חתם סופר/נדרים/יא/ב

חתם סופר נדרים יא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בעי רמי בר חמא וכו'. עיין תוס' נזיר כ"ב ע"א בסופו. והעולה מדבריהם דרמב"ם קא מיבעיא ליה סתמא. ויש לפרשו קודם זריקה ואי בעיקרו מתפיס הרי הככר אסור לעולם. ואי בהתירא מתפיס אמרי' שיהיה הככר כמו הבשר ולכשיזרוק הדם מותר הבשר וגם הככר. ועוד קא מיבעיא לי ג"כ בלאחר זריקה אי נימא אע"ג שהבשר כבר הותר מ"מ בעיקרו מיתפס ואסור הככר או דלמא בתר השתא אזלינן. והנה איבעיא הראשונה שנדר בשעת איסורו של בשר קודם זריקה איפשטא שם בנזיר כ"ב ע"ב דמסיק היינו דרמי בר חמא ודאי ואיפשטא להחמיר דהתם באשה נמי בשעת איסורא קאי דמה שמפיר אח"כ לא מיעקר עקר למפרע אלא מיגז גייז ונמצא בשעת נדר איסורא הוה ואמרי' בעיקרא מתפיס וה"נ בבשר קודם זריקה. ואמנם בשמעתין שקיל וטרי באיבעיא בבשר בשעת היתר אחר זריקה ולא איפשטא בשמעתין. וכ' ר"ן סוף הסוגיא דרמב"ן ס"ל דאיפשטא מנזיר כ"א ע"א דמסיק חד בחבריה מיתפס. וצ"ל דהתם כיון דאי החכם מתיר עוקר הנדר מעיקרא ה"ל למפרע הנדר בשעת היתר וכמו בשר לאחר זריקת דמים. ומיהו הר"ן רפ"ג דשבועות כ' דיש לדחות ראיה זו דבנזיר שגופים מחולקים י"ל בדחבריה הסמוך לו תפיס. אבל הכא חתיכה אחת היא י"ל בעיקריה תפיס. וכ' שם לחלק בין יום שמת בו אבא דהוה נמי ימים מחולקים דלא דמי לגופים מחולקים ע"ש בביאור:

אי בהתירא קמתפיס. עיין ר"ן סוף דבריו שכתב חלת אהרן ותרומתו לאו משום נדרו הוא אלא מגזירת הכתוב. נראה כוונתו כמ"ש הרא"ש בשמעתין דהרי קודם הפרשה היה טבל ואסור לכל וההפרשה מתירה לכהן ונבאר באיסורו לישראל ואיננו אלא גזה"כ ולא נדר. ולא ניחא ליה להר"ן למימר כמ"ש הוא ז"ל לקמן ד"ה כחלת אהרן וכו' כיון שאינו אסור לכל וכו' ע"ש דאין טעם זה מספיק דוקא בבשר שלמים שתחלת נדרו היה לאסור לכל. וא"כ שוב אחר זריקה שפקע מיניה איסורו הכולל ע"כ פקע נדרו ומה שאסר לטמאים מילתא אחריתא היא. משא"כ בחלת אהרן ותרומה שתחלת נדרו כך היה שלא יאסר אלא לישראלי' א"כ שוב הו"ל דבר הנדור אי לאו טעם מ"ש כאן דאין האיסור מחמת נדר אלא מגזה"כ. ומ"מ בהא לחודיה לא סגי כיון דעכ"פ ע"י דבורו נעשית תרומה לא גרע מבכור דמאליו קדוש ואפ"ה איכא למ"ד דמדמצוה לקרוא עליו שם בפיו מרבינן לי' מלה' א"כ ה"ל לרבויי נמי חלת אהרן ותרומות אע"ג דאיסורו מגזה"כ מ"מ כיון דהוא קורא לה שם אתיא מרבויא דלה'. לכן מחלק הר"ן בשלמא בכור אסור לכל קודם זריקה אתיא מרבויא דלה'. משא"כ חלה ותרומה דאינו אסור לכל לא אתיא מריבויא דלה' וכיון דליכא ריבוי הדרן לסברא חיצונה דמגז"ה אסור ולא מנדרו. (וי"ל קצת בבכורים דלא טבלי):

וע"ד חדוד קצת י"ל סתירת הר"ן דרוב הפוסקים ס"ל דעיקר נדר הוא שתולה בדבר הנדור היינו קרבן ולעולם נדר הראשון הוא נדרי גבוה ותולה זה בזה עד עולם אבל האוסר על עצמו ככר סתם בלי שיתפסנו בדבר הנדור איננו נדר אלא מטעם שאנו מסקינן דבורי' שהיה כוונתו קרבן. ויצא להם כן מברייתא דבסמוך איזהו איסור האמור בתורה כמ"ש רש"י ור"ן פ"ג דשבועות שם. ולאותה סברא בודאי י"ל חלה ותרומה שאיננו איסור כולל לכל כקרבן לא מיקרי דבר הנדור למיתפס ביה. ולכן לקמן בתר דמייתי הך ברייתא איזהו איסור האמור בתורה כ' הר"ן טעם פשוט דחלה ותרומה מפני שאינו אסור לכל כקרבן והוא צריך לדור בדבר הנדור כקרבן. אבל להס"ד הוה ס"ל דעיקר נדר הוא שאוסר אדם עצמו בדבר המותר בלי שום התפסה וכמ"ש הר"ן ריש מכילתין במתני' וכמ"ש משנה למלך בדעת הרמב"ם ריש הלכות נדרים אלא שיכול להתפיס בדבר הנדור ג"כ אבל עיקר הנדר הוא שאוסר דבר על עצמו. ולפי זה למה יגרע תרומה שאסור לזרים שלא יקרא דבר הנדור. אי משום שאינו אסור לכל. מה בכך הלא כל נדרי הדיוט כך הם ואפ"ה הוה נדר ולמה יגרע תרומה שלא יהיה בכלל דבר הנדור. ע"כ הוצרך לומר שהוא גזה"כ לא מחמת נדר וק"ל:

ועמ"ש לח"מ פ"א הי"א בשיטת הראב"ד ודבריו צ"ע א"כ חלת תודה אחר זריקה אימא לא הוה דבר הנדור הא אינו ניתן אלא לזכרים אע"ג דמותר לבנותיו כבכור כמבואר פ"י מקרבנות הלכה ד' והלכה ה' אמת שיש קולא אחרת בתרומה שנאכלת לבת כהן כי תהיה לאיש זר וחוזרת לבית אביה כנעוריה משא"כ בחזה ושוק ובכור ולחמי תודה כדאיתא בפ' הערל וצ"ע:

אמר רבא תא שמע נותר. שיטת רש"י דרבא בעי למיפשט דבתר השתא אזלינן ולא בעיקרא מיתפס דס"ל לרש"י דלא כמ"ש הר"ן לעיל אלא כל האיסורים דבתר זריקה עדיין שם נדר עליהם כיון דמשתרבבי מחמת נדר הראשון. וס"ל נמי דבשלמא שלמים נקרא משעה שהקדיש הבהמה ואילך. ושעת נדר האיסור הוא משעת ההקדש עד זריקה ומן אז מיקרי שעת היתר. אך גבי נותר שיקרא בשר נותר אז לא חשבינן ליה משעת הקדש הבהמה אלא משעת זריקה ואילך דאז מצווה בלא תותירו ממנו. ושעת ההיתר הוא משעת זריקה עד זמן נותר ומאז ואילך מתחיל האיסור. וע"כ בודאי כשיאמר בפירוש ה"ז כבשר נותר. בוודאי כוונתו אנותר ממש משעה שנתותר ואילך ולרש"י הוה זה ג"כ דבר הנדור כיון שמשתרבב מנדרו הראשון. אלא דס"ל לרבא דודאי מתני' דתנן פגול נותר לא מיירי מלשונו שאמר הנודר פגול ונותר דא"כ ה"ל למימר כנותר בכ"ף הדמיון כמו שהקשה ר"ן במשנתנו ולא ס"ל לרש"י תי' הר"ן ע"ש. אע"כ מתני' מיירי פגול נותר פי' שמונח לפניו בשר פגול או נותר וממילא מובן שאומר על היתר זה כזה וכבר כתבנו כי הבשר הזה המונח פה לפנינו והוא נותר מתחיל תחלת שמו משעת זריקה שהוא בבל תותר ואי בעיקרא קא תפיס ה"ל היתר שעדיין לא נותר ואי בהשתא קתפיס ה"ל איסור ובעי למיפשט דבהשתא קתפיס. כן נלע"ד לפרש כוונת רש"י:

וכן דעת רש"י לקמן בחלת תודה דהפשיטות הוא למיפשט דבהשתא מתפיס. והנה לחמי תודה כמה פעמים המה חולין גמורים שהרי נעשים למכור בשוק עיין פ' כל שעה ורק מתקדשים ע"י הזבח (דלפעמים הבעלים מקדישים הקמח אלא שאין עליו קדושת הגוף עד שחיטה וזריקה ואז מעיקרא נמי דבר הנדור הוא. לכן כתבתי שכמה פעמים המה חולין גמורים עד זריקה) ובספרא פ' צו פליגי ת"ק ס"ל השחיטה מקדשתן אפילו זורק שלא לשמה כבר נתקדשו ע"י שחיטה וראבר"ש ס"ל דלא נתקדשו עד אחר זריקה וס"ל לרש"י דרבינא דפשיט מחלת אהרן ס"ל כראבר"ש וס"ל משחיטה עד זריקה נהי דאינם קדושים מ"מ קצת איסור חל עלייהו ואותו האיסור לא חשיב לאתפוסי ביה אע"ג דמכח נדר אתיא מ"מ ה"ל כמתפיס בדבר האסור. והשתא קמתפיס בלחמי תודה אי בתר מעיקרא אזלינן היינו משעת שחיטה עד זריקה ה"ל מתפיס בדבר האסור ואי בתר השתא אזלינן היינו בתר זריקה ה"ל מתפיס בדבר הנדור ומוכח דבתר השתא אזלינן. ודחי ש"ס דלא אתי אלא למעוטי תרומת הלשכה. ופריך א"כ ליתני חלת תודה דמיקרי דבר האסור אע"ג דאותו האיסור אתיא מכח נדרו מ"מ כיון דמשחיטה עד זריקה לאו נדר גמור לא מתפסי ביה כ"ש תרומה וחלה ממש ומשני הא קמ"ל וכו'. ולח"מ פ"א הי"א נתקשה בדברי רש"י אלו ומ"ש נ"ל נכון בעזה"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף