שערי ישר/א/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א ג

והנה בדברי התוס' דפרק הערל שהבאנו נתקשו רבים דלכאורה דבריהם סותרין למש"כ במס' נדה ד' מ"ו ע"ב (ד"ה רבי) במופלא סמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים דחשבי בכה"ג התראת ספק יעו"ש, וכן בפ"ק דחולין ד' י"א ע"ב (ד"ה וכי) לענין רוצח אם הי' ספק על הנרצח אם טריפה הוא כתבו דהוי התראת ספק יעו"ש. וקושיא זו כתב המשנה למלך ה' סנהדרין פט"ז הובא בשעה"מ פ"ב ה' אישות. ובקו"א להפנ"י על מס' קידושין סי' צ"ג. והפנ"י שם כתב לתרץ קושיא זו דיש לחלק דביבמות הוי התראת ודאי לפי שאין הספק בגוף האיסור אף שאין ידוע אם האוכל בר עונשין אם לאו אין זה ענין לעיקר התראה כלל דזה לא אשתמיט בשום דוכתא בתלמודא שעדי התראה צריכים שיעידו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין אלא הסנהדרין חוקרין, וא"כ שפיר כתבו דהוי גלוי מילתא בעלמא וכו' משא"כ בספק סוגיא דנדה בפ' יוצא דופן דאיירי במופלא סמוך לאיש שהקדיש שהספק הוא אם חל ההקדש והוי ספק הגוף האיסור שאם לא יביא שערות בתוך שנה לא חל ההקדש מעיקרא משו"ה הוי התראת ספק יעו"ש, וכן כתב בס' שער המלך בשם ס' בני דוד לתרץ כן בסתירת דברי התוס' יעו"ש. ודבריהם אינם מבוארים כ"כ דלכאורה אם האוכל קטן הוא ואינו מוזהר על אכילת חלב הרי הוא כהיתר לו ומה מועיל לנו אם אנו יודעים את גוף האיסור אם אנו מסופקים אם העושה מוזהר על זה או לאו, ומאי שנא ספק בדבר הנאסר מספק באיש הנאסר:

ואמנם נלענ"ד ביאור דבר זה דכיון דעיקר התראה הוא להבחין בין שוגג למזיד שע"י התראה אנו יודעים שהעושה הי' מזיד גמור בעבירה שלא נעלם ממנו חומר האיסור והעונש, והתראת ספק דפליגי תנאי ואמוראי מיירי שלהמותרה הוא ספק אם עובר ע"י מעשה שעושה עכשי' את העבירה. ולחד מ"ד לא מהני התראת ספק שאינו דומה מזיד בעבירה ודאית לספק עבירה, ולחד מ"ד סגי בידיעת הספק כיון שיודע את הספק ועושה ע"מ זה שאף אם יעבור ניחא לי' בכך ומשו"ה אם נתברר אח"כ שעבר חל עלי' העונש דחשיב כמזיד גמור שע"מ כן עשה, ואידך מ"ד סובר דלא הוי מזיד גמור כידיעת הודאי. והנה בקטן אוכל חלב אף שהוא אינו מוזהר על זה, אבל ידוע לנו דלא ניחא לרחמנא שיאכל הקטן את החלב דהרי אנו מוזהרים בלאו דלא תאכילום שלא נאכיל קטן מישראל מאכלות אסורות, והרי מזה אנו למדים דלענין עצם האיסור קטן וגדול שוים רק דלא הזהירה רחמנא להקטן בעצמו דלאו בן דעת הוא ולא ישמע ויבין אזהרת התורה וע"כ הזהירה התורה לבני דעת שלא יאכילו מאכלות אסורות לגוף ישראל אף את הקטנים, ובנידון דידן בבן י"ח שאכל חלב והתרו בו ואח"כ נולדו בו סימני סריס שנעשה גדול למפרע דאיגלאי מילתא שבשעת אכילתו הי' בן דעת גמור וידע והבין דלא ניחא לרחמנא אכילתו אף שהוא בעצמו לא ידע בשעת אכילתו שהוא בן דעת אבל באמת הי' בן דעת וידע שעושה נגד רחמנא שהזהירה שלא יהנה גוף ישראל אפי' הקטנים מאכילת חלב משו"ה חשוב מזיד גמור והוי התראת ודאי, ואף דלענין מה דבעינן שיתיר עצמו למיתה ליכא לחלק בין שאר התראות ספק, י"ל דבזה גם האי מ"ד דס"ל לא שמה התראה מודה דסגי ידיעת הספק כמו למ"ד שמה התראה, ופליגי רק בידיעת עצם האיסור וחומר שלו דלמ"ד לש"ה סובר דלא חשיב מזיד גמור אם מסופק בגוף האיסור אבל לענין התרת עצמו למיתה סגי לן מה שידע שאפשר שיהי' לו עונש ע"י בי"ד, דבאמת בלא"ה (בכל) התראות הוי ספק שמא לא יגידו העדים ואם יגידו שמא לא ימצאו בי"ד בעדותם כל פרטי החקירה והדרישה כראוי ושמא ימצאו בי"ד איזה זכות ולא יבוא לידי מיתה בפועל, אלא ודאי לכו"ע סגיא לענין זה ידיעת הספק כנלענ"ד בענין זה, ומש"כ הפנ"י ידיעת העדים לאו דוקא הוא דעיקר התראה שיהי' המותרה יודע כמש"כ התוס' בכתובות ד' ל"ג ע"א (ד"ה ניתרי) וזה פשוט:

ולפי"ז גם לשיטת הרמב"ם ניחא אף לפי סברת הש"ש דלהרמב"ם דספק מה"ת הוי כהיתר גמור אבל אכילת חלב גם לקטן הוי ודאי איסור כמש"כ, וכיון דאיגלאי מילתא למפרע שהי' בן דעת ויודע שעושה נגד רחמנא מה שאוכל את החלב לא הי' רשאי וזכאי באכילתו ואין הבדל בזה בין שיטת הרשב"א והרמב"ם כלום. וכ"ז רק לתרץ קושית הש"ש מסוגיא דפ' הערל אבל אכתי קשה הא דאיתא בפ"ק דחולין רב כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטלי' וליחוש דילמא טריפה הוה, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא וכי תימא דבדקינן לי' הא קא מינוול ע"כ. והקשו התוח' שם וז"ל אך קשה לי מאי קאמר וכ"ת דבדקינן לי' הא מ"מ הוי לי' התראת ספק אי לא אזלינן בתר רובא ושמא קסבר דשמה התראה עכ"ל. ולשיטת הרמב"ם קשה טובא כיון דספק מה"ת מותר ורשאי לעשות לכתחילה איך מיקטל אח"כ, והנה בהכה זה וחזר והכה זה י"ל כיון שיודע דשניהם אסור לו להכות ועושה איסור בממ"נ, וכן בלאו הניתק לעשה למ"ד (קיימו) קיימו ולא קיימו עכ"פ לא הותר לו לעבור הלאו אבל בכה"ג דמותר לעשות לכתחילה איך מיקטל אח"כ, ודוחק לומר דכיון דגם טריפה אסור להרוג או משום ספק פקו"נ משום זה יהי' כמזיד בגוף האיסור על עבירת רציחה דעבירות אילו נפרדות הן מעבירות רציחה, וגם לשיטת הסוברים ספק אסור מה"ת ג"כ אינו מובן כ"כ דאזהרת הספק אינה אזהרת ודאי ועבר רק על אזהרת הספק שאין מענשים עלי' ואיך מענשים אח"כ כשיבורר שעבר על ודאי כיון דבשעה שעשה לא היתה אזהרת ודאי והדבר מתמיה מאוד:

וע"כ נלע"ד דלפ"מ שבארנו למעלה לענין בן י"ג שאכל חלב דמענשין אותו אח"כ אף שלא ידע אם מוזהר הוא על אכילת חלב מ"מ כיון שידע שעושה מעשה נגד רחמנא חשיב מזיד גמור כ"כ נוכל לומר בכל ספק איסור למ"ד שמה התראה דמענשין אותו אח"כ אף אם נאמר ספק מה"ת מותר דהלא כבר בארנו דאף אם ספק מה"ת מותר עצם האיסור לא נשתנה ואם באמת פגע באיסור נעשה על ידו מעשה נגד רצון רחמנא רק שהתורה הזהירה על הודאי ולא על הספק דליכא למי להזהיר וקמי שמיא גליא דעשה עבירה וכמו שגוף האיסור לא נשתנה כ"כ לא נשתנה גם עונש העבירה אם רק הי' העושה מזיד בשעת העבירה, ולשיטת הרשב"א בכל ספק איסור יש איסור נוסף היינו מלבד עצם האיסור שהוא תלוי במציאות הדבר אם פגע בעבירה או לא עוד יש עלי' איסור נוסף על מה שמכניס עצמו באיסור ספק ואיסור נוסף זה הוא איסור ודאי, היינו אף אם לא פגע בעצם האיסור מ"מ עבר על האיסור הנוסף שעבר על רצון רחמנא שהכניס עצמו לבית הספק, ולהרמב"ם ליכא שום איסור נוסף על ספק איסור שלא הזהירה רחמנא ע"ז, והבחירה נתונה להאדם העושה אם רוצה להכניס עצמו אל הספק רשאי וזכאי, אבל עליה לדעת שאם לא יפגע בעצם האיסור אז נקי הוא מכל עונש אבל אם יפגע בעצם האיסור יקבל ענשו בין בדין שמים ובין בבית דין כפי הדין הראוי, ואין טענת אונס ושוגג בזה שלא ידע בשעת מעשה דהרי ידע את הספק שהוא שקול ושני הצדדים אפשרים ושקולים הם, ומשו"ה למ"ד התראת ספק שמה התראה חייב גם בעונש בי"ד, ולמ"ד לא שמה התראה דס"ל דידיעת הספק אינו כידיעת ודאי לפטור מעונש בי"ד אבל עונש בידי שמים ודאי חייב לכו"ע. וכן לענין חטאת אין דין ספיקא לקולא מצילו מחטאת, דהרי באשה שנשאת ע"פ שני עדים תנן במתני' פרק האשה רבה דחייבת חטאת אם בא בעלה אף שנישאת בהיתר גמור עפ"י שני עדים ולא חשיבא כאנוסה שהי' עלי' להמתין כמבואר שם מכש"כ בספק השקול שיודע שאפשר שיפגע באיסור ודאי דלא חשיב אנוס ואין זה כיחיד שעשה ע"פ הוראת בי"ד שפטור מחטאת, דגם בי"ד לא יורו לו היתר ודאי אלא שיאמרו לו הדברים כמו שהוא שאם רוצה להכניס עצמו אל הספק אין מוחה בידו, אבל י"ל דפטור מחטאת משום דהוי מזיד גמור דהרי למ"ד שמה התראה חייב בדין בי"ד וא"כ לפי"ז למ"ד לא שמה התראה מ"מ מזיד חשוב לענין חטאת דאיך נשווי פלוגתא רחיקתא כזאת ולדרך זה העירני זה שנים רבות חכם אחד ונכון הוא, ותמוה לי על הגאון בעל ש"ש שהקשה מסוגיא דפ' הערל ולא העיר מדין התראת ספק, וביותר תמוה דהרמב"ם פסק פט"ז מה' סנהדרין (הלכה ד) דהתראת ספק שמה התראה, אלא ודאי כדברינו, ומה שכתבו התוס' ריש פרק החולץ בכונס יבמתו לאחר ג' חדשים דפטור מן הקרבן דהוי כאונס משום דרוב נשים עוברן ניכר לג' חדשים יעו"ש, אין הטעם משום היתר המעשה אלא משום דכיון דאיכא הכרעת די רב עלי' לסמוך ע"ז ואין הספק שקול ומצוי וכמי שלא שעת וסתה דחשיבי אנוסים. ומספקא לי' לפ"ז עושה עפ"י דין חזקה קמייתא אם חשוב כאנוס דחזקה אינה מכרעת כ"כ אלא שכן דין תורה הוא אלא דאפשר לומר דהוי כעושה עפ"י הוראת בי"ד דפטור וצ"ע בזה:

ועפ"י המתבאר בזה שכל הספיקות לא הותרו עפ"י דין תורה אלא שלא הזהירה תורה וספק האיסור במקומו עומד ומי שחס על נפשו ודאי דראוי לו עפ"י דרך התורה לפרוש מספק איסור יש מקום לומר דגם מאן דס"ל דחייב אשם תלוי בכל ספק כרת ולא בעינן חתיכה משתי חתיכות אינו סותר לשיטת הרמב"ם דמה שהקשה הרשב"א הבאנו בפ"א כיון דספק מותר מה"ת לכתחילה אשם היכי מיחייב, לפ"מ שבארנו אינו מותר היתר גמור רק שהתורה לא הוסיפה אזהרה מיוחדת על הספק, משו"ה יש מקום לומר דמי שלבו נוקפו ומתירא מן העבירה מצי' עלי' להביא אשם תלוי דהרי גם אם נאמר שאסור מן התורה אין האשם בא על האיסור הנוסף דהרי פליגי תנאי במי שנודע קודם שחיטת הקרבן שלא חטא או שחטא ודאי אם יוצא האשם לחולין כמבואר במס' כריתות ריש פרק המביא יעו"ש ואם הי' בא על עבירה שהכניס עצמו לספק חטא זה עבר על כל צד שיהי', אלא ודאי האשם בא על הספק עבירה, ומה שמתמה הרשב"א כוונתו כיון שהתורה הניחה אותו לכתחילה לעשות כרצונו ולא הזהירה אותו לכתחילה לפרוש מן הספק איך תזהיר אותו אחר המעשה להביא כפרה על הספק, אמנם לא קשה כ"כ דלפ"ד לא הצריכה תורה לכתחילה להפרישו דכל אדם יחוש לנפשו לפחוד שמא יכשל בעבירה ויפרוש לכתחילה, אבל אם לא ידע מן הספק ועשה אז חסה תורה עלי' לצוות שיביא אשם תלוי לכפר עלי' עד שיודע לו, ולפ"ד אין חילוק בין איקבע איסורא אי לא בכל ספק שיהי' ליכא איסור ודאי על הספק ואיסור ספק איתא בכל ספק איסור כמש"כ:

והרמב"ם בפט"ז מה' אה"ט (הלכה א) כתב בזה"ל מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר שהרי הציבור עושין פסח בטומאה וכו' שאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שבארנו בה' ביאות אסורות, ומפני מה החמירו בספק טומאה ברה"י שהרי סוטה שנסתרה אעפ"י שהדבר ספק הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה עכ"ל. ומדברי' אלו למדו גדולי האחרונים דסובר דספק טומאה ברה"ר לאו משום דהילכתא גמירי לה אלא ככל ספק איסור דמותר מן התורה ע"י בש"ש ש"א פ"א ותמה אנכי הלא גם בספק טומאה ברה"י כתב ולמה החמירו דמזה משמע דגם ספק טומאה ברה"י רק מדרבנן הוא, וכן מה שכתב הרמב"ם בפ"ט מה' ט"מ (הלכה יב) בזה"ל דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם שהם משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית, אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים כמו שבארנו בה' איסורי ביאה עכ"ל, והנה מלשון זה מוכח להדיא שכלל כל ספק טומאה בין ברה"ר בין ברה"י שהרי דברי' מבוארים שאין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית היתכן שיסבור הרמב"ם דגם ברה"י ספק טהור מה"ת, ולולא דמסתפינא מרבותינו הקדושים הייתי אומר דכונת הרמב"ם ז"ל הוא דכל הספיקות לא פרשה תורה בהם והניחה לחכמים לעשות כפי צורך שיראו בכל דבר ודבר וראו חז"ל להקל בספק טומאה ברה"ר מפני הטעם האמור בתוספתא מפני שטומאה נדחת לרבים בקרבן פסח או כטעם שכתב בראב"ד שג"כ איתא בתוספתא, וכן בספק טומאה ברה"י החמירו יותר מכל הספיקות דבכל הספיקות לא עשו כודאי וכאן עשו כודאי מטעם שמצאו בתורה לענין סוטה דהוי ספק והתורה עשתה כודאי ולשיטתו הא דאמרינן בגמרא הילכתא גמירי לה אינה הלכה למשה מסיני דהלא פליגי בזה תנאי בריש נדה ואמרינן שם ושניהם לא למדוה אלא מסוטה יעו"ש, ולפי"ז י"ל דגם להרמב"ם הוי מה"ת רק שנמסר לחכמים שינהגו כפי חכמתם בכל ספק וכמו שכתב הב"י או"ח סי' תק"ל בה' חוה"מ והר"ן ריש פרק יוה"כ לענין שאר ענוים חוץ מאכילה ושתי' שהם מה"ת ומסרו לחכמים וע"כ הקלו כפי חכמתם ובכל מקום שהחמירו חזר הדין לדין תורה. אבל מה אעשה כיון שהראשונים ז"ל לא פרשו כן בטלה דעתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף