שיירי קרבן/סנהדרין/ח/ו

שיירי קרבן סנהדרין ח ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואלו הן סוטה. עי' בקונט'. ובבבלי לקמן פ' הנחנקין דף צ"ה גרסינן בעל שמחל על קינויו קינויו מחל וכתב רש"י אמר לה אל תסתרי קינויו מחול ואם נסתרה אינה נאסרת עליו. משמע לאחר סתירה אינו יכול למחול וכ"כ הרמב"ם פ"ק מה"ס. אבל תו' כתב קינוייו מחול היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מכאן אינו יכול למחול עליו ע"כ. ובסוגיין בסמוך מפורש כדבריהם דלעולם יכול למחול עד שנמחק המגילה. אך תימא דבבבלי סוטה פ' הארוסה דף כ"ה מפורש כרש"י דאהא דזעירי גרסינן פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול וח"א לאחר סתירה נמי מחול כו' אלא לאחר סתירה אינו מחול ש"מ (והא דאמרינן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא ר"א לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לבר מאומצא ביעי ומזרקא דרב אחא לקולא והלכתא כוותיה. וכאן פסקינן כרב אחא לחומרא י"ל שאני הכא וכיון דברייתא דייק כוותיה) וכ"ת תיקשי לרש"י קושית הש"ס דבסמוך ולאו מתני' היא ושבעלה אינו רוצה להשקותה אלא ודאי זעירא בשנכתבה המגילה איירי וא"ל מתני' בשלא נסתרה וזעירי לאתר שנסתרה דמ"מ קשיא הא לאחר שנסתרה קאמר דאינו מחול ועוד לישנא דמתני' משמע דלאחר שנסתרה איירי י"ל מתני' ודאי לאחר שנסתרה איירי ולא מהני רצון הבעל אלא שא"צ להשקות כדתנן פ"ד ושבעלה אינו רוצה להשקותה נוטלת כתובתה כו'. אבל מ"מ אסורה היא לו וקמ"ל זעירי מחול על קינויו אינה נאסרת עליו ומותרת לחזור לו. והירושלמי דפריך ממתני' צ"ל סובר המוחל על קינויו אשתו אסורה לו וכ"ת א"כ קשה הא דמיבעיא לר' ינאי סוף פ"ב דסוטה קינא ונסתרה וגירשה והחזירה ונסתרה ולא בדקו המים טהורה כו'. פשיטא דאסורה שהרי אין המים בודקין אותה ומה שתירצתי שם כיון דיכול למחול לא הוי ביאה אסורה ע"ש הא אמרינן הכא דסובר הירושלמי שאין המחילה מתירה לביתה. ואין לומר דוקא לבעלה אסורה הסוטה אבל לכהן מיבעיא ליה אם היא מותרת או לא דהדבר ברור כל שאסורה לבעלה אף לכהן אסורה וצריכין לומר ר' ינאי פליג אסוגיא דהכא וסובר דהמחילה מתירה אף לבעלה וכשיטת הבבלי פ' הארוסה דף כ"ה דאמר ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר ש"מ דמחילה מתירה וכן מוכחת כל הסוגיא דהתם וצ"ע ומ"ש תו' פרק הארוסה שם בד"ה ש"מ בעל שמחל על קינויו קינויו מחול ותפשוט נמי עוברת על דת אם רצה בעלה לקיימה מקיימה אפילו התרה בה ע"כ והר"ן כתב פרק המדיר בשם הרשב"א ואסיקנא בעל שמחל כו' כ"ש היכא דלא הקפיד דמחול ומקיימה ע"כ. ותימא הא משקינן שם דלאחר סתירה אינו יכול למחול א"כ כשעברה על דת ונסתרה כבר מחל לה ההתראה וליכא למיפשט מידי מהכא. ורש"י כתב שם בד"ה שמחל על קינויו והשתא ס"ד דקבעינן בין שמחל קודם סתירה בין שמחל לאתר סתירה ואת"ל עוברת על דת שרצה לקיימה מקיימה ה"מ בלא קינוי כו' ע"ש לפ"ז לשיטת הרמב"ם דפסקינן בכל מקום ואת"ל אף כאן עוברת על דת אם רצה לקיימה מקיים. וכ"ת מי דחקו לפרש האיבעיא באת"ל י"ל מדבעינן ליה אפילו אם מחל לאחר הסתירה ובכה"ג עוברת על דת כ"ש וצ"ל דבאת"ל מיבעי ליה. אך קשה מנ"ל דמיבעיא ליה אף לאחר הסתירה ואי מדפשיט ממתני' ואלו שב"ד מנוקין להן כו' ואס"ד דלא קמיבעי ליה אלא קודם שנסתרה ליכא למפשט מידי דהתם איירי לאחר שנסתרה מהא אין ראיה ודאי מאן דפשיט הא ס"ד דאיבעיא גם לאחר שנסתרה אבל בעל האיבעיא לא איבעיא ליה אלא בקודם שנסתרה. והכ"מ כתב פרק כ"ד מהלכות אישות ול"נ דיש לומר דאיפשיטא מהא דאמרו יבמות פ"ב וב"ד בעדים הוא דמפקי כלומר בעדי טומאה דוקא ע"כ. ותימא וכי לא מודה דנאסרת על בעלה ע"י קינוי וסתירה דהא מפורש איסורו בקרא א"כ ה"נ התראתו במקום קינוי ומה שעוברת על דת ע"פ עדים לסתירה דמיא ואסורה לו והא דקאמר וב"ד בעדים הוא דמפקי ר"ל לאפוקי קול דלא וצ"ע:

ובן סורר ומורה עיין בקונטרס. ורש"י פרק הנחנקין הוסיף בה אם רצו למחול ולא להביאו לב"ד מוחלין לו שהכתוב תלה הדבר בהם דכתיב ותפשו בו ע"כ. משמע קודם שיביאו אותו לב"ד הוא דיכולים לחזור אבל אח"כ אינן יכולין לחזור וקשה הא בסמוך מסקינן כל שלא נגמר דינו יכולים למחול וא"ל רש"י מפרש הא דמשני הש"ס אתי מימר לך ואפילו עמד בדין לא קאי אלא אמלקות אבל במיתה עמד בדין אינן יכולין למחול דא"כ קשה מאי קאמר בשלא נגמר דינו כו' הא אפילו בשנגמר דינו למלקות יכולין למחול כמפורש ברש"י הלקוהו וחזר וקלקל כו' וי"ל לעולם אף למלקות כל שנגמר דינו אין יכולין למחול המלקות אבל מיתה יכולין למחול אף לאחר המלקות. וא"ת מנ"ל לרש"י דאף לאחר שלקה יכולין למחול המיתה דלמא משנגמר דינו למלקות אינן יכולין למחול וי"ל כיון דלאחר המלקות כתיב ותפשו בו משמע לאחר המלקות נמי בהם הדבר תלוי וא"ת אמאי לא משני הש"ס מתצי' איכא לפרושי קודם שנלקה קמ"ל אפי' לאחר המלקות יכולין למחול וי"ל שזה נ"ל דוחק. ובמ"ל סוף הלכות ממרים הניח דברי רש"י בצ"ע. ולפמ"ש דברי רש"י נכונים:

הדא דתימר שלא להורגי כו' נראה שהפסיק בזה הברייתא ללמד דריב"ב לא הודה וחייב מיתה משום שלא ירבה המחלוקות. וכן מוכח בבבלי פרק הנחנקין דמותיב מהא דר' יאשיה דאמר כדי שלא ירבה מחלוקות ש"מ אפילו הוא אומר מפי השמועה והן אומרים כך הוא בעינינו. ואי ס"ד למיתה יכולין למחול אפילו לריב"ב ל"ק לרב כהנא דהא במיתה לא שייך שלא ירבה מחלוקת דבהעברתו משררותו סגי. אך עיקר קושית הש"ס לפירש"י תמוה דלמא דוקא היכא דהן אמרי מפי השמועה והוא אומר מסברא הוא דאינן יכולין למחול מפני המחלוקות אבל היכא דהוא אומר מפי השמועה כו' אין בו חיוב מיתה כלל. ולולי פירש"י נראה דה"פ מדס"ד שאם רצו ב"ד מוחלין לו ש"מ דאיירי בשהן אינן אומרים מפי השמועה דאל"כ הנה הוא הורה בדבר שהוא כרת מהיכי תיתי שיהיה הדבר תלוי ברצונם אלא בשהוא אומר מפי השמועה והן אומרים מסברא ואפילו הכי אריב"ב שאין יכולין למחול ותיובתא לרב כהנא:

וספיקה לספיקה וספיקה לחודיה. עיין בקונטרס. בבבלי סוטה דף כ"ה גרסינן במאי קמפילגי ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וב"ה סברי לאו כגבוי דמי וקשה אמאי לא מוקי פלוגתייהו כדאמר כאן שהרי ספק ספיקא גמור הוא וי"ל סובר הבבלי דספק השני לאו ספק גמור הוא דהא חייב הוא לה ואלו הודית היתה ההודאה שלא כדין ואין לחייבה בשביל הודאה זו. והירושלמי סובר מ"מ איתרע שטר כתובה זה שלא היה עומד לגבות בחיי בעלה מטעם ספק ספיקא וכיון שכן אין לגבותו לאחר מות בעלה. וא"ת מאי דוחקיה דבבלי לומר ב"ש סברי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי לימא טעמייהו משום הביאו לי בעלי כו' וי"ל אי לאו כגבוי דמי א"כ היא תובעת מספק וכיון דלא נתבררו דבריה אין לה כתובה דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ועמ"ש בסמוך בד"ה תמן כו':

בא משא ומתן בינתים כו'. וא"ת אף פוגמת תהא נאמנת בלא שבועה במגו דפוחתת וי"ל אין זה מגו טוב שיראה לפוחתו שאולי יש עדים ששילם לה מקצתה נמצא מפסדת שני פעמים. ובהכי ניחא דלא חיישינן בפוחחת דאי ערומי קא מערמת שיראה בכך דאולי יוודע הפגימה בעדים ותפסיד. והא דאמר בבבלי פרק הכותב (דף פ"ז) גבי הפוחתת פחות פחות מש"פ דחיישינן שמא מערמת ע"ש דהתם לית לה פסידא. לפ"ז מיושב תמיהת תו' שם בד"ה או דלמא כו'. ודלא כמהרש"א. גם מ"ש תו' שם בד"ה אמר רבא שתי תשובות כו' תימא לרשב"א אכתי איכא שלישית כו' ע"ש נראה דוקא בשאר מודה במקצת בעינן טעמא דאשתמוטי דלא ליהמניה מטעם דאין אדם מעיז כמ"ש תו' כתובות פ"ב וגיטין פ"ה והכא ודאי מעיזה לתבוע שהשטר מסייעה. ותדע שהרי כתב תו' שם שהטעם שאין אדם מעיז מפני שחבירו יודע בשקרו א"כ איך ס"ד לפטרו ללוה משבועה בחזקה דאין אדם מעיז הא גם למלוה איתא להך חזקה אלא ודאי כמ"ש הואיל והשטר מסייעו אך קשה היכא דליכא שטרא מאי איכא למימר וא"ל בתובע ליכא העזה דפעמים שאדם תובע הרבה כדי שיודה לו המקצת דבבבלי שבועות פ"ו דף מ' ע"ב גרסינן אמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם חובע אא"כ יש לו אדרבא חזקה אין אדם מעיז פניו כו' ע"ש הרי דאפילו בכופר הכל אמרינן חזקה זו לנתבע ולא לתובע לכך נראה כיון דפרע דייק ודמיפרע לא דייק אין כאן העזה לתובע דאפשר ששכח אבל נתבע ודאי דייק שפיר ואינו מעיז בדבר שחבירו יודע בשקרו. הלכך כאן שהיא תובעה אע"ג דלא שייך לומר אשתמוטי כו' אפ"ה יש להשביעה:

ובשעה שעד אחד מעידה שהיא פחותה כו'. ואם תאמר אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אלא שהחייב מודה שכתבו למה לא יהא נאמן לומר פרוע הוא במגו דמזוייף כבר תי' תו' כתובות פ"ב שירא לומר מזוייף שמא יכחישוהו ואין זה מגו. ובכתובות [פ"ט ה"ז] כתבתי בתו' בד"ה אמר כו' שאין זו הכחשה להעדים דאפשר שלא ידעו העדים מזה ואפילו העדים עצמם נאמנים עליו ע"ש ומן התימא על הפוסקים שלא ביארו דין זה וצ"ע:

תני והנפרעת שלא בפניו כו'. וקשה אמאי לא מייתי מתני' פרק הכותב דתנן והנפרעת שלא בפניו לא תיפרע אלא בשבועה ונראה ממתני' לא קשיא ליה הך קושיא ונפרעין מאדם שלא בפניו די"ל בכתובת אשה דוקא אמרו כן ומשום חינא אבל לא לבע"ח וכדאמרינן בבבלי שם אבל בברייתא גרסינן והנפרע שלא בפניו לא יפרע אלא בשבועה. ובירושלמי כתובות [שם] גרסינן כיני מתני' והנפרע שלא בפניו כו' ועמ"ש שם בקונטרס:

תיפתר שערב לו מן העכו"ם. כתובות [פ"ט ה"ו]. כתבתי בתו' לרש" דמתיר רבית ע"י שליח ק' לוקמי שלוה ברבית ע"י שליח. ובגיטין [פ"ה ה"ה] תירצתי כיון שהיתומים אינן צריכין לשלם להשליח והלוה אינו יכול לגבות ממנו רבית ע"ש. הנה תירוץ זה נכון לתרץ דלא תיקשי לרש"י ש"ס עירכין דהתם איירי ביתומים אבל מסוגיין קשה דהא כאן איירי שהלוה חי א"כ חייב הוא לשלם להשליח אף המלוה יכול לגבות הרבית מהשליח. ואף שהבבלי פרק הכותב פליג אסוגיין דקאמר ר"ג נפרעין מאדם שלא בפניו שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו. מ"מ לא מצינו דפליגי ברבית ע"י שליח וצ"ע. תמן טעמא דב"ש כו'. עיין בקונטרס והש"ך ח"מ סי פ"ד כתב ומשני ר"י התם טעמא דב"ש הביאו בעלי כו' ושטר העומד לגבות כגבוי דמי וב"ה סברי כיון דחייבת שבועה מדאורייתא לאו כגבוי דמי ברם הכא בדין הוא שאפילו אביו לא ישבע ואפילו ב"ה מודו באביו תקנו ולא בבנו ע"כ. וקשה לפירושו מה לו לר' יוסי לומר טעמא דב"ש כלל. גם מ"ש דפליגי אי כגבוי דמי או לא. לשישת הירושלמי אינו כן כמפורש לעיל בסוגיין. אבל לפמ"ש בקונטרס ניחא:

נתחייב אפילו שבועה בב"ד כו'. כתב רי"ו נתיב כ"ו ח"ג בשם הרמב"ן הא דאדם מוריש שבועה לבניו דוקא בשלא עמד בדין אבל עמד בדין ונתחייב שבועה אין אדם מוריש שבועה ע"כ. ונראה דמסוגיין יליף ליה לחלק. והכי משמע בבבלי שבועות (דף מ"ח) דאמר ר"א עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש כו' לא עמד בדין מוריש כו' מתקיף לה ר"נ אטו ב"ד קא מחייבי ליה שבועה מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה אלא אמר ר"נ אי איתא לדרב ושמואל אם מת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש כו' אין חילוק בין עמד בדין ללא עמד בדין ע"כ הרי דלא פליג ר"נ אלא בהא דמת לוה כו' דהתם אין חילוק דלעולם אי אפשר לגבות מן היתומים אלא בשבועה אבל בפוגם שטרו וכל הנזכרים במתני' שאין הדבר ברור שיתחייב שבועה דאפשר שיהיה החייב מודה שאמת כדבריו הלכך כל שלא עמר בדין ה"ל כאלו לא נתחייב שבועה מעולם היורשים נוטלים בלא שבועה אבל עמד בדין שכבר נתחייב שבועה ודאי אמרינן אין אדם מוריש כו'. ותדע דאל"כ הל"ל אטו בשביל שחייבו ב"ד שבועה יפסיד ממון לבנו אלא ודאי כמ"ש. ומ"ש הסמ"ע סי' ק"ח דמשמעות דברי ר"נ דלא כרמב"ן ליתא כמ"ש. גם הא דכתב שם מדאמרו הבו דלא להוסיף עלה דרב ושמואל משמע דלא מפקינן מיד היורשים בשום דבר אלא ביתומים ע"ש. אינו מחוור דבעמד בדין אף ר"א מודה דאין אדם מוריש דטפי י"ל בכה"ג אין אדם מוריש כו' וכן מבואר בלשון הש"ס שם דאף דמספרקא ליה לרב אמי אי כרב אי כר"א מ"מ אמר לחלק בבין עמד בדין ללא עמד בדין. גם מסוגיין נראה הא דאין אדם מוריש כו' ליכא מאן דפליג עליה. ומעתה דברי הרא"ש והש"ע סי' פ"ד איכא לפרושי דאיירי בשעמד בדין ואע"פ שלא נתחייב עדיין מ"מ אין אדם מוריש. וכן מוכח מסוגיין דאר"ח וכי בגין דהליך תרתין פסיעתא כו' משמע מ"ד נתחייב אביו שבועה בב"ד ומת אין בנו גובה לאו דוקא נתחייב אלא כל שעמד אע"פ שלא נתחייב אין בנו גובה קאמר ולא שבקינן הך ברייתא דנתחייב שבועה כו' בשביל אתקפתא וספיקא דר"ח דודאי יש לחלק בין עמד בדין ללא עמד בדין דמצינו הרבה פעמים בש"ס שמחלק בזה. או נאמר אף ר"ח מודה בנתחייב בדין שאין מוריש מבנו ולא פליג אלא אר' אבין שרוצה ללמוד מהא דנתחייב שבועה כו' שפוגם בב"ד אפילו לא נתחייב שאינו מוריש וקאמר ר"ח שאין סברא לחלק בכך בין שפגם בב"ד או שלא בב"ד אבל בנתחייב מודה. ומ"ש הסמ"ע א"כ לא ה"ל לש"ע לסתום אלא לפרש דאיירי בשעמד בדין ע"ש. ולפמ"ש דאם עמד בדין אע"פ שלא נתחייב אין אדם מוריש כי' הדבר מבואר מאוד דהא בעד אחד מעיד שהוא פרוע איירי הש"ע ואין עדות אלא בב"ד ובפני בעל דין ש"מ בעמד בדין איירי ולכך נקט תחלה עד אחד כו' וכן פוגם כו' שלא כסדר השנויות במשנה תחלה פוגם ואח"כ עד אחד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף