שערי ישר/ג/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומה שתומך דברי' הגאון בס' ש"ש דלא מהני רוב וחזקה בדיני נפשות משום דבעינן קרא כדכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר, אינו מוכרח כלל שהרי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו מהני אף להוציא ממון, וחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה מהני להתיר אשת איש דהוי דבר שבערוה דבעינן שני עדים דמכל זה מוכח דמה שהצריכה תורה שני עדים דוקא הוא רק למעט בזה ע"א, אבל לא מיעטה תורה בזה דלא לסמוך על שאר הוכחות שהוא ענין אופני הידיעה שאנו יודעים מעצמנו עפ"י אומד הדעת, אלא שאין זה תלוי בשקול הדעת של חז"ל אינו הוכחה חשובה כידיעה ואיזו הוכחה חשובה רק כרובא, וכן לענין לאסור אשה על בעלה דבעינן שני עדים כתבו הרבה ראשונים בספ"ב דיבמות דמפקינן לה מבעלה ע"י עדי כיעור כמו שהובא שם ברא"ש שיטת החולקים על ר"ת, וכן כתב הקצוה"ח בסי' צ' סק"ז לענין קדושין שלא ראו הנתינה שידיעה עפ"י הוכחה הוי כראי', וכענין דנקטינן שעדי יחוד הן עדי ביאה, והרבה ענינים כאלה נמצאים בש"ס, וכן מוכח להדיא מדברי הגמ' שם ריש פרק בן סורר דפריך שם ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואת אמרת זיל בתר רובא, ולא פריך והתורה אמרה עפ"י שנים עדים יומת המת, מזה מוכח להדיא דלא שייך ענין זה להוכיח מדין עדות, ואם יהי' הוכחה ברורה שפיר מהני אף בדיני נפשות, וסוקלין ושורפין על החזקות המוכיחות, רק לענין רוב שקיל וטרי בגמ' כיון דאמרה תורה להציל את הנידון וברוב הרי איכא מיעוט ברור בכה"ג הוי בכלל והצילו העדה ומסיק הגמ' דגם בדיני נפשות אזלינן בתר רוב והיינו דגם בדיני נפשות אמרה תורה לסמוך על הוכחת רוב:

והנה בגמ' חולין ד' צ"ו אמר שם להוכיח דטביעת עין עדיף מסימנים תדע דאילו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימני' והאי סימני' קטל נפשא לא קטלינן לי' ואילו אמרו אית לן טביעת עינא קטלינן לי'. יעו"ש וכתבו בתוס' שם ד"ה פלניא וז"ל וא"ת והלא משיאין אשה עפ"י סמנים להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא בפ' בתרא דיבמות ואם לאחר שנישאת באו עדים שזנתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה בחזקת אשת איש מן השני וכו' וי"ל דבכה"ג נמי לא סמכינן אסימנים למיקטלה ולהחזיקה לאשת איש מן השני. וכו' וכן אם נישאת עפ"י עד אחד וזנתה דלא קטלינן לה וכו'. דלא לכל דבר מהימנינן לי' דאין האחים יורדים לנחלה על פי וגם צרתה אסורה, וא"ת והאיך מחזירים שט"ח בסימנים והא אי אתו סהדי ואמרי פלניא דהאי סימני' והאי סימני' לוה מפלוני לא מפקינן וי"ל דל"ד דשטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנים דה"נ לא מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימני' והאי סימני' דפלניא הוא. עכ"ל. וכתב בתשו' רע"א סי' קכ"ד שנראה מדברי תוס' אלו דפליגי על הרמב"ם דפסק בה' סנהדרין דחלב שהוחזק עפ"י ע"א אם אכל אדם אח"כ דלוקה, דלשיטת הרמב"ם בנישאת עפ"י סימנים או עפ"י ע"א הוחזקה לאשת איש וממילא קטלינן אח"כ וכן כתב בס' ש"ש ש"ד פ"ט יעו"ש. ולפמש"כ אין דבריהם מוכרחים כלל דסימנים הם הוכחה קרובה לרוב דליתא קמן וסמכינן לענין איסור כמו דאזלינן בתר רוב באיסורין אבל בדיני נפשות לא סמכינן אסימנים דסימנים הוי הוכחה קרובה לרוב ולא דמי לרוב דהרי מספקא לן גם באיסורין אי סימנים דאורייתא, ומשו"ה אף דמסיק במס' דסנהדרין בפ' בן סורר דסמכינן על רוב גם בדיני נפשות אבל שיועילו סימנים לדיני נפשות לא מצאנו. אבל עדות של עד אחד שהעיד על חלב הוא עדות גמורה כשני עדים לענין קטלא וכיון דמתחילה הי' ענין של איסורין האמינה תורה אותו כשני עדים שהחתיכה היא חלב וממילא מהני אח"כ גם לדיני נפשות, משא"כ כשאנו סומכים לענין איסור על הוכחת סימנים, גם אח"כ כשאנו דנים לענין נפשות עלינו לבוא לדון את האיש לקטלא עפ"י הוכחה זו של סימנים, וסימנים לא הוי בירור להכריע לענין נפשות, אבל בעדות שנאמנות שלמה היא מהני גם עדות של ע"א לענין נפשות, אם רק כשהעיד הי' עדותו מתקבל עפ"י משפטי התורה, ולפי"ז ל"ד עדות ע"א שמתיר באשת איש לענין מת בעלה, לעד אחד המעיד על חתיכה שהיא חלב דמה שמתירין עפ"י ע"א לשיטת תוס' הוא תקנת חכמים כמש"כ ביבמות ד' פ"ח ד"ה מתוך, דבכה"ג דיש טעם להאמין אין זה עקירה מדברי תורה, ואין זה כע"א נאמן באיסורין, דהרי מה"ת אינו נאמן מדין ע"א, ולומר דחכמים סמכו להאמין בתורת הוכחה דדייקא ומינסבא שתהא הוכחה זו כהוכחת הרוב או כהוכחת החזקות שמלקין וסוקלין על ידם, גם זה אינו, דהרי לא לכל דבר האמינוהו דאין האחים יורדים לנחלה על פי', אלא דמשום עגונא הקילו חכמים כמו שאמרו בגמ', היינו שהקילו רק לענין זה להתירה להנשא, אבל לא נתאמת ענין זה לא עפ"י עדות המועיל ולא עפ"י הוכחות המועילות שבאמת מת בעלה, וממילא כשנישאת אח"כ לא נתאמת ולא נתחזק בשום דבר מועיל שהיא אשת איש גמורה לבעלה האחרון ומשו"ה כשזנתה לא קטלינן לה, כנלענ"ד בשיטתם: ומה דפשיט להו להתוס' דאין מוציאים ממון מיד מוחזק עפ"י סימנים, נראה לי שהוא עפ"י מה דקיי"ל דאין מוציאין ממון מיד מוחזק ע"י רוב וכיון דסימנים גריעי מרוב דהרי ברוב מסקינן בגמ' סנהדרין דאזלינן גם בדיני נפשות והכא פשיט לי' לרב משרשיא דלא מהני להחזיק איש זה לרוצח ע"י עדות שראו רוצח בסימנים כאלה, וכיון דרוב לא מהני להוציא ממון סימנים ודאי דלא מהני, אלא הא דמחזירין שט"ח ע"י סימנים הוא כמש"כ דכשאנו דנים על חזרת אבידה של השטר שהוא חפץ בפני עצמו אין אדם מוחזק בו מהני הוכחה סימנים להחזיר וכשיהי' השטר בידו לא יוציא ממון ע"י הוכחת סימנים אלא כיון שבהיתר בא השטר לידו גובה בו כמו אם המלוה מצא את השטר בעצמו וכמש"כ בתוס' ד' י"ג ע"ב ד"ה הא קאמר יעו"ש. וענין זה לא שייך לענין זה שנתחזקה באשת איש לומר שממילא נתחיב מיתה כשזנתה אח"כ. וכמש"כ:

ובתש' נוב"י מ"ק אהע"ז סי' נ"א תמה על ענין זה שיהני סימנים להתיר אשת איש ולא יועילו להרוג את הרוצח שמעידים עלי' בסימנים שהוא הרוצח, ומתרץ בסוגית הש"ס דהטעם בזה משום שטוען ברי דלאו איהו קטל, וענין הוכחת הסימנים ילפינן מאבידה והתם ליכא מי שמכחיש בברי, ומשו"ה אף אם אינו מכחיש לא מיקטל דהוי התראת ספק דבשעת התראה הוי ספק שמא יכחישם אח"כ בטענת ברי זהו תו"ד שם. ואין דברי' מחוורים כלל בענין זה דהנה באבידה מהני סימנים גם נגד הטוען ברי דהרי בשטר דמחזירים בסימנים דהמלוה והלוה טוענים בזה כ"א טענת ברי וא"כ יועילו סימנים גם להתיר אשת איש למ"ד סימנים דאורייתא גם נגד טענת ברי ומהראוי לפי"ז דגם טענת ברי של הנידון הרוצח לא תועיל כלום בכלל לא מצינו בדיני נפשות נפ"מ בטוען ברי או לא. ומש"כ לדון בזה מטעם התראת ספק ג"כ אין נ"ל דבכל דוכתא התראת ספק הוא אם הדבר ספק למותרה אם יבוא לידי איסור מיתה או מלקות אבל אם האיסור מיתה ודאי, אלא שהעובר חושב שמא יעלה בידו להשמט מיד בי"ד ע"י הכחשה או שיברח ולא תשיגנו יד בי"ד לא שמענו שיהי' זה בכלל התראת ספק, דא"כ לא יצויר כמעט התראת ודאי שמא לא יעלה ביד בי"ד לברר החקירות והבדיקות כראוי ועיקר הכלל בזה כמש"כ בכתובות ד' ל"ג ובשאר דוכתי דבעינן שיהי' המותרה מזיד גמור דלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד - וכמו שנתבאר בדברינו בש"א פ"ג - גם עיקר דברי' לומר שמתחילה לא ראו העדים את הרוצח רק ראו סימנים הוא דרך רחוק בגמ' ופשטות הש"ס מיירי דמתחילה ראו אותו ראי' גמורה רק אח"כ אין מכירים אותו רק ע"י סימנים, וממילא ליכא בזה מתחילה התראת ספק לומר שלא יכירו אותו רק ע"י סימנים. וזה פשוט: ובתשו' רע"א סי' ק"ז בסוף התשובה שהשיב להג' ר"מ ווייל כתב שם ג"כ לחלק בין הא דלא קטלינן ע"י עדים שמעידים ע"י סימנים, וקטלינן אשה שזנתה שנחזקה לאשת איש ע"י היתר עדים בסימנים עפ"י דרך שכתב הש"ש, והוא דלהחזיק איסור וכן להחזיק היתר מהני סימנים ועד אחד אבל אם לא ידעינן את הרוצח רק ע"י סימנים לא מהני מחמת דבעינן עפ"י שנים עדים יקום דבר, רק הוסיף ביאור קצת דמשו"ה מהני אח"כ גם לדיני נפשות אם הוחזקה לאשת איש ע"י בירור סימנים או ע"א, דלא שייך בזה והצילו העדה, דלו יהא דבאמת אינה אשת איש הוא חייב מיתה, דהתורה אמרה אם יבוא על אשה שמוחזקת לאשת איש ע"י בירור של ע"א או סימנים שיחייב ע"ז מיתה, ולהחזיק האי גברא לרוצח ע"י בירור של סימנים לא מהני משום דבעינן עפ"י שנים עדים יומת המת זהו תו"ד שם. והנה בעיקר הענין כבר כתבנו מה דקשה ע"ז דהלא גם להתיר אשת איש בעינן עפ"י שנים עדים יקום דבר, וכן להחזיק אשת איש, דמזה מוכח דלא בעינן דוקא עדים רק שאר הוכחות ג"כ מהני, ומה שהוכיח לומר שיתחיב מיתה על הא דעבר אמימרא דרחמנא שאכל חתיכה שע"א העיד עלי' שהוא חלב, אף אם קמי שמיא גליא שאינה חלב, ענין זה אינו מובן דהרי אם יתברר אח"כ ע"י עדים שהחתיכה היתה של שומן ודאי לא ילקה, לפ"ז מוכח שאין מחייבין אותו מה שעבר לאכול חתיכה שהוחזקה ע"י ע"א:

ולענ"ד נראה דיש מקום לומר בסוגית הש"ס דחולין הנ"ל לנטות משיטת התוס' עפ"י מה דאיתא בגמ' סנהדרין ד' פ' ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינם דכולם פטורים משום דאין גומרין דין שלא בפני' וכן פסק הרמב"ם להלכה בה' רוצח פ"ג, ולכאורה הלא אפשר לגמור דין על כל אחד ואחד בממ"נ אם כבר נגמר דינו הרי הוא חייב מיתה, ואם לא יגמר דינו עכשי', ומוכח מזה דלא מהני ממ"נ ע"ז. דכיון דבעינן לענין גמר דין שיהי' בפני', שיהי' בי"ד רואים את הנידון שעלי' גומרים את הדין, י"ל דלא סגי שיהי' עומד לפניהם ורואים את פני', אלא שיהי' יודעים שזהו האיש שמחייבים אותו מיתה, ומשו"ה בנתערב מי שלא נגמר דינו בין הנגמרים דינם לא מהני מה שיאמרו על כל אחד דחייב אתה מיתה בממ"נ, דמ"מ הדבר ספק לבי"ד על כל אחד אם מחיבים הם "עכשי" את הראוי לחייב ונראה לי דגם אם נתערב רוצח אחד שנגמר דינו בין רוצחים שלא נגמר דינם דכולם פטורים דכן הוא לשון המשנה שם רוצח שנתערב באחרים ואף שבגמ' שם אמרו א"ר אבהו אמר שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקינן רבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפני' הילכך כולם פטורים. עכ"ל הגמ', מ"מ י"ל דלאו דוקא הוא דה"ה באחד שנגמר דינו ונתערב באחרים שלא נגמר דינם וי"ל דאדרבה רבותא קמ"ל דאף דהרוב חייבים מיתה שכבר נגמר דינם, מ"מ כולם פטורים מחמת האחד דלא אזלינן גם בכה"ג בתר רוב, אבל להיפוך שעל הרוב צריכים לגמור הדין ודאי פטורים, דא"א לגמור הדין עליהם, והטעם לזה נלענ"ד עפ"י מה שנתבאר בדברינו לעיל ש"א פ"ה וש"ב פי"ט דדין רוב לא מהני רק היכא שהדין במציאות אינו תלוי בידיעתנו, שאז אמרה תורה אחרי רבים להטות להחזיק הדבר שבמציאות הוא כפי אופן שנראה לנו עפ"י הרוב, אבל היכא שהדין במציאות תלוי עפ"י ידיעתנו וידיעה עפ"י רוב אינה נחשבת כידיעה ברורה, בכה"ג לא מהני רוב, לפי"ז גם אם יתערב רוצח אחד שנגמר דינו בין הרבה רוצחים שלא נגמר דינם אף שהרוב הם שלא נגמר דינם, אבל כיון דרוב לא משווי כידיעה הוי כל אחד בגדר ספק ויפטרו כולם, ול"ד למש"כ בתוס' חולין ד' י"א ע"ב ד"ה ליחוש בשם ר"ת הטעם בנסקלין ונשרפים שנתערבו דלא אזלינן בתר רובא משום דממ"נ נהרג לא אזלינן בתר רובא, דמשמע לכאורה דבכה"ג אזלינן בתר רוב, דהתם כבר נגמר דינם לסקילה ולשריפה, אבל הכא לענין דין שאין גומרין דינו אלא בפני' י"ל דלא מהני ידיעת רוב כמש"כ, ולפי"ז יש מקום לומר דגם בהא דאמרינן בגמ' בעדים שמעידים פלניא דהאי סימני' קטל דלא קטלינן לי', דמשמע. אף אם יהי' סימנים מובהקים. המועילים מה"ת גם בדבר שבערוה ובממון, אינם מועילים בכה"ג להרוג את הנידון משום שהוא ג"כ שייך להאי דינא שאין גומרין דינו שלא בפני', היינו אף שהנידון עומד לפני בי"ד ועלי' גומרים בי"ד הדין, אבל כיון שהספק בזה הוא על הנידון אם זהו האיש שראו העדים שהרג את הנפש או איש אחר הוא, זהו דומה כרוצח שנתערב, ולענין התחלפות האיש באחר דלא מהני ידיעת רוב, כ"כ לא מהני הוכחת סימנים שיהי' נחשב כידיעה. ואין לדמות ענין זה לענין ידיעה בלא ראי', דמוכח מסוגית הש"ס במס' שבועות ד' ל"ד דאם מהני בממון מהני גם בנפשות, וכן כתבו בתוס' שם דהוכחה גמורה כמו עלתה לו נשיכה בגבו וניקב קרום של מוח ולא הי' שם איש אחר דליכא ספק שמא איש אחר הרגו דמהני אומדנא כזאת גם בדיני נפשות יעו"ש. דהתם אין הספק מחמת התחלפות הרוצח, כיון דלא הי' שם איש אחר אלא הספק על הנידון אם עשה מעשה הרציחה או לא ובכה"ג מהני הוכחות מחמת אומדנא, אבל כשראו עדים מעשה הרציחה, ועכשי' מסופקים על נידון זה אם זהו הרוצח שראהו אז או אחר הוא, לא מהני אומדנא דלענין זה בעינן ידיעה ברורה עפ"י עדים כנלענ"ד והתוס' י"ל דלא סברי כלל זה ומצאתי אח"ז בס' חידושי הרמ"ה למסכת סנהדרין שעמד שם על סוגיא זו במה שהוקשה לנו ומתרץ שם וז"ל ודייקינן בגמ' מאן אחרים וכו' הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם וכו' וכי תימא וליהדר ליגמרי' לדיני' דכל חד מינייהו באפי' ממ"נ אם מהנך דנגמר דינם הוא שפיר, ואי לאו מהנך קמאי הוא מיחייב קטלא וגמרינן לי' השתא לדיני' אמרי כיון דלא ידעינן משום מאי קא גמרינן לי' לא קטלינן לי' דרחמנא אמר והצילו העדה דבעו להפוכי בזכותי' וכי האי גונא לא ידעי אמאי מיחייב לא יכלי להפוכי בזכותי' שפיר עכ"ל. וע"כ י"ל דהתוס' אזלי בשיטה זו של הרמ"ה דגם לדין שצריך לגמור בפני' א"צ ידיעת ודאי שהוא בעל המעשה וחל גמר דין גם על הספק אם רק הנידון עומד לפני בי"ד, דלפי"ז שוה בירור זה דהאי גברא דסימנים קטל נפשא לכל בירורים של איסור והיתר והשבת אבידה, ומשו"ה פשוט להו מגמ' זו דלא מהני בירור סימנים לדיני נפשות, ולפי"ז העלו דאם נישאת עפ"י היתר של סימנים דאם זנתה אינה נהרגת אח"כ. כנלענ"ד בענין זה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף