שלמי נדרים/נדרים/יא/ב
שלמי נדרים 
נדרים יא ב
ע"ב תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר בסוגיא זו האריך הרב בעל משל"מ למעניתו ברוחב דעתו הגדולה לבאר שיטת הראשונים ז"ל ואמרתי אלכה ואלקטה באמרים אחרי הקוצרים וללקוט שושני אמריו הפנינים לקבעם כ"א במקומו בפרושי הר"ן והרא"ש ז"ל והמקום יהי' בעזרי ומאת החונן לאדם דעת אף לשאינו הגון כמוני אתחנן תחנני ותלמדני להבין דעת קדושים:
בר"נ ד"ה תני' חולין שאוכל לך כו' בשאוכל לך פשיטא דשרי. ובשלא אוכל לך נמי נהי דאיכא למימר כו' ובשיטה מקובצת כתב בשם הרי"ץ ז"ל דגם בשאוכל לך חידוש השמיענו שאפילו יאמר אותו בתמיה לא מהני כלום הואיל ולא הזכיר קרבן ע"כ וע' לקמן ריש פרק שני (יג:) טעמא דאמר חולין שאוכל לך כו' ופירשו הר"ן והרא"ש דודאי לגופי' לא אצטריך כו' ע"ש ולא ס"ל כהך סברא דיש בזה קצת חדוש דאפי' אמר בתמיה ולכך כתב הר"ן ג"כ הכא דבשאוכל לך פשיטא דשרי:
בא"ד וקשיא טובא למה אסור והא משום מכלל לאו אתה שומע הן צריכין למייתי בה ולר"מ לית ליה וכ"ת לא צריכין בהא למכלל לאו אתה שומע הן. כיון דאמר לא חולין ע"כ קרבן הוי ליתא כו' עכ"ל והתוס' והרא"ש קיימי האי סברא שדחה הר"ן. והאי דיחוי חזר ונראה והתוס' ביארו היטב החילוק בד"ה תניא וז"ל ויש לומר דלא דמי דלעיל לא אמר לא חולין אלא לחולין בפת"ח ואם אתה בא לאסור צריך אתה לפרש לחולין כמו לא חולין וכיון דצריך לפרש כולי האי חשיב מכלל לאו כו' דל"ל לר"מ מכלל לאו כו' אבל הכא שאמר בפירוש לא חולין הוי כאלו פירש דבריו בהדיא לא חולין אלא קרבן והואיל אין כאן חסרון פתרון מהני אפי' לר"מ ולא חשיב מכלל לאו כו' וע' בטור סי' ר"ד ובב"י ולכאורה היה נראה דדוקא אם אמר לא חולין בשתי תיבות נפרדות אבל אם אמר לחולין בהברת חולם לחולין בנשימה אחת רק שבמבטא לשונו ניכר שקורא הלמ"ד בחולם אפשר דיש כאן חסרון פתרון וצריכין למיתי למכלל לאו כו' אבל ראיתי בב"י שם שכתב והדברים מבוארים שכשכתב רבינו לעיל סתם לא חולין שאוכל לך אסור לדברי הרא"ש כשאמר הלמ"ד בחול"ם הוא דאלו בפת"ח כו' ע"ש וכן ראיתי בלחם משנה שכ' דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך אסור הוא דאמר לא חולין בחול"ם ומאי דאמרינן בפ"ק סברוה היינו דקאמר לחולין בפת"ח דצריך לפרש לחולין כמו לא חולין ולפ"ז אינו מדוייק לשון הלחם משנה כפי הנדפס "דאמר לא חולין בחולם". שכתב לא חולין בשתי תיבות מפורש ל"א חולין וסיים בחולם דאם איתא דסגי בהברת החולם לחוד לא היה צריך לכתוב בשתי תיבות לא חולין ועוד דאם החילוק יהי' רק בין שיהיה ההברה בחולם או בפתח וא"צ להפריד הלמד דלחולין מן התיבה חולין א"כ אמאי דחיק לעיל הגמ' לאוקמי מתניתין דלא כר"מ והלא בגמ' ובמשנה איננו נקוד בנקודות ונכתב רק התיבה לחולין וא"כ אמאי לא משני דכוונת המשנה בתיבת לחולין בחול"ם ולזה יש לומר שכך היתה הקבלה בידם לקרות במשנה לחולין בפתח ולא יהי' הדבר זר בעיני הקורא שכן מצינו בדברי הר"ן לקמן (דף ל"ה.) בד"ה דיקא נמי דקתני שניתנו וז"ל כלומר שכך היתה קבלה בידם לקרות ניתנו בחיר"ק עכ"ל וכן יש לומר גם כאן שכן היתה קבלה בידם לקרות לחולין בפתח ולעולם עיקר החילוק בין שיהיה ההברה דלחולין בפת"ח או בחולם ובקריאת לחולין בחולם אף דאינו מפריד הלמ"ד מחולין דלישתמע היטב דקריאתו הוא לא חולין סגי דלא מצטרכינן למיתי למכלל לאו כו' אמנם ראיתי בשיטה מקובצת שכתב להדיא לחלק בין לחולין שאוכל לך דהך ברייתא להא דלחולין שאוכל לך דמתניתן. משום דבמתניתין היא תיבה אחת כו' ולכשר ולדכי נמי כולהו חדא תיבה נינהו והנוסחא שבמשנה בדפוסים שלנו אינו מדוייק דגרסי לחולין בלא תי' לא ולכשר ולדכי הגירסא לא כשר ולא דכי וכמובן] ע"כ נראה דעיקר החילוק אם הוא מסמיך הלמ"ד להתיבה חולין שהוא כתיבה אחת ובין אם שוהה מעט בקריאת הלמ"ד ובהברת חולם דמובן לכל שקריאתו הוא לא חולין ובזה א"צ למיתי למכלל לאו כו' כן הוא לפי שיטת התוס' והרא"ש אבל הר"ן לא נהירא לו החילוק הנ"ל ודחי לה משום דא"כ אמאי לא אוקמי מתני' ג"כ כר"מ ולימא דלא חולין קאמר ואפשר דגירסתו הי' לא חולין במשנה:
שם ד"ה ואמר ר"א כו' וכ"ת אפ"ה היכי מצי חייל כו' לאו קושיא היא דה"מ במתניתין כו' אבל האי דמסיים לא אוכל לך אסור משמע ואפי' לר"מ עכ"ל כתב ע"ז המשל"מ וא"ת מנ"ל לסתמא דתלמודא דהאומר לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך דאפי' ר"מ מודה בזה עד שיקשה עלינו דר"מ אדר"מ ונראה דהתלמוד הוקשה אליו חלוקה זו דסיפא אמאי קתני לה בפ"ע. וליערבינהו בהנהו חלוקות דרישא וליתני חולין החולין כחולין. לחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דהא האומר לחולין שאוכל לך לר"מ שרי דהא מתניתין דאסר אוקימנא בגמ' דלא כר"מ כו' ומכח זה הוכיח דסיפא זו מלתא אחריתי אתי לאשמועינן דהיינו דהי' עולה על הדעת דהאומר לחולין לא אוכל דיהי' אסור אפי' לר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן. משום דסיים בדבריו ואמר לא אוכל לך והיינו מפרשים דבריו לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך קתני סיפא דאפ"ה שרי. וע"ז הקשו כיון דל"ש כאן מכלל לאו אתה שומע הן אמאי שרי ה"ז דומה לקרבן לא אוכל לך דאסור אליבא דר"מ ותירצו האי תנא סבר לה כר"מ בחדא ופליג עלי' בחדא ס"ל כוותי' בחדא דנ"ל מכלל לאו אתה שומע הן ופליג עלי' בחדא דלקרבן לא אוכל לך ולא משום דס"ל דכל שאומר לקרבן בלמ"ד פתוחה משמע לא. דא"כ בברייתא דקתני לחולין לא אוכל לך בלמ"ד פתוחה אמאי שרי וכ"ת משום דהוי מכלל לאו אתה שומע הן הא ליתא דכל שסיים לא אוכל לך פירושו לפיכך לא תוכל לך אלא פשוטן של דברים כך הוא. או שיהא קרבן מה שלא אוכל פשיטא דשרי או אם פירושו לא קרבן מה שלא אוכל לך הא מה שיאכל יהי' קרבן הא נמי שרי דהא ס"ל כר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן ורב אשי תירץ הא דאמר לחולין פי' ברייתא דקתני לחולין לא אוכל לך מותר דאמר בשב"א תחת הלמ"ד הלכך ליכא למימר לא חולין קאמר דבשב"א אין לפרש כלל כמו לא מאי אמרת חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן הא ל"ל לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן. והא דאמר לחולין בפת"ח כלומר הך דמדמית להא דלקרבן לא אוכל לך הוא אם אמר בלמ"ד פתוחה. ובגמ' שלפנינו איתא הא דאמר לא לחולין והב"ח הגיה לא חולין. וכפי הנראה שתיבת לא מיותר וצ"ל לחולין בלמד פתוחה ותי' לא הוא פירוש שמשמעו דלמ"ד פתוחה הוא לא וע' בדף י"ג ע"א גבי לאימרא כאימרא בר"ן ד"ה
ל"ק כו' כתב ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשב"א תחת הלמ"ד הא דאמר לאימרא כלומר בפת"ח תחת הלמ"ד וגירסא הנ"ל הוא כפי פירוש הראשון שבר"ן לפי הגירסא דגריס לחולין בוא"ו:
ולגירסת הראב"ד דגריס לחלין בלא ואו אלא ביו"ד אחר הלמד השני ומפרש דכוונתו לחלות תודה ופריך הגמ' על סיפא דברייתא דקתני לחלין לא אוכל לך מותר מהא דלקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר דכשם דהתם מפרשים דלקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ומשום הכי אסר הכי נמי הכא נימא דלחלין יהא לפיכך לא אוכל לך ולחלין היינו חלות תודה ומתרץ רב אשי אין ה"נ דאם הי' אומר לחלין בשב"א הי' אסור אבל הברייתא מיירי דאמר לחלין בפת"ח ולפי גירסא זו ל"ג בסיפא דמילתא דרב אשי דמשמע לא ליהוי חלין "אלא כקרבן" שתי תיבות אלו אלא כקרבן ליתא אלא לא ליהוי חלין לחוד וכן הוא בשיטה מקובצת וע' במש"ל שם החילוקי דינים שבין שתי הגירסאות:
בתו' ד"ה אימא סיפא כו' וא"ת והא מוכח לעיל כו' וי"ל דס"ד השתא כיון דאמר לא חולין לא אוכל לך להוכיח סופו של איסור בא הלכך אפי' לר"מ מיפשט לחולין בפת"ח כמו לחולין דלא דמי כו' יש להגיה בדבריהם שכצ"ל דס"ד השתא דכיון דאמר לחולין [בפת"ח[ שלא אוכל לך הוכיח סופו שלאיסור בא הלכך אפי' לר"מ מיפשט פשיטא לי' לחולין בפת"ח כמו לא חולין דלא דמי לחולין דמתניתין כו' וכן איתא הגי' במש"ל שם ע"ש שכתב שהתוס' מחולקים עם הר"ן מן הקצה אל הקצה בסברות הפוכות דהתוס' סברי לפי המסקנא דדוקא היכי דאיכא הוכחה בתחלת דבריו מהני לר"מ ולפיכך האומר לא חולין שאוכל לך או אם אמר לא חולין שלא אוכל לך נמי אסור משום דה"ק לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך אבל אם אמר לחולין לא אוכל לך בפת"ח שרי וכ"ש לחולין שאוכל לך (ובדפוס שם ט"ס) דהיינו מתניתין דמוקמינן דלא כר"מ:
הרי מבואר דבאומר לא חולין דלתוס' מהני אליבא דר"מ ולהר"ן לא מהני ובאומר לחולין [בפת"ח[ לא אוכל לך דלתוס' לפי המסקנא לא מהני ואליבא דהר"ן מהני לר"מ והם סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה:
בפי' הרא"ש ד"ה נעשה כאומר לקרבן יהא כו' ואע"ג דקאמר לקרבן בפת"ח מפרשים ליה כאלו אמר בחטף כו' עכ"ל ע"ל (דף י"ג.) בהרא"ש ד"ה הא דקאמר לאימרא ובדף ט"ו ע"ב בהרא"ש ד"ה לקרבן לא אוכל לך לאשמועינן דשני ליה לר"מ בין לקרבן בשב"א בין לקרבן בפת"ח ולכאורה נראה שהדברים סותרים למ"ש כאן אכן עיי' במש"ל שם שכתב דהכא פירש לס"ד דתלמודא דהוי ס"ל דר' אבא אף בפת"ח אמרה למילתי' ושם ביאר לנו התלמוד אמיתת דברי ר' אבא דלא אמרה כ"א באומר בשב"א וע' מ"ש הב"י בטור ע"ש:
בר"נ ד"ה בעיקרו קא מתפיס כו' ואיכא דקשיא ליה דהא אפי' אם תמצא לומר דבהשתא קא מתפיס כו' אכתי ליתסר דהא אסור לטמאים מחמת נדרו תו אקשי והא איכא חזה ושוק שאסורים לזר מחמת נדרו ולדידי ל"ק דאי מחמת נדרו היה ראוי שיאסר לכל דהוא הא אקדשי' ואסרי' אכ"ע. אלא דלבתר זריקת דמים פקע לי' נדרא ואיסורא דטמאים וזרים לא מחמת נדרו הוא אלא איסורא דרמי רחמנא עלי' כו' כו' והיינו טעמא דמתפיס בחלת אהרן ובתרומתו מותר כו' כך נראה בעיני עכ"ל המעיין בחדושי הרשב"א יראה שהרשב"א הוא הוא המקשה קושייתו הנ"ל ותירץ ג"כ יפה קרוב לדברי הר"ן אלא ששני נביאים אינם מתנבאין בסגנון אחד ומחמת זה מסיק הר"ן בתירוצו בלשון כך נראה בעיני וראוי להעתיק כאן תירוצו של הרשב"א והמתבונן בו יראה החילוק בדבריהם. שעל הקושיא שהקשה מתחלה והא עדיין אסור לטמאים מחמת נדרו תירץ דהאי דאסור לטמאים היינו משום דרכיב אכתפי' דגברא וכשיטהר לערב נסתלק האיסור וחזר גברא להיתרו. אבל איסור נדרו כבר פקע לאחר זריקת דמים. ועל הקושי' מחזה ושוק שאסור לזרים אפי' לאחר זריקת דמים תירץ שאינו מחמת נדרו שהרי יצא מתורת נדר כיון שאחר שנאסר מחמת נדר לכל הותר אלא שנאסרו לזרים מחמת שהתורה זכתה אותן לכהנים להיות כנכסיהן ושלא יזכה אחר באכילתן ודבר האסור הוא ולא דבר הנדור כו' ומן הטעם הזה פירשה הראב"ד ז"ל ההיא דכחלת אהרן וכתרומתו פי' משום דנכסי כהן הם עיי"ש ברשב"א עוד לקמן ד"ה כחלת אהרן וכתרומתו שביאר יותר מ"ט לא קרי להו דבר הנדור דאע"ג דצריך לקרות להו שם מ"מ לאו כקרבן הם שהרי מותרים אפי' למקנת כספו של כהן אלא הרי הם כנכסי כהן ולא זכה אותן רחמנא אלא לכהן ובני ביתו ודבר האסור הוא משא"כ בבכור שהוא קרבן ואסור לכל חוץ מזכרי כהונה והביא עוד שיש מי שפירש דחלה ותרומה דבר האסור הוא ודאי דהא אפי' קודם שקרא עלי' שם כל הכרי וכל העיסה אסורים לכל ואפי' לכהן ולא הוצרך לקרות שם לאסור אלא להתיר השאר לזרים ולהתיר הם עצמן לכהן משא"כ בבכור שא"צ להקדישו להתירו ולא להתיר דבר אחר על ידו ואם תאמר מעשר בהמה דתנינן בפרקין דלקמן [והוא בדף י"ח ע"ב אם כמעשר בהמה נדר אסור] דהוי מתפיס בדבר הנדור מפני מה אסור והלא מעשר בהמה מותר הוא לכל אדם יותר מן החלה והתרומה ויש לומר דקריאת השם דמעשר בהמה לא להתיר את העדר [ובדפוס כ' הנדר והוא ט"ס] בקריאתו כחלה וכתרומה שאין העדר אסור באכילה קודם הפרשת העשירי אלא מצד עצמו הוא חייב לקרות לו שם ולאסור העשירי בעצמו שהיה מותר מתחלה הוא שקורא לו שם והוי כדבר הנדור ע"כ דבריו הטהורים והעתקתי כל זה לביאור דברי התוס' והרא"ש שיתבאר בדבור הסמוך:
והנה גם הרא"ש בפירושו כאן כתב כדעת היש מי שפי' שהביא הרשב"א וז"ל בד"ה כחלת אהרן וכתרומתו ואע"ג דמתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל עכ"ל וכ"כ התוס' והגאון ר' עקיבא אייגר ז"ל בתוספתו על משניות הקשה הא משכחת דקרא שם תרומה בשבלים דלא הוי אסור משום טבל וע"י פיו שקרא שם תרומה אסר מיהו לזרים עיי"ש והרש"ש בהגהותיו העיר ג"כ מדעתו לזה ומה שכתב שם נ"מ בין טעם הרא"ש לטעם הר"ן לענין אם התפיס בבכורים דלטעם התוס' והרא"ש אסורין דהרי אינם אוסרים את הגורן ולטעם הר"ן הוא מסתפק ולבסוף מסיק דלכ"ע מותר כיון דאמרינן במכות (ד' י"ט.) שאין חייבין עליהן עד שיראו פני הבית ואמרינן שם שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם. א"כ הפרשה אינה אוסרת ולכן המתפיס בהן בכ"ע מותר לכולי עלמא עיי"ש. יש להעיר ע"ז ממ"ש למעלה בדברי היש מי שפירש במ"ש הרשב"א מהא דמעשר בהמה דהוי דבר הנדור והנה מה שהקשה הגרע"א ז"ל על טעם הרא"ש דתרומה לא הוי דבר הנדור דפיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל כבר קדמהו הגאון מהרי"ט ז"ל בראשונות סי' נ"ג שמתחלה הביא שם מ"ש הר"ן לפרש הטעם דקרינן חלה ותרומה דבר האסור ולא דבר הנדור דכיון דאינו אסור לכל אלא לזרים האיסור אינו מחמת נדרו אלא איסורא דרמי רחמנא עלי' וגזה"כ הוא ובריש פ' שני כ' הר"ן שהרי כשהפרישן לא פירש שאוסר לזרים וכתב המהרי"ט אח"כ ואין לטעות בדברי הרא"ש ז"ל שכתב שם ואע"ג דמתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוי אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר כו' דלכאורה משמע שדברי הרא"ש חלוקין על הר"ן שהרא"ש ס"ל דמש"ה קרי לה דבר האסור שפיו לא גרמה לו איסור דבלא"ה היה בו איסור טבל והא ליתא דע"כ קריאת שם גרמה לו דהא מיתשל עליו וחוזר להיות חולין ומתירו לזרים שיפריש עליו ממקום אחר ועוד דהא איכא תרומה אע"פ שלא היתה תחלה באיסור טבל כגון שעדיין לא נגמרה מלאכתן שמותר לאכול מהן
עראי כו' [ודבריו אלו הן הן מה שהעיר בהן הגרע"א ז"ל] אלא דברי הרא"ש ז"ל כך הם שבא להכריע דאיסור תרומה וחלה לאו דבר הנדור הם אלא דבר האסור אע"פ שע"י קריאת שם בא תדע שהרי סתם תרומה שניטלה אחר גמר מלאכה מעיקרא באיסור טבל קיימא. א"כ דברי פיו לא הועילו כלום אלא להוציא השיריים לחולין הלכך ע"כ לאו דבר הנדור הוא אלא ע"י שקרא עליו שם תרומה נתפסה בה קדושה ואסורה לזרים וכמו שאסר הכתוב חלב ודם כן אסר הכתוב לזרים מדכתיב וכל זר לא יאכל קודש והר"ן ז"ל נתן טעם אחר בדבר כיון שאינו אסור לכל מחמת שקרא עליו שם תרומה כמו כשקרא על הככר שם קרבן סתם שנאסר לכל העולם עכ"ל וע' בנימוקי יוסף שעם הלכות הרמב"ן ז"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |