שערי ישר/א/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א ה

אמנם לענין ספק מעשר דקיי"ל עשירי ודאי ולא עשירי ספק נראה דאינו בסוג ספק לקולא שנתבאר לעיל אלא דלא חל כלל קדושת מעשר על הספק אבל בספק אם חלה קדושת מעשר על הבהמה יהי' דין ספק זה ככל ספיקא דאורייתא לחומרא דהרי לענין תערובות בהמת מעשר בחולין איתא במשנה פ' כל הזבחים דאוסרת התערובות יעו"ש. וכן גם היכי דלא איקבע איסורא אם ספק לנו על הבהמה שמא היא נתקדשה בקדושת מעשר משמע להדיא מגמ' קדושין ד' נ"ה דספק זה דומה לכל ספק הקדש דאמרינן שם על הא דאיתא במשנה שקלים בבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות ודילמא בכור ומעשר נינהו יעו"ש. ומפורש במשנה ד' נ"ח ע"ב מן המעושרין לתוכן כולן ירעו עד שיסתאבו וכו'. וכן יצאו שנים בעשירי דעשירי וי"א מעורבין הרי להדיא דספק מעשר לחומרא, וא"כ לכאורה קשה בהא דקיי"ל עשירי ודאי ולא עשירי ספק אם קרא עלי' שם מעשר יהי' אח"כ ספק מעשר לחומרא ולמה לא יעשר מספק, אלא ודאי דעיקר החדוש שאמרה תורה עשירי ודאי שיהי' ודאי בשעת קריאת שם עשירי וביאור ענין זה שהקפידה תורה שלא יהי' ספק להמונה המעביר תחת השבט שהוא עשירי, ואף דמעשר חל בלא כונה ובטעות אבל מ"מ בעינן שימנה תשעה ואז עשירי חל בטעות אף שקרא לעשירי תשיעי, וכן כתבו בתוס' נדרים י"ח ע"ב וז"ל ואם של מעשר סתמא נדר אסור וא"ת והלא עשירי מאלי' הוי קדוש וא"כ לא הוי דבר הנדור, וי"ל דבעי העברת מנין ואם היו עשרה ונטל אחד בלא מנין אינו קדוש כדאמר בפ' מעשר בהמה מיקרי שפיר דבר הנדור, עכ"ל. מבואר בדבריהם דהקדושה באה ע"י המונה ומשו"ה חשיב דבר הנדור שאינו מתקדש ממילא אלא ע"י הבעלים, וע"כ י"ל דהקפידה תורה שיהי' המנין ברור להמונה ואם מסופק הוא על אחד מהמנוים אם הוא בכלל המחויבים במעשר בטל המנין, ויש להטעים ענין זה דמספר שאינו ברור לא חשוב מספר ומנין וכנראה שזה הוא טעמו של הט"ז או"ח סי' תפ"ט סק"ח שכ' דלכתחילה בעינן שידע מנין של הספירה בשעת הברכה דלא כמש"כ בס' ח"א הטעם משום חשש הפסק בין הברכה להספירה יעו"ש. ונראה דבמסופק כמה ימים היום אם יום ג' או ד' שלא יוכל למנות שתי הספירות מספק דלא חשיב ספירה כלל, וכדומה לי שראיתי דין זה באיזה ספר:

וע"פ דברינו אפשר קצת לתרץ קושית הראשונים למה אין אנו סופרין תמיד שתי ספירות כמו שאנו עושין שני יו"ט עיין רז"ה ור"ן ס"פ ערבי פסחים, דכיון דאם נחשוב לספק בטלה כל המצו', ובזמן שלא היו בקיאין בקביעות דירחי לא היו מקיימי מצות ספירה. אמנם לפ"ז קשה שיטת הראשונים דסברי דמשום דספירה בזה"ז מדרבנן סופרין בבה"ש, תוס' במנחות הובא בר"ן שם ובטור ס' תפ"ט, ולפמש"כ דספק ספירה אינה מועלת כלום לא שייך ספק דרבנן לקולא, וי"ל דסברי דרבנן מעיקרא תקנו כן משום תמימות, וכן להלכה משמע מכל הפוסקים דאם ספר ביה"ש אינו יכול לברך עוד בלילה שמא כבר יצא ולפמש"כ מספק לא הוי ספירה כלל. וצ"ע בכ"ז:

ומטעם זה עשירי ספק אינו בכלל עשירי ואף שבר"ן שם בנדרים כתב בטעמא דמעשר הוי דבר הנדור בזה"ל אם כמעשר בהמה נדר אסור דדבר הנדור הוא כשהי' קורא לעשירי עשירי, עכ"ל. פי' דאם באמת חל ע"י טעות אז לא הוי דבר הנדור דעשירי ממילא קדוש, אבל אם קורא לעשירי עשירי אז חל ע"י הבעלים והוי דבר הנדור, אבל כ"ז לענין דבר הנדור דסובר הר"ן דהמנין הוי כך תנאי בקדושת עשירי ודבר הנדור מיקרי שהאדם אסרו על העולם ע"י רצונו ומחשבתו ובזה שגרם ע"י המנין שיתקדש אח"ז העשירי ממילא בלי רצונו לא חשיבא לי' כדבר הנדור ובסברא זו נטה משיטת תוס', אבל לכו"ע בלא מנין אינו נעשה עשירי כמבואר בגמ' בכורות ד' נ"ח ע"ב יעו"ש, וע"כ נלענ"ד דאם קרא לעשירי ע"י ספק שנסתפק בשעת המנין ואח"ז נתברר שכל העשרה היו ראויים למנין דג"כ לא יהי' ע"ז שם מעשר דכיון דלפמש"כ עיקר הדבר שצריך שיהי' ודאי בשעת המנין וע"ז לא שייך איגלאי למפרע כמובן אבל יצאו שנים בעשירי דעשירי ממילא קדוש משו"ה חל על הספק היינו אף שאינו ידוע לבעלים דרק עד תשעה צריך מנין הבעלים כנלענ"ד. ועוד נ"ל ברור דכיון דכתיב עשירי "יהי'" קודש ודרשינן עשירי ודאי מעטה תורה שלא יכול מעשר מספק, ובשאר דוכתי לא מעטה תורה על החלות אלא על הנהגת המעשה כמו לא יבוא ממזר. וזה אמתי בעזה"י:

והפר"ח סי' ק"י כללי ס"ס כתב לתרץ לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת לקולא איצטריך קרא למעט עשירי ספק היכי דאיקבע איסורא, ובמחכתה"ג לא ירד לעומק כונת ענין זה דלפי מה שכתב הם ענינים נפרדים ולא משום קולא וחומרא, דלענין קולא וחומרא, הרי הוכחנו מהש"ס דספק מעשר הם ככל ספיקי דאורייתא ועשירי ספק לא חל עלי' דין מעשר כלל. ובאמת נראה דלאו מיתורא דרשו חז"ל הך דרשא דלא מייתר הוא אלא משם עשירי כמש"כ דספק לא הוי מינוי אבל אם יהי' הספק שמא נמנה כהוגן אז ליתא גלוי בקרא להקל בספיקו וזה ברור לענ"ד. ועי' תוס' ב"מ ד' ו' ע"ב ד"ה לפטרו במנין הראוי מה שהקשו שם דלכאורה הוא נגד דברינו אבל באמת דבריהם אזלי לפמ"ש דלא נאמר עשירי ודאי ולא ספק. יעו"ש:

ועפ"ז נלענ"ד ליישב שיטת הרא"ש והריטב"א הובא בשטמ"ק ב"מ ד' ו' ע"ב שכתבו דכיון דמעטה תורה עשירי ספק גם רובא לא מהני דגם רובא ספק הוי, דרבים מקשים ע"ז מספק טומאה ברה"ר ורה"י דמוכח להדיא מגמ' כתובות ד' ט"ו ע"א דרוב לא חשוב כספק בין להקל ובין להחמיר, דהש"ס מפרש הא דתניא בתוספתא ברישא ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה, מהם נגע ספיקו טמא שהוא מטעם קבוע כמע"מ, היינו דאי לאו משום קבוע הי' ראוי להיות ספיקו טהור אף ברה"י דרוב לא הוי כספק, וכן בסיפא בט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם דתניא דברה"ר ספיקו טהור מפרש הגמ' שהוא מדין קבוע דאל"ה ספיקו טמא דרוב לא הוי ספק אלא כודאי כמו שפי' רש"י שם, ולשיטת הריטב"א והרא"ש דרוב הוי כספק לענין היכי דבעינן דוקא ודאי קשה, ובס' כתב והקבלה פ' בחוקותי כתובה קושיא זו וכתב ששאל ע"ז את פי הגרע"א זצ"ל, ותירץ דרק היכי שהספק לענין זה בלחוד לא מהני רוב, אבל היכי דליכא נפ"מ לדינים אחרים ונתחזק לשאר דברים אז אזלינן גם לענין טומאה וגם לענין מעשר, וחלוקת הדינים בין שרץ לצפרדע נפ"מ לענין ללקות בכעדשה. יעו"ש. שחיזק סברתו דאל"ה לא משכחת עשירי ודאי דטריפה פטורה ממעשר מקרא דכל אשר יעבור פרט לטריפה שאינה עוברת כמבואר בגמרא בכורות ד' נ"ח ואיך משכחת עשירי ודאי שמא טריפה היא דהא רוב לא ודאי הוא לשיטה הנ"ל, אע"כ כיון דדנים עלי' לשאר מילי שאינו טריפה ממילא הוא עשירי ודאי וכן לענין קהל ודאי, יעו"ש שהאריך בזה והעיר שם שמהתוס' ספ"ק דכתובות לא משמע כן. ולדעתי אינו מובן כלל חלוק זה בכאן דבע"כ מיירי דניכר בין שרץ לצפרדע דאל"ה ליכא קבוע מה"ת ורק בשעת נגיעה מסתפק לי' במה נגע ואיך שייך בזה לומר שהוחזק זה לשרץ או לצפרדע והקושיא הדרא לדוכתה. ועפמש"כ י"ל דשיטת הרא"ש והריטב"א לא נאמרה רק לענין ספק עשירי וכיוצא בזה דכיון דרוב אינו בירור גמור כעדים אלא שהתורה אמרה ליזל בתר רובא לפי שמצוי יותר שנכוון אל האמת, אבל כ"ז אם הדבר באמת אינו תלוי בידיעת האדם, ואם כוננו אל האמת נעשה הדבר כהוגן, אבל לענין מעשר דבעינן עשירי ודאי לפ"מ שבארנו שהדבר בעצם תלוי בידיעת הבעלים, וכ"ז שהאדם המעביר תחת השבט מסתפק במנינו אין חל עלי' שם עשירי לא יועיל לנו דין רוב מה שנאמר שכוון אל האמת כיון דרוב לא הוי ברור גמור ועדיין הוא מסתפק והדבר בעצמותו משתנה ע"י העלם ידיעת ודאי ורוב אינו גורם לעשות ידיעה ודאית, וכ"ז לענין עשירי ודאי שהדבר בעצם חלות דינו תלוי בידיעת הבעלים אבל בכל אינך כספק טומאה ברה"ר או ברה"י שהתורה אמרה להתנהג כ"ז שהדין ספק, ברה"ר לטהר וברה"י לטמא, ורוב לענין הנהגה עשתה תורה כודאי ואין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה, דכבר בארנו דגם בספק טומאה ברה"ר אין דין הטומאה ותולדותי' משתנים בעצם ע"י העלם הידיעה או ידיעת הספק דאם נכנס למקדש לאחר שנולד לו ספק טומאה ברה"ר ואח"ז נתברר שבאיסור נכנס ע"י שהלך גם בשביל השני ונכנס פעם שני הבאנו לעיל בפ"ב מגמ' שבועות דמצטרפת הכניסה הראשונה לחייבו בממ"נ יעו"ש, וכיון דעצם הדין כפי שהוא באמת אינו משתנה משו"ה מהני דין רוב כמו בכל התורה כולה דרוב הוי כודאי ומכש"כ לענין ספק ממזר וספק קהל דרוב חשוב כודאי. ומה שמוכיח הגרע"א ז"ל דאיך משכחת עשירי ודאי דילמא טריפה היא אם לא מהני רוב להחשיב עשירי ודאי ובע"כ כיון דנתחזק לשאר דברים שאינה טריפה מהני גם למעשר אף דאפשר שסברתו היא אמת וכמו שכן הוכיח גם בס' הפלאה ספ"ק דכתובות דאל"כ איך משלמין קנס לאב דילמא לאו אבי' היא למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב. יעו"ש. אבל יש לחלק בין רוב כל דפריש מרובא פריש לרובא דליתי' קמן כמו שחילק בש"ש ש"ב פט"ו יעו"ש. עוד י"ל דלענין שמא טריפה מסתבר לומר דמהני סברת הגרע"א דכיון שהוחזק הדבר בכשרות שוב אין האדם מסתפק בכך, ונמצא שאין שום ספק להמונה. ולפ"ז בספק עשירי שנולד אחר כן שלא ידע המונה שלא יהי' בכלל עשירי ודאי ולא ספק ויהי' הדין ככל ספק של תורה. וצ"ע:

ועפ"ז נלענ"ד דאפשר לפרש בהא דפסק בטוש"ע ח"מ סי' ש"ו סעי' ז' בטבח אומן שקלקל דצריך להביא ראי' שהוא מומחה כמ"ש בגמ' ב"ק צ"ט ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם עי' ש"ך יו"ד סי' א' סק"ד ובפמ"ג שם שנשאר בצ"ע. ועפמש"כ י"ל דטבח שאני מכל ספק מזיק דחיובו של טבח הוא משום שומר כמבואר בגמ' שם ובחנם הוי כשומר חנם ובשכר הוי כשומר שכר ומשו"ה חייב יותר מאדם המזיק עי' תוס' שם, ובמ"א בארתי ענין השבועה בשומרים שהוא חיוב השלמת שמירתו היינו מלבד הספק שמא פשע בשמירתו ונתחייב כבר לשלם איכא עלי' חיוב שבועה להשלים תנאי השמירה להפיס דעתו של בעה"ב, היינו דשאני שבועה זו מכל ספק חיוב דבשאר ספק חיוב אם יודע בעצמו שאינו חייב הוא פטור באמת ויכול לעשות כל טצדקי להפטר מבי"ד באופנים המותרים, ובשומר אינו כן אף שיודע שלא פשע עדיין הוא חייב מדין תורה או לישבע להפיס את דעתו של בעה"ב או לשלם ועד"ז בארתי במקו"א הסוגיא החמורה בב"מ בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דר"י סבר דיכול לומר משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך עי' תוס' שם, היינו כל זמן שלא נשבע לא השלים חיובו ויכול לתבוע ממי שירצה כגוזל ובא אחר ואכלו. ואכמ"ל. ולפי"ז חסרון הברור גורם חיוב בעצם מלבד הספק שמא כבר חייב הוא אם פשע בשמירתו וכיון דרוב אינו בירור גמור והיכי שחסרון הבירור גורם הדין לא מהני רוב כמו בעשירי ספק משו"ה גם בשומר לא מהני בירור של רוב דאף דאזלינן בתר רוב לומר דקרוב הדבר שלא פשע, מ"מ כל זמן שלא ברר בראי' עדיין הוא חייב באמת שלא השלים תנאי שמירתו דאחר ששמר כראוי עוד עלי' לברר לפני בעה"ב ששמר כראוי, ובהאי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם עדיין לא השלים ברור זה דרוב חשוב כספק, ולדברינו אם יטעון הטבח שהבעה"ב בעצמו יודע שהוא מומחה ששחט לפני' הרבה פעמים אז יפטור הטבח דלדברי' כבר השלים שבועתו, ואף שבעה"ב מכחישו פטור הטבח כמו בטענת החזרתי ולפ"ד בשומר שא"י לישבע אם חייב לשלם אינו תלוי בכל מחויב שבועה שא"י לישבע. עי' ב"י וש"ך סי' ש"מ, אלא אם א"י לישבע ע"י אונס הרי זה דומה לשאר פרטי השמירה שלא השלים ע"י אונס ופטור, ואם ע"י פשיעה א"י לישבע יתחייב כפושע בעיקר השמירה והוא ענין מחודש בענין שומרים בעזה"י. ואכמ"ל:

אמנם לפי"ז הדרא הקושיא למקומה איך משכחת לענין מעשר עשירי ודאי דמטבח אומן שקלקל מוכח דגם רוב דליתי' קמן לא מהני היכא דבעינן ידיעה וגם מוכח דלא מהני סברת איתחזק דהרי גם בטבח נתחזק הוא למומחה דאם ישחוט אוכלים משחיטתו ואף גם עכשי' לאחר שקלקל לא נתקלקל דין רוב זה דכמה פעמים אפשר שיקרה גם אצל מומחה איזה קלקול בשחיטה כמו שהעיר בזה הגרע"א בחי' ליו"ד ס"א סק"ד. יעו"ש:

ונראה לענ"ד דאפשר לבאר שיטת הראש והריטב"א באופן אחר קצת ונעתיק לשונם המובא בשטמ"ק וז"ל: קפץ אחד מן המנויים וכו' הקשו בתוס' יבטל ברוב ויהיו כולם חייבים במעשר וי"ל דבע"ח חשיבי ולא בטלי, ותימא נכבשינהו עד דניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש וכו' ועי"ל כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשורי ממה נפשך פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר ע"י בטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי הרא"ש וז"ל הריטב"א וא"ת ואמאי כולם פטורים וכו' אלא ודאי דאפילו תימא דב"ח בעלמא בטילי מדאורייתא הכא לא בטל האי משום דאמר רחמנא העשירי עשירי ודאי ולא עשירי ספק, עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דבריהם מה שייכות ענין זה דעשירי ודאי לבטול ברוב, דבשלמא לענין כל דפריש מרובא פריש י"ל דלא מהני רוב במעשר דבעינן ודאי אבל בביטול דנהפך האיסור להיתר אין כאן ספק כלל, ואין לומר דהיתר של בטול ברוב הוא משום דכל אחד הותר משום כל דפריש ועל ידי זה נהפך מאיסור להיתר וכיון דלא מהני כל דפריש לענין מעשר גם ביטול ברוב ליכא, אבל מתשובת הרשב"א שהבאנו בפ"א דשקיל וטרי בשתי חתיכות גדולה וקטנה שתתבטל הקטנה ושם לא שייך כל דפריש מרובא פריש. והנה באמת כל ענין של ביטול ברוב לא נתבאר בש"ס מקור למוד דין זה מן התורה דלכאורה מקרא דאחרי רבים להטות לא ידעינן רק דאזלינן בתר רובא אבל ביטול ברוב היכי רמיזא אכן נ"ל דבדינים המעוט מתבטל מתורת דיין לגמרי וכששנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי או שנגמר הדין עפ"י השנים או דגם הדיין המזכה נעשה כאילו אומר חייב ולקמן יתבאר עוד ענין זה בס"ד. ועפ"ז נ"ל בכוונת הרא"ש לתרץ שתי הקושיות יחד דהא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אינו בירור גמור על מציאות הדבר אלא שכן גזרה תורה שיהי' דין המיעוט שאנו דנים עלי' כאילו הוא מן הרוב היינו שדינו כדין הרוב, והנה בכל האיסורין שהדבר בעצמותו אינו משתנה מחמת התערובות הרי ידוע לנו דבתערובות אלו איכא רוב היתר ודאי וכשאנו אומרים כל דפריש מרובא פריש, דין הנפרש כדין הרוב, אבל לענין מעשר דכל זמן שאינו ברור להמונה את הצאן משתנים הצאן מחיוב לפטור גם באמת אז אם נאמר שיהי' דין הנפרש כדין הרוב לא מהני, דגם הנשארים בכל מקום שהם ג"כ נפטרו מחמת הספק, אף שבאמת הם ראוים להתחייב במעשר אבל התערובות גרם להם שיפטרו גם הם ומשו"ה גם ביטול ברוב לא מהני דליכא בזה מתבטל ומבטל דכולם שווים הם. ולפי"ז י"ל דגם להרא"ש והריטב"א מהני רובא לענין עשירי ודאי דכיון שהתורה עשתה רוב כודאי חשיב עשירי ודאי גם להמונה את הצאן דמן התורה מחויב במעשר ושוב אין ספק אצלו ורק בתערובות אמרו סברתם לחלק בין כל איסורין לדין מעשר דבכל האיסורין שחסרון ידיעת האדם אינו משנה את האיסור וההיתר בעצמותו איכא רוב מעליא גם בתערובות אבל במעשר שמספק גורם לשנות הדין בעצם אז בתערובות ליכא רוב ומיעוט בהתחלקות דיניהם דלדין מעשר כולם שוים לפטור דכולם ספק עשירי הם, דבשלמא אם הי' דין רוב מברר המציאות ממש אז הי' מהני כל דפריש על רוב התערובות לברר על כל אחד מהם שהוא לא עבר כבר ולא נעשה בו מעשה הפוטרו מן המעשר, אבל כיון דדין רוב אינו מברר באמת רק שדין המיעוט כהרוב והכא ליכא דין חיוב על הרוב כנ"ל, אבל אם נבוא להסתפק על כל אחד מהם שמא הוא טריפה דמדין רוב בהמות כשירות הם איכא בכל אחד מהם רוב בלי תקרובות ומדין תורה דינו כודאי מחויב במעשר כודאי אינו טריפה גם לענין מעשר חשוב עשירי ודאי. וכמדומה לי שנתעוררתי זה ע"י תלמיד הישיבה:

ולענין טבח אומן שהקשינו לעיל י"ל דל"ד לנידון זה כלל דאף דרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם וחשיב מה"ת כראוי לשחיטה אבל לענין פשיעה במעשה שחיטתו לא מהני מה שדינו של הטבח כדין מומחה רק אם ידוע לנו שלא פשע בשחיטתו אבל דין כשרותו לשחיטה לא מהני אם באמת יודע בעצמו שאינו בקי בשחיטה ומה שאצלינו הוא חשוב כיודע ודאי עפ"י דין תורה לא נגרע ערך פשיעתו אם הוא יודע האמת וכיון דדין רוב אינו מברר המציאות ושומר מוטל עלי' לברר המציאות וכ"ז שלא בירר חייב לשלם באמת אף אם לא פשע כמש"כ לעיל. משו"ה חייב ולא מועיל לו הרוב. ועפ"ז י"ל גם לפמש"כ הגרע"א זצ"ל דכל היכא דאיתחזק לשאר דינים מהני גם לדין ממון או מעשר אף דלדינים אלו בפרט לא מהני רוב דל"ק מטבח אומן דשם לא מהני הך סברא דאיתחזק, די"ל דהך סברא דאיתחזק לא מהני אלא היכא שהדין שאנו דנים עלי' בא בתולדה מכח התחזקות הדין, כגון לענין קנס דכתיב בתורה ונתן לאבי הנערה אף דאין ידוע לנו שהוא אבי' רק מכח רובא ובממון לא אזלינן בתר רוב, מ"מ כיון דאיתחזק לאב בכלל לענין כללות הדינים שבין אב לבתו יהבינן לי' קנס ג"כ וכן בתינוק הנמצא שכ' בס' הפלאה דכיון דאיתחזק לישראל ע"י דין רוב אז גם לענין נזקין משפטו ככל ישראל, היינו דבכל אלה יש מקום לומר דאף אם במציאות אין הדבר כן אבל אם הוא אב או ישראל עפ"י דין תורה, אב כזה, סגיא לן לענין קנס וישראל כזה דינו כישראל לענין נזקין וכל כה"ג, אבל לענין טבח אומן לא מהני אומן עפ"י דין ואם אינו יודע אומנות השחיטה הוא פושע. וזה נכון ומסתבר ועי' לקמן בש"ג פ"ב מש"כ שם בעיקר הכלל שכתבו בס' הפלאה והגרע"א. יעו"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף