שערי ישר/א/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א ד

ועדיין לא נתישבה דעתי בכל דיני הספיקות, כיון שבארנו והוכחנו דעצם האיסור לא נפקע איך אפשר שיתירו חכמים או התורה לאדם לעשות ספק איסור בספק השקול ולהניחו ביד המקרה להכשל נגד רצון רחמנא וגם ליפול עוד בעונש בידי שמים או ע"י בי"ד ותמיה זו היא על כל השיטות דהרי ספק טומאה ברה"ר לכו"ע טהור ודאי או משום הלכה או משום דאוקי גברא על חזקתו ומ"מ אמרינן בשבועות ד' י"ט דאם אח"כ נעשה ממ"נ על החיוב מצרפינן הכניסה הראשונה לחייבו בממ"נ, הבאנו למעלה בפ"ב, דמזה מוכח שאין האיסור משתנה בעצם ואיך אנו מכניסים את האדם בספק חמור כזה שהוא בכרת לאכול קודש וליכנס למקדש, וגם אם נימא שהוא משום חזקת גברא קשה ג"כ דכיון דחזקת גברא אינה מכרעת כ"כ לומר דאיכא הוכחה ובירור שלא נטמא אלא דכן הוא דין התורה ואיך אנו מניחים את האדם להכשל בזה כיון דגם החזקה אינה מתרת את הדבר באמת דהרי אם נכנס בשביל השני ונכנס למקדש אנו מצרפין הכניסה למקדש הראשונה ואיך יתכן כזאת שיהי' היתר מן התורה ואח"כ יענש כמו שהארכנו בזה למעלה בפ"ג. ואחר העיון מצאתי בזה עוד דרך אחר עפ"י מה שכ' בתוס' קדושין ד' כ"ז ע"ב (ד"ה ונקה) וז"ל ונקה האיש מעון אמר רחמנא וא"ת לוקמה כגון שבא עלי' בשוגג שלא ידע עד לאחר מכאן דנסתרה דכה"ג מנוקה מעון חשיב לי' דהא כי מוקי לה ע"י גלגול לא מנוקה מעון הוא אם זינתה באירוסין אלא כיון דשוגג הוא מנוקה מעון קרינן בי' וי"ל דשאני הכא כיון דבשעת השקאה יודע שבא עלי' באיסור בין שבא עלי' בשוגג בין שבא עלי' במזיד לא מנוקה מעון הוא אבל ע"י גלגול שאינו יודע בשעת השקאה מנוקה מעון קרינן בי' עכ"ל. מזה אנו למדין דבשעה שהי' העלם הידיעה לא הי' משה כל חטא וכשנתודע נתחדש עלי' החטא, וכן מוכח ענין זה מדין אשם תלוי שמכפר עד הידיעה וכשנודע לו שחטא חייב חטאת, ולפי"ז י"ל דזהו הענין בכל דיני הספיקות לשיטת הרמב"ם דלא הזהירה תורה איסור נוסף על הנהגת האדם כשהי' לו ספק בעצם האיסור ובאיזה מהם גם חכמים הקלו שיתנהג לקולא דבשעה שאינו יודע ליכא עלי' חטא מהאיסור רק בשעה שנודע לו שעבר עבירה אז מתחדש עלי' החטא והעונש ומתחייב בקרבן ומשו"ה גם בספק טומאה ברה"ר מצטרף אח"ז להתחייב בקרבן עולה ויורד וגם בלא הצטרפות אם נודע לו אח"ז שנטמא י"ל שיתחייב בקרבן אם לא שנימא דחשיב כמזיד אם הי' ספק שקול שההתבררות מצוי וכן משמע קצת מהא דלחד טעמא דלענין אשם תלוי דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו דלכאורה אינו מובן במה עדיף מה דאפשר לברר להגדיל חטאו דרק לענין לכתחילה שייך עדיפות דאפשר לברר איסורו ואינו רשאי לסמוך על הספק אבל אם כבר עבר מה יועיל ההתבררות אלא נראה דכיון דאפשר להתברר מוטל החטא עלי' יותר להנצל מן העונש ומן העבירה דכשיתודע תהי' העבירה ברורה ועלי' לפחוד גם עתה שמא יבורר הדבר, ועפ"י דרך זה ודאי דבדבר שחייבה תורה אשם תלוי אי אפשר שיהי' רשאי לכתחילה לעבור כמו שכתב הרשב"א ואם נצרף לזה גם מה שכתבנו למעלה בפ"ג בכוונת הרמב"ם דהתורה מסרה דיני הספיקות לחכמים מיושב הכל על נכון שיטת הרמב"ם בלי גמגום כלל:

ועפ"ז עלינו לבאר ענין התראת ספק שהקשינו לעיל בפ"ג דאיך לוקה אח"ז כיון דבשעת עשית העבירה בע"כ אין החטא בשלימות דאף לשיטת הסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא איסור קל דאין ע"ז, מלקות דאל"ה הי' לוקה ודאי קודם שנתברר וא"כ בשעת המעשה לא היתה עלי' אזהרת ודאי ואיך ילקה אח"כ כעובר על עבירה ואזהרה ודאית, ולפימש"כ דהחטא מתחדש ע"י הידיעה י"ל דאף אם בשעת המעשה לא הי' עדיין חטאו בשלימות, אבל כיון דע"י מעשי' של עכשי' הוגדל חטאו אח"ז נתגדל גם ענשו וחייב, ובזה פליגי הני תנאי ואמוראי אם התראת ספק הוי התראה כיון דעתה הוא ספק אם יוגדל חטאו אם חשוב כמזיד או לא, וגדולה מזו הרי איפלגו במס' שבועות בנשבע שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה באכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' פלוגתא דר"י ור"ל אי התראת ספק הוי התראה ע"ש ובתנאי ודאי דלא שייך איגלאי מילתא למפרע ממש לומר דמעיקרא כבר עבר על הלאו דכ"ז שלא עבר על התנאי עדיין לא נתחייב בשום חיוב כיון דתלוי עוד בדבר העתיד לבוא אח"כ, ומטעם זה נ"ל דל"ק כ"כ על שיטת רש"י ותוס' במס' מכות דמפרשי למ"ד בטלו ולא בטלו דהוי כתנאי שחייב על הלאו שעבר מעיקרא אם בטל אח"כ את העשה בידים ע"ש בריטב"א שתמה על שיטתם מה דאמרינן שם בסוגיא דאם נתחייב מיתה בשעה שבטל את העשה דפטור ממלקות משום דקלב"ם ואי הוא כתנאי שהחיוב למפרע איך יפטור ע"י חיוב מיתה של עכשי' בשעת בטול העשה יעו"ש. ולפש"כ דאף דדין תנאי הוא לדון כאלו חל למפרע אבל מ"מ בפועל לא חל עלי' חיוב מלקות עד אחר קיום התנאי ומשו"ה יש מקום לומר דכיון דעכשי' בשעה שראוי לחול דין מלקות קלב"מ נפקע החיוב. וכעין סברא זו כתב הכ"מ בפ"א מה' שאלה לתרץ דברי הרמב"ם יעו"ש. ונמצא לפי"ז דבעבירה שעושה עכשי' גורמת לו שיחול עלי' החיוב בשעה שיתקיים התנאי הצריך לחיובו מכש"כ בדבר שאין תלוי בעתיד רק בירור הידיעה שנוכל לומר כן דהחיוב נשלם אחר הידיעה והעבירה שעושה גורמת שיחול החיוב לאחר הידיעה ובזה פליגי אי הוי התראה או לא:

ונחזור לדברי התוס' פ' הערל (יבמות פ. ד"ה נעשה) שהבאנו לעיל בפ"ב דעיקר דבריהם צריכים ביאור דז"ל נעשה סריס למפרע ולקי על חוב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידוע איזה אבי' עכ"ל. ולעיל בארנו דבריהם עפ"י הדרך שדרך בה הפנ"י והרחבנו הדברים בבאור עמוק לחלק בין ספק איסור לספק גדלות, אבל האמת יורה דרכו שסוף דברי התוס' מוכיחין שכוונתם דכל ספק איסור אם נתברר אח"כ שבשעת התראה הי' האיסור ודאי, לכו"ע שמה התראה, דהרי כתבו דהטעם בהכה את זה וחזר והכה את זה דהוי התראת ספק משום דגם לאח"כ לא ידוע איזהו אבי' דמוכח דאם הי' ידוע עכשי' איזהו אבי' הי' חשוב כהתראת ודאי אף דבשעת התראה הי' ספק ואי אפשר להעמיס בדבריהם החלוק שכתבנו לעיל עפ"י דברי הפנ"י, וכן העיר הפנ"י בעצמו שם בקו"א ונשאר בצ"ע והנה מה שדבריהם סותרין לדבריהם שכתבו במק"א אין מן התימה כ"כ דהרבה פעמים מצינו כן כידוע שדברי התוס' לאו מפה קדוש אחד יצאו אבל דבריהם כאן במקומם אינם מבוארים. ראשונה לא נתבאר בדבריהם מ"ש ספק איסור מהא דמבואר במס' שבועות באכלי' לאיסורי' והדר אחלי' לתנאי' דהוי התראת ספק, ועוד יותר קשה בהכה את זה וחזר והכה דעכשי' נתברר דמעיקרא עשה איסור ודאי וחייב על אחד מהם, וכמו שאם הכה שניהם בבת אחת דחייב לכו"ע משום דממ"נ הכה את אבי' ולא בעינן שידע איזהו אבי' והרי נקטו דלא בעינן ידיעה בשעת התראה ואם הי' נתברר עכשי' איזהו אבי' הי' חייב, כ"כ יתחייב בהכה שניהם בזאח"ז דעכשי' ידוע שהכה את אבי' בודאי. ונראה לי דשיטתם בזה עפ"י מש"כ לעיל לחלק בין תנאי לספק איסור דספק איסור כבר הי' האיסור גמור ואינו תלוי כלל בעתידות רק שהי' העלם הידיעה כו"ע שמה התראה דהעלם הידיעה אינו מגרע עצם הדין וגם נחשב כמזיד גמור כיון שידוע לו ידיעת הספק ששני הצדדים שקולים ואפשרים, משו"ה בשעה שתתגלה הידיעה יושלם חיובו אף שמעיקרא בשעת העבירה לא היתה העבירה בשלימות, אבל בתנאי שחסר עוד קיום התנאי ותלוי עוד במעשה הראוי' להעשות אח"כ באופן כזה חשוב התראת ספק דפליגי בזה וזה החלוק הי' פשוט להם. אמנם בהכה את זה וחזר והכה את זה דחשוב התראת ספק אף דגם שם אינו תלוי בעתיד והוי רק חסרון ידיעה ע"ז חלקו באיזה אופן הושלם אח"כ הידיעה דאם הי' אח"כ בירור על עצם הספק הוי התראת ודאי דאף דהידיעה גורמת דין החיוב ובשעת ההתראה חסר פרט זה מ"מ בהשלמת הפרט הזה אח"כ נגמר החיוב, אבל בהכה זה וחזר והכה זה פרט זה של הידיעה גם עכשי' לא נשלם רק ע"י שהכה את השני ידוע שודאי הכה את אבי' דנמצא דהכאה שני' אינה כמשלמת הידיעה רק גורמת החיוב בהצטרפות שני המעשים יחד וכיון שהמעשה השני פועלת לעיקר החיוב הרי זה דומה לתנאי שדבר העתיד גורם להשלים החיוב ובכה"ג חשוב התראת ספק, ול"ד לאוכל כזית חלב בכדי אכילת פרס דמעיקרא ספק אם ישלים שיעור אכילת כזית דשם לא חשוב התראת ספק דאף אם לא ישלים אכילתו לא יתוקן התחלת אכילתו והחצי שיעור שאכל היתה התחלת עבירה ודאית שאינה תלוי' בגמר האכילה אלא שהעונש והעבירה הוא בהצטרפות השיעור והכא באמת העונש בא על מעשה אמת בפ"ע והמעשה השני' אינה גורמת רק שע"י תהי' לנו הידיעה שממ"נ עבר ועל כל מעשה בפ"ע הוי ספק משו"ה תלוי בדין התראת ספק. ומוכח מזה דהידיעה פועלת להחשיב כאילו לא הי' ספק גם בשעת התראה אף דבשעת מעשה הוי ספק מ"מ אח"כ הדין כאילו הי' הדבר ידוע למפרע. כנ"ל:

ובתוס' ספ"ק דכתובות (טו. ד"ה וספק) כתבו וז"ל וספק נפשות להקל תימה למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אפילו ספק נפשות להחמיר פטור משום דהתראת ספק היא ואי למ"ד שמה התראה היכי פטרינן לי' כשנמצא שישרא' הרג הא מחייבינן בהכה זה וחזר והכה את זה ובנותר כשאמרו לו על תותיר אע"ג דספק הוא וי"ל דשאני התם שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם משו"ה שמה התראה אבל הכא אינו יודע שודאי יבא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה. עכ"ל. ודבריהם נפלאים לי דמלבד שהם סותרים לדברי התוס' פ' הערל מן הקצה אל הקצה דהתם כתבו דבספק שנתברר אח"כ גם למ"ד ה"ס לא שמה התראה בכה"ג חשוב התראת ודאי, והכא כתב דגם למ"ד שמה התראה לא מהני לפי תירוצם הנה גם בפשטות אין מושג בכוונתם. ועי' בשטמ"ק שם בשם הר"א מגרמישא שכתב וז"ל ואם תשאל השתא דאמרינן דהכא כו"ע מודו דהתראת ספק לא שמה התראה נחזור לקידושין דמעיקרא למה לי טעמא דספק נפשות להקל בלא האי טעמא פטרינן לי' אפילו ספק נפשות להחמיר, תשובתך אילו אמרת ספק להחמיר אין לחלק הך דהכא מהכה וחזר והכה דהכא נמי הכנסתו לבית הספק של נפשות היינו נמי איסורא וה"ל כהכה את זה וחזר והכה את זה דבודאי יבא לידי איסור ומשום דספק נפשות להקל הוא דאמרינן דלא שמה התראה כלל. עכ"ל. ואינו מובן היטב מה ענין זה של איסור הכנסתו לבית הספק לדין הכה וחזר והכה והרי למ"ד לא שמה התראה פטור הכא אף אם ספק נפשות להחמיר, ונראה בכונתם דמתחילה הקשו דמ"ד לא שמה התראה לא מהני ספק נפשות להחמיר משום דאף אם הי' הדין מי שהרג ספק ישראל חייב מיתה הוא דוקא באופן כזה שישאר ספק עד גמר דין, אבל בכה"ג דבגמר הדין יבורר מי הנהרג וידיעת הדבר סותר הדין למפרע ומשו"ה אם יבורר אח"כ שהרג את הנכרי לא קטלינן לי', וא"כ חשוב התראת ספק דעושה עכשי' מעשה שתלוי ועומד לפי בירור של אח"כ, אבל אם יהרג איש שהוא ספק לעולם אם נאמר ספק החמיר חייב בהחלט, ואי למ"ד שמה התראה אפילו ספק נפשות להקל חייב אם נתברר אח"כ שהרג את ישראל, וע"ז תירצו דגם למ"ד שמה התראה בעינן מזיד על עבירה ודאית, אלא דלמ"ד שמה התראה בהכה את זה וחזר והכה מצטרף כוונתו מה שרצה להרוג שניהם דהוי מזיד לעבירה ודאית בהצטרפות שני המעשים יחד, ולמ"ד לא שמה התראה בעינן שיהי' מזיד גמור על המעשה שהוא מתחייב עלי' מיתה, אח"כ וכיון דחיוב מיתה באמת הוא על מעשה אחת לבד בלי הצטרפות דאחד הוא אבי' והשני איש נכרי, כ"כ צריך שיהי' מזיד עלי' בשעת התראה, ועל כל מעשה בפ"ע הוא רק ספק עבירה משו"ה פטור, ולפי"ז לפי"מ שכתבו דגם למ"ד שמה התראה בעינן מזיד גמור על ודאי עבירה א"כ הכא הוי רק מזיד על ספק עבירה דאינו יודע את מי יכה אבל אם נאמר ספק נפשות להחמיר הוי כמזיד על עבירה ודאית דגם ספק נפשות כודאי חשוב לענין רציחה, וכ"ז למ"ד שמה התראה דלדידי' מועיל מה שמזיד הוא בכלל ע"י שהכה וחזר והכה לחייבו על מעשה אחת אף שעל זה בפ"ע לא הי' מזיד גמור על עבירה ודאית, אבל למ"ד לא שמה התראה דבעינן מזיד גמור על עבירה זו שאנו מחייבים אותו אח"כ לא יועיל בזה אף אם ספק נפשות להחמיר דכיון דהדבר יבורר לפני גמ"ד ולא יבא לדין חיוב מיתה על הספק דהרי אם יבורר אח"כ שנהרג הוא נכרי יפטר ממיתה ורק אם נמצא אח"כ שהרג את ישראל נחייבנו מיתה ועל ודאי ישראל לא הי' מזיד מעיקרא. ואף דלכאורה הוא דבר פלא דאם נאמר ספק נפשות להחמיר יהי' חייב יותר אם ישאר הדבר בספק בשעת גמר דין, מכמו שנתברר בשעת גמר דין שהוא ישראל ודאי, אבל באמת טעמא של דבר הוא משום ענין התראה דבספק מוחלט אם נאמר להחמיר הרי זה איסור ודאי אחר בספק שעתיד להתברר גם עכשי' אינו איסור ודאי אף אם ספק להחמיר כמש"כ, כלענ"ד:

ולפי"ז מצינו שדברי התוס' מתחלקים לשלש שיטות דבפ' הערל נקטו דבספק עבירה שמקרה העתיד אינו אלא גלוי מילתא למפרע כגון ספק חלב ספק שומן לכו"ע שמה התראה, וב"פ יוצא דופן נקטו דגם זה תלוי בדין התראת ספק, ובפ"ק דכתובות וב"ק נקטו היפך זה לגמרי דבספק כזה לכו"ע לא שמה התראה. ושיטת הרמב"ם ז"ל בדין התראת ספק לא נתבאר היטב, ורבים נתקשו בזה כפי שיבואר, דבמס' שבועות איתא בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו, שתיהן במזיד אכלי' לתנאי' והדר אכלי' לאיסורי' מיחייב, אכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש למ"ד התראה ספק שמה התראה חייב, למ"ד לא שמה התראת פטור, ופסק הרמב"ם בה' שבועות פ"ד הי"ז דאם אכל שתיהן במזיד חייב בין שאכל האיסור תחילה, בין שאכל התנאי תחילה, דמוכח להדיא דנק להלכה דהתראת ספק שמה התראה, וכן כתב הרמב"ם בה' סנהדרין בפט"ז ה"ד בזה"ל, עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה הרי זה לוקה אעפ"י שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר, התראת ספק התראה היא, עכ"ל. ובפ"ה מה' שבועות ה"ב כתב להיפך דז"ל כל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אינו חייב בשבועות בטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל וכו' ולמה אינו לוקה משום שבועות שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עלי' אלא א"כ לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בה' סנהדרין, עכ"ל. ודברי' מתמיהין כל רואה. מה כונתו במש"כ שהתראת ספק תלוי אם הלאו מפורש בתורה, ואיך יצויר שיהי' מלקות על לאו שאינו מפורש בתורה, והרי לאו דשבועות שוא ג"כ מפורש בתורה, וגם בעיקר הדין סותר שיטתו דפסק באכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' דחייב, שהוא כמ"ד התראת ספק שמה התראה, וכן באו דברי' מפורשים בדין לאו הניתק לעשה דחייב אם לא קיים העשה משום דהתראת ספק שמה התראה ולמה כתב דפטור על שבועת שוא משום התראת ספק. ועפ"י שיטת התוס' בפ"ק דכתובות שבארנו אפשר לבאר דברי הרמב"ם בשלש הלכות אלו בלי גמגום, דבאכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' יתחייב אם אכלו שתיהן במזיד למ"ד התראת ספק שמה התראה משום דיודע מתחילה שאם יאכל אח"כ את השני' יעשה איסור ודאי, אבל אם יאכל התנאי אח"כ בשוגג פטור, דרך בהצטרפות השני מעשים הוא חשוב כמזיד בודאי איסור, ומשו"ה לענין אם נשבע על אחרים שאין תלוי בידו, הוא פטור, דעכשי' בשעה שנשבע הוי התראת ספק, דמה שאין השבועה מתקיימת אח"כ הוא דבר שאין תלוי בו, אמנם לענין לאו הניתק לעשה שחייב אם לא קיים אח"כ את העשה, אף דג"כ ליכא הצטרפות של מזיד, דהרי פוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו, היינו אף ע"י אונס, ע"ז כתב הרמב"ם לחלק דבניתק לעשה כתבה תורה מפורש על מעשה הספק שיהי' בלאו דהרי אמרה תורה לא תקח האם על הבנים והוא מזיד גמור שעושה נגד אזהרת התורה, ומהני גם התראת ספק, אבל בשאר הספקות, לא נאמרה בתורה אזהרה על הספק ולכן אינו נחשב כמזיד גמור, וזהו שכתב הרמב"ם דלענין שבועת שוא אינו לוקה דשם ליכא אזהרת לאו על הספק, ורק בניתק לעשה חייב ע"י התראת ספק בלי הצטרפות של מזיד במעשה העתידה, והיכי דאיכא הצטרפות כוונת מזיד ע"י מעשה של אח"כ חייב גם היכי דליכא לאו על הספק, ובכה"ג סגי הלאו שכתוב בתורה על הודאי, דמצרפינן כוונתו של עכשי' עם המעשה של אח"כ אם הי' הכל במזיד. כנלענ"ד בזה:

ולכן במה שהקשה הש"ש על הרמב"ם הנ"ל מסוגיא דפ' הערל, עלינו לתרץ כמו שבארנו בפ"ג, דקטן שאני דאיגלאי למפרע שהי' בן דעת וחשוב מזיד גמור, אבל בשאר הספיקות גם למ"ד שמה התראה פטור מחמת חסרון התראה ולא כמו שחשב הש"ש דלשיטת הרמב"ם הוא היתר דהרי לענין שבועת שוא לא כתב הרמב"ם משום דספק מותר מן התורה אלא דהוי חסרון התראה דאינו מזיד על ודאי רק על ספק, כנ"ל:

עוד נ"ל לפרש דברי התוס' כתובות באופן אחר שכונתם לפרש דברי הש"ש דמשום ספק נפשות להקל מיפטר ואם הי' הדין ספק נפשות להחמיר הי' מתחייב, דכיון דלא נכר בגמרא ענין זה של התראה בע"כ הטעם דמיפטר הוא משום חסרון כונה, כיון דלכו"ע בין לרבנן בין לר"ש אם לא נתכון להרוג בן ישראל פטור, ומשו"ה אם הי' הדין דספק נפשות להחמיר אז סגיא לענין חיוב רציחה גם כונה על הספק דלא גרע דין כונה מעצם הרציחה שחייב על הספק, אבל כיון דספק נפשות להקל דעל ספק אינו חייב מיתה הוי כמתכון על הספק ונמצא אח"כ ודאי הוי כמתכון להרוג אינו בר חיוב ונמצא בר חיוב, וע"ז הקשו דלמ"ד ה"ס לא שמה התראה אף אם ספק נפשות להחמיר אף דאז ליכא חסרון כונה, אבל ליכא התראה, ולמ"ד שמה התראה קשה דהרי בהכה זה וחזר והכה את זה חייב למ"ד שמה התראה ואינו מיפטר מחמת חסרון כונה, וע"ז תירצו דשם איכא כונת מעשה הכאה כשיודע שאם יכה שניהם יכה את אבי', ולענין כונה מהני ענין ההצטרפות, אבל הכא איכא חסרון כונה כיון דספק נפשות להקל הוי כמתכון להרוג את הספק והרג את הודאי. ולפי"ז בענין מש"כ תוס' בפ' יוצא דופן ובפ' הערל אם אכל ספק איסור דאין צריך כוונה דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אינו ענין לנידון דידן ושם תלוי רק בדין התראת ספק, וכאן נקטו בש"ס ענין של כונה ולא נגעו בכאן ענין של התראה כלל, ובקצרה שמענו מזה דלענין חיוב מיתה שתלוי בג' תנאים שאם יבורר אח"כ שהרג את הנכרי פטור ושיתכון לעשות מעשה המחייבת, ושיהי' התראה המועילה. שלענין עצם חיוב מיתה אין נפ"מ אם ספק נפשות להחמיר או לא כיון שיבא לידי בירור, וכן לענין התראה אין נפ"מ אם ספק נפשות להחמיר או לא דהתראה בעינן שיהי' מותרה על עצם המעשה המחייבתו מיתה ובנידון זה שיבורר אח"כ ולא יתחייב על הכנסתו לבית הספק כ"כ לא מהני התראה ע"ז למ"ד לש"ה רק התנאי של כונה דסגיא לן אם נתכון למעשה מחייבת אחרת דלרבנן אם נתכון להרוג את זה והרג אחר חייב, בזה נפ"מ אם ספק נפשות להחמיר דכיון דאם הי' מתכון לספק והי' נשאר בספק הי' חייב אם הי' הדין דספק נפשות להחמיר משו"ה חשוב כנתכון לעשות מעשה מחייבת מיתה. כלנע"ד בביאור דבריהם ונכון הוא:

ומסתפקנא לענין עירובי תחומין וע"ח דבעינן סעודה הראוי' מבעוד יום אם עירב בספק איסור שדינו לקולא כמו ספק איסור דרבנן או תרומה שנולד בה ספק טומאה ברה"ר דראוי לאכילה בשעת קנית העירוב ולאחר שתחשך נתברר שהי' איסור ודאי אם בכה"ג נמי אמרינן איגלאי מילתא למפרע שלא היתה סעודה הראוי' מבעוד יום, או אפשר כיון דמ"מ מבעוד יום הי' הדין דמותר באכילה ושפיר עירב והוי כנשרף העירוב משתחשך, והנה אם עירב ולא ידע כלום בשעה ההיא שיש חשש ספק איסור ואח"כ נתברר שהי' אסור באכילה מפורש בגמ' עירובין ד' ל"ה ע"ב דבטל העירוב, דבהא דתנן שם בספק אם נטמא מבעוד יום או משחשיכה ר"מ ור"י אומרים הרי זה חמר גמל מוקי רבה ור"י בשתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמא ואחת אומרת משחשיכה יעו"ש הרי אף דהבעלים לא ידעו כלום בשעת קנית העירוב מהטומאה והיתה סעודה הראוי' מבעוד יום מ"מ לפי עדות הכת שנטמא מבעוד יום בטל העירוב הרי דהעלם הידיעה לא משווי לי' אוכל הראוי לאכילה, ודוחק לומר דמיירי שמעידים שהי' השרץ עלי' כל בין השמשות שאם הי' בא לאכול הי' רואה ויודע את הטומאה, ולפי"ז גם בספק איסור שהי' מותר מדין ספק לקולא אם אח"ז נתברר שהי' ודאי איסור בטל העירוב, אמנם לעיל בפ"ב רמזנו דיש מקום קצת לומר דשאני אם יודע ידיעת הספק מכמו שאינו מסתפק כלל, ולפי"ז י"ל דהיכי דידע ידיעת הספק בשעת קנית העירוב יהי' דינו לקולא וחשוב אוכל הראוי לעירוב ובגמ' מיירי ודאי דלא נסתפק כלל בשעת קנית העירוב, אבל מהא דהקשה הרשב"א והר"ן על שיטת הרמב"ם ממ"ד דחייב אשם תלוי גם בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן הבאנו לעיל בפ"א משמע דלא מחלקי בזה, דאל"ה לק"מ דאף שאם הי' יודע ידיעת הספק שהוא ספק חלב הי' מותר מה"ת לכתחילה אבל אם לא נסתפק כלל לא הותר מעולם וכשנודע לו עכשי' שהי' ספק חלב חייבה תורה להביא אשם תלוי, לכן נראה אף דיש מקום לומר דבאמת להרמב"ם נתרץ כן ובזה ינצל מחומר הקושיא היותר נצחת שהקשו עלי', אבל מדברי הרשב"א והר"ן ודאי מוכח דאין חלוק וגם בספק שמותר לכתחילה אם איגלאי מילתא אח"ז שהי' אסור ודאי בטל העירוב. וצ"ע:

וראיתי דבר פלא בפמ"ג בפתיחתו לה' שחיטה סוף שורש ד' שכתב על דברי התוספות כתובות ד' כ"ו ע"ב (ד"ה אנן) שכתבו דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ובתרומה דרבנן הקילו, ובפ' בכל מערבין גבי תרומה ונטמאה וכו' ספק הרי זה חמר גמל דברי ר"מ ומוקי לה רבה ור"י בשתי כתי עדים הא דלא מוקמינן לה אחזקתה דלא נטמאה, אע"ג דתרומה בזה"ז דרבנן היינו משום דתחומין דאורייתא לר"מ עכ"ל. וכתב ע"ז הפמ"ג בזה"ל ובהיותי משוטט שם בתוס' ראיתי דברים תמוהים שם שכתבו תרומה דרבנן ותחומין דאורייתא ומה בכך כיון דתרומה שריא למיכל דהוי ספק דרבנן תו אין נפ"מ אי תחומין דאורייתא, וכן להיפך אי תרומה דאורייתא אף דתחומין דרבנן בעינן סעודה הראוי' ותרומה אסורה לאכול. עכ"ל:

ובאמת דברי התוס' נכונים בטעמם בלי גמגום, דבשלמא אם הי' נודע ספק טומאה מבעוד יום ע"י הכחשת שתי כתי עדים והי' מתירין את התרומה לאכילה משום דתרומה דרבנן לא החמירו בתרי ותרי אז ודאי מהני העירוב אף אם תחומין דאורייתא כיון דהוי סעודה הראוי' מבעוד יום, אבל שם בגמ' באו הני שתי כתי עדים לאחר קנית העירוב ולדברי הכת שאומרים שנטמאה מבעוד יום לא קנה העירוב ודאי, וכת השני' אומרת שמבעוד יום בשעת קנית העירוב היתה טהורה וקנה העירוב ועכשי' הוא שנולד הספק ע"י תרי כתי העדים ואף אם נתיר עכשי' את התרומה באכילה מ"מ הוי ספק עירוב ע"י תרי ותרי וכיון דתחומין דאורייתא לא מוקמינן אחזקתה בתרי ותרי וזה ברור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף