שערי ישר/א/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תמן בריש נדה (ב.) כיצד דיה שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה היא טמאה והן טהורות. ואמרינן בגמרא (ה:) למה לי למיתני היתה יושבת במטה וכו' הא קמ"ל טעמא דדיה שעתה הא מעת לעת שבנדה מטה נמי מטמיא וכו'. מכדי האי מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא וכל דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור, תרגמה זעירי כשחברותיה נושאות אותה במטה, דהוי ליה יד חברותיה. והשתא דאמר רבי יוחנן ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלים עליה אפילו בכלי מונח על גבי קרקע כמי שיש בו דעת לישאל אעפ"י שאין חברותיה נושאות אותה במטה.

וכתב הריטב"א בחידושיו (שם) וז"ל: הקשו בתוס' דסתם חברותיה שתים ובהדי דידה הוו תלת והוה לי רשות הרבים שספיקו טהור וכדאמרינן במסכת נזיר (נז.) וכו' ותרצו דשאני הכא דנשים נינהו וכולהו כחדא דמיין, דהא מסוטה גמרינן וגבי סוטה מקום סתירה הוא כדתנן שאין איש אחד מתיחד עם שתי נשים. אבל אנשים אין מקום סתירה דאשה מתיחדת עם שני אנשים. והרמב"ן ז"ל היה מתרץ שזו כיון שהיא טמאה ודאי ואין הספק בה אינה מן המנין והרי היא כגופו של שרץ. ולדבריו אם היו חברותיה ג', אינה טמאה. ואין זה נכון כיון דסתמא אמרינן הכא כשחברותיה נושאות אותה דמשמע אפילו ארבע בד' כרעי המטה. והראשון הוא הנכון ודם הנדה הוא אב הטומאה וכיון דלמפרע ספק הוא אם היה שם דם אף היא מן המנין עכ"ל.

והנה בגמ' נזיר ריש פרק שני נזירים (נז.) אמרינן מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי. ולשיטת תוס' הני בי תרי הוא האשה והבועל שהאשה ג"כ נכנסת במנין רק דאין חילוק בין אשה אחת להרבה נשים דכולהו כחדא חשיבא. ואף דלפי הסברא אין חילוק לענין טומאה בין שלשה אנשים לנשים אבל גזה"כ הוא והכי גמירא לן לדמות ספק טומאה לספק סוטה וכל שלגבי סוטה הוי רה"י כ"כ הוי רה"י לענין טומאה. ואף דלפי"ז אם יהיו הרבה אנשים פרוצים בעריות דלענין סוטה מהראוי להיות דהוי מקום סתירה דהרי הוכחת התוס' לחלק בין נשים לאנשים הוא מדין יחוד שאמרו בשילהי מסכת קדושין (פ:) דאיש אחד אינו מתיחד עם שתי נשים ושם איתא בגמ' דהא דאשה מתיחדת עם שני אנשים דוקא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא. ומ"מ הדבר ברור דלענין ספק טומאה ברה"י ליכא חילוק בין פרוצים בעריות לכשרים, י"ל דגמרינן מסוטה לענין הרגיל בסוטה בסתם נשים ואנשים דסתם נשים הוי מקום סתירה וסתם אנשים לא הוי מקום סתירה.

אכן צריך לבאר לפי מאי דאיתא בתוספתא פ"ו דטהרות דז"ל מפני מה ספק רה"ר טהור אמר להם מפני שהצבור עושים את הפסח בטומאה בזמן שרובם טמאים ואם טומאה ודאית הותרה לציבור ק"ו לספק רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור מפני שאפשר לשאול ליחיד וא"א לשאול לרבים. ע"כ. הרי מוכח להדיא דבלי שום הבדל כלום שיהי' איזה טעם כל שהוא א"א לחלק בין רה"י לרה"ר ואיך נחלק בספק טומאה ברה"י בין אנשים לנשים דלא מצינו בהם הבדל, אבל באמת כשנדייק ברישא דתוספתא זאת משמע דא"צ לחפש טעמים על הלכה דהרי איתא שם שאלו את בן זומא מפני מה ספק ברה"י טמא, אמר להם סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק, אמרו לו ספק אמר להם מצינו שהיא אסורה לבעלה מכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף כאן רה"י וכו' ולכאורה קשה כששאלו אח"ז על ספק רה"ר למה לא השיבם כמו כן שמצינו בסוטה דטהורה היא בספק רה"ר, אלא נראה דקבלו מהלכה למשה מסיני לדמות ספק טומאה לסוטה האמורה בתורה והנה בתורה לא כתיב רק ספק סוטה במקום סתירה דאסורה לבעלה כודאי וסוטה שאינה במקום סתירה לא כתיב בהדיא ואפשר לומר דכונת ההלכה היא לדמות כל ספק טומאה בין ברה"ר בין ברה"י לספק סוטה במקום סתירה דבסוטה חלוק רה"י לרה"ר בעצם מדת הספק דבמקום סתירה רגלים לדבר על הזנות יותר מבמקום רה"ר ומשו"ה חזרו ושאלו על רה"ר היינו דעל רה"י אין לנו לחפש ולהתחכם על טעמי ההלכה כיון דגמירי לן מסיני כן לדמות ספק טומאה לספק סוטה הכתוב בתורה שהוא ברה"י אבל מה דקיי"ל דספק טומאה ברה"ר טהור שלא נתגלה לנו בפירוש אין לנו לחלק בלי שום טעם מספק טומאה ברה"ר וע"ז השיבו כיון דמצינו בתורה איזה הבדל בין יחידים למרובים לענין פסח הבא בטומאה משו"ה עלינו לבאר כונת ההלכה שהורה לנו לדמות ספק טומאה לסוטה הוא בכל הפרטים היינו גם ההבדל בין רה"י לרה"ר וכמו שבסוטה ברה"ר טהורה היא לבעלה כ"כ בספק טומאה ברה"ר, ולפי"ז הטעמים שנאמרו בתוספתא הוא רק לפרש על רה"ר אבל על רה"י לא שאלו טעמים אחרים רק הסתפקו במה דמצינו בסוטה כן משו"ה כתבו התוס' שפיר דכיון דאיש אינו מתיחד עם שתי נשים וזהו ספק סוטה האמור בתורה לאיסור וע"ז נאמרה ההלכה ללמוד ספק טומאה ובע"כ עלינו להחליט שאם יהי' שתי נשים ואיש אחד ויולד ביניהם ספק טומאה שיהי' ספק כודאי. אבל מ"מ עדיין לפי"ז איך יתפרשו לנו הטעמים האמורים בתוספתא לבאר בין יחידים למרובים כיון שנאמר דסתם רה"י האמור בתורה נכלל בזה גם שתי נשים ואיש אחד שהם רבים במספר, ומדברי הרמב"ם שהביא בה' אבות הטומאה פט"ז הטעם הראשון האמור בתוספתא והראב"ד בהשגות שם כתב להוסיף הטעם השני משמע שטעמים אלו נוגעים לדינא קצת, והנה עפ"י הטעם הא' שבתוספתא שנקט הרמב"ם לעיקר מפני שמצינו שהציבור עושים פסח בטומאה י"ל דכיון דמוכח מסתימת הש"ס פ' כיצד צולין (עט:) וברמב"ם הל' קרבן פסח (פ"ז ה"ג) דנשים טמאות אינן משלימות לרוב ציבור שיעשה הפסח בטומאה ע"י הצטרפות הנשים משו"ה גם לענין ספק טומאה אינן נחשבות לרבים ואף דלענין טומאה לכה"פ מצטרפות לשני אנשים להתחשב לשלשה ולענין פסח כיון דאינן מצטרפות להשלים לרוב נראה דאינן עולות למספר ואם יהיה מחצה על מחצה אנשים טהורים וטמאים וכמה נשים טמאות לא יבוא הפסח בטומאה, אפשר לומר דכיון דלענין פסח בעינן רוב הקהל ונשים לענין זה לעולם כיחידים חשובים ואינן משלימות כלל לענין רוב הקהל, אבל לענין טומאה דבעינן מספר שלשה ומספר זה חשוב רבים ורבים לענין זה הוא שלשה יחידים פרטים משו"ה נשים אף דכמה נשים אינם חשובים כרבים אבל מספר יחידי לא נגרע מהם. וצ"ע:

ושיטת הרמב"ן ג"כ קשה מאד דאם נימא דהמטמא אינו עולה למספר כלל משום דהוי כגוף השרץ א"כ לפי"ז גם הבועל אינו בכלל המספר ורק הנבעלת לחוד ואיך אמרינן מה סוטה בועל ונבעלת היינו דשנים חשובים רה"י ולשיטת הרמב"ן מהראוי להיות דשנים נחשבים לרה"ר דבסוטה רק הנבעלת מן המספר ולא יותר ואפשר לומר דכל פחות משלשה כחדא דמיא דרבים הוו שלשה אבל לשון הש"ס במס' נזיר מה סוטה בועל ונבעלת דחוק לפרש כן, וכד נדיק בלשון הרמב"ן נראה דמשו"ה אין האשה מן המנין משום שהיא טמאה ודאי ואין הספק בה משו"ה הויא כגופו של שרץ ולענין הבועל הוי ספק גם עלי' דהרי ע"י ביאה נאסרת לבועל והענין בזה י"ל עפ"י הטעם הראשון בתוספתא דלענין טומאה מצאו חז"ל לדרוש לחלק בין יחיד לרבים משום דמצינו חילוק בתורה לענין פסח הבא בטומאה שהותר לרבים ולפי"ז כל שהספק נוגע לרבים הוי ספק טומאה ברה"ר ואם הוי ספק כזה דלא שייך כלל לאיזה אנשים הנמצאים באותו מעמד אינם עולים למנין משו"ה סובר כיון דאצל האשה האשה אין שייך ספק זה דהרי היא טמאה ודאי והספק הוא רק על הטהרות משו"ה אין האשה מן המנין אבל אם הי' הספק גם על האשה אז גם האשה נכנסת במספר דהספק שנתחדש במקרה זו נוגע גם אלי', אכן אם יהי' לפ"ז אחד מהשלשה אנשים טמא ודאי נאמר שלא יהי' בזה דין ספק טומאה ברה"ר וזה לא יתכן לומר דהרי בגמ' נזיר דפריך הש"ס ריש פרק שני נזירים באחד שאמר להם ראיתי אחד מכם שנטמא שיהי' דין ספק טומאה ברה"ר אף דאחד הרואה ודאי לא נטמא ומה לי אם הוא טהור ודאי או אם הוא טמא ודאי כיון דבין כך ובין כך אין הספק נוגע אלי' כלום וזה רחוק לומר ודאיכא הבדל בין ודאי טמא לודאי טהור דבטהר נוגע אלו' שמא יגעו בגדים אח"ז אל האיש המסופק דא"כ גם בודאי שמא יצויר חשש רחוק כזה שמא יגע האיש שנולד בו הספק לטהרותי' של הטמא וע"כ נראה דלא יתכן לפרש כן בכונת הרמב"ן וגם מה שכתב כגופו של שרץ אינו מדויק לפ"ד:

וע"כ נראה דעיקר כונתו הוא דהמטמא אינו נכנס בחשבון המספר ורק האנשים העומדים יחד ברשות אחד בקירוב שאפשר להגיע אליהם הטומאה הוי דין רה"ר עליהם אם הי' שלשה ובזה אין הבדל אם אחד מהם טמא מכבר או לא דאף לטעם האמור בתוספתא הוא רק איזה טעם על עיקר החלוק שבין רה"י לרה"ר אבל הדין לא ישתנה אם גם לא יתאמת טעם זה דהרי באמת גזה"כ הוא וכן נראה לי בהא דפליגי הרמב"ם והראב"ד בהל' נזירות פ"ט הט"ז דהרמב"ם סובר דאם הי' שלשה בחצר אחד הוא רה"ר ואין חילוק אם היו מקורבים זל"ז או עומדים בריחוק והראב"ד בהשגות שם סובר דרק אם היו במעמד אחד שלפי מצב עמידתם הי' באפשרות שתגע הטומאה לאחד משלשתם ואז אף אם ידוע שאחד מהם לא נטמא חשיב רה"ר אבל אם עפ"י מצב עמידתם אי אפשר שתגע הטומאה ואינה זקוקה להם כלל אינו מצטרף להם וחשיב רה"י. יעי"ש, אין חלוק, טעמיהם עפ"י סברות טעמי התוספתא הנ"ל אלא דהרמב"ם סובר דלא ניתנו לשיעורים כיון דשלשה חשיב לענין זה רה"ר אין לנו לחלק אופני עמידתם, והראב"ד סובר דכיון דאינם עומדים יחד ואין אחד שייך לחבירו כלום אינם מצטרפים לשלשה להיות לרשות הרבים, ונראה לי דרק ברשות היחיד במקום דלא שכיחי רבים, אלא שלשת האנשים משווים אותו לרה"ר בכה"ג מחלק הראב"ד אופני עמידתם, אבל ברה"ר ממש מודה גם הראב"ד, וראי' לזה שבהלכות אבות הטומאות פי"ט לא הזכיר הראב"ד שם תנאי זה דבעינן ברה"ר שיעמדו שלשה יחד דבאמת גזה"כ הוא לכן רה"ר ספיקו טהור אבל מה שע"י שלשה מתחשב ג"כ רה"ר בזה סובר הראב"ד דרק שלשה במעמד אחד שאפשר הטומאה ליגע בזה כמו בזה חשיב כשלשה יחד להיות רה"ר ואם לאו הכי הרי זה רה"י אבל אם הוא רה"ר א"צ שיהיה במקרה זו אפשרות ספק מגע לשאר אנשים ותמוהים בעיני דברי הלח"מ שם שמבאר כונת הראב"ד דדוקא שהשנים יהי' מסופקים על השלישי שמא נגעה הטומאה בו ואם יודעים שבו לא נגעה הטומאה אין השלישי מצטרף יעי"ש. דלפי"ז אם יהיה ספק טומאת אוכלים באופן שהמטמא אינו מטמא אדם לא יצויר דין רה"ר שעל האנשים העומדים ליכא ספק, וזאת לא שמענו, ועפ"ז מפרש הרמב"ן דמה שע"י שלשה נעשה כרה"ר הוא רק שלשה מלבד המטמא והאשה שהיא ודאי טמאה הרי היא כגופו של שרץ דאפילו שאנו מסופקין על ראיתה למפרע אבל כיון שטומאתה מחמת עצמה היא הרי היא כודאי טמאה וכגופו של שרץ ומשו"ה י"ל דל"ק מן הבועל שעולה במספר דהבועל ג"כ נחשב לנטמא ע"י האשה והוי, הספק גם עלי' אם נטמא מחמת האשה או לא דאם לא היה בזה מעשה הביאה אינו טמא משו"ה מצטרף לחשבון. והריטב"א דחה דברי' שדם הנדה אב הטומאה הוא וכיון דלמפרע ספק היא אם הי' שם דם אף היא מן המנין עכ"ל, כלומר דאף אם נימא דהאשה חשובה כוודאי טמאה דאין ספק עליה משום דבשעת ידיעת הספק כבר טמאה היא, אבל כ"ז אם לא הי' בזה רק ספק טומאת ראי' שטומאתה מחמת עצמה היא אבל כיון שדם הנדה אב הטומאה הוא ומטמא את האשה וכדרבא במסכת נדה דף מ"ב ע"ב דס"ל דבית החיצון חשוב בית הסתרים ונטמאת האשה ע"י הדם במשא דלאביי דסובר דהוי בלוע ליכא בזה טומאת דם כלל דבמעל"ע שבנדה מספקינן שמא כותלי בית הרחם העמידוהו, ואיכא בזה ספק שמא הי' למפרע דם המטמא את האשה והטהרות הנוגעות בה והאשה בכלל הנטמאים המה משו"ה אף היא מן המנין, ואף שאם יבוא לדון מדין טומאת ראי' הי' בזה דין ספק טומאה ברה"י ומה מועיל מה שנתוסף בזה ספק טומאה מחמת הדם שהוא אב הטומאה שזה נטהר מדין רה"ר הלא איכא גם ספק רה"י וספק זה להיכן אזיל אבל לפמש"כ לעיל בפי"ד דכל ספק טומאה ברה"י דאיכא בזה גם רה"ר, הרה"ר מבטל את רה"י והכא דבירור של ספק זה אחד היא דאם לא הי' בזה משא דם הנדה לא הי' בזה ראית נדה וכיון דלענין ספק זה הוי ספק שנולד ברבים דהאשה היא מן המנין משו"ה חשוב ספק טומאה ברה"ר דכל שנתוסף אנשים אצל מקרה הספק הוי דין רה"ר כמו שבארנו לעיל בפ' הנ"ל כנלענ"ד בכונת דבריהם הקדושים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף