את ר"י בעצמו וכמ"ש רש"י שהחמיר עליו לקנסו אף שמן הדין לא היה חייב רק מלקות מכל מקום עבור שביזה את ר"י בעצמו היה משמית אותו ובתחלה לא רצה לתלות בעצמו שנידה אותו לכבודו רק אחר כך מתוך שנתבררו הדברים לפני ר"נ שביזה לו בעצמו לכן אמר רב חומרא ממנו עשיתי לו וכן מוכח בתוס' הנ"ל פר"ג שכתבו ד"ה דמתפקר בשליחא דבי דינא ונראה דבכל שלוחא דרבנן כו' כדאשכחן דשמתיה ר"י ואע"ג דשמתא חמירא מנגידא כו' שמא החמיר עליו משום שביזה את ר"י בעצמו וזולת זה לא היה משנה ממלקות לנידוי. וזה שלא כדברי הרב מהרד"ך ז"ל דלפי דבריו הלא הרשות ביד ב"ד לשנות מקילתא לחמירתא זולת הטעם שני שזלזל לר"י וחייב נידוי מן הדין שמנדין לכבוד הרב וכמ"ש רש"י שם שכתבתי לעיל וכ"כ הר"ן בפ"ק גבי ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא וז"ל דשמתי' ר"י לההוא גברא אע"ג שהשמתא חמירא מנגידא כו' התם ה"ט לפי שהיה מגנה את ר"י בעצמו כו' ובזה נתישבו הדקדוקים שדקדקתי בסוגי' גמ' דקידושין הנ"ל וזהו שלא כדברי מהרד"ך ז"ל:

וראיתי מ"ש הרב בעל מאירת עינים בש"ע לח"מ סי' ח' ס"ק כ"ג וז"ל והמצערו יש לו רשות לב"ד להכותו פי' כשיש עדים שמצערו מכין אותו מכות מרדות אבל בלא עדים אין השליח נאמן להכותו על פיו ולפי דבריו צריך לישב מאי הקשה ר"נ לר"י ולנגדי' מר נגידא והשיב לו דעדיף מיניה קעבדי' ליה הלא לפי דברי הסמ"ע הנ"ל לישני ליה ר"י לפי שהשליח אינו נאמן רק לנדותו ולא להכותו כי לא הי' הדבר בעדים אמנם כשתעיין בגמ' דקידושין הנ"ל תמצא שדברי הסמ"ע נכונים דאיתא בגמ' שם בעובדא הנז' דקרי לי' יהודא בר שויסקל איתא שם בזה הלשון אזלו אמרו ליה משמע שהשליח לא אמרו לר"י רק האנשי' שעמדו שם א"ל ואם כן הי' לר"י עדי' בדבר ולכן הקשה לו ר"נ ולנגדי' מר נגידא הואיל והי' שם עדים כו'. ובזה מתורץ גם כן הקושי' הנז' האיך המניה ר"נ כו'. ועיין בתשו' הרב מהרש"ח בביאורו לח"מ סי' ח' שכתב וז"ל ואפי' בשליח ב"ד כו' והמצערו יש לב"ד רשות בפ"ק דקידושין וכתב הרא"ש שם ועל נהרדעי סמכי האידנא ואע"ג דר' יוסף כו' וכן ר"י לקמן בפ' עשרה יוחסין דשמתי' לההוא גברא דציער לשלוחי' ומייתי ראיה ממילתא דרב מנגיד מאן דמצער שליחא דרבנן כו' והקש' הרב מהרש"ח וז"ל ולא ידעתי היכן בעובדא דר"י מייתי מרב ראי' אלא רש"י כתב כן וז"ל וכו' וציער שליחא דרבנן ופירש"י ביזה את שלוחו וחייב מלקות דרב מנגיד אמאן דמצער שלוחא דרבנן כדאמ' בפ"ק ע"כ ולא ידעתי אמאי שמתי' ר"י הא רב מנגיד אמאן דמצער כו' אבל שמתא דחמירא מנגידא כו' לא הוי עביד כו' ע"ש:

הנה מתוך כותלי כתבו ניכר שנוסחא מוטעת נזדמן לו בש"ס ולכן כתב מה שכתב ואלו הי' לפניו הנוסחא שלפנינו שכתוב בפי' דר"נ הקשה לו דלנגדי' מר נגידא מהא דרב מנגיד כו' והשיב לו ר"י דעדיפא מיני' עבדי כו' לא הי' כותב מה שכותב וגם מ"ש אח"כ על הרב מהריק"א וז"ל דמ"ש הרמב"ם שמשמתין אותו הוציא זה מעובדא דר"י וכפי גרסתינו לא קאמר אלא משום דציער שלוחא דרבנן כו' וצ"ע עכ"ל הרב מהרש"ח ולפי מ"ש לעיל אין כאן קושיא לדברי מהרי"קא ועיין ב"ח:

וראיתי בתשו' הרב מהר"ש הלוי לטי"ד סי' י' שהרגיש בקושי' הנז' דלמה לא השיב לו ר"י כשאמר לו ר"נ מ"ט שמתי' מר כו' היינו משום דנגע בכבודו וביזה לר"י כו' ומקשה עוד שם על מ"ש הרב הגדול מהרש"ל בח"ש מצער שלוחא דרבנן ופירש"י ביזה את שלוחו לפניו וז"ל מהרש"ל ויותר נראה שהיה מבזה שולחו לפניו וכתב וז"ל למה אמר דציער שלוח' דרבנן והלא לא ציער אלא לרבנן והוא שביזה המשלח כו' וע"ק דלפי פי' זה בציער שליח' דרבנן הוא שביזה את המשלח שלוחו וכמ"ש רש"י לפי פי' רש"ל קשה הלא בפ' האשה נקנית פי' דרב מנגיד אמאן דמצער שלוחא דרבנן שמזמינו לדין מפי הדיינים וזהו קם עליו ומכהו כו' מוכח שמצער לשליח עצמו כו' עד וצ"ע דברי מהרש"ל עכ"ל. הנה לפי דברי הר"ש לוי קשה לי למה לא מקשה בלא דברי מהרש"ל שדברי רש"י סותרים זא"ז דבפ"ק דקידושין פרש"י שקם עליו והכהו להשליח וכאן פירש"י שביזה שלוחו לפניו ולא פי' שהכהו ואף שי"ל שהכאה ובזיון הכל א' וכמ"ש בסמ"ע ודלא כמהרש"ח וב"ח הנ"ל ועיין בר"ן פ"ק דקידושין סי' הנז'. אמנם מ"מ קשה למה שינה רש"י בפירושו כאן ממ"ש בפ"ק ול"למ לפי שקשה למה הי' חייב נידוי שהוא חמור הלא אינו חייב רק מלקות ולכן פירש"י כאן שביזה את השליח והוא חמור ממכה את השליח כי יש בוטה כמדקרות חרב לכן הי' חייב נידוי ומשא"כ בפ"ק דמצער שלוחו שמכ' אותו לכן חייב מרדות ומדה כנגד מדה דכשחוטא בפיו בדיבור מכין אותו בדיבור ובסילווא דלא מבע דמא וכשחוטא שמכה אותו בידים ידי עשו מכין אותו ג"כ ולכן פירש"י שביזה את שלוחו הואיל וחטא בפה ובדיבור כו' א"כ קשה לפ"ז מאי קאמר לי' ר"נ לנגדי' מר נגידא דרב מנגיד כו' דלמא שם איירי שהכה את השליח וכאן איירי שביזה:

אמנם נלע"ד שהוקשה לרש"י בגמ' וגם לרש"ל בדברי רש"י לרש"י הוקשה דהלא בעובדא דההוא גברא עם שמעי' דר"י לא מצינו שציער שלוחו בשום דבר רק שקראו יהודה בר שויסקל והיינו ביזוי ומ"ש בפ"ק גבי ציער שלוחא דרבנן פירושו שקם עליו והכהו וכאן לא מצינו שהכה את השליח וא"כ האיך הוציא ר"י שקר מפיו חלילה וע"ז פירש"י שביזה את שלוחו לפניו והוקשה להרב רש"ל ג"כ על זה הואיל ורש"י נשמר מזה שלא תקשה לן דמצער שליחא דרבנן פי' הכאה וכאן לא מצינו שום הכאה ואיך הוציא שקר מפיו א"כ קשה הלא לא מצינו בעובדא הנז' שום ענין שביזה את השליח ואיך הוציא שקר מפיו וגם הוקשה למהרש"ל ברש"י לפי פירושו הראשון שביזה את שלוחו לפניו פי' בפני השליח וזה נראה להרש"ל דחוק תיבת לפניו שכתב רש"י לכן כתב רש"ל ויותר נראה שהיה מבזה שולחו לפניו וזהו פי' דציער שליחא דרבנן היינו שולחו כו' וא"כ לא הוציא שקר מפיו וא"כ דברי רש"ל נכונים למבין וישרים למוצאי דעת:

והרב מהר"ש הלוי כתב עוד בתשו' הנז' והקשה על פירש"י בזה שפירש"י שציער שליחא דרבנן ביזה את שלוחו לפניו וחייב מלקות וז"ל וקשה טובא דאם ר"י עצמו הוא דקאמר דחייב מלקות א"כ אמאי שמתי' כו' וע"ק דר"נ עצמו למה לא אמר כו' ולנגדי' מר נגידא כדאמר מר עצמו דחייב מלקות וע"ק מי הכריחו לרש"י לפרש כן ולומר דר"י אמר וחייב מלקות וכל זה צ"ע בלשון רש"י כו' בודאי דברי רש"י צריכין ישוב במ"ש ביזה את שלוחו לפניו וחייב מלקות כו'. והנה באשר שהי' ביד הר"ש הלוי הגהות מהרש"ל בח"ש והגיה מהרש"ל שביזה את שולחו לפניו וחייב מלקות הס"ד וע"פ הגהות מהרש"ל הקשה הר"ש הלוי אבל בנוסחאות שלפנינו ברש"י איתא בזה הלשון שביזה שלוחו לפניו וחייב מלקות דרב מנגיד כו' כדאמר בפ"ק הס"ד וזה הלשון מעתיק ג"כ מהרש"ח בביאורו לטח"מ הנ"ל שהכל דיבור א' והקשה שם ולא ידעתי אמאי שמתי' ר"י כו' וכתב שם דברי' רחוקים היינו לפי הנוסחא המוטעת שהיתה לפניו וכמ"ש לעיל ומהרש"ל בהנהגותיו כתב דחייב מלקות הס"ד ודרב מנגיד הוא ד"ה. אבל לענד"ן ואף שאיני כדאי לחלוק על הגהות מהרש"ל אבל האמת יורה דרכו דמ"ש רש"י מצער שלוחא דרבנן ביזה שלוחו לפניו הס"ד וחייב מלקות דרב מנגיד כו' הד"המ והוא פי' בלא גמ' וכמו כן מצינו בכמה מקומות בש"ס ורגיל בו שכתב רש"י פירושו בלי רשימה בגמ' בפרט בסוגי' זו יש כמה נוסחאות משובשות וכמ"ש שבזה נפל מהרש"ח ברבוואת' וכן הוא בדפוס הש"ס בוויניציאה שנת ר"פ לפ"ק שלא כתב שם בגמ' שאמר לו ר"י ולנגדי' מר כו' והשיב לו ר"י דעדיפא מיני' כו' וזה נשמט מלישנא דתלמודא ואפ"ה ברש"י שם איתא בד"ה דעדיפא מיני' מימרא ממנו עשיתי לו וה"ה ברש"י לפני זה וחייב מלקות דרב מנגיד הוא ד"ה וקאי אמ"ש ולנגודי' מר נגידא כו' ודלא כמהרש"ל ז"ל שכתב דחייב מלקות הוא סה"ד ואף שאנו מוזהרים ועומדים שלא לשבש הספרים אם לא בראי' ברורה וכבר החרים על זה ר"ת וכמ"ש מהרד"ך בתשו' אמנם מאחר שאנו רואים פה שלישנא דש"ס הוא משובש וגם ברש"י ואמינא דלאו תרוצי קא מתרצית תריץ הכי וכמ"ש בגמ' דב"מ פ"ק ובכמה מקומות בתלמוד. ומהרד"ך בתשו' בית כ"ב חי"ג מביא גמרא הנ"ל בקידושין בעובדא דר"י עם ההוא גברא שבא לדין לפני ר"נ שרצה להביא ראיה למ"ש לפני זה אבל היכא שחרפוהו דינא הוא להתנקם ממנו ולנדותו כו' וכתב מהרד"ך וז"ל ותדע שכן הוא שהרי מצינו בפ"ד דקידושין דשמתי' ר"י לההוא גברא דלא שביק שמעי' למשקיל בישרא כו' עד ואין לטעות ולומר דההוא לאו משום כבודו נידהו אלא משום שציער לשלוחו וכמ"ש לר"נ כו' עד א"ל ציער שלוחא דרבנן ופירש"י דרב מנגיד מאן דמצער שלוחא דרבנן כדאיתא בפ"ק והחמור ממנו עשיתי לו לקונסו כו' ע"ש עכ"ל:

רואה אני שתי ראיות בדברי מהרד"ך שגם לו היה נוסח מוטעה ולא הי' כתוב לפניו מה שאמר לו ר"נ ולנגדי' מר נגידא דרב מנגיד. ומה שהשיב לו דעדיפא עבדי לי' וכעין הנוסחאות מהרש"ח הנ"ל והוקשה לו ג"כ הקושיא הנז' של מהרש"ח ז"ל ומפרש הרב מהרד"ך במתק לשונו שרש"י בעצמו מתרץ קושיא זו והיינו מה שמסיים רש"י חומרא ממנו עשיתי לו לקונסו כו' זה הי' תשו' ר"י במה שהשיב לו ר"י בקצרה ציער שלוחא דרבנן ומסיים עוד שם הרב מהרד"ך ואע"ג דר"י קאמר משום ציער שליחא דרבנן שמתי' כו' וכאן שנגע בכבוד הרב בעצמו כו' וע"ש שהולך לשטתו אבל לפי מ"ש אין שום הוכחה לדברי מהרד"ך שרשאין הב"ד לשנות באינש דעלמא וכתב עוד שם הרב מהרד"ך ורצה להוכיח ממ"ש הסמ"ג והרמב"ם בפ"ח מהל' יו"ט שהעושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה שאין מכין אותו מכות מרדות וכתב מהרד"ך ויש לתמוה מנ"ל דהא בפ' מקום שנהגו לא אמרו אלא שאין משמתין אותו ושמתא חמירא ממרדות כו' וסוף דבריו ומנ"ל שאין מכין אותו מכות מרדות דילמא נידוי דחמירא כו' אלא ה"ט דכל היכא שאמרו אין מנדין אין מכין אותו:

ולענ"ד אין שום מקום לתמיהתו ואין כאן הוכחה כלל דהכי איתא בגמ' מאי אריא ע"פ אפי' ע"ש ויו"ט נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש כו' אינו רואה סי' ברכה כו' ומשני סי' ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתינן לי' הכא שמותי נמי משמתינן ומדקדק הרמב"ם בברייתא דתני שהעושה מלאכה כו' אינו רואה סימן ברכה לימא דהעושה מלאכה כו' בע"ש כו' מלקין אותו כו' אלא ודאי סימן ברכה הוא דלא חזי הא מלקין לא מלקינן ומ"ש בגמ' אבל שמותי משמתינן לי' לפי שבא לסיים לאפוקי בע"פ משמתינן לי' ואי הוה אמר דבע"פ מלקינן לי' ה"א דדוקא מלקינן לי' אבל שמתא דחמיר' לא משמתינן לי' לכן מוכרח לומר דבע"פ שמותי נמי משמתינן לי' והוכחתו מרמב"ם אינו כלום ותמיהתו על הרמב"ם וסמ"ג אינו תמי' וגם מ"ש עוד הרב מהרד"ך וז"ל ויש לתמוה מנ"ל כו' ושמת' חמירא ממרדות כו' מטעם זה כתבו התוס' גבי גרושה שבאה עם המגרש לדין כו' דנגודי מנגדינן לי' כו' דתרוייהו בעי שמתא וניגוד ואע"ג דהרמב"ם כתב וז"ל וגרושה שבאה לדין עם המגרש מנדין אותו או מכין אותו אין לדקדק משם דאין שמתא חמור כו' דהוא ז"ל בהדיא כתב גבי העושה מלאכה בע"ש אין מכין אותו ומכ"ש שאין מנדין אותו אלא ע"כ לומר שסבר כאי נמי שכתב הר"ן כו' עכ"ל ע"ש:

שותא דמרן מהרד"ך לא ידענא שהרי כתב הר"ן וז"ל א"נ דוקא נגודי קאמר ואע"ג דשמתא חמירא לא משמע לי' לאינשי דבישא עבדי להו עכ"ל וא"כ הר"ן דוקא נגודי קאמר והרמב"ם כתב מנדין אותו או מכין אותו. ואפשר לישב דברי מהרד"ך דמ"ש הר"ן נגודי קאמר היינו לפי שלא משמע לאינשי דשמת' חמיר' אבל מ"מ אנן ידעינן דשמתא חמירא כמו לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו דפ"ק דמציעא וא"כ מהדין חייב שמתא אלא דלא משמע לאינשי לכן ביד הב"ד הדבר תלוי כשרואי' שבאים המגרש עם הגרושה דמשמע להו ששמתא חמירא אז מנדין אותו וכשרואים שקל בעיניהם השמת' אז מכין אותו:

אמנם מ"מ תמה אני בדברי מהרד"ך דאשתמיטתי' מ"ש המ"מ פ' כ"א מהל' א"ב שכתב וז"ל ורבינו כתב מנדין אותו או מכין אותו לפי שלא איפסקא הלכתא אי כרב פפא שסבר דמנדין אותו או כרב הונא שסבר דמכין אותו כו' עכ"ל ולמה נכנס בדוחקים שסבר כאי נמי שכתב הר"ן ומי סני ליה דברי המ"מ הנ"ל שמישב דברי הרמב"ם היטב וצ"ל דדקדוקו של מהרד"ך הוא בדברי הרמב"ם שכתב גבי גרושה דמנדין אותו או מכין אותו כו' וכתב בתחלה מנדין ואח"כ אמר או מכין וא"כ יאמר האומר דלא סבר הרמב"ם דשמתא חמירא דאל"כ כשאמר שמנדין אותו וא"כ ל"ל למימר תו או מכין אותו הלא כ"ש הוא ובכלל מאתים מנה לכן כתב מהרד"ך שהוא סובר כא"נ שכתב הר"ן וכמ"ש לעיל שאם יראה שקל בעיניו הנידוי אז מכין אותו ואע"ג דשמתא חמיר' לא משמע לאינשי (ועיין בר"ן שם וכפי מה שמגי' בדבריו בס' דרך תמים וכן בהר"ן ד"ק). וא"כ לפ"ז דברי מהרד"ך נכונים ולא נעלם ממנו דברי הרב מגיד משנה הנז':

איברא תמה אני על דברי מהרד"ך שמקשה מהא דגרושה שכתב הרמב"ם מנדין או מכין אותו ומתרץ שסבר כא"נ שכתב הר"ן ומה יתרץ מהרד"ך ברמב"ם בהל' יו"ט פ"א שכתב וז"ל יו"ט שני אע"פ שאסור מדברי סופרים כו' וכל המחלל יו"ט שני כו' מכין אותו מכות מרדות כו' או מנדין אותו אם לא יהיה א' מן התלמידים כו'. וא"כ לפי דקדוקו בהרמב"ם גבי גרושה קשה כאן אם הוא סובר שהשמתא חמור אף שלפי האמת הרמב"ם סובר שהשמתא הוא חמור וכמו שמוכח מדברי הרמב"ם הנ"ל בהל' יו"ט שהביא הרב מהרד"ך אבל מ"מ קשה למה כתב כאן תרוייהו והל"ל מנדין אותו ומכ"ש שמכין אותו:

וביותר קשה למה באמת כתב הרמב"ם שמכין אותו ובגמ' אמרי' שמנדין אותו על יו"ט ב' של גליות וכמ"ש הרמב"ם בעצמו בפ"ו מהל' ת"ת ותמה אני על המ"מ שכתב שפסק רבינו כלישנא בתרא ואליבא דלישנ' בתרא דוקא מנדין קאמר. והי' נראה בעיני לומר לפי שבגמ' איתא ב' לשונות ללישנ' קמא שמתיה רב יוסף והיינו כמ"ש בגמ' דעדיפא לי' עבדי ליה שהחמיר עליו רב יוסף א"כ משמע שהי' יכול להקל עליו וללישנא בתרא מנדין זולת להצ"מ ולא איפסקא הלכת' בין ב' הלשונות הנז' לכן כתב הרמב"ם בתחלה שמכין אותו או מנדין אותו שהרשות ביד ב"ד וכמ"ש בגמ' דעדיפ' ליה כו' שהחמיר עליו אבל זהו דוחק לומ' שיסתפק הרמב"ם בזה הלא מבואר בהלכות שהלכתא כלישנא בתרא:

וביותר תמה אני על הרמב"ם בהל' סנהדרין בסופו שכתב וז"ל אינו לוקה עד שיתרו בו כו' אעפ"י שאינו לוקה אם חירף ת"ח מנדין אותו ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו קשה למה אמר אם רצו להכותו כו' הלא ק"ו הוא משמתא שהוא חמור. ונפלאה בעיני על הרב מהרד"ך שנהירין ליה שבילי דהרמב"ם ושאר פוסקים ונעלם ממנו הא דכתב הרמב"ם הנז' בשני מקומות הנז' ובפרט לשון הרמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל שמביאו הטור ח"מ סי' כ"ז הלא כל הנסתרות גלויות לו אף כי הנגלות והיה נראה בעיני לסייע לדברי מהרד"ך הנ"ל מלשונות הרמב"ם הנז' במ"ש בתשו' שהדבר תלוי ביד ב"ד לשנות מנידוי למרדות וממרדות לנדוי כו' ולכן כתב הרמב"ם בהל' סנהדרין דאם רצו הדיינים להכותו מכין אותו מכת מרדות וכן בהל' יו"ט הנז'. אבל ראיתי בס' מאירת עינים בסי' כ"ז סק"ט שכ' וז"ל ואם רצו הב"ד להכותו כו' פי' להכותו יותר על הנידוי א"נ אם רואין איש שקל בעיניו הנידוי יותר מהכאה אז עושין החמור וזהו ג"כ כאי נמי שכתב הר"ן הנז' לעיל וא"כ אין מזה שום הוכחה לדברי הרב מהרד"ך הנז' אבל מ"מ נפלאה בעיני על הרב מהרד"ך הנז' שלפי סברתו יש להוכיח יותר מלשונות של הרמב"ם הנז' שהרשות ביד ב"ד לשנות מנדוי למרדות. וראיתי בתשו' הרב הר"ש הלוי שכתב וז"ל וראיתי בס' משפטי שמואל סי' קי"ד שכתב שכתבו כל הפוסקים דנראה דביד ב"ד הדבר תלוי להקל או להחמיר ממלקות לנדוי ומנדוי למלקות וכן ראיתי אח"כ בתשו' מהרד"ך ובהיות שהספר משפטי שמואל אינו בידי שאוכל לישא וליתן בו אבל מתשו' מהרד"ך שהוא בידי לא ראיתי שום הוכחה גמורה וכמ"ש לעיל. כלל העולה מדברינו האלה אף שדברי מהרד"ך אינם מוכרחים מ"מ בצורבא מרבנן הרשות ביד ב"ד לשנות מחמירת' לקילתא ואפ"ה חסידי' הראשונים היו משתבחים שלא לנדות צ"מ מעולם ואפי' בדבר החמור וכמו שהוכחתי לעיל והיו מהפכים בזכותו וכמ"ש רב פפא תיתי לי היינו שהיה מהפך בזכותו:

ובזה נבא אל נ"ד על שאלת החכם הפוס' באותו חכם שדרש ברבים במאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה שר"ל שיעבדו את העגל על הר סיני ואלהים בכל מקום הוא קודש ואינו נמחק לבד במקצת מקומות המבוארי' בסוגי' דשבועות והביא מעל"ת לשון התוס' בפ' מפנין בההוא דאמרי' בגמ' א"ר יהודא א"ר גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה דכתיב ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך כו' וכתבו התוס' ד"ה ויאמר ה' קסבר כמ"ד דהאי שם קודש דאיכא מ"ד התם שהוא חול שלמלאכים היה מדבר כו' והקשה מעל"ת והדברים תמוהים שדברי התוס' הם מועתקים מדברי הגמ' דשבועות העדות דגרסי' התם כל שמות האמורים בתורה באברהם קודש חוץ מזה שהוא חול שנא' ויאמר ה' אם נא מצאתי כו' חנניא בן אחי ר"י וראב"ע כו' אמר אף זה קודש כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה א"ר גדול הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה כמאן כאותו הזוג עכ"ל הגמ' א"כ מה ראו התוס' ז"ל להעתיק דברי הגמ' בלתי שום תוס' כו' עכ"ל מעל"ת בקושייתו. הנה הכריחני מעל"ת להעתיק לו מה שרשום לפני מזה שנתיים כאשר עבר עלי פה שליח מירושלים ת"ו ודרש בב"ה בפ' חקת והביא בדרשתו דברי התוס' הנז' והקש' קושיא הנז' והניחו בצ"ע. ואלה הדברים אשר השבתי לו בהבנת התוס' הנז' ואעתיקם למר אות באות אודות הקושיא אשר הקשה מעל"ת יום אתמול כי יעבור בדרוש שלו בתוס' פ' מפנין ד"ה ויאמר ה' אם נא מצאתי כו' שכתבו התוס' קסבר כמ"ד דהאי שם קודש הוא והקשה מעל"ת מה באים התוס' לחדש כי זהו מפורש בהדיא בגמ' דשבועות הנ"ל. הנה לענד"ן שאין כאן קושיא ודברי התוס' המה רחוקים מקושית הגמ' דשבועות כמטחוי הקשת כי צריכין אנו לדקדק בדברי הגמ' דשבועות הנז' שאמר כמאן אזלא כו' מאי הוא הספק בגמ' כמאן אזלא במשמע שיכולין אנו לנטות דברי רב יהודא אמר רב גם לדברי הת"ק שאמר שהשם הזה הוא חול כו' וז"א לכאור' וא"כ מה הוא הספק שלו שאמר כמאן אזלא וע"ק שבגמ' שם בשבועות אינו מביא שום פסוק מה שמביא במפנין דויאמר ה' כו' ע"ק גם בדברי התוס' פ' מפנין יש לדקדק שמציינין התוס' בפסוק ויאמר ה' כו' שהוא סוף דברי אר"י א"ר ולא בתחלת דברי ר"י א"ר וכמו שמביא בגמ' דשבועות כמאן אזלא כו' וגם מה שמסיימים התוס' בדבריהם התם שהוא חול:

ובזה נראה לענ"ד לישב דברי הגמ' בשבועות ודברי התוס' במפנין כי באמת בגמר' דשבועות מקשה כמאן אזלא כו' הספק שלו הוא דאף שנאמר דהפסוק ויאמר ה' אם נא מצאתי כו' הוא חול מ"מ נוכל ללמוד מזה שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה שהרי תחילת הפרשה הוא וירא אליו י"י באלוני ממרא ולשם באו המלאכים ביום ג' למילתו ולא נתפרד ממנו עד מעשה סדום וא"כ היאך עזב השכינה והטריח עצמו באורחים שאמר ויאמר ה' אל נא תעבור דהיינו לגדול שבהם אלא שגדול הכנסת אורחים ולכן אמר כמאן אזלא בלשון ספק ומשני כמאן כאותו הזוב כי יותר נוטים דבריו לדברי האומר שהשם זה הוא קודש זהו סוגיא הגמ' דשבועות. ובפ' מפנין מקשים התוס' קושיא על דברי רב יהודא א"ר הנ"ל שמביא הפסוק דכתיב ויאמר י"י אם מצאתי כו' ועל זה מקשים התוס' למה מביא הפסוק הזה ולא מביא הפסוק דתחלת הפרשה וירא אליו י"י ומוכח משם בהדיא שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה כי עזב השכינה והטריח עצמו באורחים ואמר לגדול שבהם אל נא תעבור ועל זה כתבו התוספות שסבר כמאן דאמר בשבועות דהאי שם קודש ולכן מביא הפסוק זה ובא להורות לאפוקי מאותו המאן דאמר התם שהוא חול שלמלאכים דיבר כו' לכן לא מביא רב יהודה א"ר הפסוק דריש הפרש' אלא מביא הפסוק דויאמר י"י אם נא מצאתי ובא לשלול שאין לספק שום ספק בפסוק ויאמר י"י אם מצאתי שהוא חול כי בודאי הוא קודש ודלא כאותו מ"ד בשבועות זהו מה שנלע"ד בפי' הגמ' ובתוס' ויתישב כל הדקדוקי' וישמע חכם ויוסיף לקח. ע"כ הדברים אשר השבתי להשליח הנז' וזהו ג"כ מעין הדרך אשר דרך מעל"ת בכתבו אבל בהיות שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון א' לכן העתקתי לו כנז':

ובזה נחזור לנ"ד במאי שדרש אותו הדורש בפסוק תעבדון את האלקים כו' על מעשה העגל בודאי לא דיבר נכונה כמו שהאריך מעל"ת בכתבו אמנם בהיות כי צ"מ הוא ורב פפא היה משבח עצמו ואמר תיתי לי כד אתי צ"מ לקמאי לדינא לא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפכנא בזכותיה וכמבוא' בפ' כל כתבי ובכן מוכרחים אנו להפך בזכות הצ"מ כל מה שאפשר:

ואפשר שהדורש ההוא רוצה לדרוש כל אתין שבתורה וכמ"ש גבי תלמידי נחום איש גם זו בפ"ב דחגיגה גבי את השמים כו' והוקשה להדורש ההוא מהו תעבדון א"ת האלקים ושגג בזה שלא פי' כשמעון העמסוני כשהגיע לאת י"י אלקיך תירא וכמבוא' בבכורות ובפסחים ובב"ק ובשאר מקומות בתלמוד ודרש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים שישתתפו ש"ש ודבר אחר ע"ד מ"ש בגמ' דפד"מ אר"י אלמלא וי"ו שבהעלוך ששיתפו ש"ש וד"א נתחייבו שונאיהם של ישראל כו' ואמרי' במד' ראה ראיתי אתה רואה ראיה א' ואני רואה ב' ראיות שעתידין לעשות העגל ואפש' שזהו היה כוונת אותו הדורש בהוציאך את העם כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה דהיינו את אתי לרבות שישתתפו שם שמים ודבר אחר ובישר למשה בזה שלא יתחייבו כליה ואף גם זה אינו כדאי לאמרו ברבים אבל מ"מ אינו כדאי לתפוס עליו כל כך שיתחייב נידוי כי שם אלקים במקומו ובקדושתו עומד ויהיה כוונת אותו הדורש בפי' הפסוק בהוציאך את העם ממצרים ר"ל את העם פירושו את אתי לרבות הע"רב עם ישראל כי הער"ב עשו העגל עם ישראל והער"ב החטיאו את ישראל וכמבוא' במפרשי התורה ואף שהעם בכ"מ לשון גנאי על הער"ב כמ"ש בכונת האר"י מזה ובא להורות שגם ישראל לא היו זכאין לצאת מכור הברזל גלות מצרים וכמ"ש רז"ל על הפסוק לקחת לו גוי מקרב גוי כו' לכן העם שבכאן קאי על ישראל ובא הכתוב לומ' בהוציאך את העם הער"ב עם ישראל. ומה שתפס מעל"ת עליו וז"ל ולפי שיטתו כלל ח"ו למשה במעשה העגל תאלמנה שפתי שקר כו' יפה דבר מעל"ת אבל יש קצת להמליץ בעד הדורש הנ"ל אך בהיות שלא לדרשא קא אתינא הכא לא רציתי להאריך בזה מ"ש על המדרש ויאמר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך מלמד שנתנדה משה מפי ב"ד שלמעלה שהאשימו אותו על שקיבל הער"ב וגרם בזה שהחטיאו את ישראל ואין כאן מקומו וזהו כוונת הדורש הנז' שאמר תעבדון את האלקים וכלל למשה במעשה העגל לפי שמשה קיבל הער"ב:

ומה שכתב מעל"ת ותפס עליו וז"ל מתוך דבריו הזרות והנכריות משם ג"כ תקלה יוצאה לתת יד לפושעים שיאמרו ח"ו שהקב"ה גזר גזרה על ישראל לעשות העגל ובזה אין שום מקום לשכר ועונש וזהו היסוד שכל בית ישראל נכון עליו שביד האדם לעשות כרצונו ואין כופה אותו להרע או להטיב אלא שזהו ודאי מינות נזרק' בו עכ"ל מעל"ת הנה קושיתו דמר קשה ג"כ על הפסוק וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ הרי שהקב"ה גזר על ישראל לעבוד ע"ז ולמה נפרע מהם אבל כבר ידוע למר המחלוק' ישינה שבין ההרים הגדולים אשר מימיהם אנו שותים הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ו מהל' תשובה בענין ידיעה ובחירה וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות תשובה דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים והראב"ד השיג עליו וע"ש איך מישבים הפסוקים כל אחד לפי דרכו ובודאי ידוע למר מ"ש המפרשים בענין ידיעה ובחירה ועיין בס' עשרה מאמרות במאמר המדות ובפרקי האבות להר"ש אוזידה על משנת הכל צפוי והרשות נתונה ובשאר מפרשים ומה יאמר מר במה שאמ' המדרש בזה ראה ראיתי אתה רואה ראיה א' ואני רואה כו' וא"כ יקשה ג"כ קושיתו הלא דברי הקב"ה היו גזרות וא"כ אין כאן בחירה. כל זה כתבתי כדי להפך בזכות הדורות:

אמנם בודאי אי דרש על שם אלקים בעצמו על העגל להבדיל כמה אלף הבדלות ראוי להוכיחו על פניו שיחזור בו אולי משגה הוא. ומ"ש מר שהוא בר נידוי דלא גרע מהמעשה שהביא הב"י בש"ע סי' קמ"א בא"ח במי ששינה בענין קרי וכתיב בפני גדולי הדור כו' ונידוהו כו' וק"ו בדבר הגדול והנורא הזה שראוי לעונש הגדול עכ"ל ולענד"ן דאין משם ראיה דשם איירי שהתרו בו הגדולים ולא השגיח בהם ואין לך אפיקורתא גדולה מזה ומשא"כ בלי התראה:

ואף שאמרינן בגמ' דמכות ובפ"ק דסנהדרין חבר אין צריך התראה ואפי' לענין קטלא ואפי' באשה חבירה ומכ"ש לשאר עונשים שאינם לענין קטלא אבל ז"א דההוא יחידאי היא ר"י בר"י הוא ורבנן פליגי עליה ולא קי"ל כוותיה ואף דאמרינן בגמ' דסנהדרין א"ר פפא הכא באשה חבירה ופליגי בפלוגתא דרבי יוסי בר"י ורבנן ומוקי הא דר"י בר"י כרבנן דמתניתין אבל אנן לא קי"ל כאוקמתא דרב פפא כי אפילו חבר צריך התראה:

ומה שמעל"ת הביא ראיה שהוא חייב נידוי ודימה את נ"ד לקצת דברים מעשרים וארבע שמנה הרמב"ם והטור בהל' ת"ת ובסי' של"ד דהיינו לההוא דשמעון בן שטח כו' ששלח לחוני המעגל אלמלא כו' עד דכל המביא רבים לידי חטא וחילול השם חייב נידוי ומכ"ש בנ"ד וגם להמכשיל העור כו' דומיא דההיא אמתי' ומכ"ש בנדון של הדורש בדרשות של דופי כו' עכ"ל דמר:

הנה בודאי גלוי וידוע לפניו מ"ש הרשב"א בתשו' סי' תי"ט בענין שהחרימו את מדינת פרובונציא עבור חכמות חיצונות וכל הדורשים באגדות של דופי והתנצל הבדרשי את כל המדינה נגד הרשב"א ובתוך כתבו כתב שעיקר המקרה רעה הזאת בא מא' מחשובי חברים שבארץ הזאת שדרש ברבים במאמר דר' בנאה הוי מציין כו' עד שמכח זה פשתה הנגע בכל המדינה כו' ע"ש ואפ"ה לא מצינו שנידו לאותו הדורש כי שגגה יצאה מלפניו וכמו שכתב הבדרשי בהתנצלות שלו וז"ל שם בעובדא דהדורש במעשה דר' בנאה דהוי מציין כו' ובודאי האשמנוהו והגדלנו עליו פשע ע"ש אבל לא מצינו שהחרים הרשב"א וסיעתו לאותו הדורש כי שגגה יצאה מלפניו ואדרבה שם כתב הרשב"א שהתרה הרשב"א וסיעתו בו בתחלה כמה פעמים וז"ל הרשב"א בכתב השני וזה כמשלש שנים חתרנו להוציא רצונינו אל הכונה וחזון הרבינו בבקשה להשיב העטרת התורה ליושנה ולא נכנסו דברינו באזניהם כו' ע"ש א"כ מוכח מזה שהתרה בו תחלה:

וגם ידוע לו מ"ש הרב הגדול מהרי"ט בראשונות בתשו' סימן ק' וז"ל ואותו החכם שדורש ברבים ומרגלא בפומיה שכל מי שעוסק בתורה אין שואלין ממנו חשבון כו' ומסיים שם שראוי לשתקו כו' שזה הדורש דיבר סרה על י"י ועשה תורתו פלסתר כו' ע"ש מה שהאריך שם ואפ"ה לא מצינו שכתב עליו הרב מהרי"ט שחייב נידוי או שהיה מנדה אותו רק שכתב שראוי לשתקו:

בודאי דברי מעל"ת נכונים במי שדורש באגדות של דופי ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה שחייב נידוי היינו במי שרגיל בכך ומזהירין ומתרין בו ואינו משגיח אז ראוי לנדותו וכמבואר ברמב"ם בסוף הל' שבועות וז"ל השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא כו' ה"ז חייב לנדותו כו' בד"א כשהיה הנשבע זה כו' מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסו' אינו חייב לנדותו ואני אומר שזה אסור לנדותו לא ענש הכתוב שוגג אלא מזהירו ומזהירו ומתרה בו שלא יחזור עכ"ל וכתב הכ"מ בד"א כשהיה הנשבע מזיד כו' פשוט בטעמו וכ"כ הסמ"ג וכ"כ הרי"ו בס' א"ו ני"ד ח"ח א"כ מוכח מכל הנ"ל דבשוגג ולא התרו בו אינו חייב נידוי. ומ"ש מעל"ת שכל איש ישראל חייב לנדותו כו' בודאי כוונתו למ"ש בגמ' דנדרים פ"ק א"ר השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי ומתירא מעל"ת מן העונש שלא יהא הוא עצמו בנידוי חלילה אם לא נידהו שזהו גדול מהשומע הזכרת השם מפי חבירו אבל זהו קול ושוברו עמו שהרי כתב הר"ן שם ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי לא שיהא בנידוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמ' שהרי המזכיר צריך נידוי והאיך יהא חמור ממנו השומע ושותק כו' וכ"כ התוס' פ"ק דקידושין דף כ"ח ד"ה הקורא לחבירו עבד כו' ע"ש וכבר כתבתי והוכחתי שזהו דוקא אחר התראה וכמבוא' ברמב"ם סוף הלכות שבועות שכתב כל הנז' אהא דאמרי' הוא עצמו יהא בנידוי ע"ש. ואף שבא בשאלה וכשהוכיחו אותו על הדבר הזה כי דיבר תועה על י"י עומד ברשעתו כו' א"כ לפי דבריו דמר כבר הוכיחו אותו ואינו חוזר מדבריו אבל הלא ידוע למר מאמר ראב"ע בגמ' דערכין דף ט"ז ארב"ע תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח וצריך להוכיח כמשאחז"ל על פסוק הוכח לחכם ויאהבך וג"כ הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא וכמאמר הזוהר פ' קדושים בר"מ הובא בראשית חכמה שער הענוה פ"ה ואם לא ישמע לתוכח' אזי צריך התראה עפ"י ב"ד. ומ"ש מעכ"ת שיצא מזה מכשול שיסברו שזה השם הוא חלילה מהשמות הנמחקין יפה כתב מעל"ת שצריכין אנו לראות לתקן המכשול הזה. סוף דבר הכל נשמע את האלקי"ם ירא מכל הדברים שכתבנו שאין לנדות צ"מ ובנ"ד כפי הצעת השאלה ראוי להוכיחו בסתר ע"י אוהביו כי נאמנים פצעי אוהב שלא יפה עשה שהיפך דברי אלקים חיים לתבנית שור אוכל עשב אם כנים הדברים אבל לא לנדותו ואם רבים מהרהרים אחריו ויש לחוש למכשול שזהו מהשמות הנמחקין אזי יעמוד ברבים ולא יבוש ויאמר מה שדרשתי על פסוק תעבדון את האלקים להבדיל כמה אלף הבדלות על העגל היה רק דרך הלציי ולא הי' כוונתי להפך דברי אלקים חיים כי האמת הוא תעבדון את האלקים קאי על האלקים שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא מהשמות שאינן נמחקין ומי לנו גדול מרבה בר רב הונא ורבא ואמרי' בגיטין פ' השולח גבי המקדש חצי שפחה הדר אוקי רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בה וכן בב"ב פ' י"נ הדר אוקי רבא אמורא עליה וכן בכמה מקומות בתלמוד ואף שאמרי' בגמ' דיבמות פ"ג ובפ"ב איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרז' מ"מ מה דאפשר לנו לתקן נתקן. ואודות אשר כתב מעל"ת שדרש על זאת תורת העולה שהוא עמלק לא הבנתי הדברים מה ענין עמלק ולא אוכל לכתוב בזה מאומה כי מעל"ת קיצר בדברים האלה:

כל הדברים הנז' האלה העליתי במצודתי לפי קוצר השגתי וי"י אלקים יצילני משגיאתי וישפות שלום בקרב עדת ישראל וישלח לנו הגואל כ"ע הדורש בשלום רב פעלים מקבצאל ישמרהו ויחייהו האל ויזכהו לראות בבנין אריאל אנכי עפר ואפרי"ם מבית אהרן מווילנא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף