שערי ישר/א/ב
|
< הקודם · הבא > |
והר"ן בספ"ק דקידושין (דף טו:) כתב בזה"ל אר"א אר"י ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני א"ל אימור כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאי אסור ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים דהא אמרינן הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספיקא, ואי מהא לא איריא דהכא איצטריך למישרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואעפ"י שאינו כדאי להתיר במקום אחר דמשו"ה אמרינן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ואפילו יחיד במקום רבים דכל ספיקא שריא ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ואילו בשאר איסורים ודאי עובר משום לפני עור. עכ"ל הצריך לנו בזה ומה שהאריך שם עוד בענין זה כל דברי' הם כדברי הרשב"א בתוה"ב שהבאנו:
ונראה ברור דגם בספק טומאה ברה"ר דהילכתא גמירי לה דטהור ודאי כודאי ממש אם אדם יודע שהוא טמא מחויב להפרישו ואסור לסייע לכהן לאכול תרומה כזאת ועובר משום לפני עור על זה, וביאור הדברים דבאכלה קיי"ל דהידיעה הוא תנאי בעיקר האיסור ולהאדם שאינו יודע הוא דבר המותר ממש ומשו"ה מותר להאכיל לחבירו ערלה בחו"ל, אף שהמאכיל יודע שהוא ערלה ודאי אבל בספק טומאה ומכש"כ בשאר איסורים אין עצם הדין תלוי בידיעת האדם, דלר' ישמעאל דס"ל לענין חיוב קרבן על טומאת מקדש וקדשי' דלא בעינן ידיעה בתחילה בפ"ב דמס' שבועות ודאי אם נודע לו אח"כ שנטמא אפילו ברשות הרבים יתחייב קרבן דלא מצינו חלוק רשויות בטומאה ודאית וזה ברור וכל שכן לשיטת הרמב"ם דסובר כל ספק אסור אף ספק חייבי כריתות מותר מה"ת כמו שהוכיחו האחרונים מדברי' בפ"ט מה' ט"מ מוכח דהעדר הידיעה אינו מתיר את האסור וראי' מכל חייבי חטאות דכשאכל לא ידע ואח"כ אם נודע לו חייב חטאת. ולפי"ז יש לדון אם ידע בשעת אכילתו שהוא ספק חלב שמותר מה"ת לאכול לכתחילה לשיטת הרמב"ם אם אח"ז כשנודע לו שהיתה חתיכה של חלב דחייב חטאת דידיעת הספק לא עדיף מהעלם הידיעה לגמרי, וכמו דחייב בהעלם הידיעה מעיקרא לגמרי, כ"כ יתחייב בידיעת ספק דאם נאמר דפטור מטעם דבהיתירא אכל דהתורה התירה ספק איסור, מהראוי שיפטר ודאי בהעלם ידיעה לגמרי דהתם ודאי בהיתירא אכל, ואם נדחוק לומר דרק ידיעת הספק משווי לי' להיתר ובהעלם ידיעה לגמרי ליכא היתירא דא"צ לחדוש דין, וכמו דמצינו כה"ג למ"ד בדין ביטול איסורים דבעינן נודע מן התערובות וכל זמן שלא ידע מן התערובות לא חל היתר בטול כמבואר ביו"ד ס"ס ק"ט בהגהה שם ומשו"ה בהעלם הידיעה לגמרי לא נעשה עלי' היתר ומחייב חטאת לאחר ידיעתו ואם ידע מן הספק נעשה כהיתר והיתרא אכל, הנה לפי"ז הי' מותר להאכיל את חבירו איסור ודאי ולהודיעו ידיעת הספק, והנה בערלה בחו"ל אמרו בגמ' האי לישנא מספקי ספיקי להדדי דמשמע שידע האוכל ידיעת הספק והי' מקום לומר דגם בערלה אם לא הודיעו ידיעת הספק הי' עובר משום לפני עור אמנם לפי"ז הי' דין ערלה ככל איסורין והר"ן כתב דאף לשיטת הרמב"ם דוקא בערלה מותר לספוקי ובשאר איסורין כה"ג עובר בלפני עור, ע"כ נראה ברור דרק בערלה משווי היתרא העלם הידיעה או ידיעת הספק, אבל בשאר איסורין עיקר האיסור אינו משתנה ע"י העלם הידיעה רק שהתורה לא הזהירה על הספק, היינו שרשאי להכניס עצמו בספק, וכשיודע לו שאיסורא אכל הוא צריך כפרה, וגם בספק טומאה ברה"ר לא נעשה היתר, וראי' לזה מהא דאמרינן בגמ' שבועות ד' י"ט ע"ב בשני שבולין דאם הלך בראשון ונכנס ואח"כ היזה וטבל והלך השני ונכנס דחייב יעו"ש, והתם מיירי דידע מתחילה שהלך בראשון כדמוכח שם הסוגיא, ואם נאמר דידיעת הספק משווי לי' להיתר גמור איך חייב אח"כ כשיתודע לו דממ"נ נטמא והתם ברה"ר מיירי כמש"כ התוס' שם, אלא נראה ברור דבכל אלו הספיקות אין האיסור משתנה כלל בעצמותו אם עבר ונכשל באיסור צריך כפרה, והאדם היודע ומכשילו עובר על לפני עור לא תתן מכשול, וכן נמי אם האוכל האיסור אוכל עפ"י היתר של רובא ג"כ לא נעשית כהיתר, ומשו"ה אמרינן בגמ' קידושין ספ"ב (דף נז:) להוכיח דמשולחת של צפורי מצורע מותרת מדאמרה תורה (ויקרא יד ז) ושלח על פני השדה ולא אמרה תורה שלח לתקלה, היינו אף שיהי' רשאי לאכול מדין הלך אחר הרוב מ"מ היא נכשל באיסור ותקלה היא לו והמשלח הוא מכשיל אותו כנלענ"ד ברור:
ועפי"ז נראה הא דאיתא בפ"ק דחולין ד' י'[1] לענין זאב שנטל בני מעים אי חיישינן שמא במקום נקב ניקב דרבא פריך מ"ש ספק סכנה לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא, ואביי מוכיח דשאני איסור מסכנה דהרי ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור ואילו ספק מים מגולים אסורים, ורבא דחי דבטומאה הילכתא גמירי לה מסוטה. ופירש"י (ד"ה הלכתא) וגזירת הכתוב הוא דהא ברה"י לחומרא אזלינן, וכל ספק דאיסורא נמי בעי למיזל לחומרא שמא יעבור עכ"ל וכתב בס' ש"ש ש"א פ"ד דרבא סובר ספק לחומרא מה"ת ואביי ורב שימי סברי דמה"ת לקולא יעו"ש. דבזה מיישב שיטת הרמב"ם דלענין זאב קיי"ל כאביי, וכתב שם דלמ"ד ספק מותר מה"ת לא חיישינן שמא יעבור דאפילו אם יעבור ליכא איסור אבל בסכנה אם יעבור אין לו מציל יעו"ש. ולפמש"כ גם באיסורין אין לו מציל אם יעבור דעצמות האיסור לא הותר ע"י חסרון ידועה, וגם בארנו בפ"ק דהרמב"ם הוכיח שיטתו מדברי רבא ולא מעיקר הדרש דספק ממזר דאם מדין ספק ממזר הי' לו להוכיח מריש הסוגיא ולפי"ז מוכח לשיטתו דרבא סובר ספק מה"ת מותר, אלא נלענ"ד דלמאי דמיבעי שם אם חוששין שמא במקום נקב ניקב היינו אם ספק זה היכא דאיכא למיתלי הוא ככל הספקות אי לא וכמש"כ שם בתוס' ד"ה אמר לי' ואפילו יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיני' מסתברא דתלינן כולהי בזאב כי היכי דמכשרינן היכי דממשמשא ידא דטבחא עכ"ל. ורבא הוכיח דספק היכא דאיכא למיתלי הוא ספק גמור דאם אינו נכנס בגדר ספק גם בסכנה לא הי' לנו למיחש, וכיון שהוא בגדר ספק הלא עלינו לחוש כמו בכל הספיקות, מדרבנן או מה"ת, ואביי הוכיח דשאני איסור מסכנה דספק טומאה ברה"ר לכו"ע טהור וכמש"כ גם בטומאה לא הותר באמת עצם האיסור אלא שהתורה נתנה לנו רשות לכנוס אל בית הספק, היינו דאינו עושה שום איסור בזה שיכנוס עצמו בספק אף שאם יפגע באיסור יהי' עלי' עונש והרי בספק טומאה גם חז"ל לא חשו לגדור בזה אף שגזרו איסור ודאי על כל הספיקות, מזה מוכח דבספק דאיכא למיתלי אין חשש שמא יכשל, אבל בשאר דוכתי אין לנו לחלק בין איסור לסכנה דגם באיסור יש לחוש שמא יעבור ופגע באיסור ובזה קיי"ל כאביי ורב שימי דהיכא דאיכא למיתלי תלינן ובספק סכנה כה"ג ודאי חיישינן דהרי קיי"ל דגם אחר הרוב לא אזלינן בספק פקו"נ. ולפמש"כ ניחא היטב שקלא טריא של הסוגיא הנ"ל דלפמש"כ הש"ש הסוגיא תמוה מאד הלא לכו"ע ספק דאורייתא לחומרא וספק טומאה ברה"ר לכו"ע טהור ומה שייכות ספק טומאה לספק איסור ולפמש"כ ניחא דהנה לא מצאנו בשום מקום שיהא לנו היתר גמור להכניס עצמנו בספק אלא בספק טומאה ברה"ר דגם בספק ממזר הלא קיי"ל דאסור מדרבנן, ומזה יש מקום להוכיח דאין דומה חשש פגיעת איסור לחשש סכנה ורבא דחי דהכי קיי"ל להו לחז"ל דלא לחוש בספק טומאה ברה"ר שמא יפגע באיסור טומאה ולשיטת הראשונים דסברי ספק מה"ת לחומרא יפרשו סוגיא זו לענין דאורייתא ולשיטת הראשונים דסברי מה"ת לקולא יבארו סוגיא זו לענין דרבנן כנלענ"ד:
ובספר שב שמעתתא פ"ג כתב להוכיח נגד שיטת הרמב"ם מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף ו:) דהא דתנן הספיקות נכנסין לדור להתעשר אילימא ספק בכורות והי' קדוש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש ע"ש ואם נימא ספק מה"ת לקולא וספק בכור מה"ת מותר בגיזה ועבודה כחולין גמורין ואין קרינן בזה שכבר קדוש אלא ודאי ספק מ"ת לחומרא והו"ל קדוש מספק ומשו"ה פריך שפיר יהי' קדוש ולא שכבר קדוש וזה שקדוש מספק הוי לי' עשירי ספק ע"כ תו"ד, והביא ראי' לדברי' מתשובת הר"ן סי' נ"א לענין שאין להתיר נדר קודם שיחול אם יכול להתיר בין השמשות של יום הנדר שכתב דתלוי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א דלהרשב"א דספק מה"ק לחומרא מיקרי חל הנדר ולהרמב"ם לא חל הנדר יעו"ש. ולפ"מ שהעלינו דלכו"ע אין עצם האיסור משתנה להיתר ע"י העלם הידיעה או ידיעת הספק אין ראי' מזה לשיטת הרשב"א דגם לשיטת הרמב"ם הוי לי' עשירי ספק דאם קמי שמיא גליא שהוא בכור לא חלה עלי' קדושת מעשר ומשו"ה הוי ספק עשירי, ובתשובות הר"ן אינו מבואר להדיא דלשיטת הרמב"ם חשיב אינו חל הנדר בתורת ודאי, אלא דלהרשב"א חשיב כודאי חל הנדר כיון דמטעם ספק אסור הוי כודאי איסור ומיקרי חל הנדר ודאי, ולהרמב"ם הוי ספק חל הנדר ואינו יכול להתיר ודאי, והתשובה סי' ג' שהביא הש"ש לא מצאתי, ומה שראיתי דברי הר"ן סי' נ"א אינו מוכרח שלהרמב"ם חשוב לא חל הנדר ודאי, ועוד נראה לי דקדושה אינה תלוי' כלל בדין איסור ואף שמותר בגיזה ועבודה מטעם ספק מ"מ קדושה שבו לא הופקעה עי"ז. וראי' ברורה לזה מהא דתנן בפ"י דחולין ד' קל"ב. בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולו פוטרין את כולו והתם מה"ת בטל ברובא והותר היתר גמור עד שיוכר האיסור ומ"מ פטור מן המתנות דלענין זה לא נפקע קדושתו אף שהוא מותר בגיזה ועבודה מטעם בטול ברוב אבל קדושתו אינה מתבטלת דהקדושה היא מציאות מלבד דיני האיסור הבאים ע"י הקדושה ובטול ברוב לא מהני רק להתיר האיסור אבל עצם הקדושה לא נפקע, ומה דבע"ח לא בטלי הוא מדרבנן, ולענין מתנות דהוא דין ממון לא שייך חומרא וקולא, אלא ודאי דקדושה אינה תלוי' בהתרת האיסור, ומכש"כ מה שמותר לשיטת הרמב"ם בגיזה ועבודה בספק בכור שאינו מתהפך להיתר בעצם שלא יופקע קדושתו עי"ז. וזה ברור:
עוד הקשה בש"ש פ' הנ"ל בהא דאמרינן ביבמות ד' פ' איתמר אכל חלב מבן י"ב ויום אחד עד בן י"ח שנה ונולדו בו סימני סריס רב אמר נעשה למפרע וכתבו בתוס' (ד"ה נעשה) דאף למ"ד התראת ספק לא שמה התראה הכא איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה ע"ש ולשיטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת איך משכחת לה למלקות כיון דעכשי' ספק הוא ומותר לאכול מה"ת וזכאי ורשאי באכילתו, א"כ נהי דאח"כ איגלא מילתא שהי' גדול למפרע כיון דבדין אכל חלב למה ילקה, וע"ש דמתרץ דהרמב"ם יפרש סוגיא זו לענין קרבן וכיון דמדרבנן אסור לא חשיב אנוס כדאמרי' בשבועות דבסמוך לוסתה לא חשוב אונס גבי אשה שאמרה נטמתי דחייב חטאת, והתוס' דמפרשי לענין מלקות ודאי דסברי דספק אסור מה"ת יעו"ש. ודברי' אינם מחוורין לענ"ד דמש"כ לשיטת הרמב"ם דחייב חטאת משום דכיון דמדרבנן כל ספק אסור לא חשוב אנוס, תמוה לי דלשיטת הרמב"ם דכל איסור דרבנן משום לאו דלא תסור הוא וקטן אינו מוזהר גם בלאו זה והוי ספק גם על לאו זה, ולשיטתו בכל מה דהוי ספק רשאי וזכאי האדם לעבור אכתי רשאי הוא לאכול החלב ועוד דמאיזה טעם הוא דמאיסור דרבנן יהפך הדבר כשל תורה, ואף אם הזיד הוא לעבור איסור דרבנן אנוס הוא בשל תורה, וראי' לזה נראה מהא דאי' ביומא ד' פ' אר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא בי"ד אחר וירבה בשיעורין מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו ומביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ופירש"י (ד"ה והתניא) והאידנא לא שב מידיעתו הוא דאי נמי הוי ידע דחלב הוי, הוי אכיל לי' דהא השתא קים לן דלא חייבה תורה אלא על כזית איגורי שהוא כזית בינוני עכ"ל והרי לכו"ע חצי שיעור אסור, מה"ת או מדרבנן, ואם הי' יודע שהוא חלב לא הי' רשאי לאכול, אלא כיון דאיסור זה איסור אחר הוא אינו חייב חטאת על איסור זה של חצי שיעור ועל מה שאנו באים לחייבו חטאת הי' היתר בשעה שאכל היינו שלא הי' פורש מן אכילתו משום זה, משו"ה פטור מחטאת. וכן הכא מה דאסור מדרבנן משום לאו דלא תסור הוא איסור אחר ועל מה שאנו רוצים לחייבו חטאת הי' מותר לו לאכול וזה ברור. ומה שהביא מהא דחייב קרבן בסמוך לוסתה אין הטעם משום איסור דרבנן דאסרו בסמוך לוסתה, אלא דבסמוך לוסתה אינו חשוב כאונס דהוי לי' לאסוקי אדעתא ובשלא בשעת וסתה לא הוי לי' לאסוקי אדעתא משו"ה הוי אנוס, וכן מש"כ לשיטת תוס' דסברי ספק אסור מה"ת ג"כ קשה דהלא משום זה של אזהרת הספק אינו לקי ואיסור זה עובר אף אם באמת לא פגע בעצם האיסור. וסוגיא הזאת עדיין אינה מבוארת לכל השיטות:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |