שערי ישר/א/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרמב"ם בה' סוטה פ"א ה"ג וז"ל קינא לה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה אפילו הם שני אחי' אבי' ואחי' הרי זו אסורה עד שתשתה. עכ"ל. ומקור דבריהם הוא מהירושלמי כמש"כ בכ"מ דאיתא בריש סוטה הלכה ב' מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יודן אמר במחלוקת מאן דאמר מקנא לה מאבי' ומבנה מקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם. עכ"ל. וכונת הענין בזה דאף דמסתמא לא נקרא מקום סתירה אלא היכא דאיכא איסור יחוד ובשני בני אדם שאינם פרוצים ליכא איסור יחוד כדאיתא בסוף קדושין דאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים, מ"מ כיון דהבעל קנא לה משניהם שלא תסתר עמהם הוי סתירה ורבי יודן אמר דתלוי במחלוקת דלמ"ד שיכול לקנא לה מאבי' ומבנה אף שמותרת להתיחד עם בנה או עם אבי' ומ"מ כשקנא לה מהם חשוב סתירה אם נסתרה עמהם ועי' במשנה למלך שהאריך בענין זה, והנה קשה טובא הא ספק טומאה ברה"י מסוטה יליף ורה"י לא הוי רק בשנים ושלשה הוי רה"ר כמו דמפורש בגמ' דילן ריש פרק שני נזירים ופסק כן הרמב"ם בפט"ז מה' אבות הטומאות וז"ל, וכשם שהסוטה ובועלה שנים כך ספק טומאה בשנים אבל אם הי' שלשה ברה"י הרי ספק טומאתם שם טהור כרה"ר. עכ"ל וכן נשנו דברי' בפ"ט מה' נזירות וכמו דמפורש בגמ' ריש שני נזירים דאמרינן שם ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מהיכא ילפינן לה מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הוי לי' ספק טומאה ברה"ר וספיקו טהור ע"כ, ואיך פסק הרמב"ם דאם נסתרה עם שני בני אדם כאחד היא אסורה עד שתשתה דבכה"ג הוי ספק טומאה ברה"ר דהרי האשה ג"כ מצטרפת כמש"כ לעיל וכמו דמוכח מדברי הרמב"ם עצמו שהבאנו שהם דברי הש"ס דסוטה היא ובועלה שנים, ומדברי הירושלמי נראה דגם במאה אפשר שתאסר, וקושיא זו הובאה בס' מנחת החנוך מצו' שס"ה בשם הגאון מוהר"א בס' מעשה רוקח אשר הגאון הנ"ל הציע קושיא זו לגדולי דורו ולא מצאו פירוקא והגאון בעל המחבר ס' מנה"ח כתב לתרץ קושיא זו עפ"י מה שכ' התוס' במס' סוטה ד' כ"ח דספק ראית נדה לעולם הוי רה"י דרק היכא דע"י רבים אפשר להתברר הספק יש חלוק רשויות אבל ספק אם ראתה או לא מקום המקור מקום סתר ומשו"ה אפילו נולד הספק ברשות הרבים חשוב ספק טומאה ברה"י. יעי"ש. ועפי"ז מתרץ דגם ספק סוטה לעולם הוי ספק רה"י דעצם הביאה אין אדם יכול לראות כמו דאמרינן במס' מכות ואף דקיי"ל דאם ראו עדים כדרך המנאפים דמחייבים מיתה על ראית עדים ביאה כזאת הוא רק ע"ד חזקה ואנן סהדי אבל עצם הביאה א"א לראות וחשוב לעולם כמקום סתר והוי רה"י אף אם נולד הספק ברה"ר ומבאר לשון הש"ס בגמ' נזיר דאמרינן שם מה סוטה בועל ונבעלת הכונה בזה דאף אם הי' שם רבים אינם יודעים מזה רק הבועל והנבעלת יעו"ש שהאריך בזה, אמנם אף שמשתבח המחבר בתירוצו זה לא נחה דעתי בזה לומר דראית דרך המנאפים יתחשב ראי' ברורה לענין חיוב מיתה ולענין רה"ר יתחשב כדבר שאי אפשר להודע לרבים וזה דבר רחוק מן הדעת, ועוד קשה לפ"ד הא דאמרינן בריש נדה דר"ש יליף לענין מקוה מסוטה מה סוטה ברה"ר טהור ה"נ ברה"ר טהור דלדברי המחבר לא יצויר בסוטה שיהי' ספק ברה"ר דלעולם הוי רה"י דאף אם נולד הספק ברה"ר ממש חשוב רה"י לענין ספק רק אם לא יהי' מקום סתירה תהי' מותרת משום דליכא ספק כלל או, מטעם אחר אבל לא מחמת ספק טומאה ברה"ר והקושיא קמה ונצבה: והנה בעיקר דין סוטה אם הוא דין טומאה או איסור לא נתפרש בהדיא בגמ' ובדברי הראשונים ז"ל וע"כ ראוי לבאר ענין זה מכמה מקומות בש"ס השייכים לענין זה וראשונה נאמר מהא דאיתא בכתובות פ"א אר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עלי' ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתי' ספק אינו תחתי' ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון, ל"צ באשת כהן ואבע"א באשת ישראל וכגון דקביל בה אבי' קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד. ע"כ. וראיתי בשטה מקובצת שם שמביא הערה נפלאה וז"ל והקשה בשיטה דהא אמרינן כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקא וספק ספיקא ברה"י ספיקו טמא ותירץ דה"מ כשהוחזקה שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בספק ספיקא אין אוסרין. עכ"ל. והנה הקושיא מבוארת לכל ותירוצו סתום וחתום בלי ביאור, ואם כונתו דבלא קנוי וסתירה הוי כספק שרץ וספק טומאה ברה"י הוא רק אם הי' בזה שרץ ודאי, הלא הבאנו לעיל פי"ד משניות ותוספתא במס' טהרות דספק מת וספק שרץ ג"כ טמא ברה"י, ואולי כונת בעל שיטה זו עפ"י מש"כ בתוס' סוטה ד' כ"ח ע"א ד"ה אינו דין בסה"ד וז"ל וה"פ במס' נדה התם גבי סוטה וספק שרץ הרי ריעותא דהיינו השרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה אבל גבי מקוה קודם טבילה לא ראינו שום ריעותא דאיכא לספוקי על ידה. עכ"ל. דמוכח כונתם שחדשו בזה הכלל דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא הוא רק אם בשעת אפשרות הטומאה נתגלה לנו צדדי הספק אבל אם נולד לנו הספק אחר המעשה לא חדשה תורה שיהי' ספק טומאה כודאי ולפי"ז גם בפתח פתוח לא שייך לאסור ודאי מדין טומאה ברה"י, אבל עכ"פ דברי התוס' הנ"ל אינם מוסכמים דלשיטת תוס' בכמה מקומות מתפרש דברי הש"ס ריש נדה מה דאמרינן שם התם רגלים לדבר הוא כפשטא דע"י קנוי וסתירה מתחזק צד ספק הטומאה יותר מספק שקול והתוס' סוטה הנ"ל מפרשים כונת הש"ס התם רגלים לדבר הוא שנגלה לנו הריעותא בשעת אפשרות לידת הטומאה, וע"כ עלינו למצוא פשר דבר הקושיא הגדולה הזאת שיתורץ לנו השיטות, וכעין זה העיר ג"כ בחי' המהרש"א למס' נדה ד' י"ט גבי משארסתני נאנסתי מאי מהני חזקה הא מסוטה ילפינן לטמא ברה"י אף היכא דאיכא חזקה. יעו"ש בד"ה רבי יהושע ונשאר בצ"ע:

ובש"ש ש"א פט"ו הביא קושית הרש"א וכתב לתרץ בזה"ל אלא דקושיא זו מעיקרא לא ידעתי דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא היינו אם נולד הספק ברה"י אבל ספק שאינו ידוע אימתי ומתי ובאיזו מקום אם ברה"י או ברה"ר בזה לא אמרו ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא וזה הוי לי' ספק רשויות, וה"נ במשארסתני נאנסתי דהזנות אינו ידוע אם ברה"י או ברה"ר הי' א"כ אין זה ענין לספק טומאה ברה"י וזה ברור. עכ"ל ואנא גברא חזינא ופירוקא לא חזינא דהנה עדיין הדבר שקול וצריך עיונא רבה, בספק כזה מאי נדין בה, ובהשקפה ראשונה ראוי לומר דענין ספק ספיקא לא שייך בכה"ג דחד ספק הוא אם הי' ברה"ר ודאי טהור ואם הי' ברה"י ודאי טמא ואמאי אמרינן בפ"פ מצא דהוי ספק ספיקא אלא דיש מקום לומר דבספק כזה תהי' מותרת ג"כ מדין ספק ספיקא שמא לאו תחתי' נבעלה ולא שייך רה"י כלל דלאו זמן איסור הוא ואת"ל תחתי' ספק אונס ספק רצון והוא הדין שמא הי' ברה"ר שהספק מותר ובנידון שאמר המהרש"א בהא דר"ג ור"י דאיירו לענין כתובה בלא"ה אין מקום לקושית הרש"א דאף אם נאמר ספק כודאי לענין לאוסרה על בעלה מ"מ לענין כתובה הוי דין ספק ומהני ברי שלה עם חזקת הגוף כמו דאיתא להדיא במס' סוטה ד' כ"ה במתו בעליהן עד שלא שתו דבש"א נוטלות כתובה ולא שותות ובה"א או שותות או לא נוטלות כתובה כדמפרש בגמ' שם דפליגי בשטר העומד לגבות אי כגבוי דמי או לא הרי אף דלענין איסור הוי כודאי כל זמן שלא שתתה אבל לענין כתובה הוי ספק והתם לא מהני ברי דידה עם חזקה משום דאיכא רגלים לדבר שקנא לה ונסתרה כן כתבו התוס' שם ד"ה ב"ה אומרים. יעו"ש, ואולי כונת הרש"א לענין היתר לבעלה ודברי הרש"א והש"ש שדברו בזה לענין כתובה שהרי שקלו וטרו מדין חזקת הגוף לא ברירא לי, ובעיקר חקירה זו אם יולד ספק ברשות שהוא ספק רה"ר ספק רה"י או שאנו מסופקים באיזה מקום נולד אם ברה"ר או ברה"י אף שאמרנו דהוי ספק שקול לטהר ולטמא מ"מ יש לדון דבכה"ג אין הרשות גורם כלום לטהר ולטמא דכיון דבעצם המציאות אין הרשות פועל שום השתנות בטומאה וטהרה רק כשנולד הספק ברה"י או ברה"ר חדשה תורה להסיר מכאן דין ספק והוא טהור ודאי או טמא ודאי אבל כשאין אנו יודעים את הרשות ואנו מסופקים ע"ז ג"כ, לא שייך לדון שמא הי' המציאות ברה"י או ברה"ר דבמציאות האמתית אין הרשות פועל כלום וכשאנו דנים על המעשה כפי האפשרות באמת הדרינן לכללי הספיקות שבכל התורה דחד ספק אסור וס"ס מותר, ואולי לזה כיוון הש"ש במש"כ דהוי לי' ספק רשויות. ולפמש"כ לעיל בפ"א לענין ספק רוב דהיכא דהמקרה אפשר להועיל לשום אדם בעולם חשוב כדבר המתיר או דבר האוסר י"ל דגם בנידון זה חשוב הרשות לדבר המתיר ואוסר שאם יראה אדם הספק טומאה וידוע לו שם הרשות שהועיל הרשות לאדם זה לטמא או לטהר חשוב למטמא ומטהר לכל העולם ועלינו לדון רק ספק זה שמא הי' ברה"ר או ברה"י, אח"ז מצאתי בס' רי"ט אלגזי בה' בכורות פ"ה באות מ"ב שכתב בהחלט בספק כזה ספק רה"י ספק רה"ר דהוי ספק שקול וספיקא לחומרא מה"ת ולא מהני בזה ספק ספיקא וגם חזקה לא מהני. יעו"ש. ועכ"פ פשטות הסוגיות דפ"פ ומשארסתני נאנסתי אינם, מתפרשים עפ"י דיני ספק טומאה רק ככל ספק איסור כמבואר לכל מעין: וע"כ נלענ"ד דדין סוטה אינו ספק טומאה כלל רק ספק איסור ובספק סוטה ע"י קנוי וסתירה החמירה תורה לעשות כודאי סוטה וכן החמירה תורה בספק טומאה ברה"י לעשות כודאי טומאה וכן ברה"ר בשניהם התירה תורה אבל דיניהם חולקים וטעמיהם שונים זה מזה אלא שקבלו חז"ל בהלל"מ דמה שכתוב בתורה בסוטה לשון טומאה הוא להורות לענין אחר שאם יולד לנו ספק טומאה ממש שיהי' הדין כדין זה של ספק סוטה וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה מס' טהרות פ"ג מ"ו כבר בארנו פעמים רבות שספק טומאה ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור, וידענו זה מסוטה שאם נסתרה עם איש ברה"י נאסרה לבעלה והענין ספק לפי שהוא לפעמים בועלה או לא והוא אמרו יתברך ונסתרה והיא נטמאה הנה זה מלמד שכל ספק טומאה ברה"י טמא ובתנאי שיהי' זה אשר נתחדש לו הספק יש בו דעת להשאל וישיב במאמר, אמנם מי שאין לו דעת להשאל אפילו יהי' ברה"י ספיקו טהור לפי שאנחנו ידענו ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מסוטה אשר יש לה שכל ואפשר לשאול פי' וכו' ולזה העיקר אמר שחרש שוטה וקטן אם נמצאו במבוי שיש בו טומאה שהם טהורים ואעפ"י שהמבוי ברה"י ונחנו לא נדע אם נגעו בטומאה או לא לפי שהן אין בהן דעת יעו"ש שהביא לשון התוספתא פ"ו שהבאנו לעיל פט"ו, והכונה שכ' הרמב"ם דבזה שכתוב בתורה על ספק סוטה בלשון ונטמאה שהיא כודאי טמאה הוא להורות על דין טומאה דבאמת לשון טומאה מצינו בכמה עבירות כמו במאכלות אסורות אמרה תורה ונטמאתם בם, ולא תטמא את הארץ אבל קבלנו הלל"מ שלדרש זה נכתב כאן בתורה באם אינו ענין לגופו דהרי בלא"ה ידעינן דבלא שתית המים המאררים היא אסורה אלא ללמד על ספק טומאה בעלמא וכן משמע להדיא מדברי תוס' ריש נדה שכתב בזה"ל וא"ת א"כ היכי ילפינן מסוטה דברה"י ספיקו טמא אפילו איכא חזקה הא בסוטה איתרע חזקה וקרא דונטמאה דאייתר לאגמורי בעלמא טומאה מסוטה אימא דוקא היכא דליכא חזקה ואיצטריך קרא לאשמעינן דהוי טמא ודאי אע"ג שאינו אלא ספק וגם לטהר ברה"ר אע"ג דליכא חזקה, וי"ל דילפינן מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית. עכ"ל. דמוכח להדיא מדבריהם דספק טומאה אינו נלמד במה מצינו מסוטה אלא קרא יתורא דרשינן והא דאמרינן ספק טומאה הילכתא גמירי לה הוא רק שקבלנו כן לדרוש יתורא דקרא שבא ללמד על הלכות ספק טומאה שיהי' דינם כספק סוטה ושיהי' חילוק בין רה"ר לרה"י ובין יש בו דעת לישאל לאין בו דעת לישאל, אבל טעמיהם שונים זה מזה לגמרי כמו שנבאר דבסוטה שעשתה תורה ספק כודאי הוא גזה"כ דוקא ע"י קנוי וסתירה ולא משום ספק טומאה ברה"י משום דבאמת ספק סוטה אינה רק ספק איסור דהרי בספק נדה ויולדת לבעלה כתבו התוס' ב"ק ד' י"א דאין בזה חילוק רשויות בארנו דבריהם לעיל פי"ג ובנדה ודאי שייך האיסור לדיני טומאה דהרי אינה ניתרת רק ע"י טבילה לפ"ז מכש"כ בסוטה דנוכל לומר דאיסורה הוא ככל איסורי תורה דליכא בזה לענין ספק חילוק, רשויות רק בסוטה בעינן קנוי וסתירה וסתם רה"ר אינו מקום סתירה ורק רה"י חשוב מקום סתירה משו"ה קיי"ל דאגמרה תורה להורות בדינו ספק טומאה שיהי' בהם ספק כודאי דוקא ברה"י כאופן דמיירי תורה בספק סוטה ועד"ז מתפרשים כל הדינים וחלוקיהם בספק טומאה, כספק ברה"ר וחילוקים בין יש בו דעת לישאל או לא והטעמים לכל אלו החלוקים מתבארים בתוספתא פ"ו דטהרות שהביאו הרמב"ם והראב"ד אשר טעמים אלו אינם שייכים כלום לענין ספק סוטה כנלענ"ד:

ונראה לענ"ד ראי' לדברינו מהא דאיתא במס' סוטה ד' כ"ה בבעל שמחל על קנויו קינויו מחול פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול וחד אמר לאחר סתירה נמי מחול. יעו"ש. והנה מה שגורם להגדיל צד ספק זנות ע"י קנוי וסתירה אם לעשותו כספק שקול כשיטת תוס' ד' כ"ח ע"א או שיהי' יותר מספק שקול כמש"כ התוס' שם ד' כ"ה ע"ב ד"ה בית הלל. יעו"ש עכ"פ מה שהבעל לה לאחר הסתירה לא נגרע עי"ז כלל הוכחת הרגלים לדבר שמוכיח על מעשה הזנות ואם ספק סוטה הוא כספק טומאה ברה"י למה תהי' מותרת לחד מ"ד אם בטל הקנוי ע"י מחילה שלאחר הסתירה אם דינה כודאי סוטה גם בלי קנוי וסתירה היא אסורה כמו כל סוטה ודאי דנאסרת בלי קנוי וסתירה אלא בע"כ מוכח מזה דספק זנות באשת איש גזה"כ שלא תהא נאסרת על בעלה בלי קנוי וסתירה אף אם יהי' רגלים לדבר על מעשה הזנות כ"ז שלא יהי' עדות ברורה אינה נאסרת על בעלה וכמש"כ הראשונים ז"ל לענין עדי כיעור דמשו"ה לא אסרינן לה על הבעל דאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה או שיראו אותה כדרך המנאפים יעו' תוס' ורא"ש ונמ"י יבמות ד' כ"ד ובתוס' חד מקמאי הנדפס מחדש הביא בזה"ל והר' אלפס כתב כל היכא דהוא נטען מפקינן מיני' בדבר מכוער אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ומסתברא כותי' דהא גמרינן דבר דבר מממון מה נ להלן דבר ברור ולא באמתלא אף כאן דבר ברור ולא באמתלא ולא בדבר מכוער. עכ"ל. ואם נימא דספק זנות של אשת איש אם הי' ברה"י דינו כספק טומאה ברה"י שדינו כודאי טומאה למה לא תאסר גם בעדי כיעור אם מתחשב כספק זנות ודינו כודאי דהרי גם בממון אם יתחשב כודאי מהני להוציא ממון גם בלא עדים, ואף שיש לדחות ולומר דלעולם ספק זנות הוי ספק טומאה רק כיון דילפינן דבר מממון דבעינן בירור של עדים ומשו"ה מה שראו עדים הסתירה אינו נעשה ספק זנות דראית עדים בעינן וראית הסתירה אינה נחשבת לראית עדים ורק בקנוי וסתירה גזה"כ שיעשה כספק זנות ואז נעשה כודאי משום ספק טומאה ברה"י וכשבטל הקנוי, ע"י מחילה או בכיעור שלא הי' קנוי לא חשוב גם לספק טומאה דבעינן ראית דבר ברור אבל זה רחוק בעיני לומר כן דכיון דספק כודאי מהראוי שיהני מה שראו העדים המעשה המעידה על הספק כאילו ראו את הודאי דבשלמא אם נאמר כמש"כ דספק זנות הוי רק כספק דעלמא שהספק אינו מחדש עצם האיסור ורק עצם מעשה הזנות אוסר אז י"ל דכיון דעדים לא ראו רק מעשה המעידה על הספק והביאה עצמה לא ראו משו"ה אינה נאסרת דילפינן מממון שבעינן דבר ברור, אבל אם נאמר דספק זנות הוי כספק טומאה שספיקו כודאי אז סגי ידיעת וראית עדים את הספק כאילו ראו וידעו את הודאי. כנלענ"ד. ובזה נתישב לי עכ"פ מה דנתקשיתי זה כמה בהא דפריך בגמ' סוטה ד' ה' על המשנה ריש מכילתין דתנן ואם מת חולצת ולא מתיבמת אמאי תתיבם נמי יבומי יעו"ש וכתב הרא"ש בפ"ק דיבמות סי' ד' וז"ל ומיהו קשה הא דפריך עלה בפ"ק דסוטה ותתיבם ונדחק הש"ס למצוא טעם למה אינה מתיבמת ואמאי הא אמרינן להחמיר עבדינן לה כודאי, וי"ל דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה והאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפילו כספק ערוה הילכך פריך שפיר ותתיבם יבומי. עכ"ל. ותמוה מאד למה לא יהי' לגבי יבם לכה"פ כספק ערוה הלא אם זנתה ודאי נאסרת על היבם משום דטומאה כתיב בה כעריות והנה בספק סוטה לו יהא דלענין יבם לא עשתה תורה ספק כודאי דמה שאמרה תורה בלשון טומאה להורות שתהא כעריות הוא רק בודאי סוטה ולא בספק אבל הספק להיכן אזל, ואיפה מצאנו בזה גלוי בתורה שיהי' ספק לקולא בזה יותר מכל הספיקות דעלמא, וכדברי הרא"ש אלו כן הוא בתוס' שם לגירסת הב"ח יעו"ש ד' י"א והדברים מרפסין איגרא:

ולפמש"כ לעיל י"ל דכיון דקיי"ל דילפינן דבר דבר מממון דבעינן ראית דבר ברור ורק בקנוי וסתירה גזה"כ שתאסר בלא דבר ברור ושיהי' ספק כודאי, ועי"ז הוי כראית דבר ברור כמש"כ לעיל דכיון דספק כודאי חשוב ראית דבר ברור ובסוטה לענין להאסר על היבם כיון דבספק סוטה לא גלתה תורה ענין זה שיהי' ספק כודאי הדרינן לכללא דאין האשה נאסרת בלי ראית דבר ברור דרק לבעלה חשוב כראית דבר ברור משום דספק חשיב כודאי אבל לגבי יבם ליכא גם דין ספק כמו רגלים לדבר בלי קנוי וסתירה דהקנוי וסתירה אינו מועיל כלום לגבי היבם רק לעשות כרגלים לדבר דלא גלתה תורה שיועיל הקנוי וסתירה לגבי יבם וכמו דאין אשה נאסרת על בעלה ע"י רגלים לדבר לחוד ואינה נעשית אפי' ספק זונה כ"כ אינה נאסרת על היבם ע"י רגלים לדבר ולגבי היבם אפי' ע"י קנוי וסתירה הוי כרגלים לדבר אחר שאינה נאסרת בלא דבר ברור דמה שחדשה תורה שתהא נאסרת ע"י רגלים לדבר של קנוי וסתירה הוא רק לבעלה אבל ליבם לא חדשה תורה כנלענ"ד. וזה נכון בעזה"י:

אמנם קשה לפי"ז בהא דמתו בעליהן עד שלא שתו דפליגי ב"ש וב"ה לענין כתובה דלב"ה הוי ספק וכתבו שם בתוס' ד' כ"ה ע"ב דלא מהני ברי דידה משום שהתורה עשתה ספק וכן לא מוקמינן לה אחזקתה משום דאיכא רגלים לדבר והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשתה ספק. עכ"ל. והנה לענין כתובה לכאורה ודאי דלא מועיל הקנוי וסתירה להפסיד כתובתה אלא דהוי כרגלים לדבר בעלמא וכיון דהא דאשה אינה נאסרת על בעלה ע"י רגלים לדבר לחוד הוא משום דילפינן דבר דבר מממון והרי חזינן דלממון מהני רגלים לדבר לעשותו כספק ולמה לא מהני רגלים לדבר לענין איסור על בעלה משום ספק ואין לומר דכיון דמועיל קנוי וסתירה לענין איסור כ"כ מועיל כתובה דא"כ נימא כמו שעשתה תורה כודאי לענין לאסור על בעלה כ"כ יהי' כודאי גם לענין כתובה ולמה במתו בעליהן הוי רק דין ספק תפסיד הכתובה בודאי כמו שנאסרת ודאי, אלא ודאי דלענין כתובה אינו תלוי וירח בעצם הזנות שאנו מסופקים אם זנתה או לא ובלא"ה מצינו בכמה מקומות בש"ס דרגלים לדבר מהני בממון למשווי ספק דהרי בזה אומר שורך הזיק וזה אומר בסלע לקה מחשיב הש"ס ס"פ המניח כדררא דממונא דחשיב ספק לבי"ד בלא טענותיהם. יעו"ש: ואולי י"ל דמה דכתיב בתורה לענין ממון עפ"י שנים עדים יקום דבר הוא רק לענין דין פסוק מכח בי"ד אבל דיני הספיקות אין בהם לעולם דין מוחלט מכח בי"ד וילפינן דין איסור אשה על בעלה מכח ספק מדין ממון שבא מכח בי"ד מגזירה שוה דבר דבר שגם הוצאת אשה מבעלה ע"י ספק שוה להוצאה ע"י ודאי אבל בממון חלוק הרבה דין הספק מהודאי. וצ"ע. ועוד יש לדון בספק סוטה אם ספק זנות גורם הפסד הכתובה או מה שגרמה שתאסר על בעלה דבאמת קשה טובה לפ"מ דמשמע מהך משנה דמתו בעליהן עד שלא שתו דספק זנאי גורם השתנות דין כתובתה דא"כ באומר הבעל אינו משקה מהראוי להיות שדין כתובתה יהי' ספק כמתו בעליהן ובמשנה מפורש שבאומר אינו משקה דאסורה ונוטלת כתובתה משום שהוא גרם שתאסר ואם ספק לנו שמא זנתה והפסידה כבר כתובתה במה תזכה עכשי' כתובה ע"י הגרם שאמר אינו משקה. וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף