שערי ישר/א/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובפ"ו דטהרות פליגי ר"ש ורבנן במסוכן ברה"י והוציאוהו לרשות הרבים והחזירוהו לרה"י דרבנן סברי דכשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור, ור"ש אומר רה"ר מפסקת, ובתוספתא פ"ז הוסיפו בדברי ר"ש שהי' ר"ש אומר רה"ר מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת הי' ברה"י וחי' ברה"ר, וכתב בס' ש"ש ש"ד פ"ד לבאר שורש פלוגתתם דר"ש סובר דהדין של רה"ר מכריע את הספק הקדום כיון דספק ברה"ר טהור כאילו הי' ודאי חי ענין זה מכריע שלא לעשות לספק ברה"י הראשון ורבנן סברי דאין דין אחד מכריע את השני וביאר עוד יותר בטוב טעם דאזלי לשיטתייהו כפי המבואר בריש נדה דר"ש סובר ספק טומאה ברה"י תולין כמש"כ ברש"י ותוס' שם וברה"ר טהור, ורבנן סברי ברה"י ודאי טמא וברה"ר ודאי טהור ומשו"ה לר"ש הודאי מכריע את הספק והדין של רה"ר מכריע את הספק של רה"י הקדום, ולרבנן דגם ברה"י הוי דין ודאי טמא אין הודאי מכריע את הודאי ומשו"ה כל חדא מיתוקם בדוכתא כהלכתו ודינו ומזה העלה שם דמדר"ש נשמע לרבנן בשאר דוכתא היכא דאיכא ספק אחד על שני דברים אם איכא דין מוכרע על דבר אחד דלכו"ע מכריע הודאי על הספק. יעו"ש וקשה לי לפי"ז שיטת התוס' בפ"ק דב"ק שהבאנו בפרק הקדום בספק נדה ויולדת ברה"י שנוגע לענין טהרות ולבעלה דלענין טהרות הוי כודאי ולבעלה ספק ולא אמרינן שדין אחד יכריע את השני, וכן ממש"כ התוס' בפ"ק דיבמות הבאנו לעיל בפי"ב דלהחמיר עשה הכתוב ספק כודאי סותרים יסוד זה שכתב בש"ש דלדברי' מהראוי שיכריע דין ודאי שלהחמיר את הספק שלהקל, ומלבד זה אין פירושו מאומת עפ"י שיטת תוס' במס' סוטה ועוד בהרבה מקומות דלרבנן ספק טומאה ברה"ר לאו מסוטה ילפינן אלא מטהרינן משום חזקת טהרה היכא דלא איתרע וגם מה שפירש"י ותוס' דלר"ש ספק טומאה ברה"י תולין איכא קדמאי דלא פרשו כן, ובתוס' הרא"ש ריש נדה כתב וז"ל הכא מאי רגלים לדבר איכא פירש"י דסבר ר"ש בשאר ספק טומאות דעלמא נמי ברה"י תולין תימא דלא מישתמיט לן בכולה תלמודא דפליג ר"ש בתחילת טומאה, ויש מפרשים דבתחילת טומאה מודה ר"ש דהילכתא גמירי לה מסוטה כדאיתא בפ"ק דחולין וכו' עכ"ל הצריך לנו ולפי"ז איך ודאי יכריע את הודאי ועלינו למצוא ביאור אחר בשורש מחלוקותן דר"ש ורבנן: ונראה לי לבאר בזה דהנה חלוק רשויות שחלקה תורה בספק טומאה נראה ודאי שהוא רק על יסוד מקור הספק שאם נתחדש הספק ברה"י ונוגע ספק זה לענין טומאה חדשה תורה שיהי' כדין ודאי ואם נתחדש ענין זה ברה"ר חדשה תורה שיהי' כודאי טהור, לפי"ז נראה ברור שאם נסתפק לנו מכבר על מין ידוע אם הוא שרץ או צפרדע שכל הנוגעים יהי' לעולם טמאים מספק ולא יהי' הבדל בין אם היתה הנגיעה אלי' ברה"ר או ברה"י משום דהרשות לא גרם כל צד ספק מחודש דאין ספק במעשה המגע והספק של השרץ אינו מחודש, אמנם אם הספק הזה אינו שייך כלל לדון על המגיע ורק אנו דנים תמיד על הדברים הנוגעים יש מקום לומר דכל חפץ הוא ספק בפני עצמו והחפץ שנגע ברה"י ספיקו טמא וחפץ אחר שנגע ברה"ר ספיקו טהור, ועפי"ז יש מקום לומר דבהא פליגי רבנן ור' שמעון דהנה במסוכן שהי' ברה"י ואח"כ הוציאוהו לרה"ר ואכתי ספק אם חי הוא או מת ואם עכשיו הוא חי ודאי שבהיותו ברשות היחיד מקודם שעה זו שהי' חי משו"ה סובר ר"ש דהספק שנולד אח"כ ברשות הרבים גורם לטהר את הטהרות שנגעו אל המסוכן כשהי' ברה"י דחשיב כספק טומאה ברה"ר דלידת הספק שנולד אח"ז מספק עלינו למפרע דהרי אם עכשי' הוא חי בע"כ שהי' חי מעיקרא ומשו"ה אף שנגעו טהרות ברה"י אבל כיון שמקור הספק אינו ספק מגע רק ספק במגיע וסבת הספק גורם ג"כ מה שאנו מסתפקים בו אח"כ אשר צד הספק שמא חי הוא מכריע גם בעבר הוי כספק שנולד ברה"ר, ורבנן סברי כיון דאנו דנים תמיד רק לענין הטהרות ולא לענין המסוכן עצמו וכל חפץ הוא ענין בפ"ע שנולד בו ספק טומאה ועל החפץ נולד הספק בשעת מגעו לכן תלוי באיזה רשות היתה נגיעתו: והנה איתא שם במשנה בפרק הנ"ל הטומאה ברה"י והטהרה ברה"ר, הטהרה ברה"י והטומאה ברה"ר וכו' ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים ופי' הרמב"ם שנולד לו ספק באיזה מהם נגע אם בטומאה שברשות זה או בטהרה שברשות השני' וכן פסק להלכה עפ"י פירושו וז"ל בפט"ו מה' אבות הטומאות ה' ט' ספק שתי רשויות כיצד הי' דבר טמא ברה"י ודבר טהור ברה"ר או שהי' הדבר להיפוך ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע וכו' הרי זה טהור. ע"כ, ונראה בטעם מחלקותם של ר"י וחכמים דספק זה מתילד ע"י שתי הרשויות היינו ע"י רה"ר ורה"י דאם הי' מתברר המקרה שהי' ברה"ר ממילא ליכא שום ספק על המעשה שאנו מסופקים ברה"י וכן להיפוך, ומשו"ה סובר ר"י אף שדבר הטמא מונח ברה"ר והוי ספק טומאה ברה"ר דעיקר הספק בזה הוא רק אם נגע אל הדבר הטמא, דנגיעה אל הדבר הטהור לא מעלה ולא מוריד אלא כיון שלידת הספק נעשה ע"י הצטרפות שתי הרשויות ביחד סובר ר"י כיון דרשות הרבים גורם היתר ודאי ורשות היחיד גורם איסור ודאי מהראוי להיות איסור ודאי דהיתר הוא שלילה ואיסור הוא בחיוב, זהו טעמו של ר' יהושע דמטמא, וטעם של חכמים נראה דסברי דכל היכא שגם רה"ר מצטרף אל הספק הוי כספק טומאה ברה"ר גרידא דכל שבירור הדבר תלוי באנשים הרבה או ברשות שנמצא שם רבים בטל מזה הספק דין ספק רה"י ולהלכה קיי"ל כחכמים כמו שפסק הרמב"ם. ועפי"ז י"ל דר"ש סובר דגם במסוכן שהוציאוהו לרה"ר הוי כספק רשויות דהבירור שאפשר להיות ע"י הוצאתו לרה"ר מבטל הספק של רה"י דאם יודע שהי' ברה"ר חי בע"כ שהי' חי מעיקרא כשהי' ברה"י, ומשו"ה מטהר כספק טומאה ברה"ר, ורבנן סברי דל"ד לשתי רשויות דהתם מן המקרה שהי' ברה"י לא הי' מתילד הספק ורק ע"י הצטרפות המעשים משתי הרשויות נולד הספק ומשו"ה חשבו כספק טומאה ברה"ר כמש"כ, אבל במסוכן נולד הספק ע"י רשות היחיד בפ"ע בל' צירוף רה"ר, ומה שהובא שם בש"ש דברי הרמב"ם בפי' המשנה בהא דאמר ר"ש רה"ר מפסקת שכתב בזה"ל מאחר שאמרנו שאשר שנגע בו ברה"ר טהור לפי שהי' שם בחזקת חי הנה מן הראוי שיהי' טהור אשר נגע בו לפני זה והוא ברה"י כי איך יאמר שהוא עתה ברה"ר חי ולפני זה כשהי' ברה"י הי' מת זה והי' שקר וזה ענין אמרו רה"ר מפסקת ר"ל ובטל משפט הספק הקודם ברה"י, ולשון התוספתא בביאור מאמר ר"ש אומר רה"ר מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת הי' ברה"ר וחי ברה"ר ואין הלכה כר"ש. עכ"ל. אפשר ג"כ לפרש עפ"י דרכנו היינו דאם אנו מטהרים מה שנגע ברה"ר ענין זה מכריח לטהר גם מה שנגע ברה"י, דכמו שאם הי' מתברר בבירור גמור שהי' חי ברה"ר הי' בטל הספק שהי' מעיקרא ברה"י כ"כ מה שהדין מצד ספק חי לטהר ברה"ר זה הדין נותן לבטל דין טומאה שהי' מחמת הספק ברה"י הקדום משום שצד הספק שמא חי הי' ברה"ר מכריע שהי' חי ברה"י ונמצא מ מ מילתא שנצטרף אל ספק רה"י ספק רה"ר, וספק טהרה הבאה ע"י מקרה המתילדת ברה"ר גורם לבטל ולהסיר את ספק הטומאה הבא ע"י מקרה שנולד לנו ברה"י, ודוקא אם שני הצדדים הגורמים הדין נתחדשו ברה"י אמרה תורה שיהי', כודאי כאילו אין כאן צד הגורם לטהרה, אבל בכה שצד המטהר מסתפק לנו גם רשות הרבים גורם לבעל את צד הגורם לטמא, ואין לדון לומר להיפוך שרשות היחיד יכריע לטמא את הטהרות שנגעו ברה"ר דאם הי' מת ברה"י א"א שיהי' אח"כ חי ברה"ר דזה אינו וכמו בספק שתי רשויות לפי' הרמב"ם דנקטינן כחכמים לטהר שצירוף, רה"ר מבטל דין רה"י ולא להיפוך משום דרה"י הוא מה שלא נולד ספק זה ע"י רבים ובכה"ג נולד ספק זה לרבים דאם נצרף אל הרבים גם ספק היחידים עוד נתוסף מספר המסופקים וזה פשוט, ומה שכ' שם בס' ש"ש דלר"ש גם בספק שרץ ספק צפרדע שהי' ברה"י והוציאוהו לרה"ר יכריע רה"ר את רה"י גם לפמש"כ יהי' הדין כן לר"ש דלעולם רה"ר מבטל דין רה"י. אמנם מה דפשיט לי' להגאון בעל הש"ש דין זה של ספק שרץ וצפרדע והראה מקום בפ"ה דטהרות לא מצאתי דין זה כי שם מבואר רק בשרץ וצפרדע שהי' ברה"י ואינו יודע באיזה מהם נגע, אבל אם המגע ודאית והספק היא במטמא לא נמצא שם, רק יש להוכיח זה מהתוספתא פ"ו הובא בגמ' כתובות לענין קבוע כמע"מ בט' שרצים וצפרדע אחד, וענין קבוע שייך רק אם הנגיעה ודאית היא והספק בדבר שנגע בו מה הוא, ובתוספתא איתא פירש אחד מהם לרה"י ספיקו טמא לרה"ר טהור. יעו"ש ובכה"ג תצויר חקירת הש"ש אם לאחר רה"י יצא לרה"ר דלר"ש יטהרו הטהרות הקודמים וגם הטהרות האחרונות ובמסוכן לר"ש אינו טהור רק רה"י הקדום וצ"ע:

ולפמש"כ לעיל דאם הוא מין שאנו מסופקים עלי' מכבר ולא נולד הספק משעת ביאתו ברשות היחיד ליכא בזה חילוק רשויות גם לרבנן דפליגי על ר"ש, ומסתבר לומר דלעולם יהי' טהור כיון שהספק מפורסם לרבים אין לך רשות הרבים גדול מזה, ורק במסוכן פליגי דכל שעה ושעה הוא ספק מחודש סברי רבנן דאזלינן בתר החפצים שנגעו בו שאצלם נוגע ענין הספק וכל רשות דין בפ"ע:

ובשטמ"ק פ"ק דב"ק הביא בשם הרא"ש וז"ל, דאין מקצת שליא בלא ולד הקשו בתוס' ה"ד אי ברה"ר וכו' ותרצו וכו' אי נמי דוקא טומאה הבאה מחמת מגע דילפינן מסוטה דומיא דסוטה שנאסרה מחמת הבועל אבל טומאה הבאה מגוף האשה לא ילפינן מסוטה וס"ס טהור אפי' ברה"י, וכן משמע בנדה דם הנמצא מן הלול ולחוץ אין שורפין עלי' את התרומה משום דהוי ס"ס, וה"ד אי ברה"י וכו' אלא משום דלא ילפינן מסוטה טומאה הבאה מגוף האשה, הרא"ש ז"ל. עכ"ל. וכדברי הרא"ש הנ"ל כתבו בתוס' ריש נדה בהא דהקשו שם למה מטמאים בה' מעת לעת אף ברה"ר ומאי שנא מכל ספק טומאה ברה"ר דטהור, ותרצו לבסוף דלא ילפינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראי'. יעו"ש. וקשה לי הלא משנה מפורשת היא במסוכן שהי' ברה"י והוציאוהו לרה"ר כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ומאי שנא ספק חי ספק מת מספק ראי' של נדה או ספק לידה דהרי עיקר סברת המחלקים בזה הוא דגמרינן מסוטה היכא דהספק הוא בענין הנגיעה כמו בסוטה דהבועל הי' שם ודאי והספק הוא על מעשה הביאה אבל אם הנגיעה ודאית והספק הוא על המטמא אם הוא דבר המטמא או לא בכה"ג לא גמרינן מסוטה ובמסוכן מפורש במשנה דתלוי בחילוק רשויות אף דהמגע הוא ודאי והספק הוא במטמא, אח"ז מצאתי בתוס' נדה ד' י"ז ע"ב ד"ה ואין שורפין אחרי שכתבו שם ג"כ האי תירוצא שכתבו בריש מס' דלא גמרינן מסוטה ספק דאתא ע"י ראי' גופה כתבו בזה"ל וצ' ע במכילתין גבי דם תבוסה דמשמע ספק יצא מחיים ספק לאחר מיתה ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור. עכ"ל. ודברי התוס' אלו ג"כ אינם מובנים לכאורה למה שבקו משנה מפורשת דמס' טהרות הך דמסוכן וכמה ברייתות בתוספתא פ"ו בשרץ שפירש לרה"י ולרה"ר ואינו ידוע אם שרץ הוא או צפרדע וכן בנגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי או מת דר"מ מטהר ברה"ר דמפורש בכל הנך אף דספק טומאה הוא מצד עצמו ולא מחמת נגיעה אבל כיון דלטהרות שנגעו הוא ספק טומאת מגע גמרינן בהו חילוק רשויות, וכן מפורש במס' טהרות פ"ו מ"ד בדין ספק יש בו כשיעור או לא והתוס' נדו מכל זה והקשו רק מדין תבוסה ובודאי כוונו בזה ענין גדול:

והנה יש לדון בכל השקלא וטריא של התוס' בריש מס' נדה שהקשו שם בהא דלב"ש דיין שעתן ולב"ה ולרבנן לחולין מודים לב"ש דדיין שעתן למה לא מטמאינן ככל ספק טומאה ברה"י, ותרצו דלענין לטמאה למפרע לא ילפינן מסוטה, ואח"כ הקשו מספק טומאה ברה"ר דטהור אף לקדשים ובמעת לעת שבנדה מטמאינן לקדשים אף ברה"ר והוכיחו זה מסוגית הגמ' ד' ה', דמוקמינן שם כשחברותי' נושאין אותה במטה והוי תלתא ושלשה חשוב כרה"ר, ותרצו דגם לטהר ברה"ר לא ילפינן מסוטה היכא שעכשי' היא ודאי טמאה דל"ד לסוטה דגם עכשי' היא בספק, ואח"כ כתבו די"ל עוד דלא ילפינן לטהר ברה"ר רק טומאת מגע ולא טומאת ראי'. יעו"ש. וראוי לבאר אם על האשה עצמה הקשו שיהי' בה דין חילוק רשויות או על הטהרות שנגעו בה, ונראה לי מפשטות דבריהם מה שתרצו ד"לטמאה" למפרע לא ילפינן מסוטה דעל האשה עצמה סובב הולך דבריהם וכן לא שייך כ"כ לומר לענין הטהרות ענין למפרע דעל הטהרות הוא ספק מכאן ולהבא, וכן מה שתרצו לענין רה"ר כיון דעכשי' ודאי טמאה היא לא דמי לסוטה דגם עכשי' הוא בספק לא שייך כלל על ענין הספק טומאה שנולד לנו על הטהרות, ובע"כ צ"ל בסברת התוס' דסברי דלעולם בספק טומאה מה שחדשה תורה חילוק רשויות הוא רק על הדבר הראשון שבו נולד ספק הטומאה וכפי שורת הדין של דבר זה כן יהי' דין כל הדברים הנוגעים בו, ומשו"ה כשהקשו מדין ספק טומאה ברה"י כוונתם על האשה עצמה היינו אם היתה האשה ברה"י בשעת מגעה אל הטהרות עלינו להחזיק כאילו היתה האשה אז ודאי טמאה, וע"ז תרצו דלענין לטמאה למפרע לא ילפינן מסוטה דהתורה עשתה ספק כודאי רק משעת לידת הספק שיהי' דינו כודאי אבל לא אמרה תורה שעלינו להחזיק שהי' או שהוא ודאי וממילא כיון דעל טומאת האשה שבה נולד הספק לא ילפינן מסוטה ודינה לאוקמה בחזקתה כן יהי' משפט הטהרות שנגעו בה כמש"כ דלעולם הדין כמשפט הדבר הראשון שנולד בו ספק הטומאה ובזה נתישב לי מה שנתקשו המפרשים בדברי התוס' לפרש בהא דמוכח מהגמ' במקו' שנמצא חסר דתלוי ג"כ בדין ספק טומאה ברה"י דאמרינן שם ושניהם לא למדוה אלא מסוטה וכו' ור"ש סבר כסוטה מה סוטה ברה"ר טהור, או מסוטה מה סוטה ברה"י טמא ודאי וכו' הכי השתא התם רגלים לדבר. יעו"ש. ולשיטת תוס' דמסוטה לא ילפינן לענין למפרע קשה מה מדמה הש"ס ספיקא דמקו' לסוטה, ובס' ש"ש ש"א פ"י וי"א האריך שם בשיטת מהרש"א ומהר"ם ושיטת רב המנהיר הובא במשנה למלך. יעו"ש. ושיטת הרש"א שהכריע כן המל"מ לחלק בין היכא דאיכא חזקה להיכא דליכא חזקה קשה לי כיון דלענין ספק טומאה ליכא חילוק בין היכא דאיכא חזקה או לא למה נחלק לענין למפרע בין איתחזק או לא וממ"נ אם לא דמי לסוטה מה יועיל לנו אם ליכא חזקה להשוותו לסוטה, ושיטת רב המנהיר שמישבה הש"ש מקושיות המל"מ אינה מתפרשת כהוגן לפי משמעות דברי התוס' בסוגיא, ועפמש"כ י"ל דבמקו' אינו ענין לדין טומאה למפרע דהנה על הטהרות שנעשו ע"ג הוא ספק טומאה דלהבא דהספק הוא אם טמאים המת עדיין או נטהרו מטומאתם ועל ספק של המקו' כשהוא חסר עכשי' ומסופקין אנו שמא נחסר למפרע הוא ספק שאינו ספק טומאה ועל ספק זה ודאי דלא שייך לומר שיהי' ספק כודאי, רק שדין ספק של המקו' מספק לנו את דין הטהרות אבל הטהרות יש להם דין חלוק מן המקו' משני טעמים חדא דדיניהם חלוקים דזה ספק טומאה וספק מקו' הוא ספק אחר ספק כח המכשיר, ועוד כיון דלענין המקו' עצמה ליכא נפ"מ כלום אם נחסר עכשי' או נחסר מכבר עלינו לדון רק על הטהרות וכשאנו דנים עליהם לא שייך כ"כ ענין למפרע כמש"כ, ול"ד לענין טומאת מעל"ע של האשה דהתם גם לענין האשה הוא ספק טומאה וגם נוגע הספק לה לעצמה דלענין נדה איכא נפ"מ מתי הותחל ראיתה לענין טהרתה ליום שביעי וכן לענין זבה שתלוי בימים וכיון דעיקר ספק טומאה נולד "בה" תלוי כל חילוקי הדינים בה וכיון דאצלה אין ספק טומאה זה כסוטה גם הטהרות שנגעו בה כמוה, אבל במקו' נולד ספק טומאה רק בטהרות שנעשו ע"ג ולענין הטהרות אין דין טומאה דלמפרע, שפיר יש לדון חילוק רשויות, ואפשר להטעים קצת דברינו עפ"י דברי מהרש"א דאם על המטמא דין ודאי כמו הכא במעל"ע של האשה דמדינא מוקמינן אותה על חזקתה כ"כ דין הטהרות שנגעו בה אין עליהם דין ספק טומאה כלל, אבל היכא דליכא חזקה ונשאר הדבר בספק בע"כ נשאר גם על הטהרות דין ספק טומאה וכל ספק טומאה עשתה תורה כודאי ברה"י ואולי כיון לזה המהרש"א אבל לא אבין אם שייך דבר זה לספק חסרון של המקו' דשם אינו ספק טומאה למפרע כמש"כ:

ועתה נבאר עפד"ז גם תירוץ האחרון של התוס' שכתבו דלא ילפינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראי', הוא רק כשאנו דנים על האשה עצמה ואצל האשה עצמה הוא ספק שאינו דומה לסוטה שטומאתה באה ע"י הבועל ובנדה טומאתה מחמת ראי' ולא ע"י מגע דבר אחר ומשו"ה גם לענין הטהרות שאין הספק אצלם על המגע דינם כדין ספק הראשון כמש"כ בביאורים בתירוצים הקודמים וגם ע"ז ביארו מהא דפריך בש"ס האי מטה אין בו דעת לישאל ותרצו דבשר קודש אפשר לאשכוחי ע"י זב וזבה דאסורים לאכול בשר קודש והוי בכלל כל טהור ואכל בשר. עכ"ל. ולא מצאתי ביאור לדבריהם. ונראה כונתו דכמו דקרא השני כל טהור יאכל דמיני' ילפינן ליש בו דעת לישאל ודאי טהור יאכל הא ספק לא יאכל דמיירי בזב וזבה אף בטומאה הבאה מגופה כ"כ קרא דוהבשר אשר יגע דמיני' ילפינן לאין בו דעת לישאל מיירי כה"ג שנגעו בספק טומאה הבאה ע"י ראי' שאף שעל המטמא עצמו דין ספק עלי' חדשה תורה על הנוגע שיהי' טהור כשהי' באופן שאין בו דעת לישאל כנ"ל. ועפי"ז נבאר כל המקומות שנראין כסותרין לדברי התוס' כמו שהבאתי למעלה דדוקא באשה שעצם הספק עלי' הוא וגם נוגע לכמה דינים וכיון דבה ליכא חילוק רשויות מחמת שבה הוא ספק טומאה מגופה כ"כ הטהרות הבאים מחמתה דינם כמותה, אבל במסוכן שהי' ברה"י ונגעו בו טהרות וכן ברה"ר אין עלינו ספיקא בדינא על האדם שאין הספק נוגע לדון עלי' לדינא משום דבכל רגע יכול להשתנות ולהתברר וכל הספק שנופל בזה על רגע זו הוא לענין הטהרות ולהטהרות הנוגעות בו הוא ספק טומאה שבא ע"י מגע שתלוי בחילוק רשויות וכן י"ל גם לענין ספק שרץ ספק צפרדע דמבואר בתוספתא פ"ו היכא דפריש לפנינו דהוי קבוע שתלוי בחילוק רשויות, מיירי בכה"ג שאין נפ"מ לדינא לפסוק דין עלי' כגון שאינו תפוש בידינו רק נגע בטהרות והלך לו והספק שנופל במקרה זו הוא רק על הטהרות ובהם הוא ספק טומאה ע"י מגע ותלוי בדין הרשויות שנולד בהם הספק. ועפי"ז יתישב קצת מה דקשה למה לא איפלגו רבנן ור"ש בספק שרץ שהי' ברה"י ואח"כ ברה"ר וחזר לרה"י דבמסוכן דאמר ר"ש רה"ר מפסקת אינו מטהר רק הטהרות שנגעו ברה"י הראשון אבל לא מה שנגעו ברה"י השני דאף אם הי' חי ברה"ר יכול להיות מת ברה"י האחרון ובשרץ לשיטתו הי' מטהר גם הטהרות השניות ולדברינו דדין זה שיהי' תלוי בחילוק רשויות לענין מגע בספק שרץ הוא רק אם אין עלינו לדון ולפסוק דין על השרץ עצמו כגון שנגע והלך לו אבל אם הוא לפנינו וטלטלוהו מרה"י לרה"ר הרי זה כמעל"ע שבנדה כיון שבו לא שייך חילוק רשויות גם הטהרות הבאים מחמתו דינם כמותו ולא יהי' חילוק בין רשות היחיד לרה"ר משו"ה נקטו במחלקותם רק מסוכן. ועי' לעיל בפ"ה שהבאנו דברי הס' כתב והקבלה מש"כ שם בשם הגרע"א ולמש"כ בזה א"א לתרץ דברי'. יעו"ש. ולפי"ז מובנים דברי תוס' במס' נדה ד' י"ז: שכ' להעיר על סברא זו מדם תבוסה דאיתא בפ' תינוקת ד' ע"א. בהרוג שיצא ממנו דם ספק בחיי' ספק במותו דחכמים אומרים ברה"י ספיקו טמא. ברה"ר ספיקו טהור דשם יש לדון על הדם עצמו איזה דין לפסוק עלי' ובדם עצמו הוי ספק שלא מחמת מגע ומ"מ אמרו חכמים דתלוי בחילוק רשויות היינו דאם תחלת הספק נולד ברה"י יהי' לעולם ודאי טומאה, ואם מתחילה בשעת יציאת הדם הי' ברה"ר יהי' לעולם ודאי טהור, ואפשר לישב בדוחק דמיירי ג"כ שלא נתקבץ הדם באופן שיהי' להסתפק הדין על עצם הדם רק בשעת יציאת הדם נפל ונגע על טהרות וספק טומאת מגע עליהם ומשו"ה נשארו בצ"ע בזה. אמנם קשה לי לתירוץ האחרון הנ"ל מה דנקטינן שם בריש נדה דמקוה שחסר וספק אם בשעת טבילת הטמא כבר נחסרה או לא דתלוי בחילוק רשויות לולא הכלל דתרתי לריעותא ואיזה ספק מגע שם לדמות לסוטה דעל המקוה עצמה ודאי דלא שייך לדון כלל דאינו ספק טומאה וגם הוי ספק חסרון דלא שייך כלל לסוטה ועל האדם הטובל הוא ספק טומאה ישנה אם נטהר מטומאתו או לא דלא שייך ג"כ לספק סוטה עפ"י שיטת תוס' זו דרק ספק טומאת מגע דמיא לסוטה וזה דוחק, לומר דאם תחילת הטומאה הי' על האדם ע"י מגע ועתה נולד ספק אם עדיין טומאת מגע הראשונה עלי' או כבר נטהר מטומאתו הוי כספק טומאת מגע דלפי"ז יהי' חילוק מאיזה טומאה נטמא מתחילה וזה דבר רחוק, ואפשר לומר דספק טהרה שנולד בהאדם הטמא ע"י שטבל במקו' ספק חסירה הוי כספק מגע טומאה דספק זה נולד ע"י מגע היינו טבילה וספק טהרה הוי כספק טומאה אם ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה, וכיון דבמקוה עצמה לא שייך ספק טומאה וגם, אין הספק נוגע לדון עלי' רק לענין הטהרות כמוש"כ לעיל, ע"כ יש לדמות לספק סוטה דתלוי בחילוק רשויות:

ובתוספת הרא"ש בש"ס דפוס ווילנא כתב ריש נדה דעיקר החילוק בין מעל"ע שבנדה לכל ספק טומאה הוא משום דאין הספק אפשר להתגלות יותר מחמת רבים משו"ה ליכא חילוק בין רה"ר לרה"י ול"ד למקוה דשם הי' אפשר להתגלות אם היתה חסירה וכן נשנו דברי' לד' י"ז לענין דם הנמצא בפרוזדור ולשיטתו מיושב מכל מה שהקשינו וגם מדם תבוסה לא קשה דגם שם הי' אפשר להתברר אם יצא מחיים או לאחר מיתה. ואפשר דמש"כ השטמ"ק בב"ק בפ"ק בשם הרא"ש לחלק בין ספק מגע לספק ראי' כונתו כמש"כ בתוס' כאן ועי' תוס' סוטה ד' כ"ח ע"ב דלכאורה נראה מדבריהם דבכה"ג לעולם דין רה"י הוי ולהרא"ש הנ"ל כל דלא שייך בירור ע"י רבים ליכא חילוק רשויות כלל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף