שלמי נדרים/נדרים/ל/א
שלמי נדרים 
נדרים ל א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א פירוש הרא"ש ר"ן שיטה מקובצת חי' הלכות מהרש"א חתם סופר קרן אורה שלמי נדרים |
דף ל בר"ן תחלת העמוד והיינו דמחדשין השתא כו' אבל במסקנא מחדשין דאמירה לגבוה אפילו בלא מעכשיו מהני כמסירה גמורה להדיוט דהיינו במעכשיו כו' אבל הרשב"א ז"ל כתב דאפשר דכי אמר הכי ה"מ אליבא דבר פדא כו' אבל לרבא ואביי כו' דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ה"מ כמסירה גרידא בלא מעכשיו כו' הלכך לדידהו האומר ה"ז עולה לאחר ל' יום יכול הוא לחזור בו ופלוגתא הוא בירושלמי עכ"ל בס' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ד' כתב דמ"ש הרשב"א וא"א שתקנה אמירה יותר ממסירה אין זו טענה דהתורה חייבתו לזה לקיים דבורו כדכתיב מוצא שפתיך תשמור ומה שאמרו הכא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לאו משום קנין קאמר אלא שחייב לקיים דבורו כאלו נדר ואמר אתן דבר זה להקדש שחייב לקיים את נדרו עכ"ל ולענין האומר סלע זו לצדקה חקר שם הרב בסי' ב' אם זכו בה עניים משום בפיך זו צדקה וזכו בה באמירה גרידתא כי היכי דהקדש קונה באמירה או דלמא דדוקא בהקדש הוא דאמרינן אמירתו לגבוה כו' אבל בהקדש לעניים לא והא דהאומר סלע זו לצדקה חייב ליתנו לאו משום דזכו בו עניים אלא שזה חייב לקיים מה שהוציא בפיו מטעם נדר ומוצא שפתיך תשמור וע"ל בפ"ק דנדרים (דף ז.) דמחולק הר"ן עם הרשב"א בספק ממון עניים אי מקרי ספיקא דאיסורא ולחומרא או דהוי ספק ממונא ולקולא וכתב המח"א דבהא פליגי דהרשב"א סבר שאין העניים קונים באמירה לחוד אלא מצד נדר וכיון דמספקא לן אי חל נדרא או לא והוי ספק איסורא ולחומרא אבל הר"ן ז"ל סובר דהאומר סלע זו לעניים באמירה לחוד זכו בו עניים והוי כקנין דגם בעניים אמרינן אמירתו לגבוה כו' וכי מספקא לן אי קנו בו עניים או לא מוקמינן נכסים אחזקת מרא קמא ויש ג"כ נ"מ בזה לענין אם מת אם מוציאין מיד היורשים דאם נאמר דהוי רק נדר ולא שזכו בו עניים אין היורשים חייבים לקיים את נדרו וע' בתומים סי' פ"ז ס"ק י"ט שכתב דאפילו לדעת הנך פוסקים דסברי דאמירה לעני הוי כמסירה גמורה והוי כמו קנין בעשיר וזכו בו יורשים היינו דווקא באומר מנה זו או חפץ זה שיחד הדבר אבל באומר אתן לך מנה איך שייך בו כמסירה להדיוט. כיון דלא פרט הדבר וכי בהקדש כה"ג קדשו מטלטלי ואין עליו רק חיוב לקיים נדרו ובקצה"ח שם השיג עליו דודאי בהקדש אם אומר הרי עלי מנה לגבוה נתחייבו נכסיו כמו בנותן שט"ח להדיוט ה"ה באומר הרי עלי מנה לעניים למ"ד אמירה לעני כמו מסירה לגבוה ועושה קנין נתחייבו נכסים כמו בקנין וע' במהרי"ט בראשונות סי' כ"ב שחילק בדין זה בין אם אמר לעניים סתם בין אם אמר לעניים מיוחדים שפרט אותם בשמם. ותלה דין זה בדין ברירה ע"ש דברים עתיקים מדבש מתוקים וע' בירושלמי מגילה פ' בני העיר הביאו המחנה אפרים שם סי' ג' דיהבי ליה זוזי לר' חייא למיפלג ליתמי ולארמלתא ופליג לרבנן ת"ח עניים ובעי שם אם צריך ר' חייא להפריש אחרים תחתיהם ומסיק דעד שלא באו ליד גבאי רשאי לשנותם ור' חייא לאו גבאי הוה ע"ש ומשם ראיה לדברי מהרי"ט כיון שלא פרטו ליתומים מיוחדים לא זכו בהן יתומים דאין ברירה:
עוד כתב שם המח"א דמ"ש הרשב"א דפלוגתא הוא בירושלמי כמדומה שנתכוון לההיא דאיתא בירושלמי (בפ' האומר בקדושין) באומר ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך למ"ד יום ר' אבהו אמר ה"ז מכורה ור' יוחנן אמר אינה מכורה ואם לזה כיון אדרבה משם איכא למילף איפכא דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן כו' וכמדומה שלא היה לפני הרב ז"ל אז ס' חדושי הרשב"א או נוסחא אחרת היה לפניו שכפי הנוסחא שלפנינו בהרשב"א לק"מ וז"ל חדושי הרשב"א ונ"ל דהלכה כהאי אמורא משמי' דר' יוחנן דאמר מכורה ואמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן וכפי דגרס הפ"מ בירושלמי דר' אבהו משמיה דר"י אמר אינה מכורה ור' בא משמיה דר"י אמר מכורה ופסק הרשב"א כהאי אמורא משמיה דר' יוחנן (הוא ר' בא) דאמר מכורה:
תוס' ד"ה לבר פדא דאמר חוזרות וקדושות אלמא מצי איניש למימר הרי זה הקדש לאחר שיקצצו יהא הקדש כו' וכן בפי' המפרש ד"ה פדאן הוא כו' נקיט ג"כ אע"ג דחזר ופדאן חוזרות וקדושות לאחר שיקצצו ולכאורה אינו מובן אמאי נקטי לאחר שיקצצו ולא סגי להו במאי דגם קודם קציצה סובר בר פדא דפדאן חוזרות וקדושות אפי' לא הקדיש שנית לאחר שפדאן ורק בעת שהקדיש פעם ראשונה כיון שאמר עד שיקצצו כוונתו היה דכ"ז שלא יקצצו אפי' אם אפדה אותן יחזרו להיות הקדש ממילא וכמ"ש הר"ן ד"ה תיפשוט כו' שכתב דכי היכי דאמר במתניתין שיכול להקדיש נטיעות הללו לאחר שיפדו וחיילה קדושה עלי' אע"ג דלא אקדשינהו לאחר פדיון ה"נ חיילי קדושין לאחר שאגרשיך כו' ואולי דהתוס' והמפרש קשיא להו אמאי מקשה הגמ' רק לבר פדא אם הקושי' יהיה רק ממאי דחוזרות וקדושות לאחר הפדי' הא בזה גם עולא מודה לבר פדא דפדאן חוזרות וקדושות ולא פליגי אלא בלאחר שיקצצו דב"פ סובר דגם לאחר הקציצה פודן פ"א ועולא סובר כיון שנקצצו שוב אין פודן וא"כ אמאי קאמר הגמ' דוקא לב"פ דאמר חוזרות וקדושות תפשוט כו' הא גם לעולא הוא כן ולא ניחא להתוס' והמפרש לתרץ דלאו דוקא הוא כמ"ש הרא"ש כו' להכי מפרשי דעיקר הקושיא הוא מהא דגם לאחר שיקצצו סובר בר פדא דקדישי וצריך פדיון ועדיין צ"ע ויש להגי' ג"כ בדברי התוס' לקמן שכתבו א"כ תפשוט הא דבעי רב הושעי' כו' מי הוי כמקדיש דבר שלב"ל הואיל דכל אותן הימים דאין אשתו אין בידו לקדשה כו' דשני תי' "דאין אשתו" אין להם מובן וחסר תיבה א' וצ"ל דאין "מגרש" אשתו אין בידו לקדשה וגם מה שסיימו או דלמא השתא הא בשעת נתינת קדושין הוי בידו לקדשה (אי נמי השתא היה בידו לקדש) דכפל לשון הוא וצריך להיות במוסגר מתיבת אי נמי עד בידו לקדש אמנם מ"ש לעיל דלהכי נקטי התוס' הקושי' מהא דקדושות לאחר שנקצצו ולא מפרשי כהר"ן דהקושי' הוא גם מקודם שנקצצו מהא דקדושות לאחר פדי' שהוא בכדי שידוייק במאי דנקט הגמ' לבר פדא דוקא לא יתכן דהא התוס' בעצמם בסוף הדבור מקשי שוב וא"ת כמו דפריך לבר פדא אמאי לא פריך לעולא דהא לעולא אמר ג"כ לעיל דחוזרות וקדושות ותירצו ג"כ דפריך לבר פדא דאמר כך בהדיא ואולי תחלת דבריהם כתב לפי תירוץ השני שכתבו ועוד י"ל דלעולא ל"ל הך סברא דחוזרות וקדושות כו':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |