שלמי נדרים/נדרים/לח/א
שלמי נדרים 
נדרים לח א
גמ' אמר יוסי בר חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו כו' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ומשני השירה לחודה. בס' ארעא דרבנן כתב (באות ח') דלכאורה קשה לפי מ"ש הרמב"ם בהל' ס"ת פ"א. מצות עשה על כ"א מישראל לכתוב ס"ת שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר ס"ת שיש בו השירה הזאת לפי שאין כותבין פרשיות פרשיות א"כ מאי משני הכא השירה לחודה הא אין כותבין פרשיות פרשיות ותירץ דהך דינא דאין כותבין פרשיות פרשיות הוא פלוגתא דאמוראי בגיטין פ' הנזקין (דף ס'.) דר' יוחנן סבר תורה מגילה מגילה ניתנה ורשב"ל סבר תורה חתומה ניתנה והגמ' דמשני הכא אליבא דר' יוסי בר' חנינא משני דריב"ח סבר כר' יוחנן דתורה מגילה מגילה ניתנה והרמב"ם פסק כמ"ד תורה חתומה ניתנה ובזה מיושב הא דפסק הרי"ף דמותר לכתוב מגילה לתינוק דסבר כהך סוגיא דנדרים ודחה סוגיא דפ' הנזקין מקמי סוגיא דנדרים אבל הרמב"ם ז"ל סובר דסוגי' דנדרים דחי' בעלמא הוא דדחי הש"ס אליבא דריב"ח דמצי סבר השירה לחודה כמ"ד מגילה מגילה ניתנה אבל לבתר דמסיק כאן הגמ' דר' יוסי בר' חנינא דקאמר לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו בפלפולא בעלמא הוא דקאמר. דזה לא ניתן אלא למשה ולזרעו אבל כל עיקרי התורה והמצות ניתנו ג"כ לכל ישראל לפי המסקנא גם ריב"ח ס"ל דתורה חתומה ניתנה והא דקאמר קרא ועתה כתבו לכם השירה הכונה כל התורה שיש בה השירה הזאת לפי שאין כותבין פרשיות פרשיות. ועיין בשאגת ארי' סי' ל"ד ובס' מעין החכמה בסוף הספר בחתימת המחבר ס"ק ק"כ ובס' נחל איתן הל' ס"ת פ"ז:
שם אין השכינה שורה אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה כו'. ובשבת (דף צ"ב) אי' אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה. והרב רי"פ ז"ל בשבת ובכאן העיר על שינוי הסוגיות וכתב ומצוה ליישב וכבר עמד ע"ז בס' לחם משנה על הרמב"ם בפ"ז מהל' יסודי התורה וגם מה שהרמב"ם הוציא מאמר הגמ' מפשוטו ומפרש הנך שלש מעלות חכם גבור ועשיר הכל במעלות השכליות ומעלות המדות וכמו שביאר בשמנה פרקים שלו פרק ז' וזה לשונו. ודע שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שיהי' לו כל מעלות השכליות ורוב מעלות המדות והחזקות שבהן והוא אומרם (שבת צ"ב ונדרים ל"ח) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר חכם כל מעלות השכליות ועשיר הוא ממעלת המדות ר"ל ההסתפקות מפני שהם קוראים המסתפק עשיר והוא אמרם איזהו עשיר השמח בחלקו כו' וכן גבור הוא ג"כ במעלת המדות ר"ל שינהוג כחותיו כפי הדעת והעצה כו' והוא אומרם איזהו גבור הכובש את יצרו ואין מתנאי הנביא עד שלא יפחתיהו פחיתות שהרי שלמה המע"ה כו' וכן דוד המע"ה כו' וע"ש בפי' חסד לאברהם. שע"כ עשיר הנאמר כאן אין פירושו עשיר ממש דהא ראינו כמה נביאים שלא היו עשירים כמו אליהו ואלישע כי אלו היו עשירים לא היו נהנים מבני אדם כו' ע"ש. והוציאו מאמר הגמ' מפשוטו והראיות שהביא הגמ' שכל הנביאים כולן עשירים הוו משה ושמואל ועמוס ויונה דמשמע עשירים ממש כפשוטו וע' בשיטה מקובצת שכתב אין הקב"ה משרה שכינתו בקביעות שלא תפסוק ממנו אלא על גבור כו' וע' בכסף משנה שם שכתב דרבינו הרמב"ם סברא דנפשי' קאמר ולא מהא דר' יונתן דר' יונתן סובר גבור ממש בכח ועשיר ממש שיהיו לו ממון הרבה: שם גבור דכתיב ויפרוש את האוהל כו' אלא מן הדין קרא דכתיב ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם ותניא הלוחות אורכן ששה ורחבן ששה ועוביין שלשה. ופרש"י ואפ"ה שברן. ולכאורה אין הראי' כ"כ חזקה לגבורה. דלמא מצד ההשלכה ממקום גבוה לארץ בכח אפי' דבר חזק מאוד כראי מוצק יוכל להשבר אפי' מאדם שאינו גבור כ"כ ומצאתי בשיטה מקובצת שכתב וז"ל לפי פשט הכתוב משמע כי כשהשליך אותם ארצה נשברו מדקאמר ואשליכם ואשברם יחד ואולי הבינו כי פי' ואשברם וכבר שברתים בידי קודם שהשלכתים. כי יש במקרא דוגמתו לאלפים ע"כ וכן מורה לשון הפסוק אשר שברת ודרשו חז"ל יישר כחך ששברת מזה משמע שהשבירה הי' בידו ולא שנשברו מעצמם מכובד ההשלכה לארץ:
שם וא"ר יוחנן בתחלה הי' משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו התורה במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. בירושלמי פ"ב דהוריות הלכה ח' מסיים וכ"כ למה בשביל להחזיר את הטפשים ופי' קמפרש שיחזורו על תלמודם אע"פ ששוכחים מה שלומדים כי אולי יחננם ד' במתנת חנם כמו למשה רבינו ע"ה:
תוס' ד"ה וזן את אשתו ובניו אי אתיא כחנן ניחא דמבריח ארי בעלמא הוא ואי אתיא נמי כרבנן ניחא שפיר דמיירי הכא ממזונות יתירות ואין נפרע מבעלה כו' אי נמי דכי פליגי רבנן היינו במפרנס סתם אע"פ שלא פירש לשם הלוואה מ"מ לאו לשם מתנה יהיב והוי לרבנן כמו יורד לתוך שדה חברו כו' כצ"ל. וע' בהרא"ש בפסקיו הביא ג"כ בשם יש מפרשים דמיירי כשהבעל זן אותה כראוי וזה מענגה במזונות יתירים אמנם הרשב"א בחדושיו דחה פי' זה מהא דקאמר לקמן עמוד ב' גבי משיא לו בתו גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותן ואת אמרת מותר להשיא לו בתו ואי בשאינו חייב באותן מזונות מאי גדולה מזו ועוד דבהדיא תנן אע"פ שהוא חייב במזונותן לכן פירש דהכא מיירי במתנה מפורשת שפירש שהוא נותן להם מחמת עצמן ולא מחמת הבעל והלכך לכ"ע אינו אלא כגורם הנאה דכשהוא זנן ואינם צריכין מזונות ממילא קא מיתהני מאידך:
בפי' הרא"ש ד"ה וזן את אשתו ואת בניו כו' ובקטנים ליכא לאוקמי דתקנת אושא הוא כו' ולאו מתניתין היא כו'. דברי הרא"ש הללו לכאורה תמוהים הם מאוד. דהא תקנת אושא לא הי' אלא ביתר משש שנים אבל קטני קטנים דהיינו פחותים מבני שש מדינא דמתניתין חייב לזונם ע' תוס' כתובות (דף מ"ט:) ד"ה כשהם קטנים שכתבו אבל קטני קטנים לכ"ע חייב כדאמר בסוף פרק אע"פ (דף ס"ה:) ושם מוכח לה ממתניתין דקתני אם היתה מיניקה כו' מוסיפין לה על מזונותי' משום הולד וקאמר שם הגמ' דרש עולא רבה כו' אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ואת בנותיו קטנים אבל זן קטני קטנים ועד כמה עד בן שש כדרב אסי כו' ממאי מדקתני היתה מיניקה כו' וכ"כ שם הרא"ש גופי' בפסקיו פ' נערה סי' וא"כ לפ"ז קשה אמאי לא מפרש הרא"ש כאן דמיירי בקטני קטנים דחייב לזונן מדין המשנה וע' בתשובת מהר"ם לובלין סי' ע"ט שתמה ג"כ בדברי הטור אה"ע סי' קי"ב שכתב דהאב בחייו חייב לזון בניו מתקנת אושא עד ששה שנים דהא בפ' נערה משמע דתקנת אושא הי' ביותר משש וכתב שם דהטור ס"ל דתקנת עד שש הוא ג"כ מתקנת אושא ושתי תקנות הוו באושא מתחלה תקנו עד שש. ואח"כ תקנו גם על אחר שש ועל אחר שש איבעי' להו בגמ' אי הלכתא כוותי' או לא אבל עד שש לכ"ע הוי הלכתא ע"ש וצריכים לומר דס"ל דמתניתין דסוף פ' אע"פ דקתני ואם היתה מיניקה מוסיפין לה על מזונותי' אינו משום הולד אלא משום דחולה היא דסתם מיניקות חולות נינהו וכדיחויא דדחי לה הגמ' שם. ומדינא דמתניתין לא הי' שום חיוב על האב לזון בניו אפי' קטני קטנים אלא שאח"כ באושא התקינו ושתי תקנות הוו והרא"ש כאן אזיל ג"כ בשיטת הטור בנו וע' בס' אבני מלואים סי' ע"א:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |