שיירי קרבן/סנהדרין/ז/ט

שיירי קרבן סנהדרין ז ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואחד הזובח. עי' בקונט'. בבבלי פריך וליחשוב נמי זורק (פירש"י כי היכי דאשכחן בעכו"ם זביחה קיטור וניסוך דכתיב ויזבחי לו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מצינו נמי זריקה בל אסיך נסכיהם מדם) אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. וקשה ל"ל לאביי לאתויי קרא בל אסיך כו' הא עיקר קושית המקשה היא מהך קרא לפירש"י. וע"ק לפירושו קושית תו' בד"ה וליחשוב כו' ע"ש. וע"ק מנ"ל שאינו חייב על כל עבודת פנים כגון המקבל והמוליך ואי משום דלא אשכחן הכי בקרא שהן עבודות לעכו"ם כמ"ש רש"י וכי בשביל כך נפטרנו וכ"ש דקשה לרש"י ותו' שמביאין מקראות מדברי קבלה הנוכל לומר דכוונת התורה לדברי הקבלה והא דכתוב שם זביחה והקטרה לא נכתב שם לכוונה זו דניליף מיניה איסורא והיתירא. לכך נראה הא דקאמר המזבח והמקטר והמנסך חייב יליף מדאסרינהו רחמנא לעשותן בחוץ וכתיב בשחוטי חוץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ש"מ כל הנך דאסיר בחוץ הם עבודות לעכו"ם ולכך פריך וליחשוב נמי הזורק דמפורש איסורו בקרא וזרק הכהן את הדם וגו' ומשני כלל התנא איסור זריקה בכלל הניסוך דמצינו שגם בלשון המקרא זריקה קרוי ניסוך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. והיינו טעמא דלא תנן המקבל והמוליך שאין חייב עליהן בחוץ. ודלא כרש"י והכ"מ פ"נ ע"ש:

זו היא עבודתה. עי' בקונט'. והרמב"ם והר"ב פירשוה לענין חיוב חטאת. וכתב הכ"מ דאלו במזיד ולסקילה א"א דהא מוטעה הוא. וכתב התי"ט ותימא על רש"י שמפרש זהו עבודתו וחייב עליה מיתה וי"ל דעתו כיון שהתרו בו אע"פ שהוא מוטעה וסובר כיון דמכוין לבזותו בין בהתראתן כלום אפ"ה חייב מיתה דהא התרו ביה ע"כ. לפום ריהטא היה נראה לתרץ בזה קושית תו' דף ס"ה בד"ה הואיל כו' וקשה לפירש"י השתחואה נמי ישנה בלב כדאמרינן גבי אנדרטא אי לא קיבלה באלוה לאו כלום הוא ע"כ דהשתא חזינן בעכו"ם שאינה בלב דהא אפי' מכוין לבזותו חייב. והא דקאמר באנדרטא ואי לא קיבלה באלוה לאו כלום הוא. איירי בשוגג כמפורש שם ובשוגג ודאי פטור אם אין לבו לעבירה. אך קשה הא בעובד מאהבה ומיראה אמר רבא דפטור אי קבליה באלוה אין אי לא לא. ופירש"י פטור בין במזיד בין בשוגג דלאו כלום עביד. הרי דאפי' במזיד בעינן אף בעכו"ם קבלה בלב. וליכא למימר הא דקאמר ברכת השם ישנה בלב כאביי ס"ל העובד מאהבה ומיראה חייב. דהא רבא הוא דמשני הכי. ודוחק לומר דה"ק ר' יוחנן כאביי ס"ל. ועוד לרבא תיקשי מתני' דקאמר זו היא עבודתו וחייב וא"נ אחיוב חטאת קאי קשה הא אפי' בעובד מאהבה ומיראה פוטר רבא אפי' מחטאת כדמוכח בש"ס דף ס"א וכן פירש"י שם כ"ש מכוין לבזויי ולא לעבדה שיש לפטרו טפי כמ"ש תו' דף ס"ד בד"ה אע"ג. וממ"ש יתבאר לך שמ"ש המהרש"א שם ומיהו התו' כו' ע"ש משמע דסברי תו' דחייב חטאת אפי' לא נתכוין לעבדה דברי תימא הם וקשיין ליה דברי הש"ס דף ס"א וצ"ע. אך עיקר תמיהתו של התי"ט ליתא שהרי כתב תו' דף ס"ד בד"ה אע"ג דמכוין לבזויה ולעובדו בביזוי דאי לא קמיכווין אלא לבזות הא אפי' עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא כו' ע"ש ונראה שזו היא דעת הרמב"ם בחיבורו פ"ג מה' עכו"ם הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו והזורק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו ע"כ. האריך לומר ומביא קרבן כו' ללמד דחייב דתנן במתני' חיוב מיתה הוא ולא חטאת. ולפי פי' הכ"מ הל"ל חייב חטאת על שגגתו ולפמ"ש ניחא דסד"א כתיב לעושה בשגגה ומעשה זה לבזותו הוא יהא פטור קמ"ל דאפ"ה חייב. ומ"ש בפירושו חייב חטאת לאו דוקא. ומעתה אין מקום לקושית הרמ"ך פ"ג מה' עכו"ם ופ"ה מה' יסודי התורה ע"ש:

אזהרה לעכו"ם מנין לא תעבדם. במתני' פירש"י אזהרה דמגפף כו' ילפינן מדכתיב לא תעבדם יתירה. משמע כל עבודות ילפינן אזהרה דידהו מלא תעבדם. אך בבבלי בסוגיין אמרינן אזהרת השתחויה שמעינן מדכתיב כי לא תשתחוה וגו'. וכתב תו' שם דאי איצטרך לא תעבדם להשתחויה ליכא למשמע מגפף מיניה ע"ב. וצ"ל דסובר הירושלמי תרי לא תעבדם כתיבי חד בדברות וחד לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ומוקמינן חד מינייהו לאזהרת מזבח ומנסך שלא כדרכה וחד למגפף וז"ל המכילתא זובח לאלהים יחרם עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם זביחה בכלל היתה ויצאה ללמד מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדים לשמים וחייבים עליה בין שהיא עבודתה בין שאינה עבודתה אף כל כו'. וא"ת הא איצטרך תרי לא תעבדם למזבח כו' חד לכדרכה וחד לשלא כדרכה וי"ל כדרכה דכל העבודות מאיכה יעבדו ילפינן. וא"ת בבבלי דיליף אזהרת השתחויה מכי לא תשתתוה כו' תיפוק ליה מדכתיב לא תשתחוה להם המוקדם בתורה כדתני במכלתא וי"ל תרווייהו צריכי חד לכדרכה ושלא כדרכה וחד לשלא כדרכה כדאמרינן בבבלי דף ס"ג הלכך נקט דבתרא דהוא לשלא כדרכה ממש אתי. והמהרש"א כתב דף ס' בד"ה אבל המגפף כו' ומהתימא על הסמ"ג שכתב תרי לא תעבדם אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה דכולי שמעתתא אינה כן ע"ש. ולא על הסמ"ג תלונתו כי גם הרמב"ם כתב כן פ"ג מה' עכו"ם. גם מסוגיין משמע כן דמייתי אזהרה לעכו"ם מלא תעבדם משמע דאזהרת כדרכה קאי השנוי תחלה במתניתין והיא כוללת כל עבודה. ודקשיא למהרש"א מהא דגרסינן דף ס"א מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אא"ע לכדרכה דכתיב איכה יעבדו ע"כ. נ"ל דה"ק אא"ע לכדרכה אין לומר ולא יזבחו לכדרכה ודרשינן באא"ע לזביחה דכתיב לא תעבדם אלא לזורק אבן למרקוליס אתיא וקמ"ל אע"ג שהיא עבודת בזיון חייבין עליה דהא מדכתיב איכה יעבדו שמעינן תנהו ענין ולא יזבחו לשלא כדרכה למרקוליס ואזהרה לכדרכה ושלא כדרכה דמכובדים מלא תעבדם דכתיב תרי זימני ילפינן להו ואי לא כתיב לא תעבדם לכדרכה ה"א איכה יעבדו לכדרכה במכובדים דדמיין לזביחה בחד צד הוא דאחמיר בהוא רחמנא אבל פוער לפעור לא. ודקשיא ליה. מהא דאמרו גבי ג' השתחואות לכדרכה מאיכה יעבדו נפקא ע"כ נראה דאלו לא נאמר לא תעבדם קאמר ונקט הדרשה היותר פשוטה וכן דרך הש"ס כמ"ש תו' בהרבה מקומות. וכ"ת א"כ כל עבודות שלא כדרכה ילפינן אזהרה דידהו מלא תעבדם קרא להשתחוואה שלא כדרכה ל"ל ומאי פריך בבבלי דף ס' אהשתתויה אזהרה מנין י"ל ודאי מסברא ה"א אזהרת לא תעבדם קאי אהנך דכתיב בהו עונש א"כ כדרכה מצינו עונש בכולן. דכתיב וילך ויעבוד מוקמינן נמי אזהרה בכולן אבל לא תעבדם השני דמוקמינן לשלא כדרכה ה"א דקאי דוקא אהנך דכתיב בהו עונש שלא כדרכה והיינו זובח ומקטר ומנסך והשתחויה אבל שאר עבודות לא לכך כתיב אזהרה בהשתחויה שלא כדרכה וה"ל דבר היוצא מן הכלל. ללמד על הכלל כולו מה השתחויה שהיא דרך כבוד והיא באזהרה אף כל שהיא דרך כבוד היא באזהרה ואין לומר דומיה דהשתחואה שהיא בעונש דא"כ קרא ל"ל ותו' כתב דף ס"א בד"ה מניין כו' אזהרה לזובח שלא כדרכה מנ"ל וי"ל מולא יזבחו כו' ע"ש ותירוצם קשה מ"מ ה"ל לש"ס להקשות אזהרה מנין כי היכי דפריך אהשתתויה ולפמ"ש ניחא דכוונת התנא לאשמועינן אזהרת השתחויה קאי נמי אמזבח כו' דהיינו כיון דשמעינן מהשתחויה דאין חילוק בין כדרכה ושלא כדרכה ושלא כדרכה לחוד ה"ה נמי בעבודת פנים. ומהשתחויה שמעינן אזהרת שאר עבודות שלא כדרכה וכמ"ש. ואזהרת השתחויה שלא כדרכה נמי מלא תעבדם ילפינן אלא דא"כ קשיא אזהרת שאר עבודות מנ"ל לכך לא קאמר אלא אזהרת השתחויה מנ"ל וממילא ידעינן שאר אזהרת. ואני תמה ממ"ש רש"י דף ס"ג ע"א בד"ה לדבריו כו' אבל אביי מוקי לא תעבדם ללאוי יתירה ע"כ וקשה מאי לאו יתירא דקאמר הא איצטרך לשלא כדרכה ולנעבד כהמן כמ"ש המהרש"א דף ס' וס"ג ע"ש גם הא דכתבו תו' שם בד"ה אמר ר"א כו' מיהו אפשר הא דא"ל פוק תני לברא משום דלא דריש לא תעבדם ע"כ קשה הל"ל לא דריש לא תעבדם לחלק וצ"ע:

באדם שאומר לחבירו כו' עי' בקונט'. ואף שבספרי הגירסא בדראב"ע וחוסרת מ"מ גירסת הבבלי כריתות דף ד' ולא חוסרת. ואפשר לקיים גירסת הספרי סובר ראב"ע עכו"ם מחסר מצות ה' אבל אינו עוקר את הכל דאפשר שהוא מאמין שיש אלוה אלוהיא אלא טועה וסובר שזה רצון השם כדור אנוש כמ"ש הרמב"ם נמצא שאינו עוקר כל מצותיו משא"כ מברך את השם עוקר את הכל. וסוגיין משמע כגירסת הבבלי. ורש"י פי' ולא חיסרת קסבר היינו ע"א כגון משורר ומזמר לעכו"ם דלאו מילתא רבא היא כולי האי. חיסרת מילתא רבא עבד דפשט ידו בעיקר והיינו מברך השם ע"כ. וקשה אף מ"ד חיסרת מנ"ל דאיירי במברך נוקי בע"א בעבודה ממש דה"ל מחסר. והיא גופא קשיא מנ"ל דמ"ד מגדף היינו עכו"ם איירי במשורר וצריכין לדחוק ולומר שכל עכו"ם דרכה בכך כמ"ש המהרש"א במכלתין דף ס"ד ע"ש למה לא נוקי ליה באחת מארבע עבודות וכ"כ תו' בכריתות. עוד כתב תו' שם גידפת וחיסרת פי' שלא כילה לגמרי לא חיסרת פי' לא חיסרת דבר אלא כילה לגמרי כלומר פשט ידו בעיקר שעבד עכו"ם ע"כ. ובספרי ובסוגיין מבואר שאין פירושה עיקר. והנכון כמ"ש בקונט'. ותו' כתב דף ס"ד בד"ה שלש כו' וקשה לר"י דאית ליה בריש מי שהיה טמא מגדף היינו מברך את השם ובפ"ק דשבועות מוקי דבר ה' בזה לפורק עול כרת בע"א שלא כדרכה מנ"ל וי"ל כרת ג' כתיב בפ' אחרי במולך בעריות ואכולהו כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כו' ע"ש. ולפי תירוצם זה קשה קושייתם שם בד"ה וכי כו' אבל מר"י קשיא כו' ( מ"ש מהרש"ל ומהרש"א) והוצרכו לתרץ דר"י דריש קראי דמולך תרתי לע"א שלא כדרכה כו' א"נ תרתי למולך כו' ע"ש ולשני התירוצים קשה א"כ דאיצטרך תרי קראי לעה"ז ולעה"ב מנ"ל לריב"ח ג' כריתות דעכו"ם אתת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה דלמא שניהם לכדרכה ואחת לעה"ז ואחת לעה"ב. ואף דריב"ח אליבא דר"ע קאמר ותירוצי תו' אליבא דר"י מ"מ קשה מנ"ל דפליגי בהכי. ואין לומר קסבר ריב"ח ר"ע דמוקי דבר ה' בזה לפורק עול תו ל"צ קרא לע"א לעה"ב דכ"ש הוא. דא"כ קשה קרא דמולך לע"א כדרכה בעה"ז ל"ל הא כ"ש הוא מפורק עול וי"ל. אבל נראה דעת רש"י שאין ליחשוב כרת דמולך דפ' אחרי דקרא כל אשר יעשה וגו' לא קאי אמולך דכתיב ונכרתו הנפשות ובמולך לא שייך נפשות לשון רבים אלא אעריות קאי דאית בהו זכר ונקבה וכתיב כל התועבות האלה ולא מיקרי תועבה אלא עריות. ולכך איצטרך למיכתב בזכר תועבה. ודקשיא להו לר"י כרת בעכו"ם שלא כדרכה מנ"ל י"ל לסוגיין ניחא ר"י כראב"ש ס"ל דסובר מגדף מברך את השם ועכו"ם משמע א"כ מכרת דמגדף שמעינן נמי כרת לעכו"ם. בדף ס"ד פירש"י הא דמשני לכדתניא היינו כדמוקי לה ר"י. ואין פירושו זה. מסכים ללשון הש"ס דא"כ ה"ל למימר לכדר"י דתניא. עוד פי'. הא דתניא א"ל ר"י והלא כבר נאמר ונכרתה לאו לר"ע פריך דהא ר"ע מוקים לה במברך אלא טעמא דנפשיה קאמר ודומה לו בחולין והלא במוקדשין כו' ע"ש. ותימא מאי ראיה היא זו התם תנן א"ר יוסי והלא כו' ודאי דאפשר לדחוק ולומר טעמא דנפשיה קאמר אבל הכא תניא אמר לו ר"י כו' ודאי דלר"ע פריך. ולפמ"ש ה"ק לכדתניא דצריכין תרי קראי לכרת אחד לעה"ז ואחד לעה"ב א"כ מ"ד מגדף עע"א דהשתא אית לן ארבע כריתות מוקי תרי לכדרכה בעה"ז ועה"ב ותרי לשלא כדרכה לעה"ז ולעה"ב והכרת תכרת דשמעינין מיניה עה"ז ועה"ב לא מוקי ליה בע"א אלא בפורק עול. וא"ת לפ"ז מולך שלא כדרכה מנ"ל וי"ל סובר האי תנא מולך ע"א היא ושמעינן ביה כרת לשלא כדרכה כמו שאר ע"א ולית ליה מה שמחלקין תו' בד"ה למעביר כו'. א"נ סובר האי תנא מולך שלא כדרכה אין בו כרת דשלא כדרכה ודאי לא שייך בה ע"א והראשון נראה. מיהו זהו אינו אלא לשיטת תו' דג' כריתות במולך כתיבו א"כ כי אמרינן מגדף היינו ע"א ה"ל ארבע אבל לשיטת רש"י דכרת השלישי הוא דבר ה' בזה דמוקי לה בפורק עול א"כ אף דמגפף היינו ע"א אין כאן אלא ג' כריתות. וכ"ת לרש"י מאי פריך למ"ד מגדף ע"א ל"ל לימא סובר הך מ"ד דבר ה' בזה איירי בפורק עול וליכא אלא ג' כריתות. י"ל קסבר רש"י אף למ"ד דאיירי בפורק עול שמעינן כרת ע"א מיניה דאף הוא פורק עול וניחא בזה הא דמקשי תו' בד"ה שלשה כו' לפירש"י. ור"י דפריך לר"ע והלא כבר נאמר ונכרת וכו' סובר אף מ"ד מגדף מברך את השם מודה מיהת בע"א נמי איירי וכמש"ל דהכי ס"ל לרשב"א ופריך שפיר וכי ג' עולמים יש ור"ע סובר במברך את השם דוקא איירי אבל לא בעכו"ם. ונראה דעת הרמב"ם מגדף כולל לשתיהן לכך כ' פ"ב מה' עכו"ם מגדף היינו מברך את השם. וכתב ריש ה' שגגות דמברך פטור מקרבן לפי שאין בו מעשה. דהא דכתיב כרת דידיה במקום קרבן היינו משום עע"א אבל מברך שאין בו מעשה אין בו קרבן. ועי' בלח"מ ריש ה' שגגות:

לא תעבדם הייתי אומר עד שיעבוד כל ע"א שבעולם. וקשה וכי תעלה על דעתך לומר כן א"כ אין כאן עונש ע"א וכי יכולין לידע שזה עבד כל עכו"ם בעולם. ולכך הגהתי בקונט'. וז"ל המכילתא בפרשת יתרו לא תשתחוה להם ולא תעבדם למה נאמר לפי שהוא אומר וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחוו להם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל השתחואה בפני עצמה אתה אומר כן או אינו חייב עד שיעבוד וישתחוה ת"ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על כל אחד בפני עצמו ד"א לא תשתחוה להם ולא תעבדם למה נאמר לפי שהוא אומר זובח לאלהים יחרם עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל לא תשתחוה וגו' וכה"א לא תשתחוה לאל אתר ע"כ. וא"ת תרי קראי ל"ל חד כדרכה ושלא כדרכה וחד שלא כדרכה. ומעתה קשה מאי פריך הבבלי דף ס"ג מהא דאמר אביי השתחואה לחלק יצאה דלמא גם ר' אמי הכי ס"ל והיינו לחלק דלא בעינן עד שיעבוד וישתחוה אבל אם עשאן בהעלם אחת אינו חייב על כולו אלא אחת. ואפשר לומר דקשיא ל"ל השתחואה לחייב עליה לחוד הא מדכתיב זובח לאלהים יחרם שמעינן דלא בעינן עבודה והשתחויה יחד וכ"ת זובח איצטריך ללמד דבעינן עבודת פניה ודאי תרתי שמעינן מיניה דאזובח לחוד חייב ומדכתיב זובח ולא כתיב עבודה אחרת ש"מ דבעינן עבודת פנים אלא על כרחך לומר עיקר קרא לא תשתחוה אתיא לחייב עליה בפני עצמה ולפ"ז ה"ל לאביי לימא לחלק על עצמה וכמ"ש תו' שם. בשלמא אי אמרינן ללמד דלא בעינן עד שיעבוד וישתחוה שפיר קאמר לחלק דקאי נמי אעבודה אבל השתא פריך שפיר הל"ל לחלק על עצמה. אך עדיין קשה קושית המהרש"א דלמא ר' זכאי נמי דריש לא תעבדם כו' ותירוצו קשה דהשתא דכתיב לא תעבדם דאכל עבודות כולן אינו חייב אלא אחת אין סברא לומר דאהשתחואה חייב בפני עצמה דהשתא אעבודת פנים אינו חייב בפני עצמה אהשתחויה לא כ"ש ומסתבר טפי לומר דללאו יצאה. ונראה דל"ג בדר' אמי השתחויה מדאמר אביי מ"ט דר' אמי כו' וקשה הא טעמו פשוט מדקאמר השתתויה לא יצאה לחלק אפילו לעצמה ש"מ דסובר ללאו יצאה א"כ בדין שאינו חייב על כולן אלא אחת דהא לית לן קרא לחלק אלא ודאי ל"ג השתחויה וקשיא מ"ט לא תני השתחויה ואין לומר משום דקשבר לחלק יצאה לעצמה הא קיי"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא א"כ יש לחייב על כל אחת בפני עצמה ע"כ לומר דאית לן קרא שאינן חלוקין לחטאת וקשיא מנ"ל וקאמר אביי יליף ליה מלא תעבדם יתירא שעשאן הכתוב כולן אחת. והשתא דגלי לן קרא דאעבודת פנים אינו חייב אלא אחת צריכין לומר השתתויה ללאו יצאה דכ"ש הוא שאין לחייב עליה בפני עצמה וכמ"ש. ולכך לא נקט השתחואה דבתר דשמעינן עבודת פנים אינו חייב אלא אחת ידעינן דהשתחויה ללאו יצאה וכיון דמינייהו הוא דשמעינן אין לכלול להשתחויה בהדייהו. ור' זכאי כלל גם השתחויה ש"מ דסובר כולן מחד קרא שמעינן והיינו מדאמרינן השתחויה ללאו יצאה תו לית לן קרא לחלק ממילא אכולהון אינו חייב אלא אחת ושפיר אר"י פוק תני לברא כו' וזה נראה ברור. וא"ת ר' זכאי וכי לית ליה כללא דר' ישמעאל דדריש דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא דהא כי אמרינן השתחויה ללאו יצאה אינה מלמדה אלא על עצמה וכי אמרינן לחלק יצאה מלמדת על הכלל כולו. ורש"י נשמר מזה וכ' דף ס"ב בד"ה ותו לא מידי כו' ור' זכאי כו' נפקא לקמן מלא תעבדם הכתוב עשאן לכולן עבודה אחת. אבל סוגית הש"ס לא משמע כן כמ"ש תו' דף ס"ג בד"ה א"ר אמי כו' ע"ש. בשלמא לר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאה ל"ק וכי פליג על ר' ישמעאל. דנפקא ליה חילוק מלאכות מהנה ממילא מוכרח לומר הבערה ללאו יצאה והא דא"ר יוסף דלמא ע"כ לא קאר"י הבערה ללאו יצאה דנפקא ליה חילוק מלאכות מאחת מהנה. מדקאמר דלמא משמע דמספקא ליה אי פליג ארבי ישמעאל י"ל ודאי אי לית לן טעמא מוכרחים לומר כן אבל לר' זכאי קשה וי"ל היינו אתקפתא דר' יוסף לשיטת תו'. וכן מוכחת סוגית הש"ס ריש כריתות ויבמות ר"פ הבע"י דקאמר למה יצאה כרת באחותו לכדר"י שאם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואתת ולר' יצחק דאמר דיצאה לדונה בכרת ולא במלקות לחלק מנלן ומשני ע"ש. וקשה מאי פריך מנ"ל דלמא לית ליה חילוק בעריות ופליג אמתני' דכריתות כי היכא דפליג אמתני' דמכות אלא ודאי פשיטא ליה לש"ס כ"ע אית להו י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן וצ"ל דאית ליה מקרא אחרינא לחלק לכך קאמר כרת באתותו יצא לדונו בכרת ולא במלקות ופריך שפיר לר' יצחק לחלק מנ"ל. והא דאמרינן לר' יצחק כל הכריתות אין בהן מלקות ולא אמרינן אחותו לחוד בכרת ולא במלקות אבל שאר כריתות ככללא דכל לאוין שהן במלקות משום הך כללא דר' ישמעאל דבר שהיה בכלל כו' ללמד על הכלל כולו יצא. ואין להאריך כאן בפרט זה. והא דאמר ר' זכאי זיבח וקיטר כו' ולא אמר סתמא עבד ע"א בהרבה עבודות אינו חייב אלא אחת. היינו טעמא דמודה אם עשה עבודתה ועבודת גבוה בהעלם אחד חייב שתים דהלאוין מחלקין וכמ"ש בקונטרס בסמוך:

א"ל מטי תנה לקדשים. עיין בקונטרס. ובבבלי ע"ז דף נ"א וזבחים ק"ז מפורש דאיצטרך ולא יזבחו לקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות. אלא דמסיק רבא התם קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד. אבל הירושלמי לית ליה הך דרשא. לפ"ז צ"ל סובר הירושלמי אזהרת שאר עבודות מהשתחויה נפקא לן נמצא שאין כאן אלא לאו אחד וכמ"ש לעיל בד"ה [לא תעבדם] כו'. ונראה גם הבבלי סובר כן אלא דלא ילפינן מהשתחואה אלא עבודת פנים בק"ו דגם הם דרך כבוד ודמיין לה' בעונש אבל אזהרת שאר עבודות שלא כדרכה לא שמעינן אלא מולא יזבחו באם אינו ענין וזהו כוונת הברייתא בבבלי דף ס' דלא מייתי אזהרה עבודת פנים מנין ובהא פליגי הבבלי והירושלמי אי שאר עבודות למבוזים בלאו א"נ סובר הירושלמי מהשתחויה ילפינן נמי שאר עבודות למבוזים שהן בלא תעשה ועמש"ל בד"ה לא תעבדם ובבבלי דף ס"א בד"ה ולא כו':

דויבה לה טלה בעל מום חייב. בקונטרס הגהתי וכ"ה בבבלי ע"ז דף נ"א א"ר אבהו א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"א שהוא פטור שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ופירש"י בלתי לה' משמע שראויה לשם הכתוב מדבר וסיים בה הכ"מ לא אסרה התורה אלא כעין פנים. ובבבלי בסוגיין גרסינן אין לי אלא בזבח מקטר ומנסך מנין ת"ל בלתי לה' לבדו ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד. וקשה לפ"ז מנ"ל לפטור בעל מום דלמא קרא לא קפיד אלא אעבודה אבל לא בעינן דוקא כעין פנים ודוחק לומר תרתי שמעינן מינה ונראה למסקנא דברייתא דדרשינן מדכתיב זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצא להקיש אליה מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים כו'. אייתר בלתי לה' לבדו על כרחך לומר דבא ללמד על זובח בעל מום לעכו"ם שפטור. ותו' כתב דף ס' המקטר והמנסך ת"ל בלתי לה' לבדו תימא בסמוך יליף מיציאת זביחה ללמד על הכלל כולו וי"ל אי לאו בלתי וגו' ה"א מה זביחה שהיא עבודת דם ואתא לרבויי זורק אבל מקטר ומנסך לא ע"כ וקשה למה יצאה זביחה לכתוב עובד לאלהים יחרם בלתי וגו' (ודברי המהרש"א בזה כקושיא בלי פירוקא וע"ש) ונאמר לא אסרה תורה אלא עבודת פנים כדאמרינן בבעל מום. ולפמ"ש ניחא דלפי מסקנת הברייתא אייתר בלתי לה' לבדו לפטור בעל מום וזה אמת ויציב:

לא תעשון כן כו'. וז"ל הספרי פרשת ראה. ואעשה כן גם אני יש כאן לעבודה ולמתעביד מכאן אמרו דבר שמקריבין אותו לגבי מזבח אין מקריבין אותו לעכו"ם דבר שמקריבין אותו לע"א אם הקריבו למזבח כיוצא בו פטור. נראה דה"פ סד"א כשם שהמקריב לעכו"ם דבר הראוי למזבח חייב מיתה כך המקריב למזבח דבר הראוי לעכו"ם כגון תרנגול והדומה לו חייב מיתה קמ"ל דלא. ומדכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם שמעינן דחייב דוקא על דבר הראוי למזבח כדאמר ר' הילא כל לה' אלהיכם לא תעשון. והא דכתיב ואעשה כן גם אני ל"ל אלא לאשמועינן פטור למקריב דבר הראוי לעכו"ם דלא כתיב ביה אזהרה אלא לשון עשייה ואעשה כו'. והא דקאמר מאי כדון נראה דה"פ אי אמרת בשלמא ולא יזבחו קאי אעכו"ם ש"מ דבעינן הראוי למזבח דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם דוקא הראוי לזבחיהם אבל השתא דקאמרת דלא קאי אעבודת אלילים אלא אשחוטי חוץ קשיא מנלן ונראה דגרסינן לא תעשה כן לה' אלהיך. דלא תעשון איצטריך לדברים אחרים:

לא תעבדם כלל כו' עיין בקונט'. וצ"ל סוגיין כדאמר ר' יוסי שבת [פ"ז ה"ב] ונזיר [פ"ו ה"א] ל"ש כלל במקום אחד ופרט במקום אחר ל"ש פרט ואח"כ כלל כלל ופרט וכלל הוא או פרט וכלל ופרט הוא דאל"כ קשה לתרווייהו הא מרוחקים הן (ועמ"ש לעיל הלכה ה' בד"ה הזרע כו'). ולר' בון בר כהנא ק' נמי הפרט הוא קודם לכלל אלא ודאי כמ"ש. ועמ"ש ריש פ"ו דנזיר:

זובח לאלהים יחרם פרט. כתב תו' בד"ה זובח כו' פ"ה כל אלהים במשמע אפילו שלא כדרכה מדלא כתיב עובד לאלהים בזביחה יחרם וא"ל אי לכדרכה מוילך ויעבוד נפקא דה"א [לעולם כדרכה ובא ללמדך על הכלל] (קמ"ל) דאפילו כדרכה אינו חייב אלא דוקא בעבודת פנים ע"כ. וקשה א"כ ל"ל וילך ויעבוד הכי הל"ל וילך אחרי אלהים אחרים מדכתיב ויעבוד ש"מ כל העבודות כדרכה חייב. ומ"ש המהרש"א וכן ולא יזבחו ה"א ללמד בא דאפילו כדרכה לא מיחייב אלא בעבודת פנים ע"כ. קשה א"כ איכה יעבדו ל"ל וצ"ע:

וריבה את המגפף והמנשק. ותימא הרי גם בכלל אינה אלא עבודת פנים ואיך נרבה מן הכלל מגפף שאינה עבודת פנים וי"ל סובר ר' בון לא תעשון כן אזהרה שלא לעשות לה' עבודה שעובדין בה את העכו"ם (ועמ"ש בסמוך) הרי אע"פ שהיא שלא כדרכה אסורה וה"ה עבודת עכו"ם שלא כדרכה אסורה וקרא בלתי לה' לבדו נמי מפרש הכי שלא לעבוד השם בעבודות אחרות כי אם בעבודות האמורים בתורה וה"ה שלא לעבוד העכו"ם בעבודות אחרות. ועדיין הדבר דחוק וצ"ע:

לאיזה דבר כו' עיין בקונטרס. וקשה אי השתחויה מעשה למה לא יהא מגפף מעשה וי"ל ה"פ השתחויה יצאה ללמד על עצמו אע"פ שאין בה מעשה דינה כעושה מעשה וחייבין אבל המגפף והמנשק שאין בהן מעשה מהיכא תיתי לחייב עליהן. אך קשה תינח המגפף והמנשק אבל המכבד והמרבץ תנן במתני' שאין בהן מיתה אמאי הא יש בהן מעשה לכך נראה דה"ק ללמד על עצמו אע"פ שאין בה מעשה עבודת פנים חייב עליה משא"כ במגפף וכל הני דתנן במתני' וכ"ה בבבלי ועמ"ש נזיר [פ"ו ה"א] בד"ה ופרט כו'. עוד כתבתי שם בד"ה השתחויה כו' מיהו קשה ל"ל קרא להשתחויה לצורך עצמה אי ללאו תיפוק ליה מהיכא דיליף מגפף איכא למילף נמי השתחויה כו' ע"ש. וי"ל אי לאו דכתיב השתחויה לא הוה מוקמינן לא תעבדם למגפף כמ"ש תוס' א"נ לחלק לעצמה יצאה לחייב עליה קרבן בפני עצמה (ועמ"ש לעיל בד"ה לא תעבדם) ומ"ש רש"י דף ס' בד"ה אזהרה מנין כו' וספרים כו'. ה"פ וספרים דכתיב בהו מנין לרבות השתחואה ת"ל כי לא תשתחוה שיבוש הוא דליכא למילף מהך קרא עונש מיתה אלא גרסינן ת"ל וילך ויעבוד וישתחוה כו' דבהאי קרא כתיב מיתה וכי לא תשתחוה אזהרה ללאו:

מעתה אינו מתחייב עד שיזבח ויקטר כו'. וקשה איך אפשר לומר כן הא כתיב זובח לאלהים יחרם הרי דאזביחה לחוד חייב מיתה וכתיב נמי וישתחו לשמש כו' ש"מ דאהשתחויה לחוד חייב וי"ל מדכתיבו בהדי הדדי נדחוק ונאמר כל הני קראי לאו דוקא וכוונתו אכל הנך הכתובים כאן. (ועמ"ש לעיל בד"ה לא תעבדם). ואפשר דהכל מדברי ר' יוסי הוא וה"ק כיון דאיכא לפרושי דבעינן כלהון בהדי הדדי טפי אית לן לומר דלאו לחיובא אתיא אלא להזכיר גנאי של ישראל. ואתיא כהא דארשב"י וי"ו שבוהעלוך נמי להזכיר גנותן שאיוו לאלוהות הרבה:

נאמר כאן אמירה כו'. נראה הא דאמרינן בבבלי דף ס"ג האומר אלי אתה חייב איתקושי איתקש וישתחיו לו ויזבחו לו ויאמרו לאו דוקא מהיקישא יליף אלא מגז"ש וכדמסיק הירושלמי. ותוס' כתב דף ס' בד"ה מנין לרבות השתחויה וא"ת תיפוק ליה מדאיתקש לזביחה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו כדיליף אלי אתה וי"ל עגל דרכו בזביחה היה ואלי אתה אורחיה בכל עכו"ם ע"כ. וקשה הא התם בשותפות הוא וכדא"רי יוחנן אילמלא וי"ו שבוהעלוך כו' ושותפות לאו אורחיה ועוד בשותפות אין בה חיוב מיתה ואפ"ה יליף לה מזביחה שלא בשותפות שחייב עליה מיתה א"כ השתחויה שלא כדרכה נמי ניליף מזביחה. ולפמ"ש מעיקרא לק"מ מהיקישא ליכא למילף מידי לכך איצטרך קרא להשתחויה. ועיין ברש"י דף ס"ב בד"ה השתחואה כו' שמסכים לתירוץ תוס':

אין כאן כלל ופרט. וק' נאמר וילך ויעבד כלל וישתחוו פרט אין בכלל אלא מה שבפרט השתחויה אין מידי אחרינא לא וי"ל על כרחך הך פרטא לאו דוקא דהא כתיב זובח לאלהים יחרם הרי דגם אזביחה חייב מיתה וכיון שכן טפי אית לן למימר ויעבוד קאי אכדרכה וישתחוו אשלא כדרכה. מיהו קשה אי לא כתיב וי"ו נמי ליכא למדרש בכלל ופרט דהא כתיב בפעור קח את כל ראשי העם וגו' שידונו הזונים אחרי הפעור גם בעגל כתיב הרגו איש את אנשיו כו' הרי אפילו אשאר ע"א חייב מיתה וי"ל ה"א ע"פ הדיבור נעשה:

והא כתיב כל כו' עיין בקונטרס. וקשה מאי וי"ו דקאמר הא מיהת יכול לדרוש במים כלל בימים פרט במים כלל וכדאמרינן בבבלי חולין דף ס"ו דהך וי"ו דובנחלים ודאי ליכא למשמע מינה מידי דמצינו בת"כ דדריש בבקר ובצאן כו' לפרטא אע"ג דכתיבי ווי"ו כיון דבפרטא קמא לא כתיב וי"ו א"כ ה"נ כיון דכתיב בימים בלא וי"ו פרטא הוא לכך נראה שהיה כתוב בס"ת דר' אבא כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ובימים ובנחלים וקשיא ליה שפיר שאין לדרוש כאן פרט הואיל וכתיב הפרט בוי"ו ואמר ר' יוחנן שיש למחוק וי"ו דובמים שזה ט"ס כן הוא בס"ת שלנו בלא וי"ו:

הייתי אומר מה שבימים יהו אסורין כו'. וקשה מכדי כלל ופרט בהיתירא הוא דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כלל בימים ובנחלים פרט א"כ אי דרשינן בכלל ופרט דוקא מה שבימים ובנחלים מותרים בסנפיר וקשקשת אבל בגיגית ובביברית אע"ג דאית ליה לא תאכל לכך נראה דה"ג הייתי אומר מה שבימים יהו מותרין ומה שבגיגית יהו אסורין ת"ל מכל אשר במים ריבה. אך קשה ל"ל למימר במים ריבה נדרשנו בכלל ופרט וכלל במים כלל בימים פרט במים חזר וכלל וי"ל הנך תרי במים בהדדי כתיבי ואין זה כלל ופרט אלא ריבה וכ"ה בבבלי חולין דף ס"ז ע"ש ובמ"ש בחידושי בסוגיא שם:

ריש לקיש אמר במחלוקות. כתב המהרש"א דף ס"ה בד"ה מאן תנא כו' א"ל בתר דכתב קרבן דמגדף במקום קרבן ולא בעינן מעשה ילפינן בהיקישא דוישתחוו ויזבחו לו בכל דוכתא דחייב כו' ע"ש. ותימא הא כתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ואמרינן הוקשו כל חייבי כריתות למברך את השם למ"ד מגדף היינו מברך כמ"ש תו' שבת דף ס"ט בד"ה מה כו' ע"ש א"כ מהך היקישא שמעינן כל שיש בו מעשה זוטא חייבין עליו קרבן וקרא לעושה בשגגה לאפוקי דבר שאין בו מעשה כלל כגון ידעוני וכיון שכן מאי קאמר הש"ס דף ס"ג ולר"ע פשיטא אלי אתה היינו מגדף מ"ד עד כאן לא מחייב ר"ע קרבן אלא במגדף דכתיב כרת דידיה במקום קרבן אבל הכא דלא כתיב ביה כרת אימא לא קמ"ל דאיתקוש וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו'. ל"ל הך היקישא תיפוק ליה מהיקישא דכתיב תורה אחת שמעינן. גם לא אימעוט בשום מקום מעשה זוטא אלא מדכתיב לעושה בשגגה והך קרא במברך כתיב ש"מ לעושה פירושו מעשה זוטא. ורש"י כתב דף ס"ג אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה דגבי חטאת כתיב ועשה אחת מכל מצות ה'. כבר כתב תו' שם שאינו כן דבמתני' פ"ק דכריתות מייתי קרא אחרינא דתנן לעושה בשגגה יצא מגדף ע"כ. וצ"ל הא דלא מייתי מתני' מדכתיב ועשה אחת דמהך קרא אין למעט אלא לאפוקי הרהורא דלא כמ"ש רש"י שם בד"ה ר"ע היא כו' ע"ש אבל מקרא לעושה בשעה ממעטינן כגון ידעוני לריש לקיש (ודברי רש"י אלו צ"ע דהא לריש לקיש קיימינן) מיהו הא דאמר פ"ק דכריתות טעמא דר"ע במגדף משום דכתיב כרת דידיה במקים קרבן ל"ק די"ל אי לאו דכתיב כרת דידיה במקום קרבן ה"א מגדף היינו ע"א אבל השתא גלי לן קרא דקאי אמברך ולכך איצטרך למכתב כרת דידיה במקום קרבן דלא נמעט אותו מדכתיב לעושה בשגגה דה"א בעינן מעשה רבא אבל סוגיא דסנהדרין קשיא ולפמ"ש תו' שבת שם דלית לן לאקושי לעכו"ם אלא במאי דכתיב בהך פרשתא ע"ש קשיא סוגיא דכריתות דהא אי לא כתיב כרת שם ה"א דאפילו אלאו לחוד מביא קרבן וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף