שיירי קרבן/סנהדרין/ז/ח

שיירי קרבן סנהדרין ז ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עד שיפרש את השם. כתב הרמב"ם פ"ב מה' עכו"ם אין המגדף חייב עד שיפרש שם המיוחד של ד' אותיות אדנות ויברך איתו בשם מן השמות שאינן נמחקין וכתב הכ"מ כאן פסק כשמואל ופ"ה מה' ממרים פסק כחכמים קילל אביו ואמו בכינוי פטור. וכתב הלח"מ מה' ממרים שם דעת הרמב"ם הא דבעינן שיברך שם בשם שמעינן מיתורא בנקבו שם יומת ושיקלל אביו בשם מיתורא דשם יליף ע"ש שהאריך. ותימא דלמא כולא קרא שיקלל אביו בשם הוא דאתי ומנ"ל שיברך שם בשם. לכך נראה בהיפך שיברך שם בשם מיתורא דשם שמעינן אלא דאי להא לחוד הוא דאתי ה"ל למכתב בנקבו שם ה' בשם יומת בנקבו שנית ל"ל אלא ללמד על נקיבה אחרת והיינו קללת אב ואם שתהא בשם. ומ"ש שם המיוחד הוא שם של אדנות כתב הכ"מ מסיק ליה מהא דאמר בגמ' ש"מ שם בן ארבע נמי שם הוא בשם אדנות קאמר. וכ' הפ"ח א) וליתא דפריך התם פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן ושני מ"ד עד דאיכא שם רבה ומילתא בעלמא הוא דנקט קמ"ל. ולשיטה זו מאי פריך פשיטא לישני מ"ד שם הוי"ה דוקא קמ"ל אפי' שם אדנות ועוד מאי קאמר מלתא בעלמא כו' הא אי קאי אשם הוי"ה שפיר נקט יוסי שהוא בן ארבע אותיות וצ"ע ע"כ. ול"נ דלק"מ שהרמב"ם מפרש שם רבה הוא שם הוי"ה כמו יהא שמיה רבא דקדיש דמפרשינן שיהא שם הויה שלם וה"ק פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן משמע דאשם של בן ארבע אותיות קפיד ואפילו שם אדנות דאל"כ ליתני יכה הויה את יוסי כי היכי דליהוי במספר כ"ו כמו יוסי בתרא שהוא במספר פ"ו כמספר אלהים וליכא למטעי תו ומשני מ"ד עד דאיכא שמא רבה לעולם בעינן שם הויה והא דנקט גם ברישא יוסי מלתא בעלמא הוא דנקט כלומר ניחא ליה למנקט לשון השוה קמ"ל אפילו שם אדנות שה הוא ולכך לא תני ברישא שום מספר. והא דנקט מספר אלהים אע"ג דכל הכינויים שוים מ"מ נקט לישנא דקרא אלהים לא תקלל עוד כתב הרמב"ם שם מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור אינו כלום אלא כיון שגידף בעדים נסקל. וכתב הכ"מ כלל דין אחר והוא דמגדף לא בעי התראה וצ"ע פרק הנשרפי' דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה. (ר"ל מסתמא ממגדף דמדבר למדו והתם הוראת שעה היתה פ"ח) וא"ת כיון דאמרינן מגדף א"י לחזור בו פשיטא דלא שייך התראה וי"ל דשייך להתרות כו' ע"ש. (קשה איך ס"ד לומר כיון דא"י לחזור א"צ התראה הרי גם עכו"ם א"י לחזור כמפורש נדרים פרק בתרא וכ"כ הרמב"ם שם פ"ג א"כ א"צ התראה. וסנהדרין דף מ' ע"ב מפורש עכו"ם צריך התראה ע"ש. ולענ"ד מעולם לא כיון הרמב"ם לומר מגדף אין צריך התראה אלא ה"ק אחר שגידף בעדים אין אחריה כלום ונסקל ולא הזכיר התראה שהיא לפני הגידף. עוד כתב הכ"מ וממ"ש רבינו הל' עדות (פרק עשרים) ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך אין צריכין התראה משמע כל היכא דליכא מעשה ליכא התראה ע"כ ותימא לומר כן דא"כ מצינו אף במקבל עליו עכו"ם לאלוה או שאמר אלי אתה דחייב מיתה אינו צריך התראה דהא אין בו מעשה אלא דיבור בעלמא א"כ קשיא מאי קאמר במכלתין דף מ' מה לעכו"ם שכן צריך התראה הא איכא עכו"ם שא"צ התראה ותו לפ"ז אף הנשבע א"צ התראה דהא נשבע לאו שאין בו מעשה הוא ובבבלי שבועות דף כ"א גרסינן שבועה שאוכל ככר זו ועבר היום ולא אכלה ר"ל אומר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק כו' ע"ש ולדעת הכ"מ א"צ התראה. וז"ל הרמב"ם פ' כ' מה"ע ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך א"צ התראה כמו שביארינו. וכתב הראב"ד וזה הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה ע"כ ותימא אף דבמתני' ריש כריתות מייתי להך קרא אמגדף מ"מ טפי ה"ל להקשות מעכו"ם ושבוע וכמ"ש. אבל הנראה שכוונת הרמב"ם לומר כיון שהעידו בדבר שלא היה מעולם לא שייך בו שגגה וזה שכתב לפי שאין להם מעשה שנוכל לומר ששגג בו והא דקאמר לפיכך א"צ התראה כמו שביארנו. כוונתו למ"ש פי"ב מהל' סנהדרין אחד ת"ח ואחד ע"ה צריכין התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. וכתב הה"מ ריש הא"ב פי' שלא ניתנה התראה אלא להבחין המעשה אם נעשה בשלימות כוונה ומחשבה אם הוא שוגג בדבר כגון שלא ידע שהיא ערוה או דבר אתר וריב"י כוונתו לומר אם הוא שוגג בידיעת עונש המעשה או לא ות"ח מן הסתם יודע ע"כ. וכיון שכן בעדים זוממין שאין להם מעשה א"צ התראה. וסוגיא דפרק אלו נערות כריב"י דאמר אין התראה אלא לבחינת העונש אזלא לאוקמי הא דאר"א עדים זוממין לאו בני התראה נינהו אפי' כר' יוסי אבל לרבנן דר' יוסי ל"צ לדחות בטעמא דר"א. ומ"ש הרמב"ם ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין. כתב הכ"מ בשם הרמ"ה אינו כן דכי היכי דבעינן שם המתברך שם המיוחד ה"נ בעינן שם שמברך בו שם המיוחד ע"כ. ונ"ל דדייק לרבינו מדכתיב ברישא בנקבו שם ה' יומת ש"מ בעינן שם המיוחד ובסיפא דכתיב בנקבי שם יומת דמיניה יליף שיברך בשם לא כתיב ה' ש"מ דלא בעינן שיהא שם שמברך בו שם המיוחד. וכ"ת אי בשם דסיפא לאו שם המיוחד הוא א"כ קשיא מנ"ל. למקלל אביו בכינוי פטור דהא משם דסיפא יליף וי"ל הא כבר כתבנו למעלה דקללת אביו בשם מבנקבו יליף דהיינו כמו ברכת השם דרישא ועוד הא לכך נקט יוסי לאשמועינן בשם אלהים סגי וכפירש"י דאל"כ ה"ל למנקט יכה ארבע את ארבע דהוי שמעינן מפורש דבשם בן ארבע סגי וכמ"ש לעיל:

אם על הדיינים הוא מזהיר כו'. וקשה הא קיי"ל אין מזהירין מן הדין וכן קשה נמי אבבלי דף ס' דקאמר בשלמא למ"ד חול גמר קדש מחול אלא למ"ד קדש כו' הא אפילו למ"ד חול קשה הא אין מזהירין מן הדין ואפשר גילוי מילתא הוא דקדש נמי דיין הוא. מיהו למסקנת הבבלי לק"מ דתרווייהו שמעינן מלא תקלל ע"ש:

על הכינויים באזהרה וכרת. כתב הרמב"ם פ"ב מהל' עכו"ם ועל שאר הכינויים באזהרה. וכתב הפ"ח תימא דרש"י ותו' כאן ובפרק שבועת העדות דכינויים נמי בכרת והכי איתא בפסחים פרק מי שהיה טמא וי"ל סוגית דסנהדרין ודפסחים פליגי כדאמר הירושלמי דפליגי תנאי בהכי ופסק כסוגית דסנהדרין ושבועות. דסוגיא בדוכתא עדיפא ע"כ. ודברי תימא הם מנ"ל לומר דסוגיות פליגי דהא לשיטתו צ"ל רבנן דהכא ס"ל אלהיו אינו כינוי דאי כינוי הוא ודאי חייב מיתה או כרת דהא כתיב ונשא חטאו א"כ י"ל סברי רבנן מגדף לאו היינו מברך את השם ואיצטרך כרת למברך השם המיוחד. ואי קסבר לכולי עלמא אלהיו היינו כינוי אלא סברי רבנן דהכא ונשא חטאו היינו מלקות ולא מיתה ולא כרת אם כן ודאי פליג אסוגיא דפסחים קשיא סוגיין דמפורש מ"ד על שם המיוחד מיתה וכרת יליף כרת דידיה מכי יקלל אלהיו ועוד קשה ל"ל כי יקלל לאזהרה לכינויין תיפוק ליה מדכתיב אלהים לא תקלל ואלהים כינוי הוא ואפילו למ"ד אלהים חול גמרינן כינוי מיניה בק"ו כדאמרינן בסמיך אם על הדיינים הוא מזהיר לא כ"ש על הכינויים ועוד למסקנת הבבלי דף ס"ו מלא תקלל שמעינן תרתי וה"ל כאלו כתיב קללת קדש בפירוש וכתיב אלהים דהיינו כינוי. (ודברי תו' שבועות דף ל"ו בד"ה ועל כו' למ"ד אלהים לא תקלל קדש כו' ע"ש תמוהים וע"ש במהרש"א ולפמ"ש אין פירושו מחוור). ובפירש"י בסוגיין מבואר דר"מ מפרש ונשא חטאו היינו מיתה ולרבנן ונשא חטאו כרת ע"ש לפ"ז צ"ל סוגיא דפסחים כרבנן ותימא א"כ אף למ"ד מגדף היינו מברך את השם איצטרך ונשא חטאו לגופיה לחייב כרת על הכינויין ומנ"ל לחייב כרת אפסח שני בשלמא לר"מ ניחא דסובר על הכינויים חייב מיתה א"כ כרת דכתיב במגדף מסתמא קאי נמי אכינויים דמהיכי תיתי לחלק אלא לרבנן אי לאו ונשא חטאו ה"א לפטור כינויים מכרת כי היכי דפטורים ממיתה דמיעטן קרא בפירוש ולא מיקרי מגדף אלא מברך שם המיוחד על כרחך לומר קסבר רש"י לרבנן אלהיו קאי אשם המיוחד לחייבו כרת אבל על כל הכינויין אינו אלא באזהרה ולמ"ד מגדף היינו מברך אייתר ונשא חטאו לפסח שני. אך קשה א"כ כי יקלל אלהיו ל"ל לכתוב איש איש כי יקוב שם ונשא חטאו וימות כמ"ש רש"י שבועות שם וכ"כ תו' בסוגיין וי"ל דאיצטריך דלא נטעי לומר כגר כאזרח הוא בכרת אבל כותים לעולם בסקילה לכך כתיב כרת קודם ונוקב ותו ליכא למטעי. נמצא דברי הרמב"ם ברורים ואין כאן מחלוקות בין הסוגיות ואין להאריך בדקדוקים שבסוגיא בבבלי:

זאת אומרת שדנין מספק כו'. וקשה הא קיי"ל אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן א"כ למה נדון מספק נמתין עד שיבואו עדיו ואח"כ נדון בשלמא מגדף מפני כבוד המקום לא הוציאו הגידוף מפיהם עד גמר הדין כי אפשר שימצאו לו זכות ממקום אחר ולחנם גידפו העדים הלכך מטריחינן הב"ד (כמ"ש הריב"ש סי' רל"ד ועי' מ"ש לעיל [פ"ג ה"ח] בד"ה אין כו'). אבל בשאר דינים מנ"ל וא"ל לפי המסקנא לאו דוקא דנין אלא תופסין אותו עד לדין שאין ענין התפיסה מוכח ממתני' דניליף מינה בעלמא:

אלא אותו השם כו' עיין בקונטרס. מדקאמר ובו קילל משמע שצריך שיברך בשם המיוחד וזה דלא כדעת הרמב"ם שכתבתי לעיל בד"ה עד כו' ואפשר לומר דהירושלמי איירי שהיה הכל בשם המיוחד ואם בירך באחד מן השמות שאינן נמחקין היה מזכיר שם המיוחד ואמר אותו קילל ואח"כ מזכיר השם משמות שאינן נמחקין ואמר בזה קילל. וא"ת א"כ למה היה דנין כל היום בכינוי מיד היה להם לומר כן וי"ל מעיקרא לא היו רוצים להזכיר שם שמים לבטלה א"נ גם דבריהם אלה בזיון שמים הם אע"ג דלאו גידוף ממש הוא מ"מ כיון שמזכיר השם מפורש ואומר אותו קילל חייב לקרוע. וכתב הכ"מ ולא ידעתי למה לא כתב הרמב"ם דין זה דירושלמי וכ' הפ"ח מדפריך בבבלי דף ס' וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס"ד ויהי כשמוע המלך וגו' ויקרע את בגדיו וגו' ואי כירושלמי מאי פריך בשלמא הדיינים קורעים על מה ששומעים עכשיו פלוני גידף אלא העדים למה להם לקרוע שנית הא השתא לא קאמרי מידי כו' ע"ש. ולפמ"ש שעיקר קריעת הדיינים על שמזכירין השם בפירוש ואומרים אותו קילל שזהו בזיון א"כ אין ראייתו ראיה כלל. וקרא משמע כדברי הירושלמי שלא אמרו שלוחי יחזקיהו הגידוף בפירוש אלא אמרו אשר חרף אלהים חי שאין סברא שאמרו בפירוש דהא כל היום דנין בכינוי וכמ"ש תו' דף ס' בד"ה המלך כו' ולשיטת הירושלמי ניחא ועמש"ל בד"ה ר"י כו':

מיכן לדיינים שקיבלו עדות עומדים שדינן דין. וקשה הא במתני' תנן ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין. משמע מתחלה אמרו עדותן ואח"כ עמדו הדיינים משום הקריעה שצריכה להיות מעומד כדאמרינן במ"ק וי"ל העמידה ודאי היתה קודם האמירה כדילפינן בבבלי בק"ו מאהוד ע"ש מיהו ק"ו זה קשה דשאני הכא כיון שהמצוה להרוג המגדף וא"א להרגו אלא ע"פ עדים ואין לקבל עדים אלא מיושב הלכך א"א לעמוד ואין בזה העדר כבוד המקום אדרבא זהו כבודו שעושין רצונו (ועיין תוי"ט במשנתינו) ואפשר לומר מיד שאומר אותו קילל חייבין לעמוד ולקרוע דהא קורעין אם קילל השם ולא אמרו שם בשם אלא למיתה א"כ זה שאומר ובו קילל שומעין מעומד ודוחק ועיין בסמוך ועמ"ש גיטין [פ"ז סוף ה"א] בד"ה אדם כו':

את ש"מ שית. וא"ת למה לא קחשיב שבעה דהא איכא נמי הא דהלכה כר"ע דמקיש שלשה לשנים וכ"ה בבבלי דף ס' וי"ל כיון דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו אין זו רבותא:

ואת ש"מ שהוא אחד מן הקרעים שאין מתאחין. בבבלי גרסינן לא מאחין מנ"ל אר"א אתיא קריעה קריעה כו'. וכתב תו' תימא פרק בתרא דמ"ק יליף קריעה מעומד מויקרע ניליף נמי דלא מאחין קריעה מהכא. וכתב הרא"ש מ"ק פ"ג נשיא ואב"ד ושמועות רעות דאין מתאחין ילפינן מחזקיהו ומאלישע וברכת השם דאין מאחין נ"ל דכתיב קרועי בגדים דמשמע קרועים ועומדים לעולם. ועל ס"ת שנשרף דכתיב ויהי כקרוא יהודי כו' וכיון דילפינן מקרא עיקר קריעה ילפינן בק"ו דאין מאחין על לומדיה אין מאחין עליה לא כ"ש אבל עיקר קריעה לא ילפינן מלומדיה כדאמר במכות כמה טפשאי הני [אינשי] דקיימי מקמי ס"ת ומקמי גברא רבא לא קיימי ע"כ. ותימא מאי שייטא דחזקיהו גבי נשיא כו'. ואף שנאמר שט"ס הוא וצ"ל ילפינן מדוד ומאלישע עדיין קשה בדוד גופה מנ"ל שלא מאחין ונראה דיליף גז"ש ויקרעם ויקרעם אבל בברכת השם לא כתיב ויקרעם ליכא למילף בגז"ש לכך צ"ל יליף מדכתיב קרועים בגדים אך דבריו אלה דלא כגירסת הבבלי כאן ובמ"ק דיליף ברכת השם בגז"ש קריעה קריעה. מיהו לפי גירסתו אין מקום לקושית תו' הנ"ל. אבל לא ידעתי מאי קאמר דאיחוי ילפינן בק"ו וקריעה לא הא מיהת ק"ו כריכא הוא וצ"ע ועמ"ש מ"ק דף ט':

ר"י מקשי תנינן כו'. וקשה מנ"ל לומר שהמכריז מזכיר שם המיוחד שיהיו השומעים חייבין לקרוע וכ"ת במה שאומר פלוני בירך השם המיוחד חייב השומע לקרוע הא ודאי ליתא דא"כ מיד כשמתחילים לידון אומרים העדים פלוני קילל השם היה להב"ד לקרוע וי"ל סובר הירושלמי שלא אמרו שקילל השם עד שעת גמר דין וה"ה השומע מפי השומע שאומר פלוני קילל חייב לקרוע והיינו דקאמר לעיל אלא כיני כו' יהא תפוש עד שיבואו עדיו. ונראה שכן דעת הבבלי וניחא בזה קושית תו' שם תימא איך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום דנין את העדים בכינוי ע"כ שהרי הצריכו לומר להמלך שקילל בפניהם השם ממילא נתחייב המלך לקרוע ואין בזה גידוף כלל. ומ"ש הכ"מ בשם מהרי"ק תירוץ לקושית תו' באותה אמירה גמרו דין רבשקה לכשימצאהו ע"כ תימא וכי גומרין דינו של אדם שלא בפניו. ואפשר בדין מלכות קאמר. ודוחק דבשביל ספק זה אין לחרף שם אל חי על מגן שמא לא ימצא ואם ימצא יכולים להעיד אז. והמהרש"א כתב בתו' בד"ה המלך כו' ואגופא דקרא ל"ק להו דאימא לאו אגידופי קרע רק אשמועות רעות ע"כ ותימא מאי שמועות רעות דקאמר הא בעינן שיהא רוב ציבור במלחמה ונגפו לפני אויביהם וכל זה לא היה אז וכה"ג משני הש"ס בבלי מ"ק כ"ו. ועוד לפ"ז קשיא מנ"ל שקורעין על ברכת השם דלמא לא הוה כולה מלתא אלא משום שמועות רעות. אבל הנכון כמ"ש דקרא ודאי איכא לפרושי דלא אמרו הגידוף בפירוש וכדעת הירושלמי כמ"ש הרמב"ן אבל אש"ס קשיא להו שפיר וכדיוקא דפ"ח כמ"ש לעיל בד"ה אלא כו'. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב דשומע מפי השומע חייב לקרוע. לשיטתו דאין קורעין אלא א"כ פירש הצירוף א"כ אין צורך להזכיר דין זה דפשיטא שחייב לקרוע שהרי שומע קללת השם בפירוש וי"ל. סד"א כיוו שאין כוונתו לקלל רק לסיפור דברים אין לקרוע קמ"ל:

מהו לקרוע על קללת העכו"ם כו'. כתב הנ"מ כ"ב לכך פוסק הרמב"ם השומע מפי העכו"ם אינו חייב לקרוע דרב יהודה ושמואל ה"ל תרי לגבי ר' חייא אלא משום דאשכח ההוא דירושלמי (דבסמוך עובדא דרשב"ל) שקורעין על הכינויים דאתיא כר' חייא הוצרך לפסוק כר' חייא ע"כ. ותימא הא מעובדא דרשב"ל נמי מוכח דקורעין על קללת העכו"ם דהא עכו"ם הר העכו"ם מגדף א"כ ה"ל לפסוק כר' חייא נמי בהא וכ"ת א"כ הל"ל הדא אמרה שקורעים על קיללתם י"ל הא פשיטא ליה תקרא וברייתא ולא מיבעיא ליה אלא על כינויין בזמן הזה ועליה קאמר הדא אמרה וצ"ע:

מהו לקרוע על קללת השם. עי' בקונטרס. וכלשון הראשון נראה מהבבלי. מיהו לשון מהו משמע יותר כלשון השני שהוא לשון איבעיא כדמבעיא ליה בסמוך מהו לקרוע על קללת העכו"ם. וע"ק למה לא פשט מרישא שחלקיהו כו' באו קרועי בגדים על ששמעו קללת השם מרבשקה לכ"נ דכולא מילתא מיבעיא ליה לקרוע השומעים עצמם והשומע מפי השומע. ואפי' קלל את השם בקללה ולא בשם אחר. ודייק מחזקיהו שקרע בשמעו מפי השומעים ש"מ השומע צריך לקרוע ושקורעין על קללת השם אפי' אין הקללה בשם שמעינן נמי מדחזקיהו דרבשקה לא קילל ממש אלא חירף כ"ש המקלל השם אפי' בלא שם אחר שחייב. והט"ז כתב י"ד סי' ש"מ ס"ק כ"א ברכת השם שאמר יכה יוסי את יוסי ע"כ. משמע האומר יכה יוסי את יוסי חייב השומע לקרוע וקשה הרי' כתבו תו' מ"ק דף כ"ו ואחד השומע מפי השומעים פי' בתו' כגון מן העדים שאומרים זה ואם הוא אומר יכה יוסי את יוסי אין קורעים ע"ז וכן משמע בפ' ד' מיתות ע"כ ואין לומר על העדים קאמר שהרי לא נזכרו שם בש"ע עדים כלל ועוד נראה לענין קריעה לא בעינן שם בשם וכמ"ש וכן משמעות כל הפוסקים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף